על שימוש לטובה ולרעה במדע בדיוני
מאמרים / קארלהיינץ שטיינמילר
יום חמישי, 23/06/2005, שעה 16:00
מד''ב בראי המאה העשרים בואך המאה העשרים-ואחת
|
|
המאמר הופיע במקור בשנת 2003 בכתב העת Interdisciplinary Science Reviews, גליון 3, כרך 28. הופיע בעברית בגליון 25 של המימד העשירי, אפריל 2005.
תרגום: אהרון האופטמן
על אף המחקרים הרבים שעסקו בו, המדע הבדיוני עדיין מביס כל נסיון להגדירו בקלות. מאז שהתחילו להשתמש במונח SF בשנות ה-30 של המאה הקודמת, היו נסיונות לאגד את תת-סוגותיו וענפיו השונים ל''נוסחה'' אחת(1). לצורך מאמר זה אפשר לאמץ את השקפתו של סם מוסקוביץ, שהגדיר את המד''ב כ''ענף של הפנטסיה המזוהה על פי העובדה שהוא מקל על 'השעיה מרצון של אי-האמון' מצד הקוראים, על ידי ניצול אוירה של אמינות מדעית לצרכי ספקולציות עתירות דמיון במדעי הטבע, חלל, זמן, מדעי החברה ופילוסופיה''(2). כלומר, המדע הבדיוני נשען על מדע גם כשהוא סותר חוקי מדע ספציפיים או עקרונות של התכנות טכנולוגית, או כשהוא מתעלם מהם.
''מה יהיה אם...'': מד''ב כניסוי חשיבה
העקרון הכללי של ספקולציות דמיוניות במד''ב מאופיין בדרך כלל על ידי הביטוי ''מה יהיה אם...'' או ''מה היה קורה אילו...''. מה יהיה אם המכונות יהיו נבונות יותר מבני אדם? או אם חיידק זולל פלסטיק יברח מהמעבדה? מה היה קורה אילו מנוע בעירה פנימית לא היה מומצא מעולם? או אילו גנרל לי היה מנצח בקרב על גטיסבורג? מה יהיה אם יתגשמו מסעות בין מערכות שמש שונות? או מסע בזמן?
לפעמים השאלה היא לא ''מה יהיה אם'' אלא ''איך יוכל משהו לקרות'': איך תוכל לפעול כלכלה המבוססת בעיקר על אנרגיית שמש? איך נוכל לשרוד באסון אקולוגי עולמי? איך נוכל להזהיר את צאצאינו בעתיד הרחוק (אולי כאלה שיחיו בעידן חדש של ימי ביניים) מפני הסכנות של פסולת גרעינית?
לאור שאלות אלה, אפשר להבין את המדע הבדיוני כמין ניסוי מחשבתי הדומה לניסויים מחשבתיים במדע. הנסיין/ית – הסופר/ת – מתחיל/ה בהיפותזה ומציב/ה תנאי התחלה. בעקבות הלוגיקה המובנית של תנאים אלה (הווה אומר, העלילה), הוא או היא גוזרים תוצאות מסוימות, לעתים מפתיעות מאד, כמו בסיפורים קצרים עם תפנית חדה, או תפנית כפולה, בסופם. השימוש בדמיון הנו מרכיב מרכזי בניסוי במחשבתי בספרות הבדיונית בדיוק כמו במדע. ההבדל הוא שהדמיון של הסופר אינו מבוקר על ידי אילוצים מדעיים ומתודולוגיים, אלא על ידי עקרונות אסתטיים ונרטיביים. באופן טיפוסי, סופרי המד''ב אינם מחפשים אחר התוצאה המתקבלת ביותר על הדעת של הניסוי המחשבתי, אלא אחר התוצאה הדרמטית או המדהימה ביותר. אולי הסיבה העמוקה ביותר לכך שכל כך הרבה מדענים נמשכים למד''ב(3) היא שמעבר למגבלות המתודולוגיות של המדע (הנאכפות על ידי מוסכמות חברתיות!), המד''ב פותח הזדמנויות אדירות ''לשחק'' ברעיונות מדעיים ובספקולציות. למשל, על חוקים חלופיים של הזמן והמרחב, על קיום של יותר משני מגדרים או על חילוף תפקידים מיניים, על שכפול עצמי של מכונות, או על מודלים חברתיים ופוליטיים מתוחכמים. עבור מדענים מודאגים כמו ליאו סילארד, המד''ב שימש אפילו כאמצעי לבאר ולהציג מודלים של הרתעה גרעינית הדדית (בספרו ''קולות הדולפינים וסיפורים אחרים'', 1961).
