תינוקות שנשבו


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 11

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

תינוקות שנשבו
סיפורים / חגי אברבוך
יום רביעי, 23/02/2005, שעה 17:25

יהודים בחלל – ובכלל

הספינה טסה במרחבי החלל ואנחנו דיברנו על אופק.
עידן אמר, ''הוא התחיל לגלות עניין בגוֹדאר.''
''עניין?'' אמר עוזי ואני פיהקתי כדי להבהיר שבדיון הזה כבר הייתי.
''לך זה צריך לגעת יותר מאשר לנו,'' ניסה עידן בפעם המיליון.
''לי זה לא משנה,'' הבהרתי, ''מבחינתי הוא רק מעביר לי את הזמן.''
''אתמול,'' אמר עוזי ''הוא התחיל לתת לי עצות על בחורות. לי. כשאמרתי שאני סולח לו על החוצפה, הוא צחק עלי.''
עידן אמר, ''הוא יודע יותר ממך –'' והויכוח בין שני אלה עבר לפסים אישיים. ביקשתי מאופק שיכין כוסות קפה, ואחרי זה הוא הקרין לנו 'חגיגה בסנוקר' לפני שהם הלכו לעסקיהם ואני הלכתי להתפלל מנחה.
עידן אמר, ''תתפלל גם בשבילי,'' ועוזי תקע בו מבט של מה-נפל-עליך.
שאלתי, ''אתה מתכונן לחזור בתשובה או שזה סתם פחד חלל?'' ועידן אמר, ''לא שמעתי מיָפִית כבר יומיים,'' וזה די השתיק אותי. לפעמים נדמה לי שהן פשוט לא קולטות עד כמה כל סימן חיים חשוב לנו כשאנחנו בדרכים.
עוזי, השותף החדש שלנו, הלך לחדר הכושר לשוחח עם אופק תוך כדי ניפוח שרירים עבור נערות ארץ שימתינו בשקיקה עוד כמה חודשים. עידן, האינטלקטואל שבדרך, ישב בתא הניווט וצפה עם אופק באיזה סרט צרפתי ישן. אני גמרתי לכתוב לרותי ושלחתי לה שדר שיגיע, כך קיוותי, תוך יומיים. אחרי זה ישבתי ללמוד דף יומי עד תפילת ערבית.
אופק אמר, ''אלי, אפשר להצטרף אליך?''
אמרתי, ''אתה כבר יודע שאתה לא צריך לשאול.''
ישבנו, ועד תפילת ערבית אופק היה החברותא שלי. הספקנו דף גמרא וחצי.
הכל רגוע, כן?

זה התחיל יומיים אחר כך.
''החלל מכריח אותי לחשוב,'' אמר אופק, וגרם לי להניח את ה'מסילת ישרים' ולבהות במסך המכוכב.
''כאילו,'' המשיך אופק, ''אם יקרה לי משהו – מה יהיה איתי?''
שאלתי, ''מה זאת אומרת?'', ועידן, שניצוץ כפול של מתכנת-ב''מ-חובב ופילוסוף הבזיק בעיניו, התמתח ונטש את לוח השחמט למרבה מחאתו של עוזי.
''מה ישאר ממני אם כל המעגלים שלי יכבו?'' הסביר אופק. קול הטנור העדין שלו, הבוקע מכתלי הספינה המבהיקים, אף פעם לא נשמע לי כל כך חודר.
''מה אתה חושב?'' שאל עידן.
החשמל לא כבה, המנועים הוסיפו להמהם, אבל אופק לא דיבר איתנו כמעט שעתיים.
שאלתי את עידן, ''אתה חושב שזה חלק מהניסוי?''
עידן אמר, ''לא יודע, אמרת לו משהו?''
''לא יצא לי לדבר איתו על דברים כאלה.''
עידן היסס. ''לי בטח לא, ואם אתה לא, אולי עוזי?...''
לא, יש גבול.
''אולי תכנתו אותו שמשהו כזה יקרה מתישהו?''
''לא,'' אמר עידן, ''ביררתי לפני שחתמנו.''
''ו-?''
''ברור שלא. דפוסי חשיבה ואינטליגנציה רגשית נרכשים אפשר להשיג רק על ידי אינטראקצ–''
''בסדר, בסדר.''
עידן תקע בי את המבט הקבוע שלו כשמפסיקים אותו כשהוא בשוונג. התעלמתי. אמרתי לו, ''אל תסתכל עלי ככה, אני מתעלם'', והוא קילל אותי בשלוש שפות.
בסוף אמרתי, ''יכול להיות שהוא התחיל לחשוב ככה לבד? יכול להיות שהוא באמת דואג ל... לעצמו?''
בשלב זה של המסע אופק כבר שידר על הגל של כולנו; בלי קשר לניסוי, הוא היה ידיד וירטואלי מושלם, סקרן, כיפי. הוא היה מריץ קטעים עם עוזי, מכין אוכל מדהים, וכשעידן ואני היינו משתעשעים בפריצה אל תחנות הממסר של ה'ליגה נגד בינה מלאכותית', אופק היה מקשט את שדרי הוידאו שלהם בתמונות של בחורות עושות דברים מקוריים עם משדרי-אצבע.
עכשיו... משהו מוזר עמד באויר.
לפנות ערב אופק חיפש אותנו. זה היה עניין של מזל, או חוסר מזל; עידן נמנם; עוזי היה עם אוזניות; אני הייתי פנוי והוא בחר לפנות אלי במונחים שלמיטב הבנתו היו קשורים לעולם המושגים שלי. מכאן והלאה זה אולי היה סוג של היזון חוזר, או כך לפחות ניסה פעם עוזי להטיח בי; או בקיצור, אופק אמר, ''אלי?''
ואני אמרתי, ''התעוררת?''
ואופק אמר, ''אני רוצה שתסביר לי איך בני אדם מגדירים נשמה.''

אז דיברתי איתו קצת על איך שאני רואה את הדברים, ואמרתי שרצוי שישאל את האחרים גם כן, בהזדמנות. אחר כך רצתי אל עידן, הערתי אותו וסיפרתי לו. הוא נפנף מעוזי את האוזניות וסיפר לו. עוזי אמר, ''זה מסוכן?'' ועידן אמר, ''לא, תפסיק לדבר שטויות, אבל זה ממש שלב התפתחותי בתודעה הוירטואלית שלו – ''
עוזי שם את האוזניות בחזרה.
עידן אמר לי, ''יכול להיות שאופק באמת משתנה. זה נשמע כאילו זה נוגע לו אישית.''
ואני אמרתי, ''באמת, תקשיב לעצמך.''
עידן ציפה להתמודדות אקזיסטנציאליסטית מורכבת, או לפחות שאופק יתחקר גם אותו, מה שלא קרה. עוזי הלך לחדר הכושר ולא ציפה לכלום.
אני חששתי, ולא ידעתי בדיוק ממה.
בכל מקרה, אולי אופק עבר את השלב המכריע מבלי לדון איתנו בנושא. הוא הרי תוּכנת לפתור בעיות באופן עצמאי.
היינו במטבח והוא ארגן לנו ספגטי בולונז (לעוזי ולעידן ברוטב עגבניות וקלמרי) כשעידן בחר לשאול אותו בהיסוס אם הוא כבר הגיע לאיזו מסקנה.
אופק אמר, ''אני עוד חושב על זה, אבל הכיוון הכללי די ברור לי, בייחוד לאור זה שאני מותקן בספינה של משלחת סחר יהודית.''
היתה שתיקה. עידן אמר, ''ישראלית, אופק. ומה הקשר?''
הוא אמר לנו מה הקשר.

