 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
ים/יבשה
סיפורים / דנה כץ
יום רביעי, 07/11/2007, שעה 1:24
הבית הוא המקום שחוזרים אליו
|
|
קטיה נוגעת במנעל האוויר. הוא לא נפתח, והיא מזעיפה פנים ונוקשת בשתי אצבעות על החיישנים. אין תגובה. היא מנסה שוב, ומנסה, ומנסה. היא מכה על הדלתות בשני אגרופים, ורק כשהחמצן שלה מתחיל להיגמר היא אומרת לי, ''הבטחת לי שנפסיק מתי שארצה.''
''אז הבטחתי,'' אני אומר, ומוריד את הקסדה שלה. הנשימה הראשונה היא הקשה ביותר. כל הגוף מתכווץ, ואתה יודע במאה אחוז שתמות. שתי כפות ידי נחות על צלעותיה של קטיה. ''לאט,'' אני אומר לה. ''עוד פעם. חכי...'' מרגיש את בית החזה מתרחב, אפילו דרך חליפת הלחץ. היא רועדת כולה. ''שחררי. עוד פעם.''
''אני--'' לא קל לדבר בהתחלה. הגוף חמדן, והוא לא מוכן לוותר על החמצן שנתת לו, גם אחרי שכולו נגמר. ''שונאת--'' התרחבות, רעידה, שחרור. כאילו פועם שם מנוע ארבע-פעימות במקום לב. קטיה בוכה מכל שטות, ועכשיו הדמעות ממלאות את עיניה וקופאות כשהן זולגות דרך האטימה. ''אותך.'' היא אומרת, ותופסת את גושי הקרח לפני שיתרחקו. היא מחזיקה אותם בזהירות. הלחות חשובה.
''תשנאי אותי אחר כך. תנשמי עכשיו.'' היא עדיין רועדת, אבל אחרת: מכעס, לא ממאמץ. היא נותנת לי שם חדש עם כל נשימה, כל אחד מהם פחות מחמיא מהקודם.
כשהדמעות הקפואות מתחילות לברוח מכף ידה הסגורה, אני פותח את המנעל. היא חובטת את המים פנימה והולכת אחרי. היא עדיין נצמדת לדופן ביד אחת. אני דואג לה, היא החניכה הראשונה שלי שירדה. אולי חיכיתי יותר מדי זמן, הרשיתי לה להמשיך במנהגים החדשים שהתרגלה אליהם עד שהתחילה להאמין שאפשר לחיות ככה.
אנחנו מגיעים לחדר שלה, ואני נכנס אחריה. מצמיד את עצמי לדופן הפנימית ובוחן את המזכרת שהביאה איתה: חצי-כדור מפלסטיק שקוף, שבתוכו פתיתי פלסטיק לבנים מסתחררים.
''שם הייתי צריכה לנער את זה,'' היא אומרת, ומנערת אותו להדגמה. פתיתי הפלסטיק מאיצים ומשנים כיוון. היא מניחה אותו חזרה. ''פה זה פשוט ממשיך לזוז.''
אני מרים אותו. ''אם זה ישבר, יהיה זוועה לנקות את זה.''
''זה לא ישבר.'' הביטחון שלה מטריד.
''עשית לזה בדיקת עמידות בלחץ? טמפרטורות קיצוניות? בדיקת יציבות? עמידות ממושכת ב...''
''די כבר!'' היא מסתכלת על המזכרת, לא עלי. היא לא באמת צועקת. ''ואם זה יישבר? ואם זה יעשה בלגן? מה אכפת לך? אני אנקה את זה. נמאס לי. מאז שחזרתי לא סומכים עלי בכלום! אתם חושבים שנעשיתי מטומטמת?''
''לא.'' אני מחזיר את המזכרת למקומה - הפוך. התחתית לא אטומה. ''זה יתחיל לדלוף עוד מעט אם לא תטפלי בזה.''
''שידלוף!'' היא מפנה אלי את גבה ועומדת בלי לזוז, בלי לומר אף מילה נוספת. אני קד לגבה המופנה ויוצא.
