 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
|
 |
אומץ במדע הבדיוני
מאמרים / גיא חסון
יום שלישי, 05/12/2006, שעה 8:00
סופר המד''ב גיא חסון שב ומרביץ תורה בכותבים הצעירים
|
|
באיקון 2006 העברתי סדנת כתיבה שנקראה 'סיפורים רעים לילדים רעים'. הסדנה עסקה באחת הבעיות המרכזיות, לדעתי, של כותבי המד''ב הישראלי המקורי: אומץ.
מעטים הכותבים הטובים האמיצים שלנו, מעטים עוד יותר כותבים אמיצים מ'הדור הבא' שמנסים לרשת את מקומנו (מיקמתי את עצמי ב'דור המייסדים'), ומעטים עוד יותר כותבים אמיצים בתחילת דרכם בפורומי הכתיבה השונים.
כמעט כולם מפחדים. מהליכה עד הסוף. מהליכה על הסף. מביקורת שלילית.
מי צריך אומץ?
מדע בדיוני, כמעט בהגדרה, הוא ז'אנר ספרותי נועז, והוא נועד לאנשים נועזים, בין אם מדובר בקוראים ובין אם מדובר בסיפורים עצמם. הרעיונות של הז'אנר נועזים יותר, הנסיונות הסגנוניים והספרותיים שלו נועזים יותר ולכן גם צפויים יותר כשלונות. כשוויליאם גיבסון כתב את 'Neuromancer', אי אפשר היה לצפות מראש אם מדובר בקלאסיקה חדשה או באחד הכשלונות המפוארים יותר של הז'אנר. בסופו של דבר, הקהל שפט. בקצה השני של היסטוריית המד''ב, כשאסימוב התחיל לכתוב את סיפורי ה'מוסד', לא היו סיפורים כאלה לפני כן. הוא כתב, וההיסטוריה שפטה. כשהיילניין כתב את 'גר בארץ נוכריה'או כשג'ו הולדמן כתב את 'מלחמה לנצח', הם כתבו ספרים נועזים שכמותם לא נכתבו קודם לכן. כל אחד מהסיפורים היה יכול להיות כשלון מפואר או אפילו פתטי (רשימת סיפורי המד''ב הטובים שהיו יכולים להיות כשלונות מפוארים יכולה למלא מאמר שלם ללא קושי). והקהל שפט. ההיסטוריה שפטה.
שאלו את עצמכם, כמה מסיפורי המקור שפורסמו עד כה ב'חלומות באספמיה', באתר זה וב'בלי פאניקה' היו אמיצים באמת? היו כאלה, בהחלט, אבל לא מספיק.
אנחנו לא מחפשים רעיונות מקוריים
קל לנו, לאוהדי המד''ב, לטעות ולחשוב שכאשר אנחנו מחפשים סיפורים חדשים, אנחנו מחפשים סיפורים מקוריים, או שכאשר אנחנו מחפשים רעיונות חדשים אנחנו מחפשים רעיונות מקוריים.
לא בזה מדובר.
אין חדש תחת השמש. ככל שנקרא יותר, כך נגלה שהכל כבר נכתב, הכל כבר נעשה, הכל כבר נוסה. אפילו אם נצליח לחשוב על רעיון מקורי באמת, הוא לא ישרוד. אם יתרון הסיפור הוא במקוריות הרעיון שמאחוריו, הרי שאין דבר המתיישן מהר יותר מרעיון מקורי.
כדי למצוא משהו חדש, אנחנו חייבים להחליף את המחשבה ש'חדש' פירושו 'מקורי', ולהחליט שההגדרה של 'חדש' בהקשר זה פירושה 'יחודי'. כל אדם הוא יחודי, וככל שאדם מעמיק לחקור את עצמו, ככל שסופר מעמיק לכתוב מתוך עצמו, כך כתיבתו יחודית יותר, שונה מכל כתיבה שקדמה לו, החל בעלילה עצמה וכלה באופן הכתיבה.
כמעט בכל כיתת כתיבה, בתיאטרון, בספרות או בקולנוע, יספרו לנו שככל שהסיפור שלנו יחודי יותר כך הוא יגע בקהל רחב יותר. ואם נכתוב כך, נגלה שדווקא יש חדש תחת השמש. וייחודיות לא מתיישנת.
מהו אומץ?
אומץ נמצא בכנות, ביושר, בפתיחות.
קל לחשוב, שאומץ משמעותו להיות פרובוקטיבי. לא כך הדבר.
קל לחשוב שאומץ נמצא בלעמוד מול אנשים או מול החברה ולהגיד לכולם כמה הם טפשים ובורים. אבל מחאה, מרד והתרסה הם אפנתיים מאד, בחוגים מסוימים.