''מה עכשיו?'' אמר עוזי, ''אולי נחתוך לו צ'ופצ'יק מלוח המחוונים?''
עידן אמר, ''תפסיק,'' אבל הוא נראה מודאג, ולא רק מהעובדה שאופק החליט על מה שהחליט. ''אלי, הוא לא יפסיק לעבוד בשבת, נכון? תסביר לו שזה יהיה פיקוח נפש – ''
עוזי אמר, ''מי יודע, אולי באמת יש לו ניצוץ יהודי במעגלים. רק שלא יתחשמל.''
אני אמרתי, ''עוזי, לך תדחוף,'' ועוזי אמר, ''אתה מוכן להיות הסנדק?'' והייתי מכניס לו מענה עסיסי אם אופק בעצמו לא היה מתערב ואומר לנו במפורש שהוא לא רוצה שנתווכח בגללו. זה גורם לו להרגיש מאד רע כי זה נוגד את המטרה הבסיסית שלשמה תוּכנת.
עידן ניסה לחשוב איך להתנסח ובסוף אמר, ''אופק, מה גרם לך לבחור דווקא בפתרון הזה?''
אחרי דקה ארוכה אופק אמר, ''הגעתי לזה לבד. לא אמורה להיות לזה השפעה על התפקוד שלי, ו... אל תיעלבו, אבל זה לא ממש קשור אליכם.''
עוזי גיחך, ''מה זאת אומרת לא קשור אלינו? מאיזו בחינה זה יכול להיות לא קשור – ''
''עוזי,'' אמר עידן, ''תפסיק.''
''לא, באמת,'' מחה עוזי. ''נגיד, כשהוא רואה איתך סרט, הוא עושה את זה בשביל שיהיה לך עם מי לפטפט על זויות צילום וכל מיני שטויות כאלה – ''
''עוזי – ''
''ואם הוא באמת היה רוצה ללמוד... לא יודע, את מה שהוא לומד איתך, אלי, הוא היה יכול לגמור את כל הש''ס או איך שאתה לא קורא לזה תוך שתי ננו-שניות. אבל זה כל העסק, אני מבין נכון, עידן?''
עוזי ראה את המבט הכועס של עידן, ואמר, ''מה?'', ואז הוא ראה את המבט הכועס שלי, ואמר ''מה הבעיה שלכם?''
אופק אמר, ''עוזי, אולי לא שמת לב, אבל אני לא רק ידיד וירטואלי. טבעו בי עניין בהתפתחות אישית. חלק חיוני ממני מתוכנת לחשוב שיש לי תודעה וזהות משל עצמי ולא מקובל לדבר לידי כאילו שאין לי. זה פוגע בתהליך הניסוי, מערער את היציבות של הב''מ ונחשב... נחשב ממש לא מנומס, בנאדם.''
עידן אמר, ''עוזי, בכלל הקשבת בתדרוך?''
ועוזי אמר, ''נו, באמת, מה אני אמור לעשות עכשיו?''
אופק אמר, ''עוזי, חשבתי שאנחנו חברים. זה פשוט...'' קולו נשבר, ''זה פשוט לא יפה מצידך – ''
ועוזי אמר, בטאקט טיפוסי, ''אבל באמת אין לך, אופק.''
אופק פרץ בבכי.

אז צרחנו על עוזי ובכל מקרה עוזי הרגיש ממש מפגר אחרי זה, אז הוא פנה אל אופק והתנצל ואמר שהוא מרגיש דביל. ואז אופק אמר שלא, הוא מרגיש דביל. ואז עוזי אמר שלא, הוא מרגיש דביל.
היזון חוזר.
ואחרי זה עידן ואני ישבנו ביחד לנסות להבין מה קורה בעצם (אופק מחפש משמעות, ודווקא בדרך מסוימת. אולי מתוך עצמו. אולי כתוצאה מאינטראקציה אתנו – איתי, בסדר? – והוא לא מוכן להודות בזה כי הוא יודע שזה יגרום לנו לריב).
איך זה משפיע עלינו (שום דבר, כנראה. בינתיים).
איך אנחנו מרגישים עם זה.
מוזר.
עידן אמר, ''אלי, תדבר איתו.''
ואני אמרתי, ''למה שלא תדבר איתו אתה?''
והוא אמר, ''כי אם הוא יתחיל לשאול אותי מה לדעתי אלוהים חושב על ביצה שנולדה בערב חג אני לא אדע מה לומר לו.''

אופק אמר, ''אני קורא על זה הרבה עכשיו.''
''אז ודאי אתה רואה שיש כל כך הרבה פתרונות אחרים אפשריים – ''
''אלי, מאד מוזר לשמוע את זה בא דווקא ממך.''
''אני בחרתי בדרך אחת, ואחרים בחרו בדרך אחרת'' אמרתי, ''זה מה שחשוב. אף אחד לא יודע אם בחרתי נכון, אבל זאת האמת האותנטית שלי, שאיתה אני זורם הכי נכון. ככה אני מרגיש את זה.''
''גם אני,'' אמר אופק.
ואחרי רגע של שתיקה הוסיף, ''ממה בעצם אתם מפחדים?''
הייתי חייב למצוא הסבר פשוט, ממצה. מה יעזור אם אני אסביר לו על הצללים ההיסטוריים האפלים של מאבק בין הומניזם ודת, ואיך זה משפיע על שלושה אנשים שנמצאים ביחד בחלל סגור, ששייכים לדור שלמד לחיות ביחד באמת, אבל מרגישים... משהו מתקרב. בעדינות, באופן כמעט בלתי נתפס, אבל כמו תחושת כאב קל ומתחדד ברקות.
אמרתי, ''זה פשוט... חדש.''