בחוץ נור מוצאת אותי וגוררת אותי אחריה למשרד. ''טיפול אטימה אלוהים אדירים,'' היא אומרת, הכל בנשימה אחת, ''אידיוטים! דבילים! אינעל-אחותם נו ביקסה מוצצת זבורה. שימותו כולם!''
לוקח לי רגע להבין. ''טיפול אטימה? היום?''
''כן. שימותו.'' המשרד של נור תמיד מסודר, כדי שהיא תוכל לבלגן אותו כשהיא כועסת. היא מוציאה ספרים מהכוננית באקראי, פותחת אותם וסוגרת אותם בלי להעיף מבט בתוכן ומשאירה אותם צפים באוויר. כשהיא מגיעה לעצירה, הם מקיפים אותה כמו הילה של לוויינים.
''מוונוס?'' אלא מאיפה?
''לא, מהתחת שלי.'' נור לא אוהבת שאלות מטומטמות. ואני אוהב להגיד את המובן מאליו היום. ''איזה צ'ונגימון בן שש-עשרה רוצה גוף חדש ליומולדת. למי קוראים? לי.''
''למי רצית שיקראו, לבלומנבאום?'' שאלה מסוכנת. היא עוד עלולה להגיד 'כן'. ''יש ציוד?''
היא עושה פרצוף. ''אם לא אכפת לך שיתבעו אותי על רשלנות רפואית.''
''אותך? לא.'' היא זורקת עלי ספר. אני שם אותו בחזרה בכוננית, כי אני יודע שזה מרגיז אותה. ''אבל אין לנו--''
ביחד איתי היא אומרת, ''--כסף לזה.'' וממשיכה, ''אז צריך כסף לעורך דין, וכסף לציוד, וכסף לתקופת הסתגלות של היורדת שלך. אז מה עושים?'' היא פותחת מגירה ומושכת ממנה זוג כפפות גומי חד פעמיות. ''זהו.''
''התשלום--''
''מראש.'' היא מסתכלת בשעון. ''תסתכל על המאזן שלנו עוד שעה ותרצה לנשק אותי. הבחור עולה מחר בשבע-ארץ.''
אז צריך לדאוג לחדר, לאוכל, להדרכה ולים אינסופי של טפסים בעשר השעות הקרובות. האושר בהתגלמותו. אה, ולבדוק את המאזן, למרות שאני לא באמת צריך סיבה לרצות לנשק את נור.
ולא לשכוח לראות מה שלום קטיה בדרך חזרה, ולקחת אותה איתי, כי אני לא יכול לחשוב על בייביסיטר יותר מתאים לצעיר שלנו. זה שהיא רק חזרה מהסיבוב שלה למטה זה לא תירוץ לשבת כל היום ולבכות.
כשאני נכנס לחדר שלה, היא לא בוכה. גם זה משהו. ''בואי,'' אני אומר לה. ''מצאתי לך עבודה.''
היא לא טרחה להסתכל עלי. ''מה קרה? בלומנבאום החליט להתפטר?''
המרירות הזאת לא מוצאת חן בעיני. אני מחליט לעשות משהו בהקדם האפשרי. אבל בינתיים, ''מגיע אלינו לקוח לניתוח. אני צריך שתשגיחי עליו שהוא לא יעשה שטויות.''
''להשגיח-- לא!'' אני יודע שזה פחד, לא עצלנות, אבל בכל זאת קשה לי לא לתת לה סטירה. ''דרורי, אני שנה וחצי לא הייתי פה. אתה חושב שאני זוכרת את כל התקנות והתקנות משנה?''
אני מסתכל לה בעיניים ואומר, ''כן.'' וחסר לה שלא.
הבחור עולה - לא בשבע, אלא בתשע-ארץ. לא כזה נורא, לפחות יצא לי לישון שעה וחצי. קטיה שונאת אותי עוד קצת כי אמרתי לה להישאר ערה ולהעיר אותי אם משהו מעניין קורה.
''לא אמרו לך שאין חדש תחת השמש?'' היא אמרה.
''אנחנו לא מתחת לשמש, אנחנו במסלול סביבה. תפסיקי לחשוב כמו יורדת.''
''אמ'שך יורדת,'' היא אמרה, והתישבה ליד מסוף העליה.
