בנות הדרקון


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13

תגובות: 3

ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12

תגובות: 2

דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11

תגובות: 1

ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10

תגובות: 0

מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08

תגובות: 0

בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08

תגובות: 0

פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08

תגובות: 39

תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08

תגובות: 1

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08

תגובות: 11

סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08

תגובות: 6

המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08

תגובות: 6

דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07

תגובות: 16

המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07

תגובות: 74

התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07

תגובות: 3

פני מועדות לכוכבים
פרקים לדוגמה / אלפרד בסטר
21/02/07

תגובות: 1

בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
יום שני, 02/04/2007, שעה 8:00

פרק מתוך ספר פנטסיה ישראלי חדש

מן הכריכה האחורית:
כשנועה לביא, ילדה תל-אביבית שגרה עם סבהּ, מתחילה לדפדף בספר תמונות ישן, מתרחש משהו זר ומוזר ועם זאת מוּכּר ומעורר געגועים. אולי פעם, כשהזמן התנהל בקצב אחר לגמרי, כבר ביקרנו כאן, אבל מאז התערפל הזיכרון והשתבשה התמונה. אל נועה מצטרפות בהמשך מרתה, לילי ואָמָל, כולן ילדות שילדותן נגזלה מהן בדרך זו או אחרת. המבנה המשפחתי והחברתי שלתוכו נולדו הפגיש אותן בשלב מוקדם בחייהן עם חוסר-צדק ועם אובדן, והן מתגעגעות לאפשרויות אחרות. ההרפתקאות שעוברות עליהן יחייבו אותן להפוך את הגעגועים למקור לתקווה, ולהשתמש בכל כוח הדמיון והיצירה שלהן, ובאומץ-לבן, כדי להציל את חייהן.

מרית בן-ישראל היא יוצרת בינתחומית, ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. בנות הדרקון הוא הרומן השלישי שלה. קדמו לו ''אסור לשבת על צמות'' (1996, הספריה לעם של עם עובד) שזיכה אותה בפרס וינר לסיפורת חדשה, ו''טבע דומם'' (2005, סדרת סף – הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים).

פרק שני – מרתה

מבית-העירייה יצאה תהלוכה קודרת. בראש צעדו מתופפים לבושים מעילים שחורים. נוצות שחורות ארוכות התקמרו על מצנפות הקטיפה שלהם. מדי פעם כשהרוח נשבה דִגדגו הנוצות את פניהם, אבל איש לא חייך ולא נִענע בראשו לסלק אותן, ולא חרג במשהו מן הקצב האטי, המדוד של התיפוף. במרחק-מה, על רַמָך שחור, רכב לו ראש-העיר מר אָדוֹנִיס בֶּלְקִינְד, פניו השזופים נשואים למרחוק בעצב עמוק וחגיגי. גלימת קטיפה אדומה (שבטנתה שחורה לאות אבל) גלשה ממשמניו הזקופים ומִגַבּו של הסוס. שלושה נערים קטנים לבושים משי לבן החזיקו את שולֶיהָ המעוטרים בפרוות חולד הרים. אחריהם, על סוסות חומות, רכבו מנהל השיירה וסגן ראש-העיר מר סֶרַח בן-תּוֹלָע, ואחריהם, בשני טורים, צעדו חברי מועצת העיר מלוּוים בתזמורת מבריקה של חצוצרות. פתאום, לפי אות נסתר, נשאו הנשפנים את כליהם והשמיעו נעימה קצרה ופולחת. הרוח מרטה את סרטי המשי השחורים שנקשרו אל הידיות הזהובות.
אחרי התזמורת השתרכו עגלות עמוסות בכל-טוב: כדי שמן, מי ורדים וחביות שֵׁיכר, כיכרות לחם, פירות יבשים, כלובי יונים וחזירים, שוורים וטלאים פועים, ואחריהם ארגזי אוצרות – חרוזי פנינים ואריגים כבדים רקומים בחוטים מבהיקים.
על העגלה האחרונה היה רק כלוב אחד מצופה עלי זהב. וילונות הבְּרוֹקָד שלו היו פתוחים לרווחה והאנשים שעמדו משני עברי הדרך יכלו לראות את הילדה המוטלת בתוכו על מצע של קש טרי. מדי פעם, כשהסוסים צנפו, נלפתה הילדה אל הצעצוע שהחזיקה בידה (מין ציפור ססגונית). בשאר הזמן היא פשוט בהתה בקהל הדומם או במשמר החמוש שליווה את השיירה.