במובנים מסוימים המד''ב הוא פעולה יצירתית מעין-מדעית, וכמו המדע עצמו, זו פעולה משותפת: בדומה למדענים, סופרי מד''ב עוקבים אחר העבודות והתוצאות של עמיתיהם, ומשתמשים בהם. הם גם נוטלים רעיונות יסוד מדורות קודמים של סופרים. הם משכללים וממירים רעיונות אלה, מיישמים ומנסים אותם בסיטואציות חדשות, ומוסיפים רעיונות חדשים משלהם. הם אפילו חולקים באופן סדיר מונחים טכניים שהוצגו לראשונה על ידי מחברים אחרים, מונחים שנטבעו ברובם כדי להדמות למונחים מדעיים אמיתיים ושהקוראים כבר התרגלו אליהם. הנה כי כן, למד''ב יש מסורות ושושלות יוחסין משלו, והוא עובר – בדומה למדע – שלבים של צמיחה צוברת (למשל במהלך תקופת המגזינים הזולים של השנים המוקדמות של המאה העשרים) ושל שינויי פארדיגמה עמוקים (כמו בשנות ה-60, כאשר הדאגה לאיכות הסביבה שינתה את דימויי העתיד).
מובן שרוב המדע הבדיוני הנו הרפתקאות שטחיות ותכניו האינטלקטואליים עלולים להיות מוטלים בספק. אבל כל פיסה של סיפורת בדיונית שמתיימרת להחשב למד''ב צריכה להציג לפחות סטיה אחת מהעולם היומיומי האמפירי שלנו (מה שקרוי ''נובום'' – novum – בתורת המדע הבדיוני), ולפעול תחת ההנחות המוכתבות על ידי אותה סטיה. אפילו ''אופרת החלל'' המטופשת ביותר מבוססת על הנחות מפורטות פחות או יותר בנוגע למסע בחלל, והיא שואבת את הלגיטימיות שלה ואת ''השעית אי-האמון'' מהמדע; אולי באמת המדע יאפשר ביום מן הימים את הגשמת אותם חלומות ''מעוררי השראה'' על חלליות קרב בינכוכביות והשמדת פלנטות שלמות...
הדוגמאות המעניינות יותר של המדע הבדיוני הן אלה הנוהגות לפי ניסויי חשיבה אמיתיים ושואלות שאלות העשויות לאתגר את המדע. למשל, האפשרות לשכפל בני אדם, באמצעות ''משדר ווינר'' או כל שיטה אחרת ל''הקלטה'' ושחזור של התבנית הפיסית (ו/או תבנית המידע) של יצור אנוש(4). הייתכן יותר מעותק אחד של אותו בן אדם? מה יהיה על ה''אני'' האינדיבידואלי? מה תהיה ההשפעה על המשמעות הפילוסופית של המושג ''אישיות''? מה יהיו ההשלכות המשפטיות? סטניסלב לם הוא אחד הסופרים שהתמודדו עם שאלות אלה. בספרו ''סולאריס'' (1961) כל הנסיונות לתקשר עם אוקיינוס תבוני על כוכב לכת רחוק נכשלים, אולי עקב חסר בתוך מערכת הייחוס המדעית האנושית. האוקיינוס עצמו שולח ''שליחים'' או ''מבקרים'' אל תחנת התצפית – שכפולים של בני אדם מתים ששוחזרו מתוך הזכרונות של המדענים המנסים לחקור אותו. החידה האפיסטמולוגית הופכת לטרגדיה אישית.