הוא נראה מבולבל, מה שלא מפתיע - עוד לא ראיתי נוגאי לא מבולבל. על וונוס הם בטח נראים יותר אינטליגנטים, אבל לי אין חיבה לבארות כבידה ואין לי כוונה לבקר באחת בלי סיבה ממש טובה. ביד אחת הוא מחזיק את המעקה, ביד השניה הוא עושה תנועות שחיה מוזרות שמבלבלות אותי לרגע, עד שאני מבין שהוא מנסה לישר את עצמו.
''עזוב,'' קטיה אומרת לו. ''תנסה פשוט לצוף - כמו בבריכה. יש לכם בריכות שחיה שם בנוגה?''
''ב--'' הבלבול על פניו עולה ויורד, כמו מחוג של מד-לחץ ליד מנעל אוויר. ''אה, ונוס. דא. את--''
הוא פורץ בשטף רוסאנגלית שאני אפילו לא מנסה להבין. קטיה עונה לו בעברוסית, שבה אני מסתדר קצת יותר טוב, אבל לא מספיק. הם כנראה מבינים אחד את השני - מספיק טוב. אני לא אוהב שפות כלאיים; אני מבין אנגרית, בערך, ויפנגלית קצת פחות, וזהו. אל תשאלו אותי על שום דבר שקשור לסינית.
לפחות נראה שקטיה מצאה מישהו חדש לרחם עליו. היא פונה אלי ואומרת, ''הוא לא יודע עברית ואנגלית טוב. אתה יכול--''
חייכתי. ''בשביל מה יש לו אותך?''
בשמץ של כעס היא אומרת, ''למה אתה לא יכול לסדר לו תורגמן? אין לי דברים יותר טובים לעשות?''
''לא.'' אני מפנה אליה את הגב, מחכה שניה וזז משם. אני שומע את שטף הקללות כל הדרך חזרה לחדר.
חדר הניתוח לא במצב אופטימלי. מצב אופטימלי לא באמת קיים בתחנה. זה מיתוס שמנהלים יורדים משתמשים בו כדי לסחוט עוד כסף בשבילנו.
''אחוזי תאונה?'' אני שואל את נור.
נור אומרת, ''עשרים אם הוא אידיוט, חמש עשרה אם לא. הוא אידיוט?'' אני לא מספיק לענות. ''יופי. עשרים.''
אני מתיישב על שולחן הניתוחים, מייצב את עצמי בשתי הידיים כדי שלא להחליק לאף כיוון. ''את באמת צריכה אותי בשביל השיחה הזאת?''
''לא. רק בשביל המימון.'' היא מגרשת אותי מחדר הניתוח. ''מתי אתה שולח לי אותו?'' היא שואלת אותי כשאני נעצר בפתח.
''שעה טוב לך?''
''לא.'' היא מסדרת את הציוד, מוציאה סכינים חדות ממקום אקראי ושמה אותן במיקום אקראי חדש. אני מחליט להתייחס לזה בתור רמז. ''שעה וחצי, או שאני עושה אותך עביר-לריק בסקאלת מאקרו.''
שעה ועשרים דקות. מספיק טוב. אם נור רוצה לחורר אותי באזמל, זה לא ממש חדש.
אני מוצא את קטיה והנוגאי שלה בחממות. הוא אומר לה משהו והיא מתרגמת: ''הוא אף פעם לא ראה עגבניות גדלות במסלול ספיראלי.'' הנוגאי נראה מלא יראת כבוד, כראוי.
''נהדר,'' אני אומר. ''תשאלי אותו אם הוא מוכן לגלות איך זה לנשום בריק.''
היא שואלת, ואני רואה את הפאניקה הפתאומית שלו, רגע לפני שהוא מבין שלא התכוונתי לצורה המטאפורית של השאלה. קטיה מסתירה חיוך, התפלצת הקטנה אוהבת לתרגם כפלי משמעויות.
אני מוביל אותם לחדר הניתוחים. ככל שאנחנו מתקרבים, אני רואה את הפאניקה חוזרת לפניו של הנוגאי שלנו. אחרי שני-שליש דרך הוא עוצר.
''לא. איפה--'' הוא עוצר, מבט מתוסכל על פניו, ופולט עוד זרם רוסאנגלית.