מה אמיץ, אם כן? להגיד 'אני טיפש' במקום 'אתם טיפשים' – זה מעשה אמיץ. בעיקר אם אתם מתכוונים לזה. בעיקר אם אתם מראים בדיוק איפה אתם טיפשים. להגיד 'אני פחדן' ולהראות עד כמה – זה מעשה אמיץ. לחשוף משהו שכואב לחשוף – זה מעשה אמיץ.
אומץ משמעותו לא להיות פרובוקטיבי כלפי אחרים, אלא כלפי עצמך. אגב, סיפור אמיץ שבו אדם נחשף והוא ביקורתי כלפי עצמו נותן לקוראים לגיטימציה לבקר את עצמם בעיני עצמם. אומץ אמיתי מדבק.
אומץ הוא כנות. אומץ הוא ביקורת עצמית. אומץ הוא להגיד את הדברים הקשים על עצמך. אומץ הוא לא לשקר לעצמך. אומץ הוא להגיד את האמת ולא את מה שאתה או אחרים רוצים לשמוע. אומץ הוא לא לפחד להראות רע.
אומץ הוא לגלות על עצמך דברים שלא ידעת.
כתיבה אמיצה דורשת מרכיב נוסף: חוסר פשרות.
פשרות הן כמו רכבת דומינו. אין דבר כזה, 'פשרה אחת'. פשרה אחת מובילה לעוד אחת, ולעוד אחת, ומתפשטת בסיפור שלנו כמו סרטן. חוסר אמת במקום אחד בסיפור מוביל לחוסר אמת במקומות אחרים.
פשרות נמצאות במקומות שאנחנו לא מצפים להם. קונבנציות מקובלות, קונבנציות סגנוניות, אופנות – כל אלה הן פשרות, משום שכשאנחנו כותבים אנחנו מיד מתאימים את עצמנו למסגרות שלא אנחנו יצרנו.
במה הדבר מתבטא? למשל, בכתיבת משהו לא הגיוני כדי שהעלילה תיבנה כמו שלימדו אותנו. או בלתת לדמויות לדבר או להתנהג כמו שנהוג בדרך כלל בסיפורים כאלה. לשנות את הסיפור, או לכתוב אותו מראש, כך שהקהל יאהב אותו יותר, או שהחברים, והעורכים, יאהבו יותר. להמנע מלכתוב משהו שאנחנו יודעים שיכעיס את הקהל.
פשרות הן הרסניות. גם כשאנחנו חושבים שהן קטנטנות, שאף אחד לא ישים לב, שאף אחד לא יראה ושאף אחד לא ידע, הסיפור מושפע מהפשרות ברמה שהכותבים בדרך כלל לא מודעים לה.
חוסר פשרות דורש העדר פשרות, אבל בו זמנית הוא דורש גם הליכה עד הסוף עם הרעיון. וזה קשה. חוסר פשרות מאלץ אותנו לחפור ולחשוף את הדברים שאנחנו לא רוצים לראות בתוכנו או באחרים או בסיפור, ללכת עד הסוף המר עם העלילה, הדמויות, הגורל.
חוסר פשרות הוא קיצוניות. לא מעט כותבים שינסו קיצוניות יבהלו מהתוצאה, בתחילה. אבל לאחר יום או יומיים הם יגלו שהקיצוניות שהפחידה אותם היא פרווה, היא לא קיצוניות אמיתית. לאחר שיקצינו את הקיצוניות החדשה, לאחר שיקצינו את הקיצוניות החדשה-החדשה, הם יתחילו להגיע למשהו יחודי, שמייצג אותם בלבד.
הזכרו בקלאסיקות שהוזכרו למעלה. איזו מהן לא הולכת עד הסוף?
כתיבה אמיתית היא כתיבה מהבטן. כתיבה מהבטן היא לפעמים מכוערת, מגעילה, רעה, קיצונית, מטורפת.
מה נגיד לחברים?
נניח שכתבתם סיפור אמיץ באמת. איך מתגברים על הפחד מחשיפה?
ראשית: הקהל הראשוני.
אל תראו את הסיפורים לחברים שמכירים אתכם היטב. אם אתם מפחדים שהם יזהו את המקומות האפלים מתוכם אתם כותבים, או אם אתם מפחדים שהם יגלו עליכם דברים שהם לא ידעו, כל שעליכם לעשות הוא להחליף את קהל הראשוני שלכם. זה יפתור את הבעיה.
שנית: העורכים.