כשמשתמשים בו בדרך זו, המדע הבדיוני יכול לעורר את מה שדרקו סובין מכנה ''חציצה קוגניטיבית'' – הפעלת דמיון פנטסטית בשרות הידע ולא ככלי לאסקפיזם טהור(5). עם זאת, אין לבלבל ערך קוגניטיבי עם ניבוי. שאלת המפתח ''מה יהיה אם...'', מטרתה איננה חיזוי, אלא ההשלכות של ''נובום'' משוער. מנקודת מבט זו, המדע הבדיוני מתקרב למין הערכה טכנולוגית סיפורית(6). או, בלשונו של פרד פוהל, ''סיפור מד''ב טוב צריך להיות מסוגל לחזות לא את המכונית, אלא את פקק התנועה''.
מדע ומד''ב – הקשר המטריד
המד''ב הנו שנוי במחלוקת. מאשימים אותו במגוון של חטאים, לפעמים מנוגדים זה לזה: בקידום השקפת עולם אליטיסטית, טכנוקרטית, אפילו אותוריטארית; בהצגת תמונה מעוותת של המדע, אם על ידי אידיאליזציה ואם על ידי קריקטוריזצה; בטשטוש הגבולות בין מדע לפסאודו-מדע. הִללו אותו כסוג הספרות היחיד שבאמת ובתמים הולם את עידן המדע והטכנולוגיה, ומצד שני הכפישו אותו בשל אמונתו האי-רציונלית במדע. עוד בשנת 1953 שאל פיליפ ויילי: ''האם המד''ב חייב משהו לסטנדרטים המהוללים של המדע? בקיצור, האם המד''ב מחזק או מחליש את השפיות האנושית בעידן זה?''(7) הרי לכם, המד''ב כעיסוק פרו-מדעי וגם אנטי-מדעי...
כל זה נכון, כמובן. המד''ב חטא את כל החטאים בהם הואשם, וראוי לכל השבחים שהורעפו עליו. כסוגה ספרותית המניבה כמה אלפי מהדורות ראשונות מדי שנה, יש בו שפע של יצירות שיכולות לאשש כל אחת מהטענות.
סופרי מד''ב משתמשים במדע בכל מיני צורות: כרקע קדמי, כרקע אחורי, כהקשר, או כנושא לסיפוריהם. לפי ספר שעסק בנושא זה, יש להבחין בין שישה תפקידים שונים שהמדע יכול לשחק במד''ב(8). המדע יכול לספק את המידע הדרוש כדי לתאר סביבה מציאותית אך בלתי מוכרת. באופן דומה אפשר לבנות סביבה דמיונית אך קונסיסטנטית ככל האפשר עם עקרונות ועובדות מבוססות. כך נבנו האקולוגיה של כוכב הלכת ''חולית'' בספרו של פרנק הרברט (1965) והעונות ב''הליקוניה'' של בריאן אולדיס, עם הקפדה על אמינות מדעית.
הסופר יכול גם להשתמש במידע מדעי כבסיס לחידה שלעתים קרובות דומה במבנה שלה לזה של סיפור בלשי. קחו למשל את ''כוכב נויטרונים'' של לארי ניבן (1966), שבו שני מדענים הטסים במשימת מחקר סביב כוכב נויטרונים נמחצים לעיסה מדממת. הגיבור מגלה שהתאונה המזוויעה היא תוצאה של כוחות הגאות האדירים שמפעיל הכוכב, המשפיעים אפילו בקנה המידה של מימדי החללית(9).
לעתים מזומנות מנוצל המדע כדי להצדיק את קיומם של מתקנים או תהליכים. לדוגמא, הספר ''פארק היורה'' של מייקל קרייטון (1990) והסרט שבא בעקבותיו, מבוססים על הנדסה גנטית. אבל קרייטון עשה יותר מזה: התהליך המדעי עצמו משמש כמסגרת אמינה לספרו ''זרע אנדרומדה'' (1969, וגרסה קןלנועית ב-1971), בו מדענים עושים אנליזה לנבגים מסוכנים ממקור חוץ-ארצי תוך שימוש באמצעי זהירות קיצוניים להתגוננות מפני סיכון ביולוגי. ספרו החדש, ''טרף'', על סכנות הננוטכנולוגיה, הנו חלש בהרבה במובן זה.