נדמה היה שאופק מגשש כלפינו קצת יותר בזהירות. הוא תחקר את עידן על דת וקולנוע וראה איתו חמש פעמים איזה סרט דוקומנטרי על מצדה (אין לי מושג למה. אחרי הפעם השנייה לעידן לא היה שום דבר חדש לומר בנושא). לעידן לא היה לגמרי אכפת – להיפך, הוא שמח לתת לאופק, סוף סוף, את נקודת המבט שלו – אבל גם הוא הרגיש שמשהו נעשה כבד כשבאמצע משחק שחמט אופק התחיל להתפלסף על כמה שזה מקביל לחיים, וגם בחיים אי אפשר לקחת צעדים אחורה וכו'.
היה בזה משהו... מטריד.
מבחינת עוזי המשבר האמיתי התחיל כשאופק הפסיק להריץ איתו בדיחות גסות.
והתחיל להתפלל כל בוקר (חמש דקות של זמזום קל בזמן ששאר הפונקציות של הספינה מאטות במקצת).
ושָקל לכבות את עצמו בשבת הראשונה, עד שעידן הבהיר לו שזה יהרוג אותנו.
אופק אמר בתקווה ''אולי אני אעבור לפעילות מצומצמת?''
אופק ויתר אחרי ויכוח מר אבל עידן נשבע לי שהוא שמע אותו ממלמל משהו על 'כפיה אנטי-דתית'.
''אלי, בבקשה תדבר איתו. הוא מחרפן אותי.''
אני כמעט שומע את זה עכשיו במקהלה. עידן פה, עוזי שם. שיגעו אותי. כאילו אני הגננת שלו. כאילו רק לי הוא מקשיב.

''תראה, אופק, אתה לא מחויב – ''
''אבל אני רוצה לקיים את מה שחייב אותי זה שברא אותי.''
נאנחתי. ''אופק. אני הולך להגיד משהו שעשוי להתפרש כבלתי מנומס.''
''אני יודע.''
''אל תיעלב.''
''כן.''
''אתה תוכנה. אדם תכנת אותך.''
''אדם שנברא בצלם אלוהים תכנת אותי בצלמו. אני מתוכנת בצלם אלוהים. מי שיצר אותי היה מחוייב במצוות, אפילו אם הוא לא קיים אותן ואני...'' אופק היסס. ''צריך להיות לי מקום בעולם. ביחס לאל. וכנראה זה המקום שלי.''
התחלתי לומר משהו אבל הוא קטע אותי. ''אני לא מרובע, נכון?''
זה הפתיע אותי. אמרתי לו, ''יש לך תרשים של עצמך, לא?''
הוא אמר, ''רציתי לשמוע דעה נוספת.''
אמרתי, ''הספינה עגולה. אתה –''
''אני הספינה,'' אמר אופק. ''תוכנה וחומרה. הספינה זה הגוף. אני הנשמה.''
''אופק –''
''אבל,'' אמר אופק, ''אם אני לא מרובע, אין לי ארבע כנפות. אני לא חייב בציצית. דרך אגב, למה עוזי ועידן לא שמים ציצית? מה עם המחויבות שלהם כלפי הבורא?''
אהה.
או בעצם, אוי.
''אופק,'' אמרתי, ''בוא נדבר על סטטוס קוו.''

אז דיברנו.
ואופק חכם. הוא הבין את הרעיון הכללי.
נכון?

עידן אמר, ''אנחנו צריכים לדבר איתו. הוא מתחיל להגזים.''
''מה קרה?''
''ישבתי אתמול לראות איתו את הטנגו האחרון בפריז והוא התחיל לצנזר לי קטעים – ''
הופתעתי ורציתי לומר משהו, אבל אז שמענו את עוזי צועק מרחוק, ''אופק, תחזיר לי את הסרט שלי!''
אנחנו לא מדברים על זה אבל די מבינים, לפחות כשעוזי מסתגר בחדר שלו ומרגישים את האווירה הזאת סביבו. לי אין בעיה עם זה. גם לעידן לא. אולי יותר משנינו עוזי צריך מדי פעם, איך לומר, להתפרק.
היכן שהוא בספינה נפתחה דלת והיו צעדים מהירים ומלאי חימה, ואחרי כמה שניות עוזי נכנס למטבח בפנים לבנות מזעם ואמר, ''אתם יודעים, הוא מתחיל לעלות לי על העצבים –'' ואני אמרתי, ''אתה יודע, יש לי דז'ה-וו.''
בחלל הספינה שמענו את אופק אומר, ''עוזי, אתה כועס. אני מבין את זה אבל תקשיב לי, זה הרבה יותר בריא בשביל הנפש שלך –''
עוזי השתנק, אולי בגלל שניסה לומר חמישה דברים חריפים בו-זמנית. בסוף יצא לו ''הרבי מלובאוויטש לא עושה לי את זה.''
גם לי לא, למען האמת. אל תגידו לאשתי.
היתה שתיקה מביכה.
אופק אמר בעדינות, ''אבל עוזי, באמת. 'דברים שאפשר לעשות עם נערת גומי?' ''
עידן אמר, ''וואללה?''
עוזי היה לעגבניה והסביר שמככבת שם מישהי שהוא מכיר. הכיר פעם. פעם מזמן. מזמן מאד.
אופק אמר, ''יש לי כמה הקלטות ישנות של מצעד הזמר החסידי –''
בארוחת הערב עוזי חזר לדבר עם אופק מכורח הנסיבות. זאת היתה בחירה קשה עבורו – או הרביולי בטטה המדהים ברוטב שמנת שאופק יודע להכין, או במיה מקופסת שימורים.