יתכן שאתם מפחדים ללכת עד הסוף בכתיבת סיפור משום שאתם מפחדים שהעורכים לא יקבלו סיפור כל כך קיצוני. מנסיוני האישי, עורכים בדרך כלל רואים דברים 'נועזים' כ'יחודיים'. לעורכים יש נקודת מבט שונה על הסיפור שלכם, כזו שאליה אינכם מסוגלים להגיע, פשוט משום שאתם קרובים מדי. סביר מאד להניח שסיפור שנראה לכם ''נועז מדי'' יחשב לייחודי בעיני העורכים.
שלישית: החשש מהתגובות שלאחר פרסום הסיפור.
מנסיון, התירוץ ''זה רק סיפור'' עובד תמיד, אם רק מתעקשים לחזור עליו שוב ושוב. אם מכריכם יגשו אליכם וישאלו אתכם מאיפה הבאתם את הסיפור, אין קל מלהתמם ולהגיד ''זה רק סיפור''. אם הם יגידו שכתבתם את הסיפור כי כך וכך קרה בילדות שלכם, פשוט השיבו ''בסך הכל כתבתי סיפור וזה מה שיצא''. אם אבא שלכם יגש אליכם לאחר קריאת סיפור שכתבתם על אבא נורא הדומה לו באופן חשוד, חזרו שוב ושוב – ''לא, רק כתבתי סיפור'', ובסופו של דבר הוא יאמין לכם.
זה עובד תמיד. רק אתם יודעים איך ולמה ומאיפה כתבתם את הסיפור. ואתם יודעים מה? גם אם אתם לא מתכוונים לזה, זה עדיין נכון. זה רק סיפור.
אז לכו לכתוב סיפור שנועד להיות כשלון נועז. זה רק סיפור.
אז אתם רוצים לכתוב קלאסיקות חדשות?
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
(חדש)
צחי יום שלישי, 05/12/2006, שעה 17:28
שוב פעם גיא חסון חוזר ומברבר את אותם הדברים, על איך עלינו לדחוף את אצבעותינו לתוך החזה ולהוציא את הלב ולדפוק אותו בפטיש של שניצלים על השולחן למען האומנות. איך לכתוב קלאסיקה חדשה, קלאסיקה ישנה, קלאסיקה עברית, קלאסיקה פלשתינית... די כבר!
אומץ, מר חסון, זה להנשיר למוות מבט והמוות מנשיר מבטו. אומץ זה לזחול על ארבע בחול הלוהט כדי להגיע לתחנת האיסוף שותתי דם. אומץ זה כשחבר שלך חוטף פגיעה בבוץ ואתה נושא אותו על כתפיך עשרה קילומטר בלילה בלי ירח בזמן שיורים עליך מכל הכיוונים ואתה חושב: אני יכול להשאיר אותו, הוא במילא לא יחזיק מעמד, אבל אתה ממשיך, ולוקח אותו את כל הדרך, ואז יושב איתו בבית חולים עד שמודיעים לך שהוא ישאר בחיים אבל יהיה משותק לגמרי ועם פגיעה מוחית, ואז ללכת ולספר לחברה שלו את מה שקרה, ולהקשיב כשהיא בוכה, ומאשימה אותו, למה הוא היה צריך לצאת, היו לו כאלה תוכניות לעתיד, תראה עכשיו הוא צמח, כבר היה עדיף שהיית מפקיר אותו בשטח אבל אצלנו לא מפקירים חיילים, ואז אתה נותן לה לבכות לך על הכתף ומנחם אותה, ומחבק אותה כדי שתרגיש יותר טוב, ומפה לפה, אתה לא מבין איך בדיוק, אתם נשואים חודש אחרי זה והחבר שלך בחיים כבר לא ידבר איתך, כי באחד הניתוחים שעשו לו הוציאו לו חצי גרון.
זה אומץ, מר חסון. כי אתה בכלל לא אוהב אותה, ונתת לה להשתמש בך למען המדינה ועכשיו אתה נשוי לה לכל החיים ואבא שלה בחיים לא יתן לך להתגרש, ואתה רק רוצה לחזור כבר לתחנת האיסוף ולחבר'ה וליריות, ולמי יש זמן בכלל לשטויות האלה של מדע בדיוני שפעם קראת כשהיית ילד כשעוד חלמת שעד גיל עשרים ואחת תגיע לירח?
|
|
|
|
|
אני מעז להמר שמעולם לא כתבת סיפור חושפני באמת (חדש)
גרומיט יום שלישי, 05/12/2006, שעה 18:16
בתשובה לצחי
וההימור הזה הוא לא לשם הקנטרנות, אלא כי ההתרסה המרירה (מעבר לעצם גסות הרוח בפיסקה הראשונה) מעידה על חוסר הבנה בסיסי.