בניגוד למד''ב ''רך'', תת-הסוגה של המד''ב ה''קשה'' מנסה לציית בקפדנות רבה ככל האפשר לעובדות מדעיות ולטכנולוגיות מבוססות. סופרים כמו ז'ול וורן מסתכלים על אקסטרפולציות סבירות ונצמדים כמה שרק אפשר לדיוק מדעי. משמעות הדבר היא שהם לא מנצלים את הקונספטים המדעיים והאמצעים הטכנולוגיים כמטאפורות (מה שאופייני למד''ב ''הגל החדש''). לעומת זאת, סופרים כמו ה. ג'. וולס מפרים עקרונות מדעיים מבוססים כדי להעלות ספקולציות על השלכות של התקדמות מדעית וטכנולוגית על החברה, התרבות, והאנושות. באופן אירוני, ז'ול וורן עצמו היה מזועזע כשעיין בספרו של וולס ''האנשים הראשונים על הירח'' (1901): ''אנחנו לא פועלים בדרך דומה. נראה לי שהסיפורים שלו אינם נשענים על בסיס מדעי של ממש. לא, אין קשרי קרבה בין הכתיבה שלו ושלי. אני עושה שימוש בפיסיקה. הוא ממציא. אני מגיע אל הירח בקליע הנורה מתותח – אין כאן שום המצאה דמיונית. הוא מגיע אל המאדים (כך כתוב במקור!) בספינה אווירית שאותה הוא בונה ממתכת שמבטלת את חוקי הכבידה. איזה יופי!'' זעק מסייה וורן בהתרגשות, ''אבל שיראה לי את המתכת הזאת. נראה אותו!''(10)
סופרי מד''ב ''קשה'' כמו קרייטון, סטיבן באקסטר או דיוויד ברין משלבים לעתים קרובות מרכיבים ריאליסטיים של שיח מדעי בסיפוריהם. לרוע המזל, חלק מהמד''ב ה''קשה'' נוטה להיות נגוע ב''תסמין הטכנו'' – דמויות קרטון של מדענים המברברים מילים מומצאות מרובות-הברות הקשורות כביכול לפתרון הטכנולוגי של בעיות טכנולוגיות טהורות. אין זה נדיר שמשתמשים בביטויים מדעיים מדוברים פשוט כדי ליצור את אותה אווירת אמינות הדרושה ל''השעיית אי האמון'' עליה מדבר מוסקוביץ'. מה שגרוע יותר הוא נטייתו של המד''ב לערבב מדע אמיתי עם מדע מזויף. סופרים מסוימים קידמו בספריהם (ולא משנה אם עשו כן מתוך שכנוע עצמי או רק למען העלילה) תאוריות שונות ומשונות כמו ''כדור הארץ החלול'', הקוסמוגוניה של ווליקובסקי, הדיאנטיקה של האבארד, או האמונות העממיות בעב''מים.(11) רעיונות פסאודו-מדעיים אלה, כמו טלפתיה ומוטנטים ענקיים, זכו למעמד מהוגן כאילו היו מדע של ממש, בלי שקורא חסר השכלה מדעית יוכל לעשות את ההבחנה. בנוסף לכך, המד''ב מצייר לפעמים את המדע, מרצון או בלי כוונה, כאיזה כישוף חדש שבבוא הזמן יפתור את כל בעיותינו, והוא נטול לחלוטין כל תופעות לוואי שליליות. במיוחד בתור הזהב שלו, בשנות ה-40 ושנות ה-50 המוקדמות של המאה הקודמת, עורר המד''ב ציפיות ל''עולם המחר'' הנפלא שמדע אמיתי לעולם לא יוכל להגשימו. אבל יהיו מי שיטענו שהמד''ב רק שאל את הרטוריקה המילולית והחזותית שלו מהמדע, ולקח כמובן מאליו את מה שהרבה מדענים, מהנדסים ופוליטיקאים הבטיחו בנוגע לעידן השפע הממשמש ובא(12).