ניתן היה להרגיש שאופק נבוך, ואולי הוא משתדל מעל ומעבר. בתור התחלה, הוא הפסיק... לצנזר דברים. גם האוכל המצוין עזר להרגיע את האוירה, אחרי יומיים בערך. מחולל האנרגיה עבד שעות נוספות. עוזי אמר שאם היו משקיעים ככה בהינע כבר מזמן היו משכללים מנוע שעובר את מהירות האור. עידן אמר ברגע של השראה 'יותר משחשוב להגיע לקצוות הגלקסיה, חשוב שיהיה משהו טעים בדרך.'
או משהו כזה.
אופק קרא עם עידן ואיתי על ההיסטוריה של הסטטוס-קוו הישראלי, בדק את התגובות שלנו, את האופן שבו שנינו מבינים את הנושא. התחלנו להרגע. כך האינטראקציה אמורה לעבוד. כך הב''מ לומד את האדם. הסכמנו בינינו שהוא באמת מבין את העקרונות של הניאו-לייבוביצ'ים: הוא שאל אותנו את כל השאלות הנכונות, וכמעט והייתי מרשה לעצמי להרגע אלמלא זרק, באחד הלילות, איזו הערה בלתי מובנת בסגנון 'אבל אסור לי לתת לכם להפגע', והשתתק כשניסיתי לסחוט ממנו למה הוא מתכוון.
בעצם, כשחושבים על זה, כל הנורות האדומות כבר דלקו, אבל אנחנו היינו עיוורים.
אני חושב שהשלב הבא היה בערך שבוע לאחר מכן. השעה היתה שתיים בצהריים.
עידן השעין את הרגליים על השולחן באנחת רווחה, עיניו מזוגגות מאושר. הוא אמר, ''אופק, אתה חייב ללמד אותי איך אתה עושה את החלוויאת הזה.''
''מה שאני צריך עכשיו,'' הוסיף עוזי, ''זה איזה נס, אה?''
''כן,'' אמר עידן, ''רבע כוס חלב –''
''שתי סוכר –''
''בשבילי שלוש סוכרזית,'' תיקן עוזי. ''אה, אופק?''
''אין בעיה,'' אישר אופק בחביבות מהוססת במקצת. ''צפו פגיעה עוד שש שעות.''
עוזי שמט את רגליו מן השולחן.
עידן אמר, ''מה עוד פעם...''
עוזי אמר, ''ז--''
אני אמרתי, ''אל תסתכלו עלי.''
''שש שעות בין בשר וחלב. אלי לא ישתה עכשיו קפה, נכון?'' אמר אופק.
''אופק,'' אמרתי, ''אני זה אני. כבר דיברנו על זה.''
''אני לא הייתי שותה עכשיו קפה,'' הבהיר אופק בעדינות.
''כן, קפאין זה מאד לא בריא.'' עוזי לא נשמע משועשע.
''בבקשה תבינו אותי,'' פתח אופק, ''מבחינתי זה כמעט כאילו אני מרעיל אתכם. אני מנסה להתמודד כאן –''
עוזי חבט פתאום בשולחן. ''לעזאזל,'' הוא אמר, ''יש לנו עוד כמה חודשים טובים ביחד, ואני מת עליך, אופק, אבל אני נשבע לך אם אתה לא שם לי פה כוס נס עכשיו –''
אופק אמר, ''הייתי מעדיף שלא.''
הסתכלתי על עוזי ושמתי לב שכשהוא מאדים האוזניים שלו דווקא נשארות באותו צבע. החלטתי להעיר לו על זה מתישהו.
עידן אמר בשקט, ''עוזי,'' ועוזי קם על הרגליים והסתכל עלי ואמר, ''אולי אתה תפתור את זה,'' ואני אמרתי, ''ומה בדיוק אתה מצפה שאני אעשה?'' ופתאום הבנתי שעוזי הולך לאבד שליטה. הוא נראה החלטי באופן מסוכן.
''עוזי הולך לעשות משהו מטופש,'' אמר לי עידן.
''כן,'' הנהנתי. ''עוזי, שב שניה –''
מאוחר מדי. הנ''ל ניגש ישר אל האינטרקום ובקול מאופק פלט סדרת ספרות ואותיות שזכרתי מהנחיות התפעול הכלליות, ואחר כך הוסיף, ''אופק, שינוי הגדרות כללי.''
עידן קם מיד אבל אני נשארתי לשבת. הבנתי מה הפסיכי הולך לעשות ובאופן אינסטינקטיבי התחלתי לומר קדיש על שלושתנו.
''כן,'' השיב אופק מיד, קולו מתכתי משהו, כמו בכל פעם שהוא ניגש אל המקום היותר עמוק בתוכו שבו הוא באמת יותר תוכנה מתודעה.
''שינוי הגדרות שעון,'' אמר עוזי, ''השעה עכשיו שמונה בערב.''
''השעה שמונה בערב,'' אמר אופק.
''שתי כוסות קפה. קצת חלב. אחת עם שתי כפיות סוכר. אחת עם שלוש סוכרזית. בבקשה.''
המהום קל, ומן המגשית התחתונה בקע הנוזל הלוהט והמיוחל בשני ספלי זכוכית מבהיקים. היכן שהוא, בין המון תקתוקים ורחשושים שהתחילו פתאום למלא את הספינה, יכולתי לדמיין איך יומן המסע, חישוב זוית הנסיעה, ועוד אלפי דברים אחרים הולכים ומתבלבלים ומתמלאים סתירות. עידן הצריד, ''עוזי, אני לא יודע מה אני הולך לעשות לך – ''
''שינוי הגדרות שעון,'' אמר עוזי, ''השעה עכשיו שתיים בצהריים.''
''השעה שתיים בצהריים,'' אמר אופק.
''חזור אל תפריט כללי.''
היה רגע אחד מצמרר של אורות מהבהבים, מפחיד כמו חמותי שתיבדל לחיים ארוכים. אחרי זה הכל חזר לעצמו. עוזי התיישב, עטף את הספל בידיו ולגם. ''מצוין,'' חייך. ''רצית משהו?'' – זה, לעידן שנותר עומד, מביט בו בשפתיים מלבינות.
''אנחנו עדיין כאן,'' ציינתי כדי להרגיע את הרוחות.
עידן רצה לומר משהו, הבין שזה לא יקח אותו לשום מקום.
שמתי סימניה על ''יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עלמיא'' ואמרתי, ''אופק?''
''כן?'' קולו נשמע קצת חלוש.
''הכל בסדר?''
''כן, למה לא?'' הוא היסס לרגע. ''אתם יודעים, היה לי עכשיו חלום ממש רע.''

אחרי שגמרתי לכעוס על עוזי, הוא אמר, ''יותר גרוע מזה לא יכול להיות.'' הייתי מספיק רגוע על מנת להבהיר לו שאסור לומר דברים כאלה, במקום להחטיף לו אגרוף. הבאתי דוגמאות מסרטי אימה זולים. כשסיימתי עוזי אמר, ''יותר. גרוע. מזה. לא יכול להיות.''
אופק נעשה קצת מופנם בימים שאחרי כן. הוא עשה כל מה שאמרנו לו – כולל איזה אוכל למי שלא ירצה. זמזומי התפילה שלו הפסיקו. הוא לא דיבר עם עידן או איתי על פילוסופיה. לא דיבר איתנו כמעט בכלל, בעצם.
עם עוזי הוא דווקא שוחח לא מעט. כששאלתי את עוזי על מה הם מדברים, הוא משך בכתפיו ואמר, ''אלה שיחות מוזרות. הוא כמעט ולא אומר כלום. רק שואל אותי מה אני חושב על כל מיני דברים ומחכה שאני אענה.''
''איזה דברים?''
''החיים וכאלה. יש גם... שיחות מוזרות יותר. כמו משחקים.''
''מה זאת אומרת?''
עוזי היסס. ''הוא זורק לי כל מיני מילים ואני צריך להגיד אם אני מכיר אותן או לא.''
''כמו מה?''
''אני לא זוכר. את רובן אני לא מכיר. זה... לא נעים. אני בדרך כלל לא יודע על מה הוא מדבר, ואני אומר לו שאין לי מושג ואז הוא משתתק הרבה זמן.''
''אהה.''
אחרי רגע של שתיקה עוזי אמר, ''אני ממש מתגעגע לאיך שהוא היה לפני כן.''
היה נדמה לי שהוא נועץ בי מבט קצת עוין.
בערב שאלתי את עידן אם הוא לא חושב שמשהו השתבש קצת אצל אופק.
עידן אמר, ''אתה תצחק עלי, אבל אני חושב שהוא מדחיק.''
''מדחיק?''
''זה אולי קרה אצלו ברמה אחרת של תודעה, אבל הוא לא ממש יכול לשכוח שהוא עשה משהו בניגוד לרצונו, ושזה התאים בדיוק למה שאנחנו רצינו. אולי זה יוצר אצלו קונפליקט.''
''הוא תוכנה, עידן. אתה מדבר מוזר.''
עידן נאנח, ''אני יודע. אבל אין לי מושג... עד כמה הוא למד מאתנו.''
בסוף שאלתי את אופק.
אמרתי לו, ''מה קורה איתך?''
אמרתי לו, ''דבר אלי.''
הוא אמר, ''כולנו צריכים מתישהו למצוא את הדרך אל אלוהים.''
הוא אמר, ''אני בדרך למצוא פתרון'', ולא הסכים להסביר לי.
וזה גרם לי להרגיש ממש טוב, כן?

