 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מודה אני
סיפורים / עידו גנדל
יום שני, 27/03/2006, שעה 11:22
בני שם ובני יפת, והחומה הגדולה שלאחר המבול
|
|
מודה אני לפניכם, מלכים חיים וקיימים, שהחזרתם בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתכם.
משבירך, פקח עזרוּיה עיניו. אפרוריות עמדה באשנב המזרח, ומכאן שהשמש טרם זרח מעל החומה; וסימן טוב היה לו בזה, שהיה משתדל להרגיל עצמו למעט בשינה ולהרבות בתלמוד תורה כיאה לבחור בישראל. קם ונטל ידיו בקערה כשהוא מתנודד על כפות רגליו מחמת הקור. שם אוזנו אל מסך הבד הגס והקשיב דומם, וכיוון שנשתכנע שהוריו עודם ישנים מיהר והוציא תפילין שלו ממחבואם ובחנם. תפילין אלה, במו ידיו התקינם בסתר ואף קרעי קלף טמן בתוכם, בהם כתב בדחילו-ורחימו פסוקים מן התפילות. במהרה עתיד הוא להיות בן י''ג שנים, ואז יקבל תפילין של ממש ויניחם כדת. נישק התפילין בכוונה רבה ולחש:
ברוכים אתם אדונינו אלוהינו מלכי העולם, אשר קידשונו במצוותיהם וציוונו להניח תפילין.
הפך בהם מעט, כמבקש להניחם, וחזר וטמנם; ולא עלה על דעתו שמא ברכה לבטלה יש כאן. נטל פנקס לימודיו מהאצטבא שלמראשות המיטה והוציאו מנרתיקו ועלעל בו. אמר לנפשו: אניח אצבעי בתוכו והיכן שתנוח, פרק זה אלמד. שיחק לו מזלו ונפתח לו שיעור בפרשת נח הצדיק. על שיעור זה קיבל ציון-לשבח מעם המלמד, וזה לו הציון-לשבח היחידי מימיו. מיד עלה בדעתו יעקב, בנו של הגבאי, שזכה לכ''ט ציונים-לשבח ונתקרא ''עילוי'', ואשר עליו נאמר שישודך בבוא היום לבתו של הרב הגדול. התכעס עזרויה על עצמו שהוא מתקנא ומחשבותיו נודדות. נסתרות דרכי ההם, אמר לנפשו, ואל לנו לחשב חשבונותיהם. כמעט והוסיף: מאשפות ירימו אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילום. התגבר כארי ושיקע עצמו בתלמודו, ועלה בידו יפה, שמאז ומתמיד היתה פרשת נח חביבה עליו ביותר, על שום שנתבארו בה דברים הרבה ושהיה רואָה בעיני רוחו בחיות רבה.
נח – איש צדיק תמים היה בדורותיו. תלמוד לומר: צדיק בדורותינו, קל וחומר בדורותיו, שהיו חוטאים גדולים מאד. נתגלו לו הקב''ה ואמרו לו: עשה לך חומה, ואנו הננו מביאים את השטפון מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים; ובאת אל תוך החומה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו'. הקשו חכמים: הרי היפתאים מזרע יפת בנו של נח המה, ורשעים כולם; אם כך היאך נגזר שיהיה גם יפת הרשע ניצל? מלמד שהיה יפת הצעיר בבנים וטרם נולד. בנה נח החומה הגדולה כאשר צווה. נקהלו עליו הרשעים והיו מקנטרים אותו לאמור: מה העבודה הזאת לך? והיה משיב להם: עשו תשובה, שעדיין לא ננעלו שעריה. ולא שמו אל לבם, שזו דרכם של רשעים מאז ומעולם. נשלם מעשה החומה והיו נח ומשפחתו ובעלי חיים מבפנים, והרשעים מתדפקים מבחוץ. בא שטפון גדול על הארץ ושטף את כל הרשעים ויגוועו, ולפנים החומה לא בא. הקשו החכמים: ואשה ליפת מנין? סברה היא, שמי השטפון עד לגובהה של חומה הגיעו, ותינוקת אחת מן הרשעים צפה ועברה, ולקחה לו יפת לאשה; ונמצא שהיו צאצאיו רשעים גמורים מצד זה ומצד זה. ועוד הקשו: אם הכניס נח את הדרקונים, כיצד לא היה לטרף בפיהם? ואם לא הכניס, דרקונים מנין? יש אומרים שהכניסם, אלא שהיו הוא ובניו אז צדיקים גמורים שאין הדרקונים פוגעים בם; ויש האומרים שלא הכניסם, שאין הדרקונים ממין בעלי החיים כלל אלא ממין השדים, שאינם נאבדים במים. ואלו וגם אלו דבריהם נראים, וצריך עיון. וכיוון שהיה יפת חוטא היו הוא וזרעו מיישבים בדרום, ושם וזרעו בצפון, וחם לא היו לו בנים. והיו סוחרים ביניהם. ביקש שם לעשות שלום עם יפת אחיו ולהשיבו לדרך הישר, ולשדך בנו לבתו של יפת; והיה הלה דוחהו בקש וטוען שטמאה היא. יצא חודש ועדיין היה טוען שהיא בטומאתה. חרה אף שם וקילל נשות זרע יפת שתהיינה טמאות עד עולם, ולא דיברו עוד ביניהם.
ועזרויה היה מדמה את הטומאה כצל שחור שנפל אז על הנשים, וכל איש מעדתו של יפת שהיה בא על אשתו, היה הצל נופל גם עליו. ביקש עזרויה לעמוד על דיוקו של עניין למען יהא הדמיון שלם, והחל מהרהר בביאה ובתשמיש, שלא הכירם ממש. נתבהל פתאום ממחשבותיו ויצבוט רגלו בכוח. הרגל זה סיגל לעצמו לעשותו כשהיו דברי חולין וטומאה מסיחים דעתו מלימודו, ויש שהיו רגליו כחולות מרוב צביטות. ביקש מהאלוהים שימחלו לו על ביטול תורה ויסייעו בידו לגבור על יצר-הרע. השיב פנקסו לנרתיקו ויצא מן החדר.
אכלו עזרויה והוריו פת שחרית דלה בשתיקה, ואביו התקין עצמו ללכת לבית הכנסת. אותו בוקר נאה היה, אלא שהצינה עוד עמדה באווירו של עולם, ועזרויה היה מדלג כגדי בפתח הבית לחמם עצמותיו. נזעקה אמו והפצירה בו לחדול, פן יפול אל הרחוב. אמא די, אמר עזרויה. אינני תינוק; עוד מעט הריני בר מצווה. ספקה האם כפיה: כלום מצווה היא שיהא בני יחידי משבר ראשו על אבני הדרך? חדל מקיפוציו, נשען אל המשקוף והתבונן בבריות היוצאים למלאכת יומם. בא אביו עם הסולם וטרח הרבה להציבו אצל הפתח, שכן לא עול-ימים היה, וכוחו תש. נכלם עזרויה למראהו בכך, ולא יכול היה לבקש לעזור בידו, פן יכלימו גם כן. אמר לו: שמא נקנה לנו גרם מדרגות קש קלועות כשל שכנינו? חזקות הן דיין למשאו של אדם, אך מתפצפצות למדרך רגל הדרקון חס ושלום, ואין האדם צריך לטרוח לשימן בבוקר ולאספן בערב. התרעם אביו: וממון מנין? ראה כי כבדו מילותיו על עזרויה, ויאמר לו חרש: אם מצליח אתה במבחן עליה לתורה אצל כבוד הרב הגדול, קונה אני מדרגות כשביקשת. ירדו בסולם אל הרחוב והלכו איש לדרכו.