מובן שרוב הקוראים יודעים שמסע בזמן איננו אפשרי, ושטיסה בחלל במהירות הגדולה ממהירות האור איננה בת מימוש. אבל בכל זאת מנקר תמיד ספק קטן, ויוקדת ציפיה שלא ניתן לכבותה לפריצות הדרך הגדולות שעליהן מכריז המדע הבדיוני. חבל רק שיש שטחים שבהם קו הגבול בין האפשרי והבלתי אפשרי אינו כה ברור כמו בפיסיקה הבסיסית. חשבו למשל על ''טעינת'' תכולת המוח למעין דיסק קשיח, חשבו על קראיוניקה, או על הפיכת אדם לקיבורג ואמצעים משוערים דומים להשגת אלמוות טכנולוגית. אולי דווקא למד''ב יש את ההשפעה החזקה ביותר על תפישת הציבור את ההישגים המדעיים העתידיים, ואת הסכנות הפוטנציאליות, בשטחים אלה.
פרנקנשטיין, איינשטיין, ותדמית המדען
אין לצפות מהמד''ב שיציג דימוי מציאותי של המדע והמדענים. לקורא הרגיל אין עניין רב בעבודת מעבדה מייגעת, חישובים ליליים, ישיבות וועדה משעממות, מאבק מתסכל על תקציבי מחקר, או בעיות של ציוד לא מתאים. הסופרים מעדיפים את מה שהקוראים מצפים לו - החוקר האקסצנטרי, הניסוי יוצא הדופן, התגלית המדהימה, היישום המהמם. דימוי המדען ביצירות מד''ב מלא תפישות מוטעות וסטריאוטיפים. גאונים ומדענים מטורפים דוחקים את רגליהן של דמויות צבעוניות פחות ונפוצות יותר. המד''ב משופע בדמויות חריגות וסהרוריות. כפי שהמד''ב מציג את המדע כזוהר מדי או שטני מדי – כך הוא עושה זאת לדמויות המדענים עצמן. דימוי זה של המדען יונק משורש כפול: מצד אחד דמות המלומד (זה המחפש אחר החוכמה, בכתבים העתיקים), ומצד שני המכשף (השולט ברזי המגיה השחורה או הלבנה). באופן שכיח למדי בנויות עלילות סיפורי המד''ב לפי המתווה של הפואמה ''שוליית הקוסם'' של המשורר גיתה (Goethe) משנת 1797, בה השוליה אינו מסוגל להשתלט על הכוחות שאותם שחרר. בספרות המד''ב מוטיב עלילתי זה מתחיל עוד אצל מרי שלי, בת זמנו של גיתה, שספרה ''פרנקנשטיין, או הפרומתיאוס המודרני'' (1818) הווה מקור השראה לתת-סוגה שלמה של סרטי אימה/מד''ב – ולכל מיני סיפורים על הנדסה גנטית.
דוקטור ויקטור פרנקנשטיין גילם את היומרות של המדע והבטחון המופרז בכוחו של המדע, הקורא תיגר על ''הסדר הטבעי'' של דברים. המדען כמי שמחקה את מעשה הבריאה הוא דימוי שהולם היטב את העימותים בין דת ומדע במאה ה-19, ואת היחסים המתוחים בין מדע ואתיקה בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. פרנקנשטיין, שהוא אולי הפרדיגמה בהא הידיעה של ''המדען המטורף'', הועתק אינספור פעמים בכל מיני גלגולים, למשל בסרטו של פריץ לאנג ''מטרופוליס'' (1926) שבו המדען, הנראה כאלכימאי מספרי הלימוד, יוצר רובוט בדמותה של אשה יפת תואר. אבל דמויות המדענים הסהרוריים והמרושעים אף פעם לא היו שכיחות יותר מעמיתיהם השפויים, אפילו בתקופת השיא של המגזינים הזולים. ה''פרופסור'' במד''ב, מלומד ומכשף באישיות אחת, נועד להסביר את נפלאות המדע הסבוכות לגיבור ההדיוט שבסיפור, ולקוראים. הוא איש הבקי ביסודות המדע, התיאורטיקן והחוקר, וגם הממציא ואיש המדע השימושי. תמיד יש לו איזה מכשיר חדש תחת ידו, או שהוא יכול להמציא מכשיר כזה בשעת משבר. דוגמה טיפוסית היא ד''ר זרקוב מסדרת הקומיקס ''פלאש גורדון'' (שנת 1934 ואילך).