מי היתה הילדה ואיך נקלעה לתהלוכה ולכלוב?
שמה היה מרתה. היא נולדה לפני יותר מעשר שנים בבית קטן בקצה העיר. אמא שלה מתה בזמן שילדה אותה. מאז שזכרה את עצמה היא חיה עם אביה ועם אשתו החדשה.
אביה של מרתה היה איש אלים וקודר. קומתו היתה גבוהה, זרועותיו ארוכות וכפות ידיו גדולות וגסות. הוא התפרנס מעשיית פוחלצים, או במלים אחרות: אנשים היו נותנים לו גופות של חיות והוא היה חותך את עורן ומרוקן אותו, ממלא אותו בחומרים אחרים ומאחה את החתך בחזרה. את כל הדברים האלה הוא עשה בזעף וגם בכישרון גדול ובתשומת-לב לפרטים הכי קטנים. מי שראה את יצירותיו מרחוק לא האמין שהן מתות.
בית-המלאכה שלו היה ממוקם בקומה התחתונה של הבית, ושם התנהלו גם חייה של מרתה. עד גיל חמש בערך היא פשוט נעזבה לנפשה בין הצבעים והמכחולים והחוטים והמחטים, חומרי הניקוי והשימור, הסכינים הישרים והמעוגלים ועוד אלף דברים אחרים. על אדן החלון נחו גופות קטנות עטופות בפיסות מוּסְלִין שהגנו עליהן מאבק ושמרו על צורתן. בייחוד על צורת הציפורים, שאחרת היו נוצותיהן מתפרעות ללא תקנה.
אביה של מרתה ידע לפחלץ כל דבר: יונקים, זוחלים, דגים. (יש להניח שהוא היה מפחלץ גם ילדות קטנות לוּ היה מישהו מביא אותן לבית-המלאכה, אלא שלמרבה המזל – זה מעולם לא קרה.) אבל יותר מכל הוא אהב לפחלץ ציפורים, בעיקר ציפורי מים; לא רחוק מן העיר היה אגם גדול, לא כחול וצלול אלא חום-ירקרק כמו בִּיצה עם סבך של קני-סוף וגומא; אנפות צעדו במים הרדודים, ברווזונים שחו בטור, סופיות התרוצצו על עלי הנוֹפר הגדולים כמגשים, קוֹרמוֹרָנים ייבשו את כנפיהם על שלד של סירה, צבים רבצו בשמש, שלדגים זעירים זהרו בטורקיז וכחול וזהוב. לא היה קץ לפלאות...
שביל ארוך וישר הוביל מביתה של מרתה (דרך שדות וכרמים) ישר לתוך האגם. עוד לפני שלמדה ללכת היתה זוחלת לשם והיו צריכים להחזיר אותה בכוח. אחרי כמה פעמים רתמו אותה הוריה במין חבל שקצהו נקשר לסורגי החלון. לא רק משום שהאגם היה מבותר במבוך של שבילים, ואפשר היה בקלות לאבד את הדרך ולטבוע (פְּלוּמְפּ!) בלי שאף-אחד ירגיש. הסכנה היתה גדולה בהרבה: אי-שם בלב הביצה, על אי נסתר מוקף בקני-סוף – שכן לו דרקון זקן ומרושע.
בדרך-כלל הוא היה שקט למדי. פה-ושם הבזיקה אש, היתמֵר עמוד עשן, אבל לא יותר מזה. תייר מזדמן לא היה חושד בכלום (וגם תושבי העיר שגו באשליות – לפחות בשנים הראשונות). ואז, באמצע הקיץ, הופיעה האש, עם צעיפי עשן וגִצי זהב מסתחררים. ולילה אחד זרחו השמיים בנוגה כתום וירוק, ובתוכו (תמיד באותו מקום, ליד גזע מת של עץ) הופיעה צלליתו המאיימת של הדרקון, פיו פעור ולשונו השחורה מתפתלת בין הלהבות.
בארבעה-עשר באוגוסט, לקראת סוף הקציר, הוא מסר את דרישותיו לשנה הבאה: כך וכך תפוחים ובצלים, ביצים ודבש, כדי שמן, עופות ובשר... המינון המשתנה שיקף את גחמותיו. רק סעיף אחד מעולם לא השתנה: הדרקון דרש משרתת, ילדה בין גיל שמונה לאחת-עשרה. ביום שקיבל אותה היה טורף את קודמתה. כל שנה והילדה שלה. מאתיים תשעים-וחמש ילדות מאז שהתחילו לרשום.
שמה של העיר היה עיר-האושר. היא נוסדה מאות שנים קודם לכן, על-ידי פליטים של מלחמה נוראה. שבועות רבים נדדו בדרכים, מחפשים כברת אדמה נקייה מזיכרונות ומסבל, שעליה יוכלו לבנות חיים מאושרים יותר מחייהם הקודמים. בראש צעד מנהיגם הישיש בֶּרגָמוֹט. נער צעיר אחז בידו והזהיר אותו ממכשולים. בֶּרגָמוֹט לא הביט בדרך, הוא נשא את עיניו לעננים, מחכה לאות שיורה לו לעצור. ואי-שם בין האגם לים, אומנם הופיעה בשמיים צורה ברורה של בית צחור בן שתי קומות. בֶּרגָמוֹט עצר ונעץ את מטהו באדמה, ועד מהרה צמחה שם עיר לכל דבר, עם נמל ושווקים וכיכרות. המייסדים חקקו על סִמלהּ בית על ענן. ולא היתה להם סיבה להתאונן, עד שהופיע הדרקון. זה היה בשעת בוקר מוקדמת. הוא נחת בשפריץ גדול לתוך האגם. הדייגים שעמדו על הגדה לא הספיקו לברוח. הדרקון הפשיט אותם (באִבחות אש מדויקות) וקִעקע על בשרם רשימה ארוכה של דרישות. אחר-כך הריץ אותם העירה בצליפות פרגול. (עשוי אש כמובן – הוא רשף את כל תשעת הזנבות בבת-אחת.) אחד הדייגים כשל וחבריו עזרו לו לקום. הרגע הנורא הונצח בציור קיר שניצב עד היום בכניסה לשוק הדגים. אין ילד בעיר-האושר שלא חלם על הדייגים הענקים האלה עם העיניים הבולטות כאילו הודגשו בעיפרון של איפור. הצבעים דהו במשך השנים, אבל פה-ושם, בין זרועות עירומות וזנבות אש, עדיין הסתמנו אותיות מעושנות ואפילו חלקי מלים.