היה עזרויה מהלך אל חדר המלמד שבקצה הרחוב ומהרהר בדברי אביו, ורוחו כבדה עליו. הלימודים קשים היו לו, והרב ידוע היה כקפדן גדול. את כל בני המצווה היה בוחן לידיעותיהם ולחריפות שכלם, ורק מתי-מעט היו עוברים את המבחן ובאים בשערי הישיבה. לא תלמיד טוב אחד בלבד יצא מבית הרב ודמעות בעיניו, ועזרויה לא היה אף מן הטובים. משמע, אכזבה גדולה יאכזב את אביו. ומאי נפקא מינא, שהרהורים אלה עצמם טרדו מנוחתו בעת השיעור והסיחו דעתו, והמלמד נזף בו; וכתום השיעור היו הילדים מקניטים את עזרויה ולועגים לו, עד שביכר להאריך דרכו ולחזור בשבילי הגבעות שבין נחלת שם ונחלת יפת. עצר על ראש אחת הגבעות והתבונן על סביבותיו.
לימינו – נחלת שם, אשר שני רחובות ארוכים לה. במרכזו של הרחוב אשר מצפון, בין בית הכנסת והמקווה, עומד ביתו המפואר של הרב הגדול, ולו שתי קומות ועל גגו כיפה. סביב לרחובות – בתי המלאכה, הרפת, הלולים והדירים, וכן ערוגות הרבה שהיו מגדלים בהן ירקות, ופרדסים לעצים טובים למאכל ולבנין. לשמאלו – נחלת יפת, מעונם של הכופרים והמינים. גם שם היו הבתים ניצבים על רגלי כלונסאות עץ, סגולה כנגד הדרקונים המהלכים וגחונם על הארץ. בתים רבים היו שם, וממקומו ראה עזרויה את היפתאים והם קטנים כחגבים, מתרוצצים אנה ואנה. למולו נמתחה הדרך הכבושה והמתפתלת שעברה בין הנחלות למעבר הסוחרים, והרחק מעבר לבתים, סביב-סביב ככל שתראה העין, החומה האדירה שהקים נח הצדיק. גבוהה היתה כמאה אמות, נוקשה ועמידה בפני כל פגע, וזיז או סדק אין בה; וצבעה נקרא נחושת. יודעי דבר אמרו כי בביתו של הרב הגדול מטמון, ובו שני כלים עשויים מאותו החומר, שנקרא בפי חכמים מתכת; ואף היו שהגדילו ואמרו כי הללו, מעשה ידיו של נח הצדיק הם גם כן, ונמסרו מדור לדור. מעבר לחומה, כך אמרה התורה הקדושה, לא היתה אלא שממה ועצמות מתים. נרעד עזרויה והמשיך ללכת.
ביקש לא לבטל את זמנו וכיוון דעתו להרהר בדברי תורה. כיוון שהרהר בדברי תורה נמצא שוב מהרהר במבחן, וכיוון שהרהר במבחן נמצא מהרהר ברב הגדול; וכיוון שהרהר ברב הגדול ממילא נמצא מהרהר בבת הרב, ומרגע שהרהר בבת הרב שוב לא סרו מחשבותיו לימין או לשמאל. היה הופך בדמיונו ומדמה היאך היא מקשיבה בצנעה, כבמשובת ילדים, מבעד לדלת בעת המבחן, והאלוהים מצליחים בידו ועל כל שאלות הרב עונה הוא תשובות נאות וברורות ועושה עליו רושם גדול, עד שמשבחו בפניו; ובת הרב שומעת גם היא ונכספת לראות את האברך המעולה ולברכו; והוא מוסיף ורואה בעיני רוחו כיצד הוא יוצא מבית הרב הגדול ומגלה בכיס מעילו מכתב שריחו ריח בושם ואותיותיו מעוגלות, ואינו מבין היאך נתגלגל לידיו; ובמכתב מבקשת בת הרב לפוגשו בסתר, ואי-כה יודע הוא שרצונה לבשר לו שהחליט אביה והוא יהיה חתנה.
ובעודו תועה בדמיונותיו תעו רגליו והובילוהו הרחק מהדרך בה נתכוון ללכת, ומצא עצמו בנחלת יפת, שם המינים והכופרים, עוברי העברות. נבהל עזרויה מאד וקפא על עומדו. ראה פרצופים ניבטים מחלונות הבתים ונראו בעיניו כחורשי רעה. ביקש להמלט ונפנה לאחוריו והנה ארבעה ארחי-פרחי מתקרבים ובאים. הכירו בו שמנחלת שם בא, ויעלו על שפתיהם גיחוך נבזה ויסגרו סביבו, לשחק בו כשחק החתול בעכבר. בד בבד עלו בלבו כעס גדול ופחד נורא, ומשניהם יחדיו בקעה קריאה עלובה: הניחוני לנפשי!
צחק הגדול שבחבורה בפה מלא ואמר: מה נבהלת? כלום איננו מכניסי אורחים? בוא וספר מה מבקש ילד כמוך פה בעיר החטאים. התגבר כעסו של עזרויה וגם קולו התגבר: אינני ילד, עוד מעט ואהיה לגבר ולתלמיד-חכם. גבר שבגברים, ענה הפוחח, אולי אשה באת לחפש לך? ענה עזרויה מבלי לחשוב: והרי נשיכם טמאות. מיד נתחוורה לו משוגתו, אך לא ידע מה יאמר לתקן את דבריו. נמלאו הארבעה חימה. אמר אחד: אמי טמאה? ואחר אמר: ואחותי? אימה גדולה נפלה על עזרויה ופיו נאלם; וירם ידיו כמתגונן וימעד ויפול ארצה. התנפלו עליו הפוחחים כהתנפל הנשרים על הנבלה, ואלמלא איש אחד שבא והיכם במטהו והניסם היה סופו רע ומר. קם עזרויה ותלה מבטו באותו האיש ודמם. אמר לו: פרשת נח למדת, ודרך ארץ לא למדת? נזדרז עזרויה והודה לו וביקש לילך. אמר לו האיש: הואיל וכבר כאן, לא יסור מר לביתי לכבדני? ועיני האיש טובות, ועזרויה זו לו הפעם הראשונה שנתקרא מר. נתרצה והלך.