תוך סתירת הסוציולוגיה של המדע האמיתי, המוסכמות השגורות בסיפורת הבדיונית עזרו לדמות ''גיבור המדע'' הפועל לבדו לשרוד את הופעת ''המדע הגדול'', אפילו את פרויקט מנהטן. רק לעתים נדירות עיצבו הסופרים את גיבורי סיפוריהם בצלמם של אלפי המדענים שעבדו יחד על בניית הפצצה האטומית. אלברט איינשטיין, איש החזון יוצא הדופן (שבאותו זמן היה כבר מנותק למדי מהקהילה המדעית) נשאר המודל ששרת את הסופרים – והוא גילם את האחריות החברתית של המדע.
הדוגמה הטובה ביותר, אולי, לכבוד לו זוכה התפקיד החברתי שממלא המדען מופיעה בסרט ''היום בו עמדה האדמה מלכת'' (1951). בסרט זה מנסה שליח חוץ-ארצי ליצור קשר עם מנהיגי העולם כדי להזהירם מפני החוק הקוסמי של שלום או השמדה. שלא במפתיע, לא נמצא פוליטיקאי שיקבל את המסר – אלא רק פיסיקאי, העובד בדד בבית, מזמן את עמיתיו המדענים מכל רחבי העולם כדי להאזין לדברי השליח.
מאז סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 יצוג המדענים במד''ב נעשה פחות ופחות שכיח. אולי בגלל הירידה במעמד המקצועי של המדענים וחשיבותם בעיני החברה. במחקר על דמות המדענים במד''ב טוען פטריק פארינדר שהסבר נוסף לתופעה עשוי להיות השינוי בהשכלה של הסופרים. בעוד שב''תור הזהב'' סופר מד''ב טיפוסי היה בוגר אוניברסיטה בתחום מדעי מסוים, אנשי דור ההמשך (למעט יוצאים מן הכלל) היו בעלי השכלה מדעית מעטה או אפסית(13). אפשר לדון בשאלה אם היתה זו תוצאה של עליית המוניטין של המד''ב כספרות.
כיום מוצגים המדענים במד''ב ככוח נטול זהות, אלמוני כמו ההתקדמות המדעית-טכנולוגית עצמה. המסקנה של פארינדר היא שגיבורי גל ה''סייברפאנק'' במד''ב של שנות ה-80 וה-90 – החל מהנובלה הפרדיגמטית ''נוירומנסר'' של ויליאם גיבסון (1984) – אינם חוקרים היוצרים ידע, אלא אנשים השולטים במידע: מדעני מחשבים והאקרים הדואגים שהידע ישאר בלתי מווסת ורב-עוצמה.
המד''ב בראשיתה של מאה חדשה
בתחילתה של המאה העשרים ואחת, המדע הבדיוני מזכיר סופרמרקט ענק, המציע לכולם כל מה שרוצים. אופרות חלל ל''טרקרים'', טכנולוגיות לוחמה (BattleTech) למכורים לנשק, מד''ב ''קשה'' ומד''ב ''רך'', סייברפאנק ל''חנוני מחשבים'', קווי-זמן חלופיים למבוגרים נוסטלגיים, עתידים פמיניסטיים, עתידים מצ'ואיסטיים, כל מיני תערובות עם פנטסיה הרואית ועם סיפורי אימה, סיוטי היי-טק ואוטופיות היי-טק – עם עדיפות ברורה לחזונות דיסטופיים (או לפחות דו-משמעיים). ולא הזכרנו עדיין את כל סוגי תערובות המדיה ומוצרי הזכיונות כמו משחקי מחשב, אדפטציות לטלויזיה, נובליזציות של סרטים, נובלות גראפיות, משחקי תפקידים מד''ביים, וכן הלאה.