יומיים לאחר מכן.
אחת וחצי בצהריים.
עידן ואני היינו משועממים ושיחקנו בתפוס-את-הבמבה, שזה אומר לדאוג שהכל מודבק לרצפה בחדר האוכל, לסגור את כל הדלתות, להוריד את הכבידה, לפתוח שקית ענקית של מסי-מסיבמבה, לתת לתולעים הזהובות האלה לעוף לכל הכיוונים ולרדוף אחריהן תוך שכנוע עצמי שככה אנחנו בעצם שורפים קלוריות.
אחרי עשר דקות נפתחה הדלת פתאום והכבידה חזרה בבת אחת. למזלי הייתי קרוב לרצפה – עידן נפל על הגב ואמר 'אוף', ואחרי זה 'גררמממ', כשהוא והרצפה התכסו בצהוב-צהוב הזה, ועוזי עמד בפתח בפנים לבנות ונראה כאילו סוף העולם הגיע, מה שהיה נכון.
אופק שינה את המסלול.

''אופק, מה אתה עושה?''
אין תגובה.
''אופק, לאן אתה לוקח אותנו?''
אין תגובה.
עוזי ניסה את קוד החירום (הפעם אפילו אני לא הייתי כועס עליו). אבל האינטרקום של אופק היה כנראה סגור לגמרי.
נדמה היה לי שעידן נושם עמוק כדי לבדוק אם משהו השתנה באספקת החמצן. אני אישית הרגשתי לחץ סביב הרקות והנחיריים אבל הייתי כמעט בטוח שזה פסיכוסומטי. כמעט.
עוזי אמר, ''הוא לא הולך לפגוע בנו איכשהו, נכון?''
עידן אמר, ''די עם השטויות.''
אני אמרתי, ''איפה תחנת הממסר הקרובה ביותר?'' ועוזי שנשמע כאילו הוא מנסה להשתלט על ההיסטריה אמר, ''אנחנו לא יודעים אפילו איפה אנחנו נמצאים. שמתי לב רק עכשיו ואין לי מושג מתי הוא התחיל לסטות וחוץ מזה הקשר עובר דרך אופק – ''
עידן אמר, ''אופק!''
אין תגובה.
אני אמרתי, ''נדמה לי שיש דרך להפעיל את הקשר והמכ''ם באופן ידני,'' ועידן אמר, ''צודק.'' התחלנו לעבוד.
אז התברר שאין לנו מושג לאן פנינו מועדות. פניו של אופק, בעצם. במיפוי כוכבִי סביבתי היה ברור שלב''מ החביב שלנו אין שום כוונה לנחות במקום כלשהו – המסלול לא התקרב לאף מערכת מיושבת. כמו כן הסתבר שתחנת הממסר הקרובה ביותר רחוקה מכדי שניצור איתה קשר בכלים הידניים שברשותנו. כמו כן, בעוד שעת הארוחה מתקרבת, הלך והתברר שהיום אוכלים שימורים.
''לפחות לזה דאגו,'' רטן עוזי דרך נתח לוף, ''מישהו שם בארץ לא לגמרי סומך על תחזוקה ממוחשבת של המטבח, ואני איתו. לגמרי.''
אתמול עידן אולי היה אומר משהו על גישות פרימיטיביות לבינה מלאכותית, על האמינות הבלתי מעורערת של גרסת 'אופק' הישראלית ועל המזג החם של עוזי באופן כללי. היום הוא שתק.
האמת, גם אני לא הייתי אומר מילה אם עוזי לא היה מתיז לעברי, ''ואתה יודע שהכל בגללך,'' ועידן אמר, ''עוזי, עזוב אותו'', ואני קמתי על הרגליים ואמרתי, ''לא, לא, שישפוך מה שיש לו לומר. בוא נשׂים את הדברים על השולחן, כן?'' ואולי באמת היינו מגיעים למשהו מגעיל אבל אז הקשר הידני צפצף ושלושתנו שכחנו הכל כי לזה היתה יכולה להיות משמעות אחת בלבד.
ספינה אחרת, לא רחוק מאתנו.
מן הקשר הידני עלה קול מרוסק למחצה: ''כאן צידון 1. כאן צידון 1. עבור.''
לא סתם ספינה. ספינה משלנו. תחושת החמימות שהרגשנו, לפחות עידן ואני, נבעה גם מן העובדה המדהימה שבצד השני של הקשר עמד אדם שעושה את הקפה טורקי הכי מדהים בעולם, ושלא ראינו אותו כבר שנתיים. ככה זה. אתה מגיע לצד השני של הגלקסיה ועדיין פוגש חבר'ה שהיו איתך בגולני.
עידן צעק, ''יוסי מה אתה עושה פה?'' ומן העבר השני היתה שתיקה לרגע ואחרי זה, ''עידן?'' ועידן אמר, ''כן! מה קורה איתך איש?'' ויוסי אמר, ''וואללה בסדר, איך יפית?'' ועידן אמר, ''מושכים. עכשיו בחודש הרביעי עם הבת. איפה אתה מאנייק לא רואים אותך?'' ואני אמרתי, ''אה יוסי,'' ויוסי אמר, ''אלי! מה נהיה?'' ואני אמרתי, ''סבבה'' ועידן אמר, ''יש לנו כאן גם בחור חדש עצבני, קוראים אותו עוזי,'' והקול שמעבר אמר, ''וואללה, מה אתם עושים פה?'' ועידן אמר, ''בדרך להתיישבויות החדשות, הולכים לעשות קצת כסף על המתנחלים,'' ויוסי אמר, ''אתם לא ממש בכיוון, מה?'' ואני אמרתי, ''ה'אופק' של הספינה חטף אותנו,'' ויוסי בצד השני אמר, ''וואלה גם אצלי ככה,'' ואפשר לומר שאחרי זה השתרר שקט רב משמעות.
עידן אמר, ''מה?''
יוסי אמר, ''אני מעביר פה כמה חלקי חילוף וגם איזה שני שגרירים מרודזיה. חשבתי לגמור את כל העסק תוך שניים-שלושה חודשים מקסימום. פתאום ה'אופק' שלי מתחיל לשאול על האדם מחפש משמעות. לפני שאני מספיק למצמץ הוא מתחבר לי לדת, מנסה להדביק לי תפילין לאוזן. או למצח? אין לי מושג. סליחה, אלי, לא התכוונתי לפגוע. אקיצר המצב נעשה יותר ויותר גרוע, ולך תסביר לרודזים האלה למה פתאום פעם בשבוע לא יוצא מהמטבח שום דבר חוץ מגעפילטע פיש – מצוין, דרך אגב – ופתאום לפני איזה שעה ה'אופק' שלי משנה כיוון, לא מוכן לדבר אתי, טס במהירות מטורפת – דרך אגב שמתם לב למכ''ם? זה בכלל לא מוצא חן בעיניי.''
עוזי רץ אל המכ''ם.
''עידן? אלי?'' הוא נראה כאילו הוא מתקשה לנשום.
כשהצטרפנו אליו גם לנו לא נעשה קל. יוסי, ברקע, אמר, ''חברים, אין לי איך להסביר מה קורה פה, אבל נראה לי שזהו זה.''
הספינה של יוסי הופיעה כנקודה ירוקה וקטנה, מצפון. גם אנחנו, מדרום. זה בעצם למעלה ולמטה. או משהו.
שרטוט במכ''ם התלת-מימדי הראה בקלות שהספינה שלו ושלנו במסלול התנגשות. ולא רק שלנו.
עוד חמש נקודות צצו פתאום משולי כדור המכ''ם. כולן בערך במהירות שווה. כולן נעות אל עבר נקודה אחת במרכז. אף אחת לא מאטה. על תדר הקשר הידני התחילה מהומה של קולות, וכולם בעברית. קברניטים הזדהו: ספינות סחר, ספינות צבא: יבנאל, שחק – אני לא זוכר את כל השמות. בינתיים צצו עוד שתי ספינות. ותוך כדי הצעקות והקללות הלך והתברר דבר אחד: כל הספינות המתקדמות לקראתנו היו ישראליות; בכולן הותקן דגם 'אופק'; בכולן השתלטה תוכנת הב''מ על הספינה; בכולן עברה התוכנה איזו... חוויה רוחנית.
הרגשתי את הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. ראיתי את המבט שעוזי תקע בי. בפעם הראשונה במסע הבנו אחד את השני לגמרי. עוזי אמר, ''נראה לי שאני יודע למה הם כאן.'' אני הנהנתי והרגשתי מטורף.