קטיה מסתכלת עלי. אני שואל אותה, ''נו?''
היא מנסה לא לחייך, ולא הכי הולך לה. ''הוא הפציינט שלך. תשאל אותו אתה.''
בפעם האחרונה שהסתכלתי על מישהו ככה, הוא הצליח לאבד חצי-ליטר אוויר נוזלי כשהיינו בשביתת-סחר עם הארץ. ''קטיה. את עושה לי פרובוקציות?''
היא מתקרבת אלי, והיא מחייכת. ''ואם כן?''
אז כן. אני מושך בכתפי, שם זרוע אחת סביב המותן של הנוגאי שלנו - אני גם צריך לשאול איך קוראים לו בהזדמנות - יד שניה תופשת את קטיה בשער, לוחץ על סילוני הניווט שלי וקדימה. קטיה צורחת; שתצרח. כל מי שבמסדרון מפנה לנו דרך. אנחנו ליד חדר הניתוח תוך פחות מעשר שניות.
אני מוריד את הנוגאי, שמתנדנד ומסתכל בי כאילו ניסיתי להחדיר אליו ביצים מופרות של משהו טפילי. הוא כל כך המום שהוא אפילו לא מצליח לקלל.
לקטיה אין בעיות כאלה. ''בן שרמוטה מזדיינת עם סוסים!'' היא צורחת. ''כמעט הורדת לי את הקרקפת!''
הדלת לחדר הניתוח נפתחת. ''חשבתי ששמעתי מישהו קורא לך,'' נור אומרת. ''זה הפציינט?''
''אה-הא. קחי אותו לפני שהתפלצת--'' לא טרחתי לעזוב את השיער של קטיה, ואני מושך בו לצורך הדגמה, ''--תגרום לי לעשות משהו שאני לא רוצה שיורדים יראו.''
הנוגאי מדשדש לאורך הדופן. אני חושב שהוא מנסה לברוח. אני תופס אותו סביב המותניים, שוב, מסובב אותו בעדינות לכיוון של חדר הניתוח וזורק אותו פנימה. נור תופסת אותו ומשכיבה אותו על שולחן הניתוחים.
אני הולך לחדר. קטיה נגררת אחרי. היא שוב בוכה.
אני נצמד לדופן. ''נו, מה יש.''
''אתם לא יכולים לעשות לי את זה,'' היא לוחשת. לא טורחת אפילו לנער את הראש ולהיפטר מהדמעות. ''אני בן אדם. יש לי זכויות. למטה היו מכניסים אותך לכלא על מה שעשית לי עכשיו.''
''ולפני שלוש שנים הייתי צריך לזרוק אותך החוצה על מה שעשית.'' אין לי סבלנות יותר, בחיי שאין לי, אבל היא בוכה. אני יכול לעשות הרבה דברים, אבל לא לצעוק על בחורה בוכה. ''אנחנו מוותרים לך כי רק חזרת - קטיה, אני יודע. גם אני גרתי למטה פעם, אין פה אף אחד שלא. ובלומנבאום,'' אני אומר לפני שהיא תספיק לקטוע אותי, ''הוא מקרה מיוחד. שלא תגידי לי שאת רוצה להיות הוא. אבל אין ברירה. הם הם, אנחנו אנחנו, ואת פספסת את ההזדמנות שלך להישאר שם.''
היא מחבקת אותי חזק ומזילה דמעות על הכתף שלי. אני נותן לה. לבכות זה חינם.
נור מביאה לנו אוכל שעתיים אחר כך.
''תודה,'' אני אומר לה. קטיה עוברת שוב על תקנות התחנה, המצח שלה מכווץ בריכוז, ולא מתייחסת. בסדר.
נור מכרסמת גזר. ''האזמל היה מושחז-מחדש,'' היא אומרת. ''לא יודעת כמה טוב הלך לי בחיתוך המשני. והמשדר הווקאלי מחורבש, אבל בוונוס הם יוצאים מאטימה כדי לדבר.''
''סיכויים?''
''חמישים-חמישים. אבל הוא יהיה נכה, לא מת. בוונוס יודעים להסתדר עם זה. הזמנת כבר אספקה?''