התושבים לא מיהרו להיכנע. סב-סב-סבו הגדול של הדוכס הנוכחי חבש את סוסו (נאמן לסִסמה המשפחתית – ''איני ממתין'') ודהר לאגם. טובי הבנים הצטרפו אליו. הדרקון טרף את כולם. משפחתו של הדוכס הצעיר לא החלימה מן המכה. בניה התמסרו לחיי הוללות וגם הדוכס הנוכחי לא חרג מן השורה. הוא היה משוגע לצַיִד (של נשים וחיות כאחד). באירועים חשובים היה תופס את מקום הכבוד שלו על מרפסת העירייה, אבל מכל בחינה אחרת היה מנותק. הוא לא גילה שום עניין בצורכי העיר, לא עיין בפרוטוקולים של ישיבות המועצה, וּודאי שלא השתמש בזכות הווטו העתיקה.
ובאשר לדרקון – הוכרזה מגבית חירום. המועצה (האומללה) הקציבה פרס גדול למי שיניח את ראשו המכוער על מפתנהּ. גיבורים נודדים, רודפי בצע וסתם הרפתקנים ניסו את מזלם וכולם עלו באש הדרקון או סתם נעלמו בבטנו. (לעתים רחוקות היה טורח לירוק את השריונים המעוכים כמו שיורקים חרצן או חתיכת קליפה מאוסה.)
מלבד הפגיעה בכיס – ואני יכולה להבטיח לכם שאיש לא שמח לשלם תוספת-דרקון על המסים הרגילים – גבה המתח את מחירו, ובכל-זאת בוטל הפרס, וחברי המועצה אף הגדילו עשות וקיבלו (פה אחד) את ''חוק הגנת הדרקון''. החוק (הדרקוני) שאסר ''להרגיז את המפלצת במעשה או בהבל פה'', קבע עונשים מפליגים על ''כל הטרדה, ולוּ הקטנה ביותר.'' לא היתה להם ברירה. הדרקון דגל בכוח (נֶטוֹ, ממש כמו בססמאות החבוטות: ''זאת השפה היחידה שכולם מבינים,'' או ''מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח,'' וכולי). הוא לא החמיץ שום הזדמנות להפגין את עוצם ידו. מניסיון התנקשות עד הונאה קלה בכמויות – כל דבר היה סיבה להתפרצות. ויותר מכל הקפיד על אספקת הילדות.
פעם, לפני מאתיים שבעים-ושלוש שנה (אם להאמין לרשומות), הרשו לעצמם התושבים לפסוח על הסעיף הבעייתי. לילדה ששלחו בשנה הקודמת לא מלאו עדיין, עשר שנים. הם קיוו שהדרקון יאריך את כהונתה בשנה נוספת. והם טעו. שלהבות הזעם שלו הרתיחו את מי האגם. ריח מבחיל של מרק דגים בוצי נישא אל העיר. התושבים הקיאו את נשמתם. והדרקון בּשֶׁלו. הוא הקיף את העיר בטבעת אש ולא התרצה עד שזרקו לו שלוש ילדות במקום הילדה החסרה.
אותו לילה נבקע הסֵמֶל שנחקק מעל דלת העירייה: סדק פתלתול חצה את בית-הענן. סַתָּת מומחה תיקן את הנזק, אבל בלילה הבא חזר הסמל ונפער. ואחרי שסתמו את הסדק וחזרו וסתמו אותו, נותרה על הסמל כעין צלקת עקלקלה. חברי המועצה הקלו ראש בתקלה (או סתם העמידו פנים כדי להרגיע את הציבור). ''מראש היה סדק קטנטן,'' טענו, ''ועכשיו הוא פשוט התרחב. גם השַׁיִש העמיד ביותר מתעייף במשך השנים...'' אבל הדמיון לגזע הקירח שעל-ידו נהג הדרקון להתגלות היה חזק מכל התירוצים. וכשמישהו קִשקש זיקים מסביב לצלקת, הם קיבלו את הדין. רוחם נפלה. הם השלימו עם קיומו של הדרקון. ולא סתם השלימו. הם מיסדו את הקשר והקדישו לו יומיים בשנה: בארבעה-עשר באוגוסט היתה רשימת הדרישות של הדרקון מתקבלת בטקס פשוט על מדרגות העירייה, וחודש לאחר מכן יצאה אל האגם תהלוכה מפוארת של מנחות. התלבושות והמחוות המתיקו את הכניעה.
רק עניין הילדה נתקע להם כמו עצם בגרון. בדרך-כלל נפל הפור על יתומה חסרת-מגן. והיה ולא נמצאה אסופית בגיל הנכון (והם לא העזו לרמות – הדרקון היה רואה נסתרות. היה לו חוש על-טבעי לזמן והוא חולל סקנדל נוראי על כל חריגה מהגיל, אפילו של כמה שעות...) והיה ולא נמצאה אסופית בגיל הנכון – נפרצו הגבולות. נפוצו שמועות על מרגלים וחוטפים. ילדות אהובות הוברחו למקומות מסתור.
כדי להחזיר את הסדר הציעה העירייה הטבות להורים שיקריבו את בתם. מובן-מאליו שכל הילדות בעיר-האושר היו צייתניות. מרגע שנולדו היה האיום תלוי כמו חרב מעל לראשן: אם לא יתנהגו יפה, ימסרו אותן לדרקון.
גם על מרתה איימו, אבל לא יותר מדי. בדרך-כלל סתם הזניחו אותה. היא היתה בסך-הכל בת ולא יפה במיוחד. זמן קצר אחרי מות אמה, נשא לו אביה אשה חדשה שהקסימה את התינוקת בפניה הצחים דמויי הלב ובִשְׁחור שערה המבריק הקלוע לצמה עבותה. גם ריסיה היו ארוכים וצפופים, ומתחתם היו אישוניה קרים ושטוחים. מרתה, שהיתה זוחלת אחריה בהשתאות, היתה פורצת בבכי כשהופנו אליה, כאילו נגעה בה מדוזה. במשך הזמן למדה לשמור מרחק מן האשה. במזג-אוויר יפה היתה משחקת ברחוב ככל שהחבל איפשר לה. בימי סגריר היתה מתרוצצת בבית-המלאכה, משתעשעת בסכינים ובצבתות, בפירורי שעווה, בנוצות שבורות... אלף פעמים יכלה למות או להיפצע, לשתות נוזל רעיל או לבלוע עין זכוכית. ומשום מה זה לא קרה. בהתחלה היה לה מזל ואחר-כך למדה להיזהר.