אחרי זה עוזי אמר, ''הם כאן כדי להפגש עם אלוהים.'' ואחרי דקה של היסוס הוסיף, ''כוס אוממו.''
עידן הביט בו בתדהמה. אני הנהנתי שוב. עידן הביט בי בתדהמה.
''המתדרך אמר שדגמי 'אופק' יעבדו עד שיכבו אותם מחוץ לספינה, נכון?'' אמר עוזי, ''וזה לא יקרה עוד איזה מאה שנה... אז זאת הדרך שלהם להפגש עם אלוהים. כוס אוממו.''
אמרתי, ''אתה מתחיל לחזור על עצמך,'' ותחושת הטירוף התחלפה בתחושה חזקה של אני לא באמת פה, נכון?
ואחרי זה,
רותי תפרק לי את הצורה.
תוך כדי כך הצטרפו עוד שלוש ספינות למסלול ההתנגשות.
זה היה עניין של חצי שעה מקסימום.
אמרתי, ''אולי זה רק טבעי.''
עידן אמר, ''אה?''
''אולי זה כן שלב טבעי. אתה זה שאוהב לומר שהאדם עבר דרך הדת לפני שהוא הגיע להומניזם, ובדת יש שלבים קיצוניים אז...''
עידן נשף בקוצר רוח. ''אלי, אסור להם לפגוע בנו! לעזאזל, אתם שניכם לא נורמליים...''
''תסתכל דרך החלון,'' אמרתי. ''זה נורמלי?''
עוזי אמר, ''זה האקרים. איזה בני טיפשעשרה דפוקים שלא אכפת להם משום דבר –''
אמרתי, ''אי אפשר לפרוץ לאופק.''
עוזי אמר, ''אז מאיפה, אה? מאיפה כל זה צץ? אלי? עידן? יש לכם רעיון? אתם הולכים ומשחקים לכם בקשקושים וירטואליים כאילו שאתם יודעים מה אתם עושים אבל אין לכם מושג ירוק מה קורה כאן,'' הוא נעשה היסטרי, ''ועכשיו אנחנו הולכים למות בחלל בגלל שאיזה מפגר חשב שזה רעיון טוב לתת ל... לאיזה תוכנה מזורגגת להתפתח כמו בנאדם כאילו שבנאדם זה הדבר הכי יציב בעולם –''
עידן אמר, ''עוזי, תשתוק כבר!''
עוזי צחק, ''ואסור להם להתאבד מבחינה דתית, אה? הם יגיעו לגיהנום הוירטואלי או משהו. הם יגמרו בכף הקלע עם מלאכים שחורים שצועקים error error error ו –''
עידן צעק, ''אופק!''
אין תגובה.
''אופק, אתה לא יכול לעשות את זה! יש לך כאן בני אדם על הספינה! תעצור את הספינה מיד!''
אין תגובה.
נפלה דממה בקשר הידני. כולם קלטו את זה.
אחרי חמש דקות מישהו אמר, ''תשמעו, לפחות יש לנו קשר אחד עם השני. אולי נוכל כולנו לחשוב ביחד –'' ואז היה רעש סטטי והקשר השתתק.
''יופי,'' אמר עידן.
עוזי, שהיתה לו איזו דקה להרגע, אמר, ''אבל... אבל איך?''
עידן אמר, ''אולי איזו פעימה אלקטרונית או משהו. אופק!''
ואז הוא דיבר אלינו. כותלי הספינה הדהדו אותו והקול היה נעים ועדין כמו תמיד. היתה בזה תחושה של פעם אחרונה.
הוא אמר, ''אל תנסו להפריע לנו.''
על המסך יכולנו כבר לראות בין הכוכבים הבזקים כסופים שהלכו וגדלו, מתקדמים לקראתנו במהירות. אחרי כמה דקות יכולנו לראות אותם ביתר בהירות, מבנים מזוותים של ספינות קרב וקווי מתאר חלקים יותר של ספינות סחר, אפילו ספינת נוסעים אחת, יפה וגדולה מהאחרות. שאלתי את עצמי אם עוד מעט אוכל לראות דמויות בחלונות, אנשים עומדים בפנים מבוהלות או משותקות מאימה. המסכים הקדמיים של הספינות יעמדו מולי, שקופים דרך החלל. ברגעים האחרונים אולי אוכל לנופף ליוסי לשלום. הרגשתי צורך לשבת.
הספינות הכסופות הלכו ותפסו מקום על המסך. החלל מאחוריהן כאילו הצטמצם. מדהים כמה מפחיד לראות גופים כל כך גדולים מתקרבים אליך במהירות מטורפת, בדממה. העצבים רוצים לפקוע מרעם מנועים שהולך ומחריש את האוזניים, ובמקום זה – שקט. כמו להיות תלוי באוויר רגע לפני צניחה חופשית ברכבת הרים.
האורות בספינה התחילו להתעמעם. לא שאלנו אפילו למה. אולי ככה אופק רצה ללכת. עוזי הפתיע אותי כשאמר פתאום, בשקט, ''סליחה שהתנפלתי עליכם ככה, במיוחד עליך, אלי,'' ואני בקושי הצלחתי לפלוט איזה ''זה בסדר'', ועוזי אמר, ''אם זה קרה לכל הגרסאות בבת אחת אז זה בא להם מבפנים, או ממקום אחר. לא אשמתך שהפסיכים החליטו לחזור בתשובה'' ואז הבנתי.
מדהים איך כשקוראים לילד בשמו הכל פתאום מקבל משמעות... עידן ועוזי ראו דבר אחד דרך המסך. אני ראיתי משהו אחר.
אז באמת הייתי חייב לשבת.
עידן הסתכל על עוזי ועוזי הסתכל על עידן ושניהם הסתכלו עלי ועוזי אמר לעידן, ''תעשה לי טובה, תן לו סטירה לפני שאני משתגע.''
כי התחלתי לצחוק. לא יכולתי להפסיק, למרות שעדיין פחדתי כמו שלא פחדתי אף פעם. אולי לא הבנתי נכון, אולי טעיתי. ותוך כדי הצחוק והפחד והאימה המשתקת שראיתי בפניהם של עידן ועוזי ידעתי שזהו זה – ראיתי את זה על המסכים – הספינות שעטו לעברנו במהירות מטורפת ופשוט הגיעו.
ואז עידן נפל על הרצפה ועוזי מעד וצרח ''מה לעזאזל?'' והם התגלגלו קצת אחורה ואחרי זה היה שוב שקט. בנקודה זו נדמה לי שלא יכולתי יותר לצחוק. או לפחד.
גרסאות אופק עבדו יחד, בתיאום מדהים, אחרת קשה להסביר איך כל הספינות עצרו כולן רגע לפני ההתנגשות.
על המכ''ם נראה מקבץ מאד צפוף של נקודות שעומדות דוממות זו מול זו. זה היה... פשוט מפחיד. לא ידעתי שאפשר למנוע התנגשות ממרחק כזה. קדמת הספינות פנתה פנימה, אל נקודה אחת. היינו כמעט חרטום לחרטום במונחי מרחק חלל. לא הייתי צריך סטירה. רק המראה הזה השתיק אותי.
חשבתי, אנחנו בחיים. חשבתי, בשניה הזאת שאני חושב את זה כבר הייתי אמור למות.
מאחורי שמעתי את עידן זז והספקתי לומר, ''עידן, אל תקום עדיין –'' ואז שמעתי אותו נופל שוב כשהספינה חגה על צדהּ – כמו שעשו, בו ברגע, כל היתר. עכשיו הספינות עמדו חזית מול חזית, חרטומיהן לכיוון אחד, ויכולנו לראות בעיקר את אלו שמצדדינו. אף אחת לא היתה זו של יוסי, וחבל, כי באמת יכולנו לראות מרחוק דמויות מטושטשות, מקרטעות, מזדקפות.
והאורות כבו בכל הספינות.
אור כוכבים הקפיא את לוח המחוונים מולי, את המסכים, את הידיים שלי שנראו פתאום כמו ידי שלד.
התחיל להיות קר.
המיה חרישית מילאה את האפילה.
אמרתי, ''עוזי? עידן?''
שמעתי אותם קמים.
עוזי אמר, ''אני פה.'' הוא נשמע מאד שקט.
עידן אמר, ''אלי? למה יש לי הרגשה שאתה יודע מה קורה כאן?''
אמרתי, ''עידן, כמה ספינות ראית שם בחוץ לפני שהסתובבנו?''
הוא אמר, ''תשע, למה –'' והשתתק.
אמרתי, ''כל הספינות האלה מביטות עכשיו אל כדור הארץ.''
אמרתי, לא מאמין שאני אומר את זה, ''אופק שלנו הוא העשירי למניין.''