''עוד לא.'' אני דוחף את קטיה באצבע. היא מתנודדת קלות וסוגרת את הספר, מסמנת באצבע את המקום בו עצרה. ''קטיושקה. תביאי לי את הטפסים.''
היא קמה ויוצאת: איטית, מתקדמת במסלול לא יציב, אבל בלי שאלות. אני מרשה לעצמי אנחת רווחה קצרה כשהיא יוצאת. נור מחייכת חיוך קטן ולא-מעט נבזי.
''תגידי את האמת,'' אני אומר לה. ''כמה סיכויים את נותנת לה?''
נור מסתכלת הצידה. היא לא מחשבת סיכויים. היא מחשבת כמה להגיד לי. היא מפנה את פניה חזרה אלי, ואני מקווה שהיא לא תאמר לי את האמת. לא את כל האמת.
''כשהיא רק עלתה? שבע עשרה אחוז. אולי. עכשיו זה בסביבות החמישים ושתיים.''
מרשים. בחישובים של נור, אנשי תחנה מנוסים מקבלים רק לעיתים רחוקות יותר משבעים. יש יותר מדי תאונות, פחות מדי כסף וזמן. חוץ מזה, בסוף, כולם מתים.
קטיה נכנסת וזורקת אלי את הטפסים. אני תופס אותם, גונב עט מכיס החזה של נור ומתחיל למלא.
קטיה סוגרת את הדלת מאחורינו ואני מחבר את היורד לדופן. ''כולם מוכנים?'' נור שואלת.
קטיה רועדת כשהיא מהנהנת. אני נשען על הקיר. אם היא תתחיל להתפרע, אני יכול להעיף אותה מהדלת החיצונית למסלול עצמאי. אף אחד לא יגיד לי מילה; זה הכבוד שלי שמונח כאן על כפות המאזניים. אבל היא לא תתפרע. כנראה.
נור פותחת את הדלתות. אני מסתכל על השעונים שלי. לחץ על שמונים אחוז. הנוגאי מתפתל. הוא עדיין לא ער לגמרי. נור חושבת שהוא יצא בסדר. המצמוץ העוויתי כנראה ישאר, אבל זה לא יפריע לו יותר מדי.
משמאלי קטיה פולטת אנקה קטנה. אני ונור עוד לא נאטמנו, אבל היא כבר מתחילה להיסגר. מילא, לוקח זמן לרכוש את הרפלקסים מחדש. הנוגאי עוד לא רכש אותם בכלל. אם הוא לא מתחיל להיאטם בשבעים-וחמישה אחוז, סוגרים את הדלת ונותנים לו שבוע להתאושש. הוא לא משלנו, מותר לפנק אותו קצת.
שבעים ושמונה אחוז לחץ, והנוגאי מתעוות. בפעמים הראשונות, העור נהיה שקוף, וקטיה נרתעת כשהיא רואה את השרירים בצווארו של הנוגאי שלנו זזים. עוד שתי שניות, שבעים ושתיים לחץ ועורו של הנוגאי חזר לצבע רגיל, אם כי אפרפר במקצת. הלם. אבל הברק כבר שם, והנוגאי שלנו מתחיל לנצנץ. זו התחלה טובה.
הוא פוער את עיניו, פוער את פיו, ומפרכס באימה חסרת אונים.
קטיה, מבריקה כמו דג קטן, מתמרנת את עצמה אליו. היא כורכת את זרועותיה סביבו, לוחצת. היא לוחשת אליו משהו, אני לא יודע מה אבל אני שומע את עצמי אומר, ''תנשום!''. קטיה מרפה.
בית החזה שלו מתרחב וכמו צווחה הפוכה, הנשימה הראשונה נכנסת. הוא רועד, כולו רועד, מהמאמץ ומהפחד הטהור.
נור שוחה אליהם. הדלת החיצונית פתוחה לרווחה עכשיו, אבל כולנו קשורים לדפנות הפנימיות ואטומים. היא אוחזת בסנטרו של הנוגאי ותוקעת את אחד מהמכשירים שלה בפה שלו.