ואותו האיש יוסף בן רחמים היה, חכם גדול ומכובד בין היפתאים, ואף על פי שיפתאי ומין היה, בקיא היה בענייני קודש כאחד הרבנים ובענייני חול כאחד החכמים, וכיבדוהו מאד בנחלתו. ואילו בנחלת שם שטמוהו ויראוהו, והרב הגדול אף אסר להזכיר את שמו, קל וחומר לשיח עמו, וקבע עונשים לזה ולזה; ואף על פי כן היה שם יוסף עובר מפה לפה, וסיפורים נקשרו בשמו, שהיו הנערים מפחידים בהם את התינוקות. ועזרויה לא הכיר במארחהו ולא ידע כי יוסף בן רחמים הוא, והיו משיחין עת ארוכה בדברי תורה. בתחילה שואל היה יוסף, ועזרויה משיב; ומעט מעט היה יוסף מוסיף, מקשה ומבאר, עד שנתהפך הגלגל והיה עזרויה שואל ויוסף משיב. ולא שת לבו לשעה ורק כשהחל העולם מחשיך נזעק פתאום וביקש לחזור לביתו. השביעו יוסף שיחזור אליו. אמר עזרויה: ואיך אמצאך, ואת שמך איני יודע ובדרך אורבים הליסטים? אמר לו: דאגתך עלי שלא תיפול שערה משערות ראשך. חזור לכאן ואני מוצאך, ולשמי אל תשאל. נפטר עזרויה והלך ומיהר מאד, כי חשש שמא תשיגהו החשכה ויימצא בחוצות בשעה שהדרקונים משחרים לטרף.
הגיע לביתו בלב מפרפר והנה אביו אצל השולחן, מונה מעות לאור נר. ביקש עזרויה לחמוק אל החדר, ולא עלה בידו. כלום התארך השיעור מאד, שאל האב וקולו שקול. אמר עזרויה: לא התארך, אבי, אלא שתעיתי קצת בדרך. אמר לו: תעית, כפתור ופרח, סופך שאל נחלת היפתאים אתה תועה. נמלא עזרויה אימה גדולה, שמא נודע הדבר, ולא מלאו לבו להשיב. התבונן בו האב שעה ארוכה והרכין ראשו שוב אל השולחן ואמר: צער רב הצטערה אמך. התנצל עזרויה ומיהר לחדרו וכל עצמותיו עוד רוחפות.
משך יומיים כרה עזרויה אזנו לדברי רכילות, שמא נודע דבר הרפתקתו בנחלת יפת; וכל אימת שהיה שם היפתאים מוזכר היה מגדיל לקללם ולבוז להם יותר מכל חבריו. אך הדבר לא נודע, כי לא היו מקפידים עם הילדים בשעות האור ולא היו בולשים אחר מעשיהם; ובשיעור היום השלישי העלה עזרויה סברא שלמד מעם יוסף, והמלמד שיבחו בקול גדול בפני כולם, ויאמר להם: רואים אתם, התקיים בו הפסוק הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. ועזרויה שמח מאד, ותקווה נעורה בו; ויגמור אומר בלבו לשוב אל מורהו שבנחלת יפת. כתום השיעור אמר עזרויה לחבריו: אל הגבעות אלך, שמצלילות הן את מחשבתי. והם תמהו על דבריו, אך הניחוהו; ועזרויה מיהר אל נחלת יפת והשגיח בשבע עיניים שאין איש רואהו. בא בגניבה אל ביתו של יוסף בן-רחמים ומצאהו שהוא מעיין בקלף נושן. הבחין בו יוסף ומיהר לגלול הקלף, והניחו באצטבא גבוהה. אמר לו: אודה ואתוודה, לא פיללתי שתשוב. נפרץ סכר לבו של עזרויה וישטפו המילים לבלי מעצור: רצוני שתהא מורי ורבי, ושתלמדני להיות חכם כמותך; ולא ילעגו לי עוד הילדים, ואצליח במבחנו של הרב הגדול ואשמח לבב אבי ואמי. ואף על בת הרב סיפר לו. שתק יוסף והקשיב, ופניו קשים. אמר לו: חוכמה שאני מלמד, חרב של פיפיות היא וסכנתה מרובה. אמר לו: אף על פי כן. אמר לו: תהא בא והולך במסתרים, ולומד במסתרים. אמר לו: אף על פי כן. אמר לו: ואמונתך באלוהי ישראל שלמה, שחוכמה שאני מלמד, מבחנים קשים היא מעמידה לה לאמונה. אמר לו: שלמה היא, למדני. ויוסף הביט אל תוך עיני עזרויה, וראה כי נכון הוא; ויוסף בא בימים היה, ורבות תר לשווא אחר תלמיד לתורתו בין היפתאים. נעתר לו.
ויקבעו להם עיתים ללימוד, ועזרויה היה חומק ובא אצל יוסף בן רחמים כתום שיעוריו. לימדהו יוסף תורה ומפרשים, ועזרויה הלך מחיל אל חיל, כי לימודו של יוסף מעולה היה. כל פרק ופרק היה עוטפו במשלים, מתבלו בחרוזים ונותן בו סימנים, ומקשטו בגימטראות עד שנחקק בזכרונו של עזרויה; וגם עניינים שבעלמא לימדהו, על ארחם ורבעם של בני אדם ובעלי חיים, ועל אשר צומח ועל אשר אין בו חיים. ויהי מקץ ימים, ומועד מבחנו של עזרויה קרב ובא. אמר לו ליוסף: זכורני דברים שאמרת, שתורתך מסוכנת היא; והנה אין אני מוצא בה אלא ברכה בלבד. אמר לו: מפני שלא את תורתי לימדתיך עד-הנה, אלא את תורתכם. אמר לו: ותורתך מהי? היסס יוסף ואמר: התדע מדוע נקראים אנו היפתאים בפיכם כופרים? הן, השיב עזרויה, מפני שאין אתם מקפידים במצוות התורה. אמר יוסף: וכלום לזה יקרא כפירה? אמר לו: ולְמה?
קם יוסף והתהלך שעה ארוכה וליטף זקנו, ואמר: אכן, זה שנים רבות אין בין היפתאים ובני שם אלא מידת הקפדנות; אלא שלא תמיד היו כך פני הדברים. נטל קלף מן הקלפים שבמדפים הגבוהים והניחו על השולחן והיה פורם פתילו לאיטו. נרעד עזרויה, שכן קלפים אלה לא שזפה עינו עוד. אמר יוסף: התורה הקדושה, מפני מה קשה לימודה? מפני שלשונותיה רבות ופסוקיה סתומים. מסורת בפי חכמים היא, שהיטיבו האלוהים להצפין בה כל סוד וכל דעת, למען יהא האדם משתדל כל ימיו ללומדה; כי טבעו של אדם הוא לבכר את הנסתר על הגלוי, ונקל לו להשליך מגילות שקיבל מן המוכן ולא אות יחידה שהשיג ביגיע כפיו. ואמת רבה יש בדברים אלה; אלא שלפני שנים רבות החזיקו חכמי היפתאים במסורת אחרת, ובשלה נקראו כופרים.