כשהגיעה לגיל חמש עדיין היתה בת יחידה. באותה תקופה התרחבו עסקי הפִּחלוץ של אביה. הוא רצה לקחת שולְיָה, אבל האשה החדשה הצביעה על בתה החורגת: ''היא כל-כך עצלנית, הילדה. כל היום רק זוללת וישנה כמו דוכסית. למה שהיא לא תרוויח את האוכל שלה לפחות?''
בבת-אחת עברה להשגחתו הצמודה של אביה. ההתחלה היתה מבטיחה: הוא לקח את מרתה לאגם, לצפות בחיות (באזור המצומצם, כמובן, שהוּתר לטיול או לצַיִד). השעות הטובות ביותר היו בבוקר השכם, כשהציפורים הקיצו משנתן ותרו אחרי מזון, או אחר-הצהריים כשהכינו את עצמן ללילה. לא קל לילדה קטנה לשכב ללא נוע שעות ארוכות, אבל השמש ליטפה את גבה והציפורים היו יפות. והיה עוד יתרון גדול לשעות שבילו באגם: אביה מעולם לא צעק עליה ולא היכה אותה בזמן התצפית. הוא היה מוכרח לנהוג יפה כדי לא להבריח את הציפורים. כשחזרו לבית-המלאכה, היו מציירים בחתיכת פחם את מה שראו. אביה הקפיד על כל פרט: צורת המקור (קצר או ארוך, עבה או דק, ישר או מאונקל), הזוויות המשתנות של הזנב, קימור הצוואר, סוגי הנוצות... ובכל-זאת היתה הנאה בעצם הציור. זה היה מין המשך, פעיל יותר, של ההתבוננות.
מטלות אחרות היו פחות חביבות עליה. לכתוש אבקות למשל. זה נמשך ונמשך עד אינסוף, ועדיין היה כאין-וכאפס לעומת ההתעסקות עם הגופות. הגוויות הקטנות של הציפורים שברו את לבה. היא פחדה לגעת במוות אבל אביה לא ויתר. כשתחבה סמרטוטים קטנים למקור או לנחיריים (שהדם לא יכתים את הנוצות), היתה מתאפקת לא לבכות. הרמז הכי קטן לאי-רצון היה מעורר את זעמו של אביה, וכבר הזכרנו שהיה איש חזק. מכה בינונית שלו היתה מעיפה את מרתה לקצה השני של החדר.
לחיות המתות היה מזל, הוא נאלץ לשמור על שלמותן. באם החורגת נהג נימוס זהיר (כמו שנוהגים במכשפות). מדי פעם היה מתרפס לפני לקוח עשיר. מרתה היתה בתו. לא היו לה זכויות. היא ראתה אותו פעם מולק ראש של אווז. האווז היה גדול ושמן ואביה מלק את ראשו בתנועה קלה של שלוש אצבעות והשליך את הגוף לאם החורגת. והיה נדמה לה, למרתה, שאם לא תיזהר, ימלוק גם את ראשה בדיוק באותו אופן וישליך את השאר לאשה, וגם היא בתורה לא תהסס לאפות את הגוף בקדרה עם שעועית ובצל.
פעם הגיע לבית-המלאכה לקוח עם זוג סנאים. הוא ביקש להעמיד את הגוויות (שהיו עדיין חמימות) על רגליהן האחוריות. אביה של מרתה עיקם את אפו, אבל הלקוח התעקש. הוא שילם סכום כפול ו''הקרקס'' (כמו שאביה קרא לו בבוז) הוטל על מרתה. הגופות הקטנות כמעט הטריפו את דעתה. היא היתה מוכרחה לעשות משהו. ואחרי שמילאה את הסנאים והציבה אותם זה מול זה, הוסיפה להם בדחף פתאומי שריונים זעירים וקסדות. המסמרים שהניחה בכפות ידיהם נראו כמו חרבות. לאחד מהם היה פצע מכוער, ובמקום להסתיר אותו כמו שלמדה, היא הוסיפה טיפה של דם כאילו נפצע בקרב. הצהלה הקודרת ששטפה אותה השתוותה לפחד מפני הבאות. מעֵבר להומור השחור היא התענגה על עצם העשייה. ההתעסקות בצבעים ובחומרים הרגיעה את מרתה. לוּ נגזר עליה להיות שוליה של פַּסָל או אפילו שוליה של תופרת – היתה מתמסרת ללא תלונה. אבל לגורל היו בשבילה תוכניות אחרות והיא השתדלה להיות אמיצה.
כשהגיעו מים עד נפש היתה מעוללת משהו או בורחת לזמן קצר. (מאז שהפכה לשוליה הפסיקו לקשור אותה. ממילא יכלה לחתוך כל חבל באחד הסכינים.) בדרך-כלל עבדה תחת עינו הפקוחה של אביה, אבל מפעם לפעם גם הוא יצא – למסור איזו הזמנה (בתקווה שהצייד המרוצה יוסיף לשכרו בונוס שמן או מתנה), או סתם לסבוא בפונדק – ועד שחזר היתה מרתה חופשייה לנפשה. לא באמת חופשייה. היו לה מטלות: לערבב גופרית וקַמְפוֹר, לנקות עצמות גולגולת, לקפל כנפיים קטנות... בחוץ צִלצלו פעמונים, סוסים חלפו בדהרה... ככל שאביה התרחק התחזקו צבעי העולם שבחוץ וקריאתו הַמַדיחה. הכלים היו נשמטים מידיה של מרתה. ופתאום היתה מוצאת את עצמה ברחוב, בין הפרחחים שרגמו זה את זה בגללי סוסים או שיחקו בתופסת, בדוּקים עשויים מעצמות תרנגולת ובעוד אלף משחקים אחרים.