''מינוס עשרים וחמש אמ'שך,'' היא ממלמלת. אני לא יודע מינוס-עשרים-וחמש מה. אני מוכן להישבע שנור ממציאה לעצמה יחידות. ''בוא,'' היא לוקחת את החולה שלנו. הוא לא מתנגד, אבל קטיה לא עוזבת אותו, אז נור גוררת את שניהם כמו רקטת-משא. אני נסחף בשובל.
מישהו צריך לזכור לסגור את הדלת.
השארתי את קטיה להשגיח על הנוגאי - שקוראים לו, מסתבר, יורי - והלכתי להביא אוכל.
החממות סגורות לריסוס, ובין כה וכה אנחנו צריכים קצת חלבון: אני הולך לקחת קופסאות לוף מהמחסן, ומתחמק בחצי-אלגנטיות מבלומנבאום שמנסה לנקות את המסדרון. יש לו תבנית עבודה קבועה. הוא מנקה שלוש לוחיות ציפוי, מהסס, וחוזר לראשונה. הוא מחייך אלי כשאני עובר, חושף שיניים עקומות ועיניים אטומות. עצמות אנושיות לא בנויות להתפתחות באפס כבידה.
מוח אנושי עוד פחות.
הוא במצב קבוע של אטימה. למיטב ידיעתי, הוא לא יודע איך לכבות את עצמו. פעם בכמה ימים מנגנון המיחזור העצמי שלו מפסיק לעבוד - יש גבול לכמה חמצן אפשר לחלץ מהפחמן הדו-חמצני של עצמך - ואז הוא חוטף התקף ונור צריכה לכבות ולהדליק מחדש את המנגנונים שלו. אנחנו שומרים עליו בתור תזכורת. אורי בלומנבאום: הילד הראשון והאחרון שנולד בתחנת החלל בית-אלפא.
כשאני מסתכל עליו, אני לא מבין איך הנשים שלנו חוזרות מהירידה.
לא כולן, מן הסתם, אבל שלוש נשים נשארו שם ב... כמה? שישים שנה ביום העצמאות הבא? - זה לא סטטיסטיקה. בדרך כלל דווקא הגברים נשארים למטה. לא מבין את זה. לנשים יש סיבולת יותר גבוהה, הן מסתגלות לכבידה הרבה יותר מהר... ועל כדור הארץ לא צריך לשלם עשרים מיליון על נסיעה לחדר הלידה הכי קרוב.
אולי הן סתם רוצות לחזור הביתה. את זה אני דוקא יכול להבין.
כשאני חוזר עם הפחיות, קטיה מנסה ללמד את יורי שש-בש. היא מרמה בקוביות. אי אפשר לא לרמות בקוביות בנפילה חופשית; כל הטריק הוא לא לתת לצד השני להבין איך אתה מרמה.
הנוגאי מתאקלם יפה, מסתבר. אפשר לשלוח אותו הביתה לטיפול של המומחים המקומיים, למרות שאני לא מעז לקרוא להם ככה בטווח השמיעה של נור.
בדרך כלל נור מעדיפה שאני אטפל בהורים המודאגים, אבל היא לא מוכנה לעבוד עם קטיה בתור משנית. ''היא אחריות שלך, אתה תזרוק אותה לשמש.'' היא אמרה לי לפני שיצאה. קטיה הוציאה לה לשון מאחורי הגב.
''רעיון רע,'' אני אומר לקטיה. ''את לא רוצה לעצבן את הבן אדם היחיד במערכת השמש שיכול לתקן את האטימה שלך אם היא מתקלקלת.''
היא עושה לי פרצוף. ''כאילו שאתה לא עשית לה דברים יותר גרועים.''
''לי מותר.''
אני פותח את הדלת. שוב אנחנו צפים בחוץ, הפעם עם הנוגאי. אני מחזיק יד אחת, קטיה את השניה. אנחנו מחייכים לשמשה הקדמית של הספינה שעוגנת לידנו. קשה לראות מה קורה בפנים, אבל אני יודע בכל מקרה. יורי לא מחייך; הוא עסוק מדי בלהיראות כאילו הוא עומד להקיא. אני תוקע לו מרפק ידידותי בצלעות. הוא מעוות את השפתיים בהבעה קלושה דמוית חיוך. קשה להגיע ליותר מזה שלושה ימים אחרי סיום ההשתלה, אבל ההורים שלו לא יודעים את זה - יורדים טיפוסיים, ראש תקוע עמוק בתוך התחת. הם בטח שואלים את עצמם למה הוא לא עושה איתנו תרגילי סדר באפס ג'י.