שלח עזרויה ידו אל הקלף, ויוסף הניח ידו על יד עזרויה ואמר: עדיין הדרך פתוחה בפניך לשוב אחור. אמר לו: אתה לימדתני צמאון, כלום לא תשקני? חייך יוסף ואמר: נצחוני בני, נצחוני. נטל עזרויה הקלף והחל לקרוא, וישליכנו כנשוך נחש. מה זאת, צעק, בראשית ברא אלוהים – והרי עיקר העיקרים הוא שהאלוהים רבים הם? אמר יוסף: כשלימדתיך הלכות תפילין סיפרת לי על תפילין שלך, שהכנת במו ידיך. תפילין אלה מהם? רק דגם, צל חיוור, מעשה חיקוי של ילד עני בדעת. והנה מסורת עתיקה זו, שניתנה לי מרבותי, מספרת על תורה גדולה ומפוארת אלפי מונים שהיתה ואיננה עוד, ואשר התורה הקדושה שלנו היא לה רק דגם, צל חיוור, מעשה חיקוי.
אטם עזרויה אזניו, קם וצעק: שקרים תדבר! הבל ורעות רוח! עתה ידעתי מדוע תסתיר שמך, כי יוסף בן רחמים אתה; ולא לחינם אסר הרב הגדול לשיח אתך. ויוסף ישב דומם. הוסיף עזרויה לקלל אותו ואת תורתו עת רבה, עד שיבשו מעיינות הנאצה. עמד מול יוסף כמאשים ואמר: לוואי ולא פגשתיך מעולם, מוטב היה לו נתת לנערים ההם להמיתני במכותיהם. השפיל יוסף עיניו ואמר: אולי מוטב היה. נשתתק עזרויה ויצא וברח לביתו.
כל אותו ערב היה עזרויה בוכה וממאן לאכול או לומר דבר, ואלף נדרים נדר לנפשו, לא לבקר עוד ואף לא להעלות בדעתו את יוסף. והוריו נדאגו מאד למראהו, וביקשו להבהיל את הרופא. נאנח עזרויה ואמר: אין צורך, הניחוני; אך מרה היא שתקפתני ותו לאו. הניחה אמו ידה על מצחו ונדה בראשה ואמרה: הישמר לנפשך בני, שעת המבחן כה קרובה היא. ובלילה נדדה שנתו של עזרויה, כי אמר לנפשו: מה אם יאמר יוסף דבר? והיה הופך במחשבתו עת רבה ולא נמצאה לו עצה, אלא להפר כל נדריו ולשוב אל יוסף.
ולמחרת היום יום אבל היה, כי מקץ כ' ימי חסד נתגלו שוב עקבותיו של דרקון באדמות נחלת שם, והרפת פרוצה היתה ומניין הבקר נמצא חסר; ומן המפורסמות היא שהדרקונים, כיוון שהחלו אוכלים, שוב אינם מרפים עד שהשביעו את רעבונם, שגדול הוא. היו הבריות עסוקים בתיקון הגדרות ובסיפור סיפורים ובתפילות לרחמי שמים, ולא שמו לבם לעזרויה. והלה בא בפתח ביתו של יוסף בן רחמים. עמדו והתבוננו זה בזה. אמר עזרויה כמתגרה: יכול אני לפרוך כל דברי כפירה שלך. אמר לו: לא לשם כך באת. אמר לו: דלת פתחת בפני, והנה מלכודת. אמר לו: לאו, כי אם יציאה הימנה.
התיישב עזרויה אצל השולחן וראשו שח. אמר: אם יתגלה הדבר, חשוב אני כמת. השיב יוסף: הסר דאגה מלבך; לא המתים יהללו הם, ואין לי בצע במותך. רק לתלמיד קיוויתי. הרים עזרויה עיניו ואמר: אין אני יודע מה אשאל: כיצד זה נהיה חכם כמוך לכופר, או כיצד זה נהיה כופר כמוך לחכם. חייך יוסף ואמר: אשרי ההורים שאתה בנם. רצונך, אספר לך דברי כפירה שלי, ותפריכם כאשר אמרת, ותהא מכין עצמך למבחנו של הרב הגדול. תמה עזרויה: מה פירוש? אמר לו: כלום לא מספרים הגדולים לקטנים? אמר: הן, אלא שמעשיות יספרו להפחידנו, ואין אתה יודע מה אמת ומה שקר. דרכם של ילדים היא, השיב יוסף, הסכת ושמע. מלמד שלכם מה כל חפצו? שיהיו תלמידיו כבור באדמה, שאתה צועק לתוכו והוא צועק מילותיך בחזרה. אך בור שבאדמה ריק הוא, ואינו מחדש משל עצמו. ואילו הרב הגדול מה חפצו? שיהיו תלמידי הישיבה חריפים, ויהא שכלם מבין דבר מתוך דבר, ויהיו הם הצועקים ולא המשיבים. על כן מבכר הוא לבחון את שכלם ולא את ידיעותיהם, ואין לך מבחן גדול יותר לשכל מלסתור דברי כפירה שמתקבלים על הדעת.
אמר עזרויה: כל זאת מנין לך? השיב לו: ומנין לו לרב הגדול שסכנה בי לבני שם? פער עזרויה עיניו ויניד בראשו כלא-מאמין. בן נחלת שם היית, אמר, ואת מבחנו של הרב עברת. אמר יוסף: חריף שכלך, ודבר מתוך דבר הבנת; ברי לי שתעבור את המבחן. אכן בן נחלת שם הייתי לפני שנים רבות, והרב הגדול שלכם אז בראשית דרכו, שמבוגר הוא ממני כ' שנים. היטבתי לענות לשאלותיו, והוא קיבלני בשערי הישיבה ואף התנבא שעתיד אני לשבת על כסאו. אלא שהרביתי לחקור במופלא ממני, ולמדתי לשונות עתיקות ועיינתי בכתבים אסורים, והייתי כטועם מעץ הדעת טוב ורע; וכשגילה זאת הרב גירשני בבושת פנים מן הישיבה ומן הנחלה. ועזרויה שמע והיה כמיטלטל במים רבים. שאל: ומה זאת שלמדת? אמר לו: בן י''א שנים הייתי כשנתייתמתי מאבי ומאמי. אח תינוק היה לי, ולילה אחד מצא דרכו אל הרחוב. נבהלו הורי להשיבו – ויהיו כולם לטרף הדרקונים. ולמן אותו הלילה היו לי הדרקונים כדיבוק, כקוץ בבשרי. את טבעם ביקשתי לדעת, על מנת לטול מהם נקמתי. מתחקה הייתי בימים על עקבותיהם ומעשיהם, ובלילות נשארתי ער בפתח הבית, שמא יבואו ואוכל לראותם.