באחת הגיחות הללו התוודעה ללילי, חברתה האחת והיחידה. כמעט יום שלם בילו יחד, מעשר בבוקר (בערך), כשמרתה ראתה אותה בפעם הראשונה, ועד חמש לפנות-ערב כשקרה מה שקרה. (ולא ניכָּנס לזה עכשיו. אולי בפעם אחרת, בפרק פחות עצוב.) ובכל מקרה זה לא ישנה את התוצאה: לילי אבדה ואיננה. מרתה חיפשה אותה בכל העיר. וכך נקלעה יום אחד לשכונת הסוחרים העשירים וראתה בפעם הראשונה בחייה להקת שחקנים נודדים: שני ליצנים/להטוטנים, הולכת-על-חבל ומאלֵף כלבים. בסוף המופע היא נפלה לרגליהם וביקשה שייקחו אותה, לא חשוב לאן. היא תעשה מה שיגידו, גִמגמה. הם לא יתחרטו! אבל הם רק צחקו ואמרו שיאשימו אותם בחטיפה. מרתה נשׂרכה אחריהם מייבבת, עד שנתקלה באביה שחזר מאיזו שוטטות. הוא סטר לה וגרר אותה הביתה ושם העניש אותה במלאכות הבזוּיות ביותר. לפשוט את העור למשל, מסביב לעיניים הלטושות. הסכין היה רועד בידה של מרתה. מדי פעם היתה עין מתבקעת מתנועה לא זהירה ומכתימה את הנוצות. גם על זה היא חטפה. אביה אמר שזה ילמד אותה לקח, זה יוציא לה את השטויות מהראש.
מרתה ניסתה לתקן את דרכיה. היא באמת השתדלה להתמסר לעבודה, אבל הנזק כבר נעשה. היא לא הצליחה לשכוח את מה שראתה. הַמשיכה הנעימה לצבעים ולחומרים התגמדה מול התשוקה לתיאטרון. בכל הזדמנות היתה חומקת לשכונת הסוחרים העשירים ומחפשת שחקנים נודדים. הם נהגו להופיע בחצרות ומרתה היתה מטפסת לגדר או מציצה בין סורגי השער בעיניים פעורות. בחברתם שכחה את צרותיה והפכה למאלפת נחשים, נערת גומי, לוליינית. כשגמרו להציג – השתחוותה, וגם במהלך המופע היא כאילו נכנסה לעורם. כשנפלו בכתה. כשבלעו דברים היתה חשה בגרונה. וכשאני אומרת ''דברים'' אני לא מתכוונת למאכלים כמו תפוח או קציצה. אחד מהם נהג לבלוע עכברים חיים. הם היו מפרכסים בגרונו למרבה הזוועה (פעם היטתה את אוזנה ושמעה ציוץ חנוק!), ואחר-כך היה פולט אותם בריאים ושלמים וקצת לחים לכף ידו. אחֵר היה בולע חרבות: חמש בבת-אחת. הן היו ממש חדות. כדי להדגים עד כמה – היה מניף אותן על שיח שושנים, חותך צרור נחמד ומגיש אותו לגברת הבית. שלישי היה בולע אש. הוא היה מלקק את הלהבות כמו שמלקקים גוש קרח ביום חמסין, ופתאום היה פוער את פיו ובולע אותן בשלמותן. בסוף כל מופע היה מבקש מן הקהל להתרחק מעט ויורק מדורה לאוויר. מרתה כמעט התעלפה כשראתה את זה בפעם הראשונה. להבה קטנה נשרה לכף ידו והוא מחץ אותה בין שתי אצבעות כמו שמוחצים פשפש. שמו היה קְלוֹנִימוּס גֵץ וכינויו ''הר-הגעש האנושי''. כשחזרה הביתה ניסתה לחקותו אבל אפילו להבה קטנטנה של נר היא לא הצליחה לבלוע. היא נכוותה ופרצה בבכי. הוריה קראו לה נזק, אוכלת-חינם, מטומטמת. עוד פעם אחת, הם ישלחו אותה לדרקון. הוא כבר יאכיל אותה באש עד שתרצה להקיא...
הם חזרו על זה שוב ושוב עד שמרתה התרגלה. אביה היה איש גס וקשה ובכל-זאת היתה בתו היחידה. היא לא באמת האמינה שימסור אותה לדרקון. וגם אם כן – זה היה חזק ממנה. היא חיה חיים כפולים. במציאות היתה שולייתו של עושה פוחלצים ובדמיון היתה העוזרת הצעירה של ''הר-הגעש האנושי''. לא עברו ימים רבים והיא הכירה כל פרט בהופעה וגם את הסודות של אחורי הקלעים: ''הפה תמיד מלא ברוק,'' לימד אותה, ''בכל רגע אני יכול לעשות בועה.'' היא התאמנה על זה בבית וחטפה בעיטה: ''מפגרת, משוגעת, מי ירצה להתחתן איתך עם הריר שנוזל לך מהפה?'' את שאר הדברים היא לא העזה לבדוק (אף-על-פי שכמעט התפוצצה מרוב חשק לנסות). וכך חלף לו הזמן. מרתה הלכה וגדלה, עד שיום אחד, באמצע הקיץ, מלאו לה עשר שנים.
באותה שנה לא מצאו משום-מה משרתת חדשה לדרקון. היתה אומנם איזו מועמדת, אבל ענן של ספקות היה תלוי מעל לראשה, ושלושה חודשים לפני חג הדרקון התברר שעברה את הגיל. עם שִחרורה פרץ גל עכור של שמועות על ציידי ילדות, חוטפים שכירים עם שמות כמו ''זרחן'' ו''טרפון'' ו''אַרְבֶּה'' – כינויים מוזרים שעוררו צמרמורת בלבבות... העירייה הכחישה כמובן מכל וכל, ובכל-זאת יצאו מן העיר מרכבות אטומות, סירות הפליגו בחשאי...
כדי לשים קץ להיסטריה הציבורית הכריזה מועצת העיר בראשות מר אָדוֹנִיס בֶּלְקִינְד, על פטור מוחלט מִמסים למי שיציל את המצב. הרבה ילדות עליזות הפכו לצל של עצמן. הוריהן בחנו אותן במבטים משונים, אבל איש לא עשה את הצעד המכריע. הלשונות הרעות טענו שהם מחכים לעליית המחיר. ואומנם, חודש לפני המסירה, כשחדר-הקורבן בבית-העירייה היה עדיין ריק, נוספה לַפּטור ממסים גם תיבת אוצרות שכונתה ''הפיתיון'' והוצגה (כמתבקש) על אדן החלון. כדי להגביר את הרושם פתחו את המכסה לרווחה והניחו למחרוזות הפנינים וסיכות היהלומים ומטבעות הזהב לגלוש החוצה. בלילות היו מגיפים את החלון ומאירים את הערבוביה בנרות. מבעד לזכוכית העבה המנוקדת בבועות נראה האוצר מרוח ומטושטש, ואפילו מבטיח יותר ממה שהיה באמת. שני שומרים חמושים שמרו עליו בבוקר ובערב. אנשי העיר חגו סביבם בעיניים מזוגגות, אבל הקיפאון לא נשבר.