מנעל האוויר של הספינה נפתח. אני דוחף את יורי, אבל זה לא הכרחי. הוא נראה מאושר לעזוב אותנו.
עוד יורד שלא יודע להעריך את הכנסת האורחים שלנו.
הוא נכנס, נור יוצאת ומשגרת את עצמה ישר אלי. אנחנו מתנגשים בדופן החיצונית של התחנה. היא מחבקת אותי כל כך חזק שהצלעות שלי עומדות לצאת מאטימה, שלא להזכיר מהמקום. ''הצלחנו הצלחנו הצלחנו!'' היא צועקת, עם ההד המתכתי המשונה של דיבור-באטימה. היא גוררת אותי ואת קטיה חזרה פנימה, ואני בקושי מספיק לצאת מאטימה לפני שנור מנשקת אותי. לא שיש לי התנגדות, אבל עסקים זה לא הצד החזק של נור ויכול להיות שהיא פספסה משהו שיעלה לנו ביוקר אחר כך. אני דוחף אותה אחורה ואומר, ''מה הצלחנו? תשלום מלא?''
''כן,'' היא אומרת, ומנסה להיצמד אלי שוב. אני לא נותן לה. ''אמרתי להם שהוא קיבל גרסה חדשה שלא נוסתה לגמרי, אז יהיו קצת באגים בהתחלה. אתה יודע איך נוגאים קופצים על טכנולוגיה חדשה. החתמתי אותם על זה--'' היא מנפנפת לי חוזה שביעות-רצון-הלקוח מול הפנים. ''הם לא יכולים לתבוע אותנו אלא אם כן הוא מת. אם הוא עושה טעויות אידיוטיות זה לא נחשב. כיסיתי את כל האפשרויות.''
אני לוקח את החוזה ומעיין בו. נור זוכרת את כל תקלות המשתמש האפשריות, וממציאה אפשרויות חדשות בתור תחביב. הדעות שלה על הטיפשות האנושית ממש לא מפתיעות, בהתחשב בנסיבות. ''מצוין,'' אני אומר, והיא דוחפת אותי נגד הקיר. החוזה ממשיך לצוף באוויר עד שקטיה אוספת אותו.
''אתה אוהב אותי כשאני מרמה יורדים.'' נור מודיעה לי. מה לעשות שהיא צודקת. אני מסתכל על קטיה, שקולטת את הרמז ומתחפפת.
המסדרון מספיק פרטי בשבילנו בינתיים.
קטיה לא בחדר שלה כשאני הולך לחפש אותה. אני עובר על כל המקומות ההגיוניים ומתחיל לחפש בלא הגיוניים כשעולה בדעתי עוד רעיון.
אחרי חמש דקות של חיפוש בחוץ אני מוצא אותה. היא עיגנה את עצמה לדופן בכבל מגנטי. עקרונית, אנחנו אמורים לעשות את זה בכל פעם שאנחנו יוצאים. מעשית, אף איש-תחנה מעל גיל עשר לא עושה את זה. יש סילוני ניווט, יש מכשירי קשר, ואם אתה מספיק מטומטם ללכת לאיבוד בכל זאת - עדיף שלא תחזור.
אני לא יודע מה קורה כאן, אבל זה לא מוצא חן בעיני.
אני עף לכיוונה ומחזיק את החבל. ''מה קורה?''
היא מסתובבת אלי. היא שוב בוכה. יש לה שקית ניילון, וכבר יש בה כמה וכמה גושי קרח. ''רציתי קצת שקט.''
אני לא אומר כלום. רצתה שקט - קיבלה.
''אתה יודע למה יורי עשה את זה?'' היא שואלת.
''את הניתוח?'' שוב שאלות מטומטמות. הרגל גרוע. ''לא קראתי את התיק שלו. רוב הנוגאים סתם רוצים משהו נוצץ להוציא עליו כסף.''