אומץ מוצאים, לשמחתנו, לא רק בשדה הקרב. אומץ הוא היכולת להתמודד עם דבר קשה. יתכן שאתה, צחי, אחד מהאנשים היחידים בעולם שאין להם שום קושי לחשוף את עצמם בפני אנשים אחרים (ולא פחות חשוב - בפני עצמם). עבור רוב האנשים, חשיפה עצמית היא אחד מהדברים הקשים ביותר שיש.
האומץ שעליו מדבר גיא הוא האומץ להתמודד עם החולשות שלך, עם הדברים שמטרידים אותך ביותר, ולחשוף אותם בפני הקוראים. גיא צודק כשהוא טוען שמהתמודדות כזו באים רבים מהסיפורים הטובים והאמיתיים ביותר. האמת, מה לעשות, כואבת. היא כואבת לכותב, ואם הכתיבה טובה באמת, האמת הזו תצליח לגעת גם בקורא.
וצחי - צר לי על החוויות שאולי היו לך לאחרונה (אלא אם פירשתי לגמרי לא נכון את מה שכתבת), אבל אנא אל תזרוק אותן עלינו. הצרות הקטנות של אנשים רגילים אינן פחותות בחשיבותם מהצרות הגדולות של המדינה ושל מי שנלחמים למענה. הן רק אחרות.
|
|
|
|
|
יש לך את זה צחי (חדש)
יוסי יום ראשון, 10/12/2006, שעה 2:35
בתשובה לצחי
בהצלחה בהמשך
|
|
|
|
|
אה... אתה רוצה לדבר על זה? (חדש)
Boojie יום ראשון, 10/12/2006, שעה 22:00
בתשובה לצחי
כי אם הצורך שהניע אותך לכתוב את התגובה הזאת היה הצורך שלך לפרוק את הטראומה הפרטית שלך, קצת קשה לי להבין למה באת לעשות את זה באתר האגודה.
שמא תשקול לעשות את זה באוזני אנשי מקצוע מתאימים, ולחסוך מאתנו את הדמגוגיה הזולה?
|
|
|
|
|
צריך לשנות את נקודת ההשקפה (חדש)
ליאב יום שלישי, 19/12/2006, שעה 3:44
בתשובה לBoojie
זה בכלל לא מקורי לכתוב תגובה ראשונה בסגנון ''הו גיא חסון, איזה מאמר נפלא כתבת, השכלת אותנו עד מאוד'' - נדרש הרבה אומץ לשפוך שטויות וחוויות אישיות לא רלוונטיות לחבורה של סוציומאטים מטבעם כמו קוראי מד''ב.
|
|
|
|
|
הידד. (חדש)
Boojie יום שלישי, 19/12/2006, שעה 4:04
בתשובה לליאב
אני שמחה לשמוע שמישהו מרגיש צורך לעשות פה מפגני אומץ. אחלה טקס בגרות. ומאד מאד רלוונטי לדיון, כלומר, אילו הדיון היה בפוסט מודרניזם.
סליחה שאני אומרת את זה, אבל זה לא אומץ, זה טמטום. שלא לדבר על אפס כבוד כלפי הנוכחים האחרים כאן. אבל כמובן, טוקבקיסט שמרגיש צורך לערוך לעצמו ''מבחן אומץ'' מטופש מהסוג הזה (וואלה אומץ, באנונימיות מוחלטת. גבורה אמיתית), מן הסתם לא ממש רואה את זה כבמה לדיון שמיועדת לכולם, אלא יותר כמופע יחיד פרטי שלו. אז אם מה שהבנאדם רוצה זה מופע יחיד, אוכל רק לומר לו בעדינות: כתיבה - זה מופע יחיד. לך תכתוב. דיון ספרותי זה לא מופע יחיד, ואת אף אחד לא מעניינים האקספרימנטים שלך בכתיבה ו/או מבחני האומץ שלך כאן.
|
|
|
|
|
המממ (חדש)
ליאב יום שלישי, 19/12/2006, שעה 21:37
בתשובה לBoojie
ראשית ההודעה שלי הייתה לא יותר מהלצה. השימוש בגוף שני במשפט האחרון בהודעה שלך היה מיועד אליי?
|
|
|
|
|
לא, לצחי. (חדש)
Boojie יום שלישי, 19/12/2006, שעה 22:02
בתשובה לליאב
דווקא חשבתי שזה די מובן.
|
|
|
|
|
משהו על מדע הבדיוני כז'אנר נועז (חדש)
גרומיט יום שלישי, 05/12/2006, שעה 18:03
נקודת המוצא של המאמר מובאת באחת הפסקאות הראשונות במשפט ''מדע בדיוני, כמעט בהגדרה, הוא ז'אנר ספרותי נועז''. נקודת מוצא הזאת, לצערי, קלה מאוד להפרכה כשמעמתים אותה עם העובדות.