ככל שהמד''ב מתפתח ומסתעף, כך הוא מתפצל לתת-ז'אנרים רבים יותר עם יחוד ומסורות משלהם. אולי המד''ב ככזה הוא כבר זן נכחד – דינוזאור תרבותי מעידן של אמונה במדע. ואולי זו רק תווית של קידום מכירות על ספרים וסרטים, שעדיין נותנת לו סוג של קווי דמיון לחיים הממשיים.
1. ראו למשל את הערך ''הגדרות של מדע בדיוני'' באנציקלופדיה למדע בדיוני בעריכת ג', קלוט ופ. ניקולס, הוצאת אורביט, לונדון, 1993
2. ראו S. Moskowitz, Explorers of the Infinite: Shapers of Science Fiction, 11; 1974, Westport, Hyperion Press
3. לדוגמה, סיפורי מד''ב של מדענים מפורסמים כמו אוטו פריש, ג'ורג' גאמוב, פרד הויל, ליאו סילארד, נורברט וינר... – פורסמו באסופות הבאות:
Great Science Fiction by Scienists (1962, Collier Books, New York)
The Expert Dreamers (1963, Gollancz, London)
4. בטרמינולוגיה של סדרת 'מסע בין כוכבים' זהו ''שידור'' או ''הקרנה'' של אדם אחד לשני מקומות בו-זמנית. למיטב ידיעתי רעיון זה הועלה לראשונה על-ידי נורברט ווינר. בשנים האחרונות הועלו ספקולציות על ידי מדעני בינה מלאכותית כמו ריי קורצווייל באשר ליכולת להקליט את תכולת המידע של מוח אנושי, כדרך ל''חיי אלמוות מבוססי-תוכנה'' תוך חילופי גוף. (הערת המתרגם: כאן ראוי להזכיר כמובן את ''העיר והכוכבים'' של ארתור סי. קלארק, קלאסיקת מד''ב במיטבה, ובה פיתוח מאלף של רעיון זה של חיי אלמוות)
5. ראו D. Suvin, Metamorphoses of Science Fiction: on the Poetics and History of a Literary Genre; 1979, Yale University Press
6. יש לציין שהמד''ב יוצר לעתים תרחישים עתידיים בדרך דומה לעתידנות.
7. ראו P. Wylie, “Science Fiction and sanity in an age of crisis”, in Modern Science Fiction, Its meaning and Its Future, (ed. R. Bretnor), 230; 1953, New York, Coward-McCann
8. ראו R. Lambourne et al., Close Encounters? Science and Science Fiction, 27; 1990, Bristol/New York, Adam Hilger, pp.39-48
9. כשהספר נכתב היו כוכבי נויטרונים עדיין בגדר רעיון תאורטי. קיומם אושר בתצפית אסטרונומית ב-1967.
10. מתוך ראיון עם ז'ול וורן ב-9 לאוקטובר 1903, המצוטט בספר P. Parrinder (ed.): H. G. Wells, The Critical Heritage, 101-102, 1972, London Boston, MA, Routledge and Kegan Paul
11. סופר המד''ב ל. רון האבארד התפרסם כמייסד ה''סיינטולוגיה'', ארגון מעין-דתי שתורתו בושלה ממוטיבים מד''ביים שונים (על-אדם, שליטה על המחשבה וכו')
12. הדימוי האופטימי של עידן האטום העתידי היה משותף להרבה מדענים, פוליטיקאים, הציבור הרחב ואפילו חוקרי עתידים כמו הרמן קאהן. סופר המד''ב והעתידן ארתור סי. קלארק טען אפילו שלא ניתן יהיה להבדיל בין מדע מתקדם דיו לבין מעשה כשפים (בספר 'פני העתיד', 1962).
13. ראו P. Parrinder, “Scientists in science fiction: enlightenment and after” in Science Fiction Roots and Branches. Conterporary Critical approaches, (ed. R. Garnett and R. J. Ellis), 62-64, 1990, London, Macmillan
המימד העשירי
|