''זאת סיבה אידיוטית.'' היא לא מסתכלת עלי. היא מסתכלת על הצד הרחוק, על החלק של חגורת האסטרואידים שהשמש לא מגיע אליו. נוף יפה ומפחיד. זו דרך מצויינת לזכור שליקום לא אכפת שאתה חי ושהוא לא ישים לב כשתמות.
''הנוגאים לא מפורסמים בזכות האינטליגנציה שלהם.''
עכשיו היא כן מסתכלת עלי. הרגזתי אותה, אני רואה. ''למען האמת, הם כן. לא שמישהו בקופסת השימורים הזאת יודה שבאיזשהו מקום אחר במערכת השמש הזאת יש אנשים ששווה לירוק עליהם.'' היא יורקת, לשם הדגשה, לתוך השקית. הרוק קופא לפני שהוא יוצא לגמרי מחלל הפה שלה, הופך לגוש-קרח בשטח האפור שבין אטימת הטמפרטורה לאטימת הלחץ. ''כולם יורדים, אה? רק שבלי יורדים כולנו היינו מתים בדור הראשון.''
''את צודקת.'' היא נראית מופתעת. לא אמרתי לה את זה הרבה - טוב, בכלל - מאז שחזרה. ''זו בעיה כללית של בני אדם, להאמין שהם הכי טובים. חוצפה כלל-גזעית.''
היא שואפת דרך האף, ונחנקת קצת. הרגל של יורדים, אני מתאר לעצמי. ''סיפרתי לך מה הכי אהבתי בכדור הארץ?''
''לא.''
''את הים.'' אני זוכר אותה שואלת את הנוגאי אם יש בריכות על נוגה. שמעתי שם קנאה? ''אתה בפנים, ויש כבידה, אבל משהו סוחב אותך בכל זאת. זה נעים.'' היא משחקת עם החבל, מושכת את עצמה קרוב יותר לדופן ומרפה, נסחפת קצת. ''סיפרתי לך מה הכי שנאתי בכדור הארץ?''
היא הייתה עסוקה מדי בלספר לי מה היא שונאת בתחנה. אני מניד בראשי לשלילה.
''לצאת מהים. יש רגע אחד שבו אתה נזכר שעכשיו הרגליים שלך צריכות לסחוב אותך לגמרי לבד, ואתה רוצה לזחול חזרה פנימה ולא לצאת אף פעם.'' היא חוזרת להסתכל על הכוכבים. ''קשה שם בחוץ. מסוכן. נורא מפתה להישאר.''
די. אני שם ידיים על כתפיה ושואל, ''אז למה לא נשארת?''
היא מחייכת. בערך. ''אי אפשר. מה אני יכולה לעשות? פעם, בני אדם היו יצורים שחיו במים. ואז הם עברו ליבשה. זה היה הצעד הכי קשה.'' החיוך דועך. ''עד שהגיעו לכאן.''
היא לא מתחמקת, אבל אני לא מבין מה היא אומרת. אני מנער אותה בעדינות.
''זה מי שאני,'' היא לוחשת. ''זה מי שאנחנו. אי אפשר לחזור לים.''
אני מחבק אותה. היא טומנת את ראשה בכתפי. מעבר לה, כל הצד הקר של מערכת השמש ממשיך לנוע.
לא הבית הכי חם, אבל זה מה שיש.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מצויין.
Sabre Runner יום שישי, 09/11/2007, שעה 13:23
|
|
|
 |
|
|
|
|
יפה מאוד
שומר הצלמוות יום שישי, 09/11/2007, שעה 14:24
|
|
|
|
|
|
|
|
נפלא!
הילה פלג יום שני, 12/11/2007, שעה 14:47
|
|
|
|
|
|
|
|
מגניב ביותר.
אלודאה יום רביעי, 28/11/2007, שעה 9:44
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
מצויין
y יום רביעי, 05/12/2007, שעה 12:30
|
|
|
|
|
|
|
|
כתבות חדשות
sandman יום שלישי, 11/12/2007, שעה 16:48
(5 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
בובה של סיפור
YossiN שבת, 22/12/2007, שעה 12:44
(12 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
|
|
בקשה!!!
sandman יום שישי, 28/12/2007, שעה 21:59
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