ז'אנר ספרותי נועז - נחמד לחשוב כך, וכשהמדע הבדיוני במיטבו זה אפילו עשוי להיות נכון, אבל האמת העצובה היא שלמרות יומרותיו הרבות, המדע הבדיוני הוא אחד מהתחומים הספרותיים היותר שמרניים שיש.
בכל מה שקשור לכתיבה, רוב פריצות הדרך הגדולות במד''ב לא נבעו מאיזושהי תכונה מהותית ''נועזת'' שטמונה בו, אלא דוקא מהשפעות חיצוניות. למעשה, כמעט כל המגמות הספרותיות הגדולות של המאה העשרים אמנם הגיעו אל המדע הבדיוני וחוללו בו פריצות דרך, אבל עשו זאת באיחור רב, זמן רב אחרי ספרות המיינסטרים. בתחילת דרכו המדע הבדיוני היה כל-כך שמרני, למען האמת, עד שנדרשו לו יותר מעשרים שנה עד שבאו סופרי הגל החדש ובישרו לחבורת הסופרים הסגורה של גברים-בעלי-רקע-ואוריינטציה-מדעית, ''היי, תראו איזה כלי נהדר יש לנו. למה לא נעשה בו עוד כמה דברים?'' והביאו לעולם ספרי מד''ב שיש בהם עוד כמה דברים מעבר לרעיונות מדעיים או פילוסופיים מגניבים והרפתקאות. חידוש צורני או סגנוני (והרי ביסודו של דבר על זה בדיוק המאמר מדבר) שצמח במאה השנים האחרונות במדע הבדיוני עצמו? אם יש כזה, הוא לא עולה כרגע בדעתי.
עד כאן על נקודת המוצא. באשר לטענה הממוקדת יותר של המאמר. שלא תבינו אותי לא נכון - אני אוהב תמיד לקבל ל''בלי פאניקה'' סיפורים באמת פורצי דרך ומקוריים, ומנסה כשאני עורך לדחוף כותבים לכיוון הזה. מקוריות וייחודיות זה טוב; אני בעד, ולא רק משום שכשהם קיימים יש לי הרבה פחות קלישאות לנכש כשסיפור מגיע אלי לעריכה. אין סיפור מצוין שאין בו יסוד של ייחודיות ומקוריות.
הדרך לשם, לעומת זאת, אינה בהכרח זו שהמאמר מציע. הנבירה במה שגיא מכנה ''בטן'' עובדת מצוין בשבילו, אבל רבים מהכותבים שאיתם יצא לי לעבוד מוציאים מעצמם את המיטב בדרכים אחרות, תוך התמקדות בדברים אחרים שאינם בהכרח הבטן או נסיון לשבירת כל הכללים. בסופו של דבר, כדי להגיע למצוינות, גם הם יצטרכו למצוא בתוכם את אותו מרכיב ייחודי שגיא מכנה ''בטן'', אבל הבטן הזה אינה חייבת בהכרח להיות ה''מפתח'' לכל הדברים. לכל כותב יש מפתח אחר. ראיתי כבר שני כותבים לפחות שמרוב נבירה ב''בטן'' איבדו את הראיה הכוללת על הסיפורים שלהם - ואיתה את חדוות הכתיבה.
אוריינטציית הבטן הזו מתאימה לגיא חסון, ומתאימה לעוד כותבים מסוגו, אבל בהחלט לא מתאימה לכולם. מסוכן, ואף מזיק, לעשות אותה לדגל שלצלו עומדת הכתיבה כולה.
|
|
|
|
|
משהו על מדע הבדיוני כז'אנר נועז (חדש)
מיז בראון יום חמישי, 07/12/2006, שעה 14:39
בתשובה לגרומיט
שאלה אישית שלי, ולא אינטליגנטית במיוחד
אין לי שום בעיות עם אומץ, נהפוך הוא
אין לי רקע מדעי לדאבוני ולצערי, אני מתכננת מתישהו להתגבר על הפוביה ממדע
אבל יהיה מאוחר מדי
אני כן צריכה לקחת לתשומת ליבי את עניין החידוש, או בעצם חיקוי באיחור של 30 40 שנה של שבירת מוסכמות צורניות וסגנוניות בפרוזה
אולי יצא מזה משהו
הבעיה היא שלאנשים אין שום דבר מעניין לומר
המציאות מעקרת ומטמטמת
לרובינו אין דמיון
ההזרה המופלאה ופורצת גבולות המחשבה ומגבלות הדמיון שמדע בדיוני מורכב ממנה
מאיפה היא באה?
