עוד בקטגוריה זו:
מעגל בלי הרבה קסם
סרטים / עליזה בן מוחה
20/10/12
תגובות: 3
קפטן אמריקה ומלחמת העולם השנייה
סרטים / אנדרו ליפטאק
03/09/11
תגובות: 1
מקור לא ברור
סרטים / עליזה בן מוחה
30/07/11
תגובות: 4
כמעט הסוף (חלק ראשון)
סרטים / עליזה בן מוחה
12/06/11
תגובות: 0
חלום גנבים
סרטים / עליזה בן מוחה
29/12/10
תגובות: 13
טובים השניים?
סרטים / עליזה בן מוחה
14/08/10
תגובות: 5
מגע של קסם
סרטים / לילי דאי
14/05/10
תגובות: 2
המקום שאליו גיבורי אקשן הולכים למות
סרטים / לילי דאי
02/05/10
תגובות: 4
מה שיותר כחול יותר ממדים
סרטים / לילי דאי
31/01/10
תגובות: 5
על ממוצע ומעל הממוצע
סרטים / אֹרן רהט
24/10/09
תגובות: 8
לשקוע בסרט טוב
סרטים / רז גרינברג
28/04/08
תגובות: 1
דיקסילנד
סרטים / אהוד מימון
03/10/06
תגובות: 2
חייו ומותו של סופרמן
סרטים / רני גרף
25/07/06
תגובות: 22
הטרור כמשל
סרטים / רני גרף
03/04/06
תגובות: 15
מפלצות בע''מ
סרטים / רז גרינברג
06/02/06
תגובות: 4
|
 |
זומבים עליך, ישראל!
סרטים / נורית הוראק
יום שני, 04/03/2013, שעה 10:11
ביקןרת על הסרט הישראלי בשר תותחים. (זהירות, ספוילרים)
|
|
אזהרת ספוילרים - הביקורת כוללת פרטי עלילה רבים.
הקולנוע הישראלי הואשם לא אחת בחוסר האסקפיזם שלו. בשנות ה-70 היו אלה סרטי הבורקס שהיו פרודיה על יחסי העדות בישראל, בשנות ה-80 היו אלה סרטי האנתיפאדה, ובימינו סרטים ה מתבססים על סיפורים אישיים מחיי היום יום של המציאות הישראלית. . הקולנוע הישראלי לא לבד בכך, הספרות הישראלית ספגה גם היא ביקורת לא מעטה על ריבוי הדרמות המצויות בה ומיעוט הפנטסיה והמדע הבדיוני. עד כדי כך שב-2008 הוציאה הוצאת גרף, המתמחה בתרגום ספרי ז'אנר, ספר מאמרים בשם ''עם שתי הרגליים עמוק בעננים'' שניסה לענות על השאלה מדוע אין יותר כתיבה פנטסטית בישראל.
בשנים האחרונות נראה שמגמה זו השתנתה. סופרים ישראלים מוכרים כמו שהרה בלאו, שמעון אדף ואופיר טושה גפלה הוציאו בשנים האחרונות ספרים שמערבים פנטזיה או מדע בדיוני עם המציאות הישראלית העכשווית או העתידית, וגם בקולנוע הישראלי נראה שדברים זזים, לאט אבל זזים. מים רבים אמנם זרמו בירקון מאז ''קלרה הקדושה'' (1996), סרט המדע הבדיוני הישראלי המוכר והנצפה ביותר כאן כנראה, אבל בשנים האחרונות סרטים לא מיינסטרימים מופקים גם כאן. לרוב הם מופקים ללא תמיכת הקרנות לעידוד היצירה, שכנראה עדיין לא רואות סרטי ז'אנר כאיכותיים, כיכולים להביא קהל לאולמות או ככאלו שמועמדים לזכות בפרסים נחשבים.
ואכן, הסרטים הז'אנריים שנעשו בשנים האחרונות, כמו ''כלבת'' ו''חתולים על סירת פדלים'', כנראה לא יזכו לחותמות של איכות אבל הם עונים על התפקוד שלהם כסרטים שלא לוקחים את עצמם ברצינות. הם מספקים בידור טוב ומודע לחוקי הז'אנר שבתוכו הם מתפקדים, צוחקים תוך כדי כך על עצמם, וגם מצליחים להעביר מסר.
''בשר תותחים'' הוא התוספת האחרונה לקולנוע הישראלי האחר הזה. זהו סרט זומבים טיפוסי המתאר אפוקליפסה ים-תיכונית רווית דם, גופות מרוטשות וכמה דמויות הירואיות טיפוסיות. העלילה נוטה לעיתים להיות בנאלית והדיאלוגים קלישאתיים (כך למשל מוצגת דמות של מפקד בכיר ומרושע שעינו מכוסה ברטייה), אבל השחקנים עושים עבודה טובה ופה ושם אפשר להרגיש באיזו ביקורת, מכוונת או לא מכוונת שמבצבצת מבין הזוועות.
במרכז הסיפור איש צבא במילואים שמגויס לפקד על משימה בלבנון, חטיפת אישיות בכירה בארגון טרור והבאתו ארצה. למילואימניק מוצמדים שלושה חיילים בסדיר - הדתי, האתיופי והרוסי, כולם מורעלים ונחושים בצדקת דרכם. שלושתם מייצגים סטריאוטיפים של החברה הישראלית: הדתי לא מפקפק בקיומו של האל גם ברגעיו האחרונים; הרוסי הוא גזען, ימני קיצוני ושוביניסט; האתיופי, המכונה לסירוגין ''אובמה'' או ''קוסבי'' על ידי חברו הרוסי, הוא החייל טוב הלב שמוכן להקריב את עצמו לטובת המשימה והאנושות, ומנוצל תוך כדי כך, בהתאם למעמדו על ידי החברה הישראלית.