ועזרויה ברכיו פקו, אך אזר עוז ושאל: וכלום ראיתים? ראיתי, השיב יוסף, אף שמתי נפשי בכפי והלכתי בעקבותיהם לראות מנין יבואו. וזאת גיליתי, שמחילות ארוכות להם בהן ירוצו, והללו חפורות הן מתחת לחומה. והיטב הבין עזרויה פשר דבריו אלה, אך שאל כמי שכפאו שד: והרי מחוץ לחומה אין דבר? אמר יוסף: יש דבר, ולא אדע מהו. אמיץ הייתי עד פזיזות וסקרנותי היתה גדולה, אך לא נסתתרה בינתי עד כדי כך שאעז לבוא אל גוב הדרקונים.
ועזרויה דמעות עמדו בעיניו, כי חש בלבו שאמת דיבר יוסף, וכל עולמו נתהפך עליו. הנהן וביקש שימשיך סיפורו. ויוסף סיפר לו על מגילות שהיו שמורות בבית הרב ובגנזך הישיבה, אותן היה מעתיק וקורא בסתר, ואיך היה מצרף דבר לדבר בכוח שכלו ונפקחו עיניו. על ימי קדם סיפר, הימים שבטרם החומה: איך היו בני האדם גוי עצום ורב, ופרו ורבו והצליחו בכל מעשי ידיהם ועד לרקיע השמים הגיעו; ותורה אחת היתה להם, ואל אחד, וספרים קדושים שנקראו תורה וגמרא, מהם שאבו כל חוכמה ודעת; ואיך העירו כוחות נוראים מרבצם ושואה גדולה נפלה עליהם; בשארית כוחותיהם בנו חומות ונמלטו מעטים לתוכן, ובידיהם רק קרעי כתבים ורסיסי זכרונות; וכחלוף השנים נשתכחה כל גדולתם משכבר הימים ואיננה, והם יצרו להם תורות שעטנז מהמעט שנותר ומהרהורי לבם; ובאין עין פקוחה ויד מכוונת גדלו בעלי החיים שמחוץ לחומות ונתפראו, עד שבאו לעולם הדרקונים ומצאו דרכם גם אל תוך החומות.
המשיך יוסף בסיפורו עד שנטתה השמש לרדת, וכיוון שגילה את כל אשר על לבו ניעורו בו זכרונות קשים מנשוא ורוח נכאים נפלה עליו. נאנח ואמר לעזרויה: ועתה למד לקח חשוב, ואל תטעה כשטעיתי אני. חזור לביתך, וחיית אך חיים תמימים וישרים באמונתם. סבל רב היה מנת חלקי מאז, וערירי נשארתי; ואף בני נחלת יפת, יותר משהם מכבדים אותי הם יראים אותי. את האמת ביקשתי ובדידות מצאתי. לך לך מכאן ושכח כל אשר שמעת. סוף דבר הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיהם שמור, כי זה כל האדם. בכו שניהם איש-איש מסיבותיו, ועזרויה קם ללכת והחריש, כי לא ידע מה יאמר; אלא שאצל המפתן הסתובב ואמר: בי נשבעתי, שוב אשוב לראותך.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום המבחן.
אותו לילה ערבה שנתו של עזרויה כפי שלא ערבה לו מעולם, ובקומו היתה בו רוח חדשה, וכל המאורעות שאירעו מאז תעה לנחלת יפת נדמו לו כסיפור נושן, כדרך שיראה המבוגר ימי תום של ילדותו. יצא מחדרו והנה הוריו מצפים לו וגאווה במבטם. גם פת בוקר הכינו לו, לחם לבן שלא ראה כמותו אלא בבית הכנסת בחג ראש השנה. יום פגרה היה לו מן הלימוד, ועזרויה ישב בפתח הבית וקרא בפנקסו ואור השמש נגה עליו כהילת צדיקים. כתום השיעור באו המלמד והילדים לברכו, ואמו הלבישה אותו בגדי שבת; וגם הוריו עטו מיטב מחלצותיהם. יצאו השלושה מביתם וצעדו אל בית הרב, וכל מי שראם בירכם וכיבדם, ויהי להם יום חג ומועד כפי שלא ידעו מעודם. חזרו הרהורי לבו של עזרויה ותקוותיו משכבר הימים, אלא שנופך של ממשות נתלווה אליהם: כי רבות החכים מאז, ויכול הוא לעמוד במבחן, ואם ירצו ההם יגדיל לעשות אף מיעקב על כ''ט ציוניו-לשבח, ותהי לו בת הרב לאשה ביום מן הימים. גברה עליו התרגשותו עד שלא שת לבו אל הדרך; והנה עומד הוא כבר נוכח מדרגות בית הרב, ושמשו של הרב פותח לפניו את הדלת. נותרו הוריו מאחור ויעמדו מחובקים, ועזרויה נישק אותם וחיבקם ועלה במדרגות והלך בעקבות השמש.
ביתו של הרב ריח נפלא עמד בו, ניחוחות עץ ופרחים ותבשילים; ועזרויה היה כמהלך על ענן. הביט סביבותיו על מבוא הבית, בו היה כבוד הרב מקבל את הציבור, והכל נקי היה ומעוטר, כל דבר במקומו, כל דבר לתכליתו; והנה לפניהם גרם מדרגות גדול, המוליך אל הקומה השניה. הניח השמש ידו על כתף עזרויה ואמר: אל פחד. נשום עמוק ודבר ברור, והאלוהים יצליחו בידך. קרא בקול גדול: עזרויה בן חיים, כבוד הרב, למבחנו הגיע. וקול ענה מלמעלה: יעלה ויבוא.
עלה עזרויה והנה לפניו מסדרון, ודלתות לו מימין ומשמאל; ובסוף המסדרון דלת פתוחה לרווחה, ובחדר שולחן גדול ועליו ספרים, ומאחורי השולחן יושב הרב הגדול ופניו מאירות. הרכין עזרויה ראשו והלך לאטו, וכל מעייניו נתונים לשמור פן ימעד. הבחין לפתע באחת הדלתות שמימינו והיא פתוחה כדי סדק. הרים את מבטו וידמה לראות כי נע דבר-מה בחשכה; ואף כי ידע שילדים חמישה לו לרב, ועוד משרתים ובני בית, החליט כי בת הרב היתה זו, כפי שראה בדמיונו. הסיט מבטו שלא להרתיעה, ונכנס אל חדר הרב והתיישב מולו כאשר צווה. ועיניו של הרב טובות עד כי נתחייך עזרויה בעל-כרחו.