ברור לי שלאנשים עם רקע במדע יש יתרון
הם יודעים איך דברים התפתחו יתפתחו ואיך הם עובדים
טבע
אקלים
צורות חיים
המוח האנושי
צורות שלטון
חברה
ערכים
תרבות
מדע
רק ידע בתחומים האלו, מאפשר לחשוב על לאן האנושות/כדור הארץ או צורות חיים אחרות במקומות אחרים
רק אנשים עם ראש פתוח בקשר לנושאים כמו זמן תודעה מציאות מרחב חומר ורוח זהות וכולי יכולים לכתוב מדע בדיוני
רובינו מקורקעים לחשיבה של כאן ועכשיו מדי
ולא כותבים אפילו ביקורת פוליטית וחברתית טובה שהיא הזרה למה שעכשיו.
הבעיה השניה היא פשטנות אבל אני תקועה בה מאוד אז ממש לא יכולה לעזור.
תודה, עקרת בית מתוסכלת.
|
|
|
|
|
אני לא בטוח שאני מסכים (חדש)
kenny יום שישי, 08/12/2006, שעה 10:38
בתשובה למיז בראון
אני לא חושב שידע מדעי הוא תנאי הכרחי לאותה הזרה, לאותה פריצת גבולות שאת מדברת עליה. הרלאן אליסון, אחד הסופרים שלדעתי מצטיינים בכך, הוא אדם חסר כל השכלה פורמלית בתחום המדעים. לא מעט מאנשי הגל החדש שכהגדרתם שמו את הדגש על Inner Space בניגוד לדגש של אנשי תור הזהב על Outer Space היו אנשים שלא באו מרקע מדעי אך הצליחו במשימה זו בצורה מעוררת השתאות. אלה היו הרבה פעמים אנשים שבאו מתחומי הספרות ומדעי הרוח, ולא אנשי מדע.
זאת ועוד, הנטייה של אנשי מדעים מדויקים לדבוק במתודה המדעית עלולה לכבול אותם. הצורך לתאר בפירוט את ההגיון המדעי שעומד מאחורי ההתפחויות (גם אם המדע מומצא לחלוטין) עלול לפגוע ביכולת שלהם להרחיק לכת באמת.
אני חושב שעין בוחנת למגמות, היכולת להקצין בדמיון התליכים עכשויים, היכולת להציב סימן שאלה על מוסכמות, כל אלה הם הרבה יותר חשובים ביצירת דברים שהם באמת חדשניים ויוצאי דופן.
אלה אינם נחלתם הבלעדית של ההשכלה המדעית, ואינני חושב שיש להשכלה כזו יתרון הטבוע בה בנושאים אלה.
|
|
|
|
|
אני לא בטוח שאני מסכים (חדש)
יעל יום שישי, 08/12/2006, שעה 15:22
בתשובה לkenny
אבל היא כן צודקת בכך שלאנשים חסרי דמיון קשה לכתוב מדע בדיוני. או לכתוב בכלל.
רק לא הבנתי איך זה קשור למאמר של גיא.
|
|
|
|
|
אני לא בטוח שאני מסכים (חדש)
אלמוני יום שישי, 08/12/2006, שעה 17:15
בתשובה ליעל
בתור מישהי חסרת דמיון שכותבת לעתים, אני מסכימה. :)
|
|
|
|
|
בכך היא צודקת (חדש)
kenny שבת, 09/12/2006, שעה 10:30
בתשובה ליעל
וגם אני לא רואה את הקשר למאמר.
|
|
|
|
|
הפרטים הקטנים והאמת הגדולה (חדש)
קרן אמבר יום ראשון, 10/12/2006, שעה 19:52
דווקא לי נראה שהרבה הרבה יותר קשה לכתוב עולם דימיוני אמין מאשר כל רעיון פורץ דרך מהפכני ומקורי.
היישום הוא זה שלפיו ההיסטוריה שופטת.
אסימוב והיינליין כתבו סיפורים בעולמות שאפשר היה לדמיין אותם מספיק טוב בשביל לעבור לגור בהם ולו לזמן הקצר של קריאת הספר.
כדי לכתוב אמין צריך לפעמים לכתוב את האמת, זה תמיד קשה יותר מאשר לכתוב קלישאות ולעיתים באמת כואב או דורש אומץ להישיר מבט ולהכיר בעוצמת הרגע.