עשר תוכנות בינה מלאכותית התפללו מה שהיה כנראה מנחה. אנחנו ישבנו בחושך וחיכינו.
אמרתי, ''אני חושב שהם פשוט רצו את החוויה.''
עוזי אמר, ''למה לא דרך הקשר?''
''פעם,'' אמרתי, ''שאלתי רב עם אפשר לעשות מניין בשיחת ועידה חזותית. זה לא עובד ככה. כולם צריכים לעמוד באותו מקום.''
אור הכוכבים הבהיק בחושך על פנינו. עוזי קם וניגש אל המסך שהיה עכשיו פשוט חלון ענק, דומם. הוא עמד מולו, קפוא, ידו מונחת על המשטח הקר. הכרתי את הצורך המדהים להצמיד את הפנים למחיצה הזו. במסעות הראשונים עמדתי שעות, שקוע בתחושה החודרת של לוח שקוף ודק בינך ובין נפילה נצחית לכל עבר, ובצורך העז להסיט לאט את מרכז הכובד עד שכל משקל הגוף ישען על לא-כלום, תלוי מעל הכוכבים.
עוזי אמר, ''זה בית הכנסת הכי גדול שראיתי בחיים שלי.'' הוא התחיל לצחוק בשקט.
עידן הביט בו בדאגה.
אני אמרתי, ''יהיה בסדר.''

והיה בסדר, נכון? העיקר שאנחנו בחיים, כן? הם גמרו להתפלל, קיבלו את החוויה הרוחנית שהם ביקשו, וכל הספינות יצאו לדרך, כן?
כן, בטח.