אמר הרב: עזרויה בן חיים בן אברהם ז''ל, ברוך הבא בצל קורתי. רבות השמועות ששמעתי עליך. קפא חיוכו של עזרויה, ויהי כחץ שפגע בלבו ממארב. לא השיב דבר. פירש הרב קיפאונו כהבנתו ואמר: היה נינוח; מבחן הוא, אך אינני מבקש להכשילך. שתק עזרויה. אמר הרב: שמועה ראשונה סיפר לי המלמד, והיא שנס אירע לך, ונפתח שכלך לדברי תורה; ושמועה שניה היא, שרוח רעה תקפתך פתאום בערב שטרם בוא הדרקונים. כלום אמת הדבר? הן, גמגם עזרויה. נד הרב בראשו ואמר: יש אומרים מקרה הוא, אך אותיות מקרה – 'רק הם', ולבי מנבא לי שניסים גלויים המה המתרחשים לנגד עינינו ממש. עתיד גדול מצפה לך אם נכון הדבר. רצונך, סגור הדלת ונתחיל במבחן.
החל הרב שואל שאלות קלות, שאין אדם נצרך לפתרונן אלא לכוח הזכרון. ביקש מעזרויה להשלים פסוקים, ושאלו מי אמר למי ובאיזה עניין. ועזרויה ידע כל אלה, והיטיב לענות; וכחלוף הזמן הפכו השאלות קשות יותר, כי שאלהו הרב על מדרשים סתומים ועל טעמי הלכות שלא הכיר ושאר קושיות. ותשובותיו של עזרויה בוסר היו, אך ניכרה בהן מחשבה רבה, כי פתרן כפי שלימדהו יוסף; ורושם גדול עשה על הרב. אמר לו: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לראות עילוי כמוך. הרכין עזרויה ראשו ולחייו האדימו וכל אבריו קלים כנוצה. קם הרב והחל מתהלך אנה ואנה. מעתה לא אצל המלמד תלמד, אמר, אלא בישיבה שלי. וודאי כבר היה לך לימודו של המלמד לטורח. השיב עזרויה: איש טוב הוא, אלא שכל חפצו שיהיו תלמידיו כבור באדמה, שאתה צועק לתוכו והוא צועק מילותיך בחזרה.
כיוון ששמע כך עצר הרב ממהלכו, וגבו אז לעזרויה. משל זה מנין, שאל וקולו מדוד. דבקה לשונו של עזרויה לחכו ולא יכול היה לענות. אמר הרב: וי לי, דומה שחידה גדולה פתרתי. מה מצאת בגבעות שמצלילות הן מחשבתך כאשר אמרת לחבריך? נס שאירע לך מה טיבו? הא לך קושיה, תרצנה. הרגיש עזרויה כאילו נכווה בדלי של רותחין, ועדיין לא יכול היה לומר דבר. התיישב הרב מולו ועיניו יוקדות. לא אמת דיברתי, אמר, כי בשבעים שנותי זכיתי עוד פעם אחת לראות עילוי כמוך, ואף גדול ממך, וגם הוא ענני במילים אלה ממש. גם את שמו אזכור; התדע מהו? לא אדע, מלמל עזרויה. קם הרב באחת, ובקומו הפך הכיסא עליו ישב. היטב תדע, הרים קולו, היטב תדע! ועזרויה בכה כנגדו: לא אדע! והרב שלח ידו ותפס בדש בגדו של עזרויה ומשכו בכוח, ונקרע בו קרע; ויסטור לעזרויה פעם ופעמיים: היטב ידעת, נבל! הרפה מעזרויה ואמר: סור מעל פני, איני רוצה לראותך עוד לעולם. צא, ואנוכי אבור לך עונש כהלכתו, למען יראו וייראו. מיהר עזרויה ופתח הדלת לצאת, והנה כל בני ביתו של הרב ניצבים שם, כי שמעו ההמולה ונחרדו לראות מה טיבה; וגם בת הרב עמדה ביניהם. והיא, שכלילת השלמות היתה בדמיונותיו והערצה גדולה העריצה אותו, הביטה בו כעת בבוז ובשנאה כה גדולים, עד שהכאיב לו מבטה וביישו יותר ממכותיו של הרב. השפיל מבטו ורץ בין העומדים ובמורד המדרגות, וייזכר פתאום בהוריו הממתינים לו בחוץ, אשר כה גאים ושמחים היו עת נכנס. התבונן סביבותיו כחיה הלכודה והנה דלת פתוחה באחורי הבית, שהיו המשרתים משתמשים בה. רץ החוצה ועקף את בתי נחלת שם ולא עצר אלא המשיך בואכה נחלת יפת. וערב היה אז, וכשהגיע אל דלתו של יוסף כבר שררה החשכה בכל, והיא עת הדרקונים.
האזין יוסף בן רחמים בכובד ראש לדברים, ועזרויה בוכה ומתפתל ומלעלע מילותיו. המתין עד שהשתתק. שוטה שבעולם, אמר לו, הוי שוטה שבשוטים, שומה עליך לחזור לביתך מיד. הביט בו עזרויה כהלום ברק, ופניו של יוסף רעים. אמר: כעס של רגע טיבו להתפוגג, ואולי היה הרב ניחם מעט על דבריו; אך אם ימצאוך כאן, אסון מביא אתה על ראשך ועל ראשי. חייב אתה לחזור לביתך בלי דיחוי. ועזרויה נשך אגרופו ואמר: חושך בחוץ, ודרקונים. השיב יוסף: כלום שכחת את שסיפרתי? בקיא אני בהלכות הדרקונים, ואם לא נצא יהיה גורלנו מר מזה שימיטו הם עלינו. הלך והביא מטהו, וכמעט דחף את עזרויה מבעד לדלת. היו יורדים בסולם, ויוסף אמר: בדרך הסוחרים נלך, שמהירה היא. היֵה שקט, והיה אם תראה או תשמע או תדמה לשמוע דבר, עמוד במקומך ואל תזוז; ואם תראני עומד על מקומי, עשה גם אתה כן. הגיעו אל האדמה, והתבוננו סביבם הבט היטב, כי ליל ירח היה. אמר יוסף: הדרקונים עיניהם טובות, אלא שמיטיבים הם לראות את הנע ולא את הדומם; ואם לא נניע אבר למולם, אולי יתמזל מזלנו ויחלפו על פנינו.
החלו רצים, יוסף מוביל ועזרויה בעקבותיו; וזו לו הפעם הראשונה בחוצות בשעות החשכה, ואת אור הלבנה הכיר רק מחלון חדרו; והיה כחולם חלומות רעים, שהוא רץ ונרדף ואין רגליו נושאות אותו. אך בקושי עמד לו שכלו לדבוק ביוסף המוביל אותו, ולא ידע כמה זמן רצו. והנה נפתחה הדרך לפניהם, ושורת בתי נחלת שם. אי ביתך, לחש יוסף, ועזרויה נתבלבל ולא ידע ימינו משמאלו. העביר מבטו על הבתים למצוא בהם סימן מוכר, עד שהבחין ממרחק בגדר שבנה שכנו לגינתו. הפנה מבטו אל יוסף ופער פיו לדבר, והנה יוסף מאחוריו, נוקשה כנציב מלח, כאילו התאבן אגב הילוכו. קפא גם עזרויה, ועיניו לטושות בעיני יוסף שהביט נכחו.