אם גרומיט ישב לי על הנשמה כמו שצריך אני אנסה להוכיח את זה במימד או בבלי פניקה. נראה.
|
|
|
|
|
רגע! (חדש)
גרומיט יום ראשון, 10/12/2006, שעה 20:20
בתשובה לקרן אמבר
את רומזת שאני לא יושב לך על הנשמה במספיק עניינים אחרים? רוצה עוד?
|
|
|
|
|
האומץ הוא לאמיצים (חדש)
Boojie יום ראשון, 10/12/2006, שעה 22:13
מפתיע אותי כמה שאני מסכימה ולא מסכימה בו זמנית.
כל סופר צריך אומץ. צריך אומץ כדי לכתוב את האמת שלך, שאף פעם לא תהיה מקובלת במאה אחוז. את האומץ הזה חייבים לפתח כדי לכתוב טוב. יותר מדי סופרים-בשאיפה לא מבינים את זה, והסימפטום הזועק ביותר של התופעה: אנשים שמסרבים לפרסם שלא תחת שם עט. אדם שלא מסוגל לתת לאנשים לזהות אותו עם המילים שהוא כותב, הוא אדם שאין לו אומץ ללכת עם האמת שלו עד הסוף. אופייני מאד לסופרים מתחילים ולא בשלים, וזה אכן דבר שצריך להתגבר עליו.
מצד שני, האומץ שגיא חסון מדבר עליו לא מדבר אלי. האומץ להיות חדשני - אם זאת האמת שלך, אז כן, יופי, תהיה חדשני. אבל אם זאת לא האמת שלך, עזוב, אתה לא חייב בכוח. ספרות טובה לא חייבת להיות פורצת דרך, היא לא חייבת להיות חדשנית, היא לא חייבת לתת פנים חדשים לז'אנר. ואם מה שמתאים לך זה לכתוב באותו סגנון שכולם כותבים כבר שנים - אבל את האמת הפרטית שלך, עם הסיפור הפרטי שלך, במילים הפרטיות שלך, ולעשות את זה *טוב* - אחלה. עזוב אותך מאומץ ומפריצות דרך, תעשה מה שמתאים לך. אתה לא *חייב* להיות פורץ דרך כדי לכתוב טוב. באמת.
מעבר לזה? בנאדם צריך ללמוד ללכת לפני שילמד לרוץ. קודם תלמד לכתוב כמו שצריך. אחר כך תתחיל לשבור את זה. מעטים להפליא הם הגאונים הטבעיים שמהרגע שהם מתחילים לכתוב מסוגלים לחדש, ורוב אלה שינסו יפיקו תוצאות גרועות ולא יצליחו להתקדם איתן, כי הם לא למדו את הבסיס לפני שהתחילו לשבור אותו.
|
|
|
|
|
מעניין (חדש)
גרומיט יום ראשון, 10/12/2006, שעה 22:42
בתשובה לBoojie
שאחת ההחלטות הראשונות שלי כשהתחלתי לערוך את בלי פאניקה, עוד לפני שידעתי להסביר בדיוק למה זה, היתה לא לפרסם יותר סיפורים ואייטמים אחרים בעילום שם, ואפילו לא בכינויים אינטרנטיים. אחת הסיבות החשובות לזה היתה שזה פשוט מכובד יותר, אבל בבסיס עמד גם הדבר הזה שאת הזכרת - כותב צריך לעמוד מאחורי מה שהוא כתב, ומבחינתי כעורך לא משנה אם מדובר בסיפור, ביקורת, מאמר, או כל דבר אחר. ככל הזכור לי הסכמתי מאז רק פעמיים לפרסם דברים בשמות בדויים, ובשתיהן רק אחרי שהכותבות עמלו קשה כדי לשכנע אותי שזה הכרחי.
|
|
|
|
|
ולפחות אחת מהן (חדש)
Boojie יום ראשון, 10/12/2006, שעה 22:51
בתשובה לגרומיט
ירדה מזה מאז. :-)
יש הצדקות לכתיבה בעילום שם. למשל, אני יכולה להבין אנשים שכותבים פורנו בעילום שם. אבל ברוב המקרים, זה רק חוסר נכונות של הכותב להזדהות עם האמת שלו.
|
|
|
|
|
והשניה אולי תהיה מוכנה לרדת מזה בדיעבד (חדש)
גרומיט יום ראשון, 10/12/2006, שעה 23:41
בתשובה לBoojie
הביקורות שהיא כתבה לי בזמנו היו בשם בדוי משום שהחוזה במקום שבו היא עבדה בזמנו אסר עליה לכתוב עבור אחרים (אפילו שכל קשר ביניהם ובין ביקורות ספרות הוא מקרי בהחלט).
|
|
|
|
|
מעניין (חדש)
יעל יום שלישי, 12/12/2006, שעה 0:41
בתשובה לגרומיט
את שלי פירסמת בעילום שם, ולא שכנעתי אותך לכלום - סתם שאלת אותי מה אני מעדיפה, והעדפתי את הכינוי שבו כתבתי אז בפורום הסיפורים.