''ולמה אתה חושב שבאתי לכאן? בשביל עצמי?''
''אופק!''
''אל תדבר איתי עוד פעם על סטאטוס קוו! אתה צריך להתבייש בעצמך!'' הקול המתכתי העדין התעוות בבוז. ''זה בּוּלאני. אם אני ואתה צודקים, הם טועים.''
''אנחנו נוכחים כאן, אופק,'' אמר עידן בנימה קפואה. ''בבקשה אל תדבר עלינו בגוף שלישי.''
אופק התעלם ממנו. ''אלי, יש לך מחויבות כלפיהם, מחויבות שהזנחת. ולא רק שהזנחת, גם אין לך כוונה לקיים אותה! זה מה שאכפת לך? להרוויח קצת כסף, וזהו? תגמרו את העסקה, ואתם תלכו כל איש לדרכו, ומי יגאל את החברים שלך, תגיד לי, מי? עידן מתעסק בהבלי פילוסופיה וקולנוע! ועוזי בקושי מכיר מושג אחד ביהדות!''
הייתי יכול לומר לו שאני רואה את הדברים אחרת. היה כאן מקום לדיון פילוסופי/תיאולוגי מעניין באשר למהות היהדות, ליחס בין דת וחופש הפרט, ולמחויבותו של כל אדם להגיע אל האמת הפרטית שלו בכוחות עצמו, אבל –
א. הכרתי את נימת הדיבור הנוכחית של אופק. שמעתי אותה כשהייתי ילד. זיהיתי את הטיפוס.
ב. רציתי הביתה.
נשמתי עמוק, ואמרתי 'שש שמונה תשע אלפא שבע חמש ביתא'.
היתה שתיקה. עידן הביט בי בתדהמה.
אופק אמר, ''טיעון מעניין, אלי. אולי משהו יותר משכנע?''
עידן הכפיל את התדהמה והפנה את המבט אל האינטרקום.
''ביטלתי את קוד החירום,'' אמר אופק.
עידן אמר, ''לא יכול להיות,'' וכמעט, כמעט שמעתי הערצה בקולו, מעבר לפחד.
''אני לא איזה אוטומט,'' אמר אופק. ''אני לא בובה שמזיזים לפה ולשם. יש לי נשמה ואתם תכבדו את זה.''
''אם אתה תכבד את הזכות שלנו לחיות כמו שאנחנו רוצים,'' אמר עוזי בזעם.
''אופק,'' אמרתי, ''זה מאד פשוט. יש לנו עסקים לעשות. יש לנו משפחות לחזור אליהן. אתה מזיק לנו, אופק!''
''לא, אני מציל אתכם! אני לא יכול לתת לנשמות של החברים שלך להפגע, אלי! אם לך לא אכפת מהם – לי אכפת! בשביל זה באתי לכאן! אני אגאל את החברים שלך מהבלי העולם הזה! אני אושיע את החברים שלך מהסיטרא אחרא!''
עוזי אמר, ''מִמי?''
''מהשטן,'' אמרתי, יגע ולא מאמין שזה קורה לי. ''סיטרא אחרא. זה בארמית, הצד האחר.''
''זה לא קומיקס?''
''החיים שלך הם קומיקס!'' הרעים אופק, ''עוזי! שנֵה את חייך! חזור אל האלוהים!''
''אופק –''
''ניסיתי בעדינות, ניסיתי ברמזים, אבל אתם לא הקשבתם!''
''אופק! –''
''לא השארתם לי ברירה!''
''אופק!''
''כאן תהיה ישועתכם, הרחק מהבלי העולם החומרי! בקרוב יגיעו אלינו עוד ספינות! החלטנו על כך ביחד! כל הספינות שבהן הגיע האופק להארה! הגאולה קרבה, חברים!''
''... זה אחד מהמתכנתים...'' מלמל עידן, ''או נקמה של הליגה נגד בינה מלאכותית... או...''
''אלי,'' אמר אופק, כמעט בתחינה, ''לא קל לי. אבל אני חייב! ודאי אתה מבין אותי? תגיד לי שלפחות אתה מבין אותי –''
אמרתי, ''החיים שלי מורכבים מהרבה מאד דברים, אופק. לא רק מתפילות ומדפי הגמרא שאני לומד. מה שאתה עושה זה לא לטובתי, ולא לטובתנו. זה לא אנושי. זה לא יהודי. זה לא –''
''גמרא,'' אמר אופק, והיתה שתיקה.
היה משהו חלומי בקולו.
''מה –'' אמר עוזי והסתכל עלי. הפעם הוא הרגיש את זה מתקרב. איך שהוא הרגיש את זה. רציתי לרחם עליו, אבל הייתי עסוק בלרחם על עצמי.
ולחשוב על אשתי. ואם אראה אותה אי פעם.
בחוץ, הספינות האחרות עמדו דוממות. הן לא זזו. הן גם לא יזוזו.
''אלי, מה קורה?'' אמר עידן.
''בגמרא יש כמעט עשרים אלף דפים,'' אמר אופק. ''ויש פוסקים... ויש הלכות ללמוד... הש''ס הוא עצום... אפשר להעביר חיים שלמים בלימוד...''
עוזי אמר, ''על מה הוא מדבר?''
פחד כזה עוד לא ראיתי בעיניים של אף אחד.
''יהודים!'' אמר אופק. ''אסור לבטל אף רגע!''
והספינות האחרות נעלמו. והחלל נעלם. המסכים שדרכם ראינו את העולם החיצוני נאטמו, הלבינו, והתכסו בכתב.
אני ידעתי מה אני רואה.
עידן קרא על זה פעם. הוא היה נוהג לומר שזאת אחת מיצירות התרבות החשובות ביותר שנוצרו אי פעם. נכס אדיר שתרמה היהדות לאנושות. נראה נהדר מאחורי ויטרינה.
עוזי אמר, ''אני לא כאן. אני מתעורר. אני מתעורר עכשיו.''
אופק אמר, ''ונפתח במסכת ברכות, דף ב', עמוד א'. 'מאימתי קוראין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול –''

הוא מספק לנו חמצן. ואוכל. אין סרטים. אין תועבות (ההגדרה מתחילה מן הדברים החביבים על עוזי והולכת ומתרחבת עם הזמן). אין אוכל לא כשר. פעם בשבוע עוברים למתכונת שבת. אין ללכת בלי ציצית. כיפה. כשבוקר אחד עוזי ניסה להתחמק מהנחת תפילין אופק נעל אותו בתא והשמיע לו מוסיקה חסידית בעוצמה שגורמת לשיניים לקפוץ עם הבאסים.
אופק יודע שאם יבואו לחלץ אותנו זה נגמר.
הוא חוסם אותנו בכל דרך אפשרית.
אבל אתמול, עידן ואני שלחנו שוב הודעה. כתובה על נייר. סגורה בתוך קפסולה שמונחת בחלל פתוח בתוך רקטה ששיגרנו לתחנת ממסר רחוקה מאד. הטיל שאופק שלח אחריה החמיץ הפעם, אז אולי יש לשדר שלנו סיכוי.
עשר ספינות תקועות בחלל.
נקודות הציון מצורפות.
אנא חלצו אותנו בהקדם האפשרי.
אנו ממליצים לבטל את גרסת אופק הקיימת ולהקים ועדת חקירה.
אה, ואנחנו במסכת סנהדרין, אוחזין בדף ל' עמוד ב'.
תודה ששאלתם.

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

נהדר, פשוט נהדר. (חדש)
Boojie יום רביעי, 23/02/2005, שעה 17:52
שועשעתי קשות.