קול מעיכה נשמע, כמו דרך מי על שיח, ובשרו של עזרויה נעשה חידודים חידודים. ויוסף התרה בו במבט שלא יעשה דבר. עוד צעד נשמע, ועוד אחד, ועזרויה חש פתאום בנוכחות גדולה ונוראה מאחוריו; דבר-מה ניחת בסמוך לרגלו, וחול ניתז על סנדלו. לא עצר עוד בעצמו וקרא: אה!
ומזוית עינו ראה עזרויה ראש גדול מסתובב מהיר כברק, ודמו געש באוזניו כקול הברד הניתך. גבוה ממנו היה הראש, וקשקשים לו סביב-סביב גדולים ככף-ידו, ונחיריו כדליים; והפה הרחב סגור היה, אלא ששיניים בצבצו מתוכו כעצמות שבורות ואורכן אמה. עיניו של הדרקון שחורות משחור היו, ונעו כמחפשות דבר מה; ולשון ארוכה בקעה מפיו וחזרה אחור, והיתה גם היא כמגששת; ויוסף עמד פנים מול פנים עם המפלצת ולא מש ממקומו. הרגיש עזרויה שראייתו מיטשטשת והוא עתיד להתעלף, וקרוב היה לחדול ממאבקו ולצנוח ויהי מה, אלא שבאותו רגע שב הראש הנורא כלעומת שבא ונשמעו שוב הצעדים; והפעם היו הם מהירים ומתרחקים. ראה כי הפנה יוסף מבטו לעקוב אחר הדרקון, ויבט גם הוא; והנה לטאת אדירים היא, וזנב לה ארוך ומתפתל, ממהרת לתוך החשיכה; ויהי עזרויה כזבוב שנמלט מן השממית. החל מחייך חיוך רחב, אלא שסבר פני יוסף חמור היה. דומה שלא לתומו הלך אלא ברח, אמר, ואין לך דבר בעולם שיבריח דרקון אלא דרקון גדול הימנו. אי ביתך, חזר ושאל, וירוצו שניהם.
הגיעו אל פתח הבית, והנה הסולם עוד ניצב. אמר יוסף: היה שלום, עזרויה. קבל עליך כל דין, וזכור את אשר אמרתי! ועזרויה בכה ואמר: כך אעשה, מורי ורבי. טיפס ועלה ולא הביט אחור. נזכר פתאום בהוריו והחל תוהה מה יאמר להם, אלא שחדרם פתוח היה, ולא נמצאו בכל מקום. נכנס עזרויה לחדרו, וכיוון שחזר שוב לעולמו הבין עד כמה קרוב היה למוות איום, והקיא נשמתו פעם ופעמיים, ולא היו לו מים לניקיון אלא מי נטילת הידיים. ניקה בהם את הרצפה ונכנס למיטתו ורעד תחת השמיכות עד אור הבוקר.
ויהי הבוקר, והנה קולות רבים עולים מן הרחוב, קרבים ובאים. חשב עזרויה כי לעשות בו שפטים באו, וביקש לו מקום להתחבא בו; אלא שהקולות שמחים היו, קול תופים ומחולות. המתין קצר רוח שיקרבו ויוכל לשמוע מילותיהם, והתגנב אל הפתח להציץ בבאים. ראה את הגבאי ובנו יעקב על כתפיו, והוא מחולל ושר: רונו בני שם, כי טרוף טורף יוסף; כגנב בלילה בא לגנוב נפשות ילדינו, והאלוהים שילמו לו כגמולו, ויהי למאכל הדרקון. ואחריו הלך הרב הגדול והוא אוחז בידו מטה, ועזרויה הכיר בו כי מטה יוסף הוא. ישב על סף הדלת ולטש עיניו על ההמון, כי כבר יבשו מדמוע. והמתקרבים הבחינו בו, ומבוגרים שביניהם הנידו בראשם והתעלמו ממנו; אך הילדים החלו משליכים בו זרדים ואבני חצץ. חיפש עזרויה את הוריו בקהל ולא ראם, כי כל אותו הלילה והיום היו בבית הכנסת והתפללו ובכו על בנם; ובעודו תר אחריהם הבחין בו הרב, ומבטם הצטלב. כיוון שראה הקהל שהשניים מתבוננים זה בעיני זה, נשתררה דממה. אותת הרב בידו לבכור בניו ונתן לו את מטה יוסף ולחש דבר-מה באזנו. בא הבחור, שהיה גדל-גוף וחסון, למול בית עזרויה. הציג לפניו את המטה ושברו לשניים על ברכו, ולב עזרויה נשבר גם הוא בקרבו; וכל הקהל הריע בקול גדול. אבן פגעה בראש עזרויה, ותתקפהו סחרחורת וכמעט שנפל, אלא שנאחז בסולם, ואיש לא עלה לעזרתו. המשיכה התהלוכה והתרחקה ועברה אל הרחוב השני, ועזרויה נותר בדד.
ירד בסולם כתינוק המגשש ופנה כה וכה ודמו מקריש בשער ראשו. נחלת שם היתה לו כעיר זרה, ללא ידיד וללא רע, ללא מגן וללא תומך. עד עולם ינדוהו, חשב, ואין מציל; גם בנחלת יפת אין עוד איש שירצה בטובתו. חומה סגרה עליו, והיא גדולה ונוקשה וקרובה ונוראה וחונקת. תמה עזרויה בלבו על טיבה של חומה זו, שצפופה היא עד מחנק, והרי סביבו אין אלא האוויר הפתוח. הא לך קושיה, תרצנה. היה צועד ומדדה כסומא שעה ארוכה, ולא ידע אנה יוליכוהו רגליו. הגיע עד לחומתו של נח הצדיק והחל מהלך לאורכה, והבין פתאום כי את פתחי מחילות הדרקונים יבקשו רגליו, לשאתו אל החוץ, אל העולם שמעבר. אולי אנשים חופשיים יש שם, חשב, נחלה של אנשים שכולם כיוסף, עיניהם טובות ושכלם בהיר; שם לא יטמנו לו פחים, שם לא ינדוהו בחרמות; שם יאהבוהו חרף מגרעותיו ולא יוקיעוהו בעטיין. שם יוכל להתחיל מבראשית, להיות כנח שהשאיר הרשעים מאחור – אלא שלא יסתגר הוא בחומה אלא יצא הימנה, ילך לבלי שוב.