כשהארבעה עוברים את הקווים ונכנסים לשטח אויב. החיילים הנחושים בצדקת המשימה שהטילו עליהם, מגלים שהאמת מורכבת יותר. לבנון מוכה במחלה נוראית ששורשיה טמונים בסכסוך הישראלי-ערבי. ישראל מצטיירת כתאבת דם וכמסוכנת, וכמי שמביאה בסופו של דבר לכיליון המזרח התיכון ולחורבן שלה עצמה. אך גם הצד השני בסכסוך אינו חף מביקורת. חלק מהתיאורים של הערבים הזומבים החולים במגפה אינם קלים לעיכול, וכוללים מראות של מפלצות אדם לבושות בכפיות וברעלות המכלות ואוכלות כל בשר אדם שנמצא סביבן באורגיה שלא יודעת שובעה של רצח ודם.
דימויים אחרים, כמו קלוז אפ על חייל ישראלי שיורה כדור בראש לזומבית ערביה, הופכים את הצפייה בסרט לקשה ברגעים מסוימים. הקושי נובע פחות מהדם והקרביים, ויותר מהשאלה איך לא שמו לב יוצרי הסרט לבעייתיות בקונוטציות שדימויים אלה מעלים. במאזן האימה הזה, האומה הערבית זוכה ליתרון מסוים מהצלע הנשית בחבורה, בתו של המבוקש, שמוצגת כקרבן שחייה תומרנו ונשלטו בידי ישראל. דמות זו מפגינה גם היא יכולות קרביות משל הייתה אנג'לינה ג'ולי בטומב ריידר (וגם לבושה כמותה במשך רוב הסרט), ואף מצליחה להתמודד באומץ מול ההערות הגזעניות של החייל הרוסי. בסופו של הסרט דמות זו היא גם בין השורדים היחידים ודווקא בה נמצאת התשובה למנוחה ולשלום שיגיע אולי למזרח התיכון הפצוע, החולה והמדמם.
הסרט אינו חף מבעיות ואני אישית הייתי מקצצת מתוכו כעשרים דקות. הסוף לטעמי צפוי מאוד וקיצוני. נדמה שיוצריו פשוט לא מצאו את הנקודה הנכונה לסיים את הסרט ונסחפו בים של דימויים הוליוודיים שהיה עדיף להימנע מהם. היוצרים חשבו כנראה שהסצנות האחרונות של הסרט, המתארות את האפוקליפסה בארץ–ישראל, מחייבות אפקטים מיוחדים. הבעיה היא שהתקציב הדל של הסרט, שעד השלב היה בלתי מורגש בעיקר בגלל האיפור המושקע והצילום המוצלח, הופך לבולט כאשר מדובר באפקטים דיגיטליים שצורמים לעיניים המורגלות באנימציה ממוחשבת במימון ההוליוודי. ייתכן שהיה כדאי להשקיע מחשבה נוספת בשאלה כיצד אפשר להפיק את הסצנות האלה גם באמצעים של הפקה דלה, כך שהם שעדיין ייראו משכנעים, שכן לא ברור מדוע סברו המפיקים שאפקטים גרועים תורמים למראה מציאותי יותר של הסרט. ההיסטוריה של הסרטים דלי התקציב בעולם כולו מוכיחה בשנים האחרונות שניתן לעשות היום באמצעים יחסית פשוטים וזמינים טכנולוגית סרטי ז'אנר מוצלחים גם ללא אפקטים מתוחכמים.
הבעיה השנייה, שאותה הזכרתי לעיל, היא הקונוטציות לסכסוך במזרח התיכון, שאמנם לא מכריזות על מנצח כלשהו, אך משליכות על כל אחד מהצדדים דימויים שאף צד לא היה רוצה שיקושרו אליו. ייתכן שזו הבעיה בעשיית סרטי ז'אנר ישראליים, הרי המציאות באזורנו עולה על כל דמיון והטרור המודרני כבר השאיר הרחק מאחור כל תרחיש אימה. הניסיון לעשות סרט ז'אנרי שיש לו גם נגיעות למצב כאן ועכשיו הוא מבורך, אך יש בו משהו שמגחיך את הסכסוך כולו ומצייר אותו כסרט אימה רע שבו חיים כולנו. הביצוע כאמור טעון שיפור אבל בהחלט מספק צפייה מהנה לחובבי הז'אנר. בסופו של דבר לקבל את ''בשר תותחים'' כמות שהוא, חלק מניסיונות בוסריים לעשות כאן קולנוע אחר, שמדבר יותר לצעירים שעבורם טרור ואינתיפאדה הם שגרת חיים, ואתם גם האסקפיזם היום יומי שבמציאות כזו הוא כל כך נדרש.
בשר תותחים
תסריט ובימוי: איתן גפני
שחקנים: לירון לבו, שירה קצנלבוגן, יפית שלו, רוי מילר, אמוס אינו, גומא שריג, עמית ליאור
90 דקות
ישראל, 2012
|
 |
|