אבל ביום שנטשתי את הכינוי בפורום הסיפורים ביקשתי ממך להחליף את השם גם בבלי פאניקה.
|
|
|
|
|
גרומיט (חדש)
גרומיט יום שלישי, 12/12/2006, שעה 14:52
בתשובה ליעל
כן, זה היה בחודשים הראשונים שלי שם, לפני שקיבלתי את ההחלטה הזאת. היו עוד כמה שהוכנסו אז בשמות אינטרנטיים.
|
|
|
|
|
אאל''ט (חדש)
kenny יום שלישי, 12/12/2006, שעה 19:29
בתשובה לגרומיט
אני חטאתי בזה בזמנו.
אחח... מה אמרת לי לגבי מגאלומניה לפני שבוע-שבועיים?
|
|
|
|
|
שאל את האלצהיימר שלי (חדש)
גרומיט יום רביעי, 13/12/2006, שעה 1:35
בתשובה לkenny
אולי הוא זוכר ;-)
|
|
|
|
|
אנחנו לא חייבים להכאיב לעצמנו (חדש)
דסי יום שלישי, 19/12/2006, שעה 22:29
בתשובה לBoojie
אני מזדהה במידת מה עם הטענות של המאמר, אבל כפי שגרומיט מציין, הדרך של גיא אינה הדרך היחידה לכתיבה טובה.
אינני חושבת שכתיבה טובה חייבת לצמוח מהמקום בו אנו מודעים לחולשות שלנו ומכירים בכך שאנו טיפשים או פחדנים. ניתן למצוא לא מעט דוגמאות לסופרים מפורסמים, כמו אוסקר ויילד ותומאס מאן, אשר ממש סבלו מנרקיסיזם.
מודעות עצמית היא רק גורם אחד ממכלול של גורמים אחרים, כמו הידע שלנו, השפה, הדמיון, ופשוט כמה אנחנו באמת מוכנים להשקיע.
אני ממליצה לסופר מתחיל פשוט לכתוב, בלי להתחבט יותר מדי בשאלה אם הוא קרוב מספיק לאמת שלו. אם הוא יתמיד ושיקיע, ויתברך בעורכים חכמים וסבלנים, הקלישאות יתחילו לנשור מהטקסטים שלו והקול הייחודי שלו יילך וייתחזק.
בהצלחה לכולנו!
|
|
|
|
|
אם לא אכפת לכם, בתור אחד שגילה את האתר עכשיו, (חדש)
עודד יום שני, 25/12/2006, שעה 15:31
יש בכלל מדע בדיוני מקורי אמיץ? ואם כן, איפה אני יכול לקנות אותו.
|
|
|
|
|
אני לא יודע מה זה מד''ב אמיץ, רק מה זה מד''ב טוב (חדש)
עופר יום שני, 25/12/2006, שעה 18:14
בתשובה לעודד
ומזה בהחלט יש, ואחד יצא בדיוק בעברית- בדוק את ''קליידוסקופ'' של חגי אברבוך שיצא לפני בערך חודש ותראה סיפורי מד''ב נהדרים.
|
|
|
|
|
וגם ''אם החיטה'' של מיקי בן כנען (חדש)
גרומיט יום שני, 25/12/2006, שעה 19:41
בתשובה לעופר
הוא ספר נהדר, ובעיקר מקורי להפליא. ביקורת עליו תוכל למצוא בקישור המצרף:
|
|
|
|
|
חגי אברבוך - מדע בדיוני מקורי (חדש)
גלעד סרי לוי יום חמישי, 29/03/2007, שעה 17:26
בתשובה לעופר
איפה אפשר להשיג את הספר של אברבוך?
|
|
|
|
|
בחנויות הספרים המובחרות, כמובן (חדש)
גרומיט יום שישי, 30/03/2007, שעה 19:17
בתשובה לגלעד סרי לוי
ב''קדמת עדן'' בתל-אביב יהיו בלי ספק שפע של עותקים. אם אתה מגיע לכנס ''עולמות'' בחול המועד, אני בטוח שניתן יהיה למצוא עותקים בדוכן של ''מרכז הספר הזול''.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