ובינתיים נמשכו ההכנות לחג הדרקון. החצוצרות צוחצחו, הסרטים השחורים אוּוררו, גוהצו מחדש ונתלו למשמרת. מסכים חדשים נתפרו לכלוב הזהב. כדי שמן ודגים מיובשים נארזו במחסני העירייה. טלאים פעו במכלאות. כל יום סומן ''וי'' על פרט נוסף ברשימה. רק חדר-הנידונות עדיין עמד בשיממונו. היום הגדול הלך והתקרב ועדיין לא נמצאה ילדה בגיל המתאים.
אמה החורגת של מרתה לא הסתירה את דעתה – גם בחינם היתה מוסרת אותה, ועל אחת כמה וכמה תמורת הרווח הצפוי... והיא לא אמרה את זה בצחוק או בכעס. נימת קולה השקטה והמפוכחת היתה מעבירה צמרמורת גם בגבה של הילדה האמיצה ביותר. בכל שנה אחרת היתה מרתה יורדת למחתרת, אבל דווקא בשנה הזאת היה לה מזל. הדוכס המקומי גילה את נפלאות האגם. ימים כלילות היה צד ציפורים (באזור המותר לצַיִד, שהופרד בגדר כלונסאות מהשטח המוכרז של הדרקון). לכבוד יום-הולדתו החליטה אישתו לעצב את חדרה מחדש בהשראת המקום החביב עליו. היא דִמיינה אקווריום ארוך וצר למראשות המיטה ובתוכו מים ירוקים, קני-סוף אמיתיים, וציפורים (מפוחלצות) מכל הסוגים – מעופפות או דוגרות על ביצים, צדות דגים, תולעים, חלזונות קטנים... בדיוק כמו בטבע.
העבודה נמסרה לאביה של מרתה. זאת היתה הזדמנות של פעם בחיים, כפי שציין יונה לֶמְפֶּל, השליח הלבבי של הדוכסית, בזמן שהמשרתים פרקו את המשלוח הראשון של העופות. (השאר יגיעו בהמשך, בהתאם להתקדמות.) הוא הניח על השולחן חריט זהב (לרכישת חומרים ובכלל – מענק פתיחה על החשבון), ונשאר קצת לרכל: הגבירה משליכה את יהבה על המתנה... אפשר לומר שהיא שמה את גורלה בכפו. אם יצליח לרַצותהּ – השמיים הם הגבול, ואם לא... הוא נרעד ופלט צחקוק חלוש.
אביה של מרתה ספר את המטבעות וטמן אותם בכיסו. היו לו חובות לשלם. ההזמנה החמיאה לגאוותו והסגנון הנדרש היה בדיוק לפי טעמו. השליח אמר בפירוש: ''הכי טבעי שאפשר, בלי שום התחכמויות. כאילו היה שם חלון שממנו נשקף האגם!''
לעבודה בהיקף כזה אי-אפשר לקפוץ סתם כך. לפני שנוגעים בציפור הראשונה צריך לשרטט תרשים ואפילו לבנות מודל, לפַנות את בית-המלאכה, לנקות, לסדר, להשחיז סכינים, להזמין עיני זכוכית, לכתוש הררי אבקה... ואסור לבזבז דקה. הכל צריך להיות מוכן ליום-הולדתו של הדוכס שחל אכן בסתיו, בתום החריש בשדות. מרתה היתה יד ימינו של אביה. לא היה לה תחליף. ולכן הרשתה לעצמה לצפצף על הדרקון. דווקא בקיץ הזה היא היתה לגמרי בטוחה. ואם כבר חושבים על זה – היא היתה בטוחה לתמיד; בשנה הבאה היא תהיה מבוגרת מדי לתפקיד.
בית-המלאכה לא היה גדול דיו להכיל את המתנה בשלמותה, ולכן החליטו לחלק את התפאורה לשלושה חלקים שווים. הם פינו שלושה קירות וצבעו אותם בתכלת קייצי, מעונן. לרגלי הקירות בנו בריכות צרות וארוכות עם קני-סוף וגומא ונופר צהוב ונימפאות לבנות. מרתה הציעה לחפור את הסירה הטרופה מקרקעית האגם. היא היתה רקובה ברובה, אבל שתי הקורות שהצילו הוסיפו תנופה וחיים. על אחת מהן העמידו שלושה שלדגים ננסיים.
הם עבדו מעלות השחר עד חצות הליל עם שתי הפסקות לאוכל שהאם החורגת בישלה והביאה לבית-המלאכה. כשהשמש שקעה הדליקו מנורה. לפעמים, כשמרתה היתה ממלאת את המְכַל בשמן, היא היתה נזכרת ב''הר-הגעש האנושי''. (הוא השתמש בשמן מנורות ללהבות שֶׁיָרַק.) ולרגע היה לבה נצבט בגעגועים, עד שחזרה לעבודה. בבית-המלאכה שררה דומייה. פה-ושם חרק משהו או רִשרש. צלליות גדולות של ציפורים ריצדו על הקירות. לעת ערב לבש המקום קדרות של אגם מכושף, מין כישוף מרושע שהעביר במרתה צמרמורת, אבל למחרת בבוקר לאור הזריחה, הוא נראה סתם ישֵׁן.
מדי שבוע היה השליח הפטפטן של הדוכסית מגיע עם מלאי חדש של ציפורים. העבודה התקדמה ללא הפרעה. אביה של מרתה היה שרוי במין חלום. כמו הרבה אנשים גאים שמשאת נפשם הכמוסה עומדת להתגשם, הוא היה רגוע יותר. לא ממש חביב, אבל פחות או יותר נסבל. לפעמים, כשנחה עליו הרוח, היה נותן קולו בשיר. הוא הכיר את כל סוגי השירים: שירי אהבה ושירי יין ושירי משחק, שירי ערש על גיבורים שרכבו אל ימת-הדרקון, ובלדות ארוכות על בֶּרְגָמוֹט המייסד הישיש של העיר ועל הנער ששירת אותו בנאמנות. עם מותו של בֶּרְגָמוֹט עלה גם הנער השמיימה, ועד היום הוא מתגורר שם בתוך בית-על-ענן. כל היום הוא משקיף על העיר, ואם הוא רואה שמישהו נקלע לצרה, הוא עוטה מלבוש זהב (שנארג מקרני השמש) וטס לעזרתו. לפעמים, כשרוחו טובה עליו, הוא מזמין את האומלל להתארח בביתו.
אי שם בתכלת – (שר אבא של מרתה)
נפתחת דלת
קומקום מצפצף וסל תפוחים
נער-הזהב מכניס אורחים.

הידעת את הבית
המרחף על עננה
באמצע השמיים
בין שמש ליונה?
''נער-הזהב'' – זה היה הכינוי שלו בגלל הבגד. כשמרתה היתה קטנה היא היתה קצת מאוהבת בו. כמו כל הילדות בעיר היא חלמה שיבוא להציל אותה. אחר-כך גדלה והתפכחה. היא ידעה שהוא לא אמיתי ועדיין נמשכה לטוב-לבו הקליל והזוהר, לקיץ הנצחי ששרר על מרפסת ביתו. וגם עכשיו כשהאזינה לפזמון, התנתקה מכל צרותיה ושכחה את האיום התלוי על העיר: שבוע לחג הדרקון ועדיין לא נמצאה ילדה בגיל המתאים. זו היתה שיחת היום, השיתוק המשונה שאחז באנשים. על-אף הפטור ממסים, על-אף ארגז האוצרות העולה על גדותיו, על-אף הפחד מנקמת הדרקון – לא היה שום אזרח בעיר-האושר מוכן להקריב את בתו. מועצת העיר היתה אובדת עצות. בישיבת חירום מיוחדת דרש סֶרַח בן-תּוֹלָע (סגן ראש-העיר ויריבו המושבע) להבהיל את התושבים לכיכר, ללבוש שק ואפר ולזחול ולהתרפס, לוותר על הגאווה, לנדנד למלאכים ולאבות המתים עד שישלחו עזרה! הוא הוציא דף מכיסו וקרא את הכרוז שניסח:
''אוי לנו כי הושברנו! אנו, חברי מועצת עיר-האושר, מודיעים בזאת על תענית ומספד להסיר את צרת הדרקון המתרגשת עלינו לרעה. מחר עם שקיעת החמה נקיים עצרת המונים. כל התושבים מגיל אחת-עשרה ומעלה מוזמנים לכיכר העיר. איש בל ייעדר כי בנפשנו היא. (קנס גדול יוּשת על המשתמטים!) בואו בהמוניכם! יחד ניפול על ברכינו (מגיני ברכיים אסורים!), נרעיד את השמיים בזעקתנו, עד שניוושע!''
כשגמר לקרוא הניח את הדף על השולחן ועמד רגע בדומייה, נושא את עיניו לתקרתו המקומרת של האולם. זו היתה תקרה מפוארת, צבועה בכחול ומקושטת בכוכבי זהב. באמצע התקרה ריחפו ארבעה מלאכים מצוירים אוחזים ידיים ומחייכים, ובגללם כּוּנה אולם-האספות (ספק בלצון, ספק ברצינות) ''שער-השמיים''.
נחיריו של ראש-העיר התרחבו בסלידה. קנסות ומגיני ברכיים... איזה חוסר-טעם! פרטים קטנוניים כאלה מקלקלים את כל התנופה. הוא-עצמו לא האמין שיש משהו בשמיים מלבד שמש וירח וכוכבים. דברים כאלה. עננים. ומצד שני: הכסף הכזיב, החוטפים נכשלו, ואין שום סיכוי להארכה. אולי תענית ומספד יסַפקו את הסחורה. כבר קרה שילדה מבולבלת נדחפה להקריב את עצמה...
מרתה ואביה נשאו את ראשם והאזינו לכרוז שעבר לפני חלונם. האב חירף וגידף את ראש-העיר והדרקון שלו, אבל יותר מתוך הֶרגל, מן הפה לחוץ. בסך-הכל הקדימו את לוח-הזמנים. הוא יכול להרשות לעצמו הפסקה של כמה שעות.
בערב האירוע התעכב קצת בבית-המלאכה, לוודא שמרתה זוכרת את כל ההוראות שהשאיר. האם החורגת המתינה לו בפתח, לבושה בשמלה אפורה מקושטת בצווארון פרווה. היא הקשיבה לבעלה משועממת, ממוללת את קצה צמתה.
''חבל על הגרון שלך,'' העירה בבת-צחוק, ''היא מצפצפת על מה שאומרים לה. יש לה רעיונות משלה איך לנצל את ההפסקה...''
מרתה לא הגנה על עצמה. היא פשוט המשיכה לעבוד. ובינתיים שקעה השמש. היא בדקה את מפלס השמן במנורה: חצי מְכָל. זה יספיק (או לא). ובכל מקרה הדליקה את הפתילה. עור של שחף היה מוטל לפניה כמו בגד הפוך. היא טבלה סחבה בדלי, סחטה את המים והעבירה את הסחבה הלחה על הצד הפנימי של העור. דממה מוחלטת שררה בבית-המלאכה וברחוב, כאילו הוזמנו גם הכלבים לאספה, וגם חתולי האשפתות, החמורים, העזים והתרנגולות. מרתה עבדה בחריצות כפולה ומכופלת. בערך בחצות ניתקה את החוט האחרון בשיניה והחזירה את המחט למקומה. ואז קמה לאיטה והתמתחה. היא היתה חופשייה לנפשה.
משום-מה לא היתה עייפה. היו לה עוד כמה שעות לגמרי לעצמה והיא לא התכוונה לבזבז אותן על שינה. ושוב התמתחה והביטה סביבה. מן הכיכר הרחוקה עלתה נהמה עמומה. מרתה נרעדה. כמו מפלצת שמתנערת מרבצהּ, חשבה. מפלצת צפופה ונואשת בת אלף ראשים שפונים לכל העברים ותרים אחרי ילדה מסכנה. לא אחריה כמובן. בזכות יום-הולדתו של הדוכס היא היתה לגמרי בטוחה. מנורת השמן הִבהבה. הלהבה פִּרפרה וכבתה. פס מדמיע של עשן עלה מן הפתילה. ואולי זה פשוט סימן שהגיע זמן לישון... ומצד שני – היא עבדה כל-כך קשה. מגיע לה פיצוי. איך אמרה האם החורגת: היא תמצא דרכים משלה לנצל את ההפסקה... וקודם תחזיר את האור. מרתה מיששה את המכסה החמים של המנורה והסירה אותו בזהירות. אחר-כך גיששה את דרכה לכד שעמד בפינה. היא יצקה קצת שמן למְכָל. כמה טיפות נשרו על גב ידה. היא ניגבה אותן בסמרטוט. ריחן עלה באפה... בצביטה של געגועים נזכרה בהר-הגעש האנושי. ופתאום ידעה מה היא עומדת לעשות. היא תנסה לנשוף אש. מתי תהיה לה עוד הזדמנות, כל-כך מושלמת, כל-כך בטוחה – מאביה, מאמהּ החורגת, משָׁכן שיכול להלשין?
משהו נחבט בחלון. מרתה הפנתה את ראשה וראתה תנשמת, פניה לבנים כפני האם החורגת, ועכבר מפרכס במקורה. היא נחה כמה שניות ופרחה בצרחה מוזרה. מרתה משכה בכתפיה. היא מצאה כוסית ומילאה אותה בשמן. אחר-כך הסירה את אהיל הזכוכית מהמנורה והדליקה את הפתילה. היא לא החזירה את מכסה הזכוכית. (הלהבה החשופה תשמש במקום לפיד.) ביד שמאל הרחיקה את המנורה מגופהּ. היא מתחה את זרועה בחגיגיות וחיכתה שהאש תזדקף. ביד ימין אחזה בכוסית המלאה. ''לחיים!'' חשבה. עליצות משונה אחזה בה. היא עצרה את נשימתה ורוקנה את הנוזל הצהבהב לתוך פיה. איזה טעם מוזר! בררר... אחת, שתיים... ו... היא ירקה את זה על האש. (''את יורקת בכל הכוח,'' הסביר ''הר-הגעש'' – היא שִׁחזרה את מלותיו המדויקות – ''כאילו את מנסה לכבות...'') נחש קטן של אש הופיע באוויר וצנח אל הרצפה. היא זרקה עליו את הסמרטוט ורמסה אותו עד שכבה. זה עבר בשלום. היא נשמה לרווחה. הפעם השנייה היתה פחות מוצלחת. השמן נשפך לרצפה. מרתה חזרה ומילאה את הכוסית. היא פשטה את זרועה וניפחה את ריאותיה. הלהבה פרצה קדימה. זו היתה הרגשה נפלאה של שִחרור, של עוצמה... מן הכיכר נפלטו עכשיו נהמות קצובות שכאילו עודדו את מרתה להמשיך ולנצל את ההזדמנות. עוד קצת שמן, אמרה לעצמה, אביה לא ירגיש בחסרונו. בכל פעם שהאש כבתה היא קצת התאכזבה. מה לא היתה נותנת כדי להאריך את ההתלקחות, למתוח קצת את החגיגה... היא מילאה את כל הכוסיות והעמידה אותן בשורה. אור יקרות מילא את בית-המלאכה, זוהר של יום אביב...
עם שחר חזרו הוריה מליל השימורים בכיכר. עוד מרחוק שמעו את הפיצוצים הקטנים וראו את האש מציצה מהחלונות כמו שכן סקרני. באמצע החדר בער שולחן העבודה. האבקות והנוזלים התלקחו בשלל צבעים ומסביבם בערה מתנת יום-ההולדת של הדוכס. דמות קטנה התרוצצה בין בור המים ללהבות. עורה היה מפויח. גבתהּ האחת שרופה. על אפה ולחיה צצו אבעבועות. ופתאום התמוטטה קורת הסירה הטרופה. שלישיית השלדגים צנחה לתוך האש. מרתה הצילה אחד, ואז הגיע אביה. הוא תפס בזרועה וגרר אותה בחזרה לכיכר. בשלוש פסיעות גמא את שתים-עשרה המדרגות. הדלת המסומרת של העירייה נפתחה מיד, כאילו ציפו לבואם. מר אָדוֹנִיס בֶּלְקִינְד עמד בפתח. גופו הגדול היה עטוף בחלוק משי צחור מעוטר ברקמת עלי גפן וענבים אדומים. תלתליו היו מכוסים במצנפת תואמת. הוא לא נראה מנומנם. אביה של מרתה דחף אותה לידיו: ''קח אותה,'' אמר. ''לפני שאני הורג אותה במו-ידי.'' מאחוריו התגודד עם רב – אנשים שעוד לא התפזרו לביתם ואחרים שהבחינו בילדה הנגררת וליוו אותה לכיכר.
ראש-העיר בירך אותם בניד ראש. אחר-כך פשט את זרועותיו.
''ילדה יקרה,'' אמר בקולו העמוק. ''מה נורא המחיר!''

מרתה ננעלה בחדר-הנידונות. את האוכל קיבלה דרך פתח בדלת, ודרכו הועבר לה גם הסיר הקטן של הצרכים. המפתח היחיד נשאר אצל אָדוֹנִיס, שלא טרח להראות את פניו. מאז נשא אותה בזרועותיו אל החדר הוא כאילו שכח מקיומה.
החדר היה גדול למדי ומרוהט בנוחות – מיטה רחבה, דרגש תפילה ועשרות צעצועים עתיקים, שרידים שבורים ומלוכלכים של איזו כוונה טובה לפנק את האורחת ולהנעים את ימיה האחרונים. מרתה לא נגעה בשום דבר. היא התקשתה לדבר או לחשוב. מוחה הפך לדייסה משונה. מדיו הכחולים של יונה לֶמְפֶּל (השליח הפטפטן של הדוכסית), פני הלב של האם החורגת, העכבר המפרפר במקורה של התנשמת, ריח הנוצות השרופות, הניחוח הגברי של אָדוֹנִיס בֶּלְקִינְד – הסתחררו בתוך ראשה. בלי דעת חיבקה את השלדג החרוך. בחוץ שקעה השמש או זרחה. היא איבדה את תחושת הזמן.
בוקר אחד שמעה את המפתח מסתובב בחור המנעול, ומיד נפתחה הדלת וראש-העיר פסע לתוך החדר מנופף בשמלה אדומה של נידונות. הוא סגר את הדלת מאחוריו והשליך את השמלה אל מרתה. ''תתלבשי,'' פקד והתיישב על המיטה. הוא שלף פצירה משוננת מכיס חולצתו והתחיל לנקות את ציפורניו.
הדקות נקפו. ופתאום נרעדה הדלת מן הנקישה הטקסית. אָדוֹנִיס פיהק, ניגב את הפצירה בכיסוי המיטה ותחב אותה בחזרה לכיסו.
''יבוא,'' קרא.
הדלת נפתחה לאיטה. אָדוֹנִיס המתין כמה שניות לפני שנפל על ברכיו: בשם כל תושבי עיר-האושר, הצהיר, הוא מודה למרתה על קורבנה. זה המעט שהוא יכול לעשות. ופתאום אחז בידה. ''ילדה אומללה!'' קרא בקול מתנגן. ''שוב נקרא הגוזל לשלם על חטאי הנשרים!'' הוא רצה לדעת אם יש משהו שהוא יכול לעשות, האם יש משהו בכל העולם שיכול לשמח את לבה. מרתה לא ענתה. הוא לחץ את ידה למצחו. ''בי נשבעתי, לוּ היה הדבר בידי... הייתי מתחלף איתך על המקום. אבל הדרקון בחושיו החדים, מעדיף את התמימות.'' קולו העצוב והנעים נבלע בפרצי ההתייפחות של הקהל שהצטופף במסדרון. ''לו יכולתי לפחות לעצור את הזמן, לתת לך עוד כמה דקות... אללי! לא קוסם אני ולא בן של קוסם. שעתך הגיעה ילדה.'' (''מרתה, קוראים לה מרתה!'' קראו כמה קולות.)
מרתה לא זכרה מה קרה אחר-כך. מי פתח את דלת הכלוב או מי הדף אותה לקש שריפד את תחתיתו.
עוד מעט תצא התהלוכה לדרכה. היא תתנהל לאיטה עד שתגיע לאגם. נקודת המפנה היתה עץ עבות שצמח על שפתו. גזעו היה מפותל ומקומט כמו גוף של אשה זקנה. כשיגיעו אל העץ, יפנו הנכבדים והנגנים לאחור. מנהל השיירה יבחן את מפת השבילים (אף-על-פי שהכיר אותם בעיניים עצומות – זה היה חלק מהטקס). העגלות יתקדמו עד שיגיעו למין אמפיתיאטרון מרוצף בעצמות מלבינות של סוסים ושוורים וטלאים וילדות. (כמו כל הילדות בעיר-האושר היתה מרתה בקיאה בכל הפרטים המחרידים.) הרַכָּבים יִפרקו את הסחורה ויפנו לאחור, ואז יופיע הדרקון. היא היתה בת עשר וחצי ונותרה לה רק שנה לחיות.

בנות הדרקון
מאת מרית בן-ישראל
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
351 עמודים

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

קראתי את הספר- מומלץ (חדש)
אלברטה יום שני, 02/04/2007, שעה 10:46