וכמו שמעו האלוהים תפילתו, והנה לפניו בור גדול בין השיחים, פתח תעלה משופעת וסופה לא נראה. מסורת היתה, שבורות אלה פתחיו של גיהינום הם, והבא בהם לא ישוב. ודאי לא ישוב, אמר קול בראשו, והוא כקולו של יוסף. כלום ישוב האפרוח אל הביצה, והתינוק לבטן אמו? ירד אל הבור וילך בו, ורחב ידיים הבור עד שלא נצרך להתכופף כלל. חשכה ירדה עליו ולא ראה עוד דבר, אלא שהמשיך ללכת וידו מנחה דרכו ומגששת. המשיך ללכת עד שהיה האוויר כבד וטחוב עד מאד. על פי חשבונו שומה היה עליו לעבור זה מכבר את החומה, אך המנהרה אין לה קצה ולא רמז לקצה. עצר ועמד במקומו. מישש ראשו והנה הדם עוד זולג ממנו. ניגב ידו בבגדו והחל מחשב, כמה זמן נותר לו עד רדת הלילה, כי בחושך יוצאים הדרקונים.
ובאותו רגע נפלה עליו אימה שכל פחדיו עד כה היו כאין וכאפס לעומתה, כי הבין שאם בלילות יוצאים הדרקונים אל האדמה, הרי שבימים יסתתרו במחילות, והוא הסכיל לרדת שמה בצהרי היום. סבב על מקומו ורץ, אלא שפגע בקיר. גישש בידו לימין ולשמאל, ולא ידע עוד מהיכן בא ולהיכן הוא הולך. אבוד היה, וכל צעד שיצעד מכאן, נזקו גדול מתועלתו. נצמד אל הקיר ורעד. אם לא יזוז, חשב, אולי לא יבחינו בו הדרקונים; אך אם אינו זז, כאן קבורתו. שבו זכרונותיו אל ימים עברו, עת היתה אמונתו תמימה ושלמה. ביקש בנפשו תפילה אל האלוהים, והנה נשכחו ממנו כולן. רק אחת נותרה לו, ואת שמה לא זכר. כיווץ אגרופיו וישליך יהבו על האלוהים וירוץ שוב, והוא מועד וקם, נופל וממשיך, ועל שפתיו התפילה:
יתגדל ויתקדש שמם הגדול
בעולם שבראו כרצונם
וימליכו מלכותם ויצמיחו ישועתם ויקרבו משיחם
בחייכם וביומכם ובחייהם של כל בית ישראל
במהרה ובזמן קרוב-
אלא שאז נעתקו המילים מפיו, כי אור נגלה לעיניו מתוך האפלה; ואחת היתה לו אם שוב לנחלת שם הגיע, אם לפתחו של גיהינום. אימץ כוחותיו האחרונים ומיהר ועלה, כי אמנם נטתה כעת המנהרה והתלילה; והאור אור יום, מסמא את עיניו שנסתגלו לחשיכה עד שלא ראה דבר. ופתאום אין עוד קירות סביבו: יצא הוא אל האוויר הפתוח, ורוח עזה שרקה סביבו כמותה לא ידע מעודו. מצמץ פעם, פעמיים ושלוש, כי הכאיב האור לעיניו; ויבט סביבו.
שדה בר נפרש למולו, אבן ועשב ושיח, והוא לבדו גדול יותר מנחלות שם ויפת גם יחד; ומעבר לו עצים, הרחק ככל שתראה העין. בין האדמה לרקיע התכלת לא הפריד פס של נחושת: נשקו הם זו לזה במרחק כה גדול, שעזרויה ראה כמותו רק בחלומותיו, ואשר היכהו בתדהמה עד כי ביקש במבטו מראות קרובים יותר להיתלות בהם, כפי שיבקש אדם מגעה של אדמה בהתקרבו אל פי תהום. פנה לאחוריו והנה החומה, בה כלוא כל עולמו עד-הנה, מרחק ק''נ צעדים ממנו. חיצוניותה חלקה היתה כפנימה, אלא שנתעקלה ממנו והלאה בכל כיוון; וסחרחורת עזה גרם לו הדבר. פנה שוב והסתכל לצד, שם סלעים רבים עלו מן המישור: ואי שם מאחוריהם שרשרת של הרים, שתוויהם ניטשטשו מחמת המרחק. נמוכים היו הללו עד שכמעט ולא היו ראויים לשמם, אלא שעזרויה לא ידע הר מהו, ויהי בעיניו לפלא ולחידה גדולה; ויצעד מהסס לעברם, כי לרגע קט דימה שקרובים הם. עבר בינות לצמחים שאת מראם לא הכיר, וסביבו רפרפו חרקים שצבעיהם נפלאים ושבשמם לא ידע לנקוב. נזכר פתאום ביוסף והרהר שוב בדברים שסיפר לו. אפילו הוא, יוסף, לא הגיע עד כאן; ולב עזרויה נמלא געגועים אליו, וביקש בנפשו לשוב ולהיות איתו בביתו, לספר לו כי צדק, עד כמה צדק. ובעודו שקוע בשרעפיו אלה לכד את מבטו נצנוץ זהוב לרגלי אחד ההרים, כמו זיק של אש. אימץ מבטו והנה פס הוא, קיר של נחושת, חומה.
עמד עזרויה שעה ארוכה ולא ידע מה יחשוב. הן דיבר יוסף על חומות אחרות, אך אין דין שמועה כדין מראה עיניים ממש. כלום גם שם חיים בני אדם, ילדים כמותו ומבוגרים כהוריו? כלום שמעו שמען של נחלות שם ויפת, שמא חושבים הם שמעבר לחומה אין דבר? החל מנסה לאמוד המרחק בין החומות, וצמרמורת אחזתו: מה אם מחרחרי ריב המה, אנשים קשי לבב? נתערבבו לו כל אימותיו, וידמה מראיתם, והם גבוהים וגרומים, גלגלי-עיניהם שחורים ושיניהם ארוכות ושבורות ומבצבצות מפיהם כשיני הדרקונים. נסוג מבלי משים והלך לאחור אגודל בצד עקב, ואת עיניו לא הסיט מן החומה ההיא.
תנוח דעתך, אמר קול מאחורי גבו, אין איש חי שם עוד. זינק עזרויה לפניו ארבע אמות מרוב בהלה ויסוב על מקומו לראות מיהו הדובר, והוא מתנשם ומתנשף כאילו רץ דרך ארוכה; ואת ידיו הניח על לוח לבו. איש עמד שם, לבוש שלמה ארוכה, ועל ראשו וכתפיו מעין טלית, להסתיר פניו בצילה. כלום מן האנשים החופשיים הוא זה, תהה עזרויה, אותם העלה בדעתו טרם נכנס למאורות הדרקונים? האמיתי הוא, אם פרי דמיונו? והאיש המשיך: חומות רבות יש בארץ, וכולן שוממות למעט אחת, היא ביתך. יש שעברו יושביהן מן העולם לפני שנים רבות מספור; באחרות נכחדו היושבים אך לפני שנות דור. ובכל חומה וחומה, בכל עיר ובכל נחלה, תמיד גורם אחד היה, ואחד בלבד, לאבדנם. התדע מהו?
לא אדע, השיב עזרויה וקולו רועד ועיניו לחות. הנהן האיש לאיטו ואמר: הידיעה, היא שהביאה לאבדנם. כל קהילה, כיוון שנודע לה דבר העