שני השעונים של סבתא


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 11

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

שני השעונים של סבתא
סיפורים / לביא תדהר
יום ראשון, 18/07/2004, שעה 10:00

סיפור משפחתי

לסבתא

לסבתא היו שני שעונים על היד. שעון אחד הראה את הזמן הנכון, והשעון השני הראה את הזמן לפני שלושים ושמונה וחצי דקות. כששאלתי אותה, היא נהגה להצביע על השעון הראשון ולהגיד, “זה מראה את הזמן של הקיבוץ, וזה -” והיא הצביעה על השעון השני וחייכה, “זה לא.” עיניה איימו להיסגר וחיוכה נעשה עצוב בכל פעם ששאלתי, ובכל פעם שענתה, ולבסוף למדתי לא לשאול.
סבתא היתה הארכיונית של הקיבוץ, שומרת הסודות הרשמית של הקומונה: חדר העבודה שלה בבית-המוסדות היה מכוסה בניירות, וארונות מתכת עמדו בשורות, לכל חבר קיבוץ מגירה משלו בתוכם. לחדר היה ריח של ניירות ישנים, ריח שלפעמים אני עדיין נתקל בו בחנויות ספרים משומשים או בספריות משוללות-תקציב. אבל לריחות הללו, דומים ככל שיהיו, חסר ניחוח המסתורין שהיה לחדרה של סבתא: לסודות, היא נהגה לומר, היה ריח משלהם.
באתי לבקר אותה ביום שבת אחד, מתנשף מהריצה ומהתרגשות. “לא תנחשי מה מצאנו בשדה ליד האמפי!”
סבתא חייכה, והניחה בזהירות את כוס תה הלימון על השולחן. היא הביטה בי לרגע אחד ארוך בלי מילים. “היית בפעולה של התנועה?”
''נו, סבתא, באמת,” אמרתי. לבשתי את החולצה הכחולה עם שרוך לבן וסימני בוץ על החזית – איפה עוד יכולתי להיות בשבת בבוקר?
''טוב, ממילה, תרגע,” אמרה סבתא. “מה מצאתם ליד האמפיתיאטרון?”
''עב”מ!”
סבתא הסתכלה בי בשקט ולגמה מהתה. מחכה.
''טוב, לא עב''מ בדיוק,'' הודיתי. ''אבל מצאנו מעגל של עב”מים, בדיוק כמו שההיא מחיפה אמרה שיש!”
ההיא מחיפה היתה אשה עם שער פרוע ועגילים מתנדנדים שבאה לדבר בקיבוץ כחודש לפני כן. סבא לקח אותי להרצאה במועדון שלושים-פלוס והשקופיות שהיא הראתה לנו היו בדיוק כמו המעגל שמצאנו בשדה החיטה, ואמרתי את זה לסבתא.
''מעגל של עב”מים,” אמרה סבתא, וחייכה. “נו. את זה אני צריכה לראות.” היא שלחה אותי לרוץ קדימה ואמרה שהיא כבר תגיע עם סבא בקלנועית. כשחזרתי לשדה קהל של חברי קיבוץ סקרנים כבר התאסף. לא הייתי הילד היחיד שרץ לספר.
''אין כזה דבר, עב”מים!” אמר פרץ השמן למושיק הסדרן. מושיק נענע בראשו בהסכמה, אבל נראה מודאג מההפרעה הלא-רצויה ליום המנוחה שלו.
''באמת?” אמרה רונית, שהיתה סדרנית הרכב ושלפי הרכילות של המבוגרים היה לה רומן עם דובי מהמטעים. “אז איך אתה מסביר את זה בדיוק? אולי אלה היו גמדים שבאו הנה בלילה?” נימת הבוז שלה גרמה לפרץ להסמיק בזעם.
''שטויות במיץ עגבניות,” הוא אמר. “אולי מישהו שיחק משחקים עם טרקטור באמצע הלילה. או ש...”
''כן?” רונית אמרה במתיקות מזויפת. “או שמה? ואם זה היה טרקטור, איפה העקבות שלו? אנחנו באמצע שדה של חיטה.''
פרץ הפנה לה את גבו והחל להעביר את משקל גופו הכבד הרחק מרונית. “שטויות במיץ עגבניות,” הוא מלמל לפרידה, ספק לעצמו ספק לרונית.

אבל רונית צדקה. בלב שדה החיטה נח לו מעגל מושלם, בקלות בגודל של מוסך הקיבוץ: שיבולי החיטה נרמסו כאילו כוח כבד ומסתורי מחץ אותן אל תוך האדמה. ובתוך המעגל עצמו, שלושה מעגלים קטנים יצרו משולש שווה-צלעות, ובהם החיטה והאדמה עצמה היו חרוכים בלי הכר.
''עב”מים בקיבוץ!” אמר שמחה מהמפעל וניגב את משקפיו בידיים רועדות. “רק חכה שהעיתונים יעלו על זה. לא יתנו לנו מנוחה חודשים.”
צפירה צורמת נשמעה במרחק, הרעש מתגבר כשהקולנועית של סבא הופיעה, והמשיכה ישירות למעגל בחיטה. היא נמנעה במזל מתאונה חזיתית עם פרץ השמן, כמעט דרסה את רגלה של רונית, ועצרה בלחיצה פתאומית על הברקס.
הצפירה נפסקה.
הדבר היחיד שסבא לא השיג בחייו היה רשיון נהיגה, והוא פיצה על כך ברגע שהקיבוץ נתן לו את הקלנועית. סבתא, שישבה מאחור, ירדה בזהירות מרכב המירוצים.
''זה מעגל של עב”מים?” היא אמרה בזלזול. רונית נעצה בה מבט זועם, אך נמנעה מלדבר. “ממילה, אל תסתכלי עלי ככה,” הוסיפה סבתא, והחלה לפסוע באטיות בתוך המעגל, בוחנת את האדמה. היא הסתכלה בשני השעונים על ידה ואז הביטה בשמיים, שוב בשעונים, ואז באדמה.
''מה אתה אומר סבא?” אמרתי. “חללית בקיבוץ!”
סבא חייך אלי. “אני לא רואה חללית, אדש,” הוא אמר. “רק מעגל בחיטה. בוא, ניסע לסיבוב.”
אף אחד חוץ מסבתא לא העז לנסוע בקלנועית. “לא תודה,” אמרתי מהר, “אני רוצה לחכות. אולי הם יחזרו!”
סבא משך בכתפיו והחל לנסוע ברוורס דרך קהל האנשים המבוהל. “אני אחזור לאסוף את סבתא עוד רבע שעה!”
עוד ועוד אנשים נוספו לקהל מסביב למעגל. סבתא, ראיתי להפתעתי, היתה עסוקה בשיחה ערה עם שני מתנדבים שאת פניהם זיהיתי במעורפל. היא הצביעה על המעגל ואמרה משהו, והם נדו בראשם בהסכמה.
הלכתי לכיוונם, ושמעתי את סבתא אומרת, בקול נמוך ובאנגלית קלוקלת, “איי טראסט יו טו דו דה ריית סינג.” כשהיא ראתה אותי היא נפנפה בידה כלפי המתנדבים והם נעלמו בתוך הקהל. “אדש של סבתא, אין לנו מה לעשות פה יותר. בוא.” היא לקחה את ידי בשלה והוליכה אותי הרחק מהקהל. “איפה סבא?”
באותו רגע נשמעה שוב הצפירה הנוראית של הקלנועית וסבא הופיע במטר של אבנים. “סיימנו?”
''סיימנו,” אמרה סבתא. עזרתי לה לעלות על הקלנועית וצפיתי בהם נעלמים באטיות בכיוון האורווה.
אז חזרתי למעגל, לחכות לחייזרים.

“לא נשאר לי עוד הרבה זמן,” סבתא נהגה לומר לי, נוקשת עם האצבע על זכוכית אחד השעונים. “אל תדאג מַמילֶה, מה שאמת זה לא שקר.”
חשבתי על המשפט הזה שלה יום אחרי זה. העיתונאים באו והלכו, ואיתם המומחים למיניהם לענייני עב”מים, ביניהם ההיא מחיפה עם העגילים. לחייה הסמיקו באויר הקיבוץ והעגילים שלה נעו כמו שתי מטוטלות כבדות כשהכתב מהטלויזיה ראיין אותה. “לדעתי,” היא אמרה, חזה מתנפח כמו זה של תרנגול הודו ממשק הילדים, “לדעתי הם באים מאיזור יופיטר. ספינת החלל שלהם -” העגילים רטטו בהתרגשות וקולה עלה בדציבל כשהיא ביטאה את צמד המילים – “ספינת החלל שלהם מסתתרת מאחורי המסה של הכוכב. לכן, כמובן, לא גילינו אותם עד עכשיו.”
''כמובן,” אמר המראיין. הצלם לעס בזוקה העטיפות הוטלו על האדמה ונראה משועמם. “ואיך לדעתך הם נראים?”
''תראה,” אמרה המומחית מחיפה, “לפי תמונות סודיות שהשגנו מאֶרִיָה פיפתי-וַאן בארצות הברית, זה נראה שהם בגובה של ילד אנושי – בגובה שלו, נניח,” אמרה והצביעה על גיל בוגר הגנים, שעשה לה פרצוף. “הם בצבע כסוף, עם עיניים גדולות, וכמובן שהם טלפתים.”
''כמובן,” אמר המראיין. הצלם עשה לגיל פרצוף. קראו לגיל איך שקראו לו כי כשצ’יקו ודיקו, הקוסמים של דליק ווליניץ’, היו פעם בקיבוץ הם בחרו בו לעזור להם, וכששאלו אותו מי הוא גיל התמתח למלוא קומתו ואמר, בטון מופתע, כאילו היה זה הדבר הברור ביותר בעולם, “אני? אני גיל, בוגר הגנים!”
''אבל,” אמר הצלם עם הבזוקה בפה. “אם אלו תמונות סודיות מאיזור חמישים ואחת, איך בדיוק הן הגיעו אליך?”
''דובלה,” אמר המראיין בטון מזהיר. המומחית מחיפה העמידה פנים שהיא לא שמעה אותו.
דובלה התעלם ממנו. “יופיטר, הא?” הוא לעס לרגע, שקוע במחשבה, וירק את המסטיק על האדמה. “ואללה.”
“דובלה!”
חשבתי על המשפט הזה של סבתא, כי מאוחר באותו ערב, בזמן שיחת הקיבוץ המיוחדת שנאספה לדון במעגל המסתורי, הופיעו לפתע שני מתנדבים נבוכים על הבמה בחדר האוכל. “לא התכוונו לגרום בעיות,” אמר הראשון, שקראו לו פיליפ והוא בא מעיר באנגליה שנקראה בירמינגהם. היו לו פנים חיוורות ומבטא אנגלי שלא יכולתי להבין, אבל סבא תרגם לי. צפינו בשיחת קיבוץ בטלויזיה. “רק רצינו לעשות מתיחה.”
''מתיחה!” אמר הבחור השני, שקראו לו דייויד. “אצלנו בצפון -”
''בצפון של אנגליה הוא מתכוון,” אמר פיליפ.
''צפון!” אמר דייויד. “שם עושים את זה כל הזמן. אם חקלאי, נניח, לא הצליח עם היבול שלו איזו שנה, אז הולכים ועושים מעגל בחיטה -”
''או בכל יבול אחר,” אמר פיליפ. “אבל חיטה זה הכי טוב.”
''הכי טוב!” אמר דייויד ונד בראשו בהסכמה. “ואז התיירים באים לראות את מקום הנחיתה של העב”מ!”
''חשבנו שזה יעזור לקיבוץ,” פיליפ אמר. הוא נראה קרוב לדמעות.
''לא יכול להיות!” אמרה רונית הסדרנית. “זה בלתי אפשרי. מעגל מושלם כזה? ומה עם הסימנים של הנחיתה, מה עם האדמה החרוכה?”
''מחר -” אמר דייויד.
''נוכל להראות לכם,” אמר פיליפ. “זה לא באמת מסובך,” הוא הוסיף בהתנצלות. ''משתמשים בקרש ארוך כדי להשכיב את החיטה וליצור את המעגל – פשוט מזיזים אותו בסיבוב שלוש מאות שישים מעלות -”
''מעלות!” אמר דייויד.
''ואז עושים שלושה מעגלים קטנים, סוגרים אותם עם אבנים, ושורפים את החיטה בפנים בלי שהאש עוברת מחוץ למעגל.”
''אנחנו מאד מצטערים,” אמר דייויד.
''מאד מצטערים,” אמר פיליפ.
''אתה רואה ממילה?” סבתא אמרה וכיבתה את הטלויזיה. “זה כל מה שזה היה.”
''אבל סבתא!”
היא הסתכלה עלי במבט שהזהיר אותי לא להסתכן. “אבל... אבל... אבל את דיברת איתם! ראיתי אותך, בשדה!”
''ממילה,” אמרה סבתא, “אתה יודע שלא נשאר לי עוד הרבה זמן. יום יגיע בקרוב ואני כבר לא אהיה פה.” היא נקשה על זכוכית אחד השעונים להדגמה. סבתא איימה על כולנו – ילדים, נכדים, נינים – עם אותו משפט כבר שנים. זה לא עשה עלי רושם.
''זה היה עב”מ!” אמרתי, חונק דמעות פתאומיות שאיימו לפרוץ כנגד רצוני. “את יודעת שזה היה עב”מ!”
בעיניה של סבתא היה מבט עצוב ורחוק. סבא הניח יד מרגיעה על כתפי. “בוא,” הוא אמר. “אני אתן לך הסעה לבית הילדים. סבתא צריכה ללכת לישון.”
''אבל סבא!”
הסתכלתי על סבתא והכעס נטש אותי. קומתה הקטנה נראתה כאילו היא התכווצה עוד יותר, והיא ישבה שחוחה על הכורסא, עיניה מכוסות בדוק של דמעות. אצבעות קמוטות נעו בעיוורון על פני השעונים על ידה.
''אל תכעס על סבתא,” סבא אמר בעדינות. “לכולנו יש תפקיד שעלינו לשחק, לפעמים, אם אנחנו רוצים בו או לא. בוא,” הוא אמר, “אני אתן לך לנהוג.”
נתתי לו להוליך אותי החוצה, אבל לחדר הילדים הלכתי לבדי.
מעל ראשי השמיים היו מלאים בכוכבים, וכל הדרך חיפשתי ביניהם, לשווא, חלליות.

אותה שנה, מעגלים מסתוריים המשיכו להופיע בשדות הקיבוץ. פיליפ ודייויד כבר לא היו – המזכירות החליטה, בלא טקסים, לגרש אותם מהקיבוץ – אך המעגלים המשיכו להופיע. פרץ השמן האשים את הח”ץ, את המוסדניקים, את המתנדבים החדשים. העיתונים איבדו עניין. המומחית מחיפה האשימה את הקיבוץ בקשר של שתיקה, אבל אף אחד כבר לא הקשיב לה.
אני המשכתי לחפש בשמי הקיבוץ אורות נעים; בשלב מסוים אפילו הקמנו, אני ודרור ועופר, חבורה סודית שטיילה בשדות בלילה בתקווה שנפגוש בחייזרים, אך המעגלים המשיכו להופיע בלי שראינו, ובסוף הפסקנו לנסות.
לילה אחד הלכתי לרמפה של החדר-אוכל לסחוב תפוחי אדמה לצ’יפס בחדרים. עמדתי בחשיכה כאשר ראיתי את סבא וסבתא הולכים ברגל לבדם; הם עברו את הכלבו והמשיכו בכיוון החניה. הם נעו באטיות, סבתא מסתכלת בשעונים ובשמים לסירוגין. משהו גרם לי לעקוב אחריהם; מעולם לא ראיתי אותם מסתובבים ברחבי הקיבוץ מאוחר בלילה.
ממגרש החניה הם ירדו אל הכביש העוקף; משם, להפתעתי, הם החלו לרדת בשביל העפר שהוליך אל הואדי.
היה זה לילה ללא ירח; קולות של צרצרים ומקהלה של צפרדעים כיסו את קול רגלי על החצץ. סבא וסבתא עברו את הקידוח וחצו את הנחל; פנו שמאלה לכיוון השדות. הם עצרו מספר פעמים, לנוח. לבסוף הם עצרו בשולי אחת הגבעות והתיישבו בזהירות על גזע עץ שנפל. תחושה של חוסר-מציאות השתלטה עלי. עמדתי במרחק קטן מהם, חבוי בחשכה, וחיכיתי.
נדמה לי שנרדמתי אז; כשפקחתי את עיני הירח היה בשמים. זה לא יכול להיות, חשבתי בטשטוש, ואז הירח החל לנוע, גדל ככל שהוא התקרב עד שהוא הסתיר את כל הכוכבים.
סבא וסבתא קמו והסתכלו למעלה. זה לא היה הירח, הבנתי פתאום. מה שראיתי, נע בשקט מתוך החשכה, היה דיסק כסוף; אורות נצצו בשוליו. הדיסק נע באטיות עד הוא נעמד ישירות מעל הסבים. מעגל של אור נפתח בבטנו והתמקד עליהם.
''סבתא!”
הם פנו אלי, מבטים מופתעים הופכים לדאגה כשהם ראו אותי רץ אליהם.
''אדש, מה אתה עושה פה?” סבתא אספה אותי בזרועותיה, והחזקתי בה חזק.
''מה את עושה?” אמרתי. דמעות לא רצויות נאספו בקולי. סבתא הסתכלה עלי בעיניים אוהבות. “אמרתי לך שלא נשאר לי הרבה זמן. זה בסדר ממילה, זה בסדר. אל תבכה.”
''אני לא בוכה,” אמרתי. סבתא חייכה. “הזמן שלי הגיע,” היא אמרה בפשטות. “תמיד ידעתי שיום אחד הרגע הזה יגיע, ואני אצטרך לעזוב את חיי.”
''אבל...” פתאום, לא ידעתי מה להגיד. מעלינו, הדיסק הכסוף המתין בסבלנות. “לאן את הולכת?”
''ליופיטר,” אמרה סבתא. “הנה.” היא הורידה מהיד את אחד השעונים: זה שהראה את השעה שלושים ושמונה וחצי דקות לפני. “זה השעון שמראה את הזמן שם. נורא קרוב, לא? שלושים ושמונה וחצי דקות אור בלבד.” היא הביטה בי, ליטפה לי את השיער, והושיטה לי את השעון. “תמיד תוכל לראות מה הזמן אצלי אם תרצה.”
לקחתי ממנה את השעון. סבתא חיבקה אותי. “להתראות,” היא אמרה לי, וראיתי דמעות בעיניה. “תשמור על סבא בשבילי.”
היא דחפה אותי אל מחוץ למעגל האור. עמדתי שם בלי לדעת מה להגיד בזמן שסבא וסבתא התחבקו ואמרו שלום בלי מילים. ואז גם סבא יצא מתוך המעגל.
עמדנו ביחד בחשיכה וסבתא נופפה לנו. מעגל האור התחזק, וסבתא החלה לרחף באויר לקראתו, עד שהיא נעלמה בתוך החללית. הפתח נסגר והאור נעלם; והחללית שבאה לקחת את סבתא החלה לנוע, במהירות הולכת ומתגברת, לעבר השמיים הממתינים.
ידו של סבא לקחה את שלי בשתיקה, והחלנו ללכת חזרה, לכיוון הקידוח והכביש העוקף והאורות הממתינים של הקיבוץ, שקועים בשקט משותף.

מה שאמת זה לא שקר, סבתא נהגה להגיד, וחשבתי על המשפט הזה שלה יום אחרי זה. רציתי לראות איפה היא ומה הזמן שם, אבל כשהוצאתי את השעון שהיא נתנה לי מהכיס ראיתי שהמחוגים עצרו בשעה המדויקת שבה היא הלכה, והבנתי אז שיש יותר מסוג אחד של אמת ושלפעמים, לפעמים סיפורים לא ממש מספיקים, אבל הם כל מה שנותר לנו.

שירה
מסעותי עם אל-קעידה

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

מבצע סבתא פוגש את תיקים באפלה! (חדש)
the raven יום ראשון, 18/07/2004, שעה 10:44
ואני אומר את זה אין א גוד וואי.יופי של סיפור! גם מבחינת האווירה שהוא בונה,הדינמיקה הפנימית של קיבוצים, עם הקריצה של הסבתא וגם השימוש באפקט מעגלי התבואה.
יופי לביא!
כמו שאומרת סבתא של מישהו אחר ממקום אחר:
''פעם קיבוצניק- תמיד סופר מדע בדיוני טוב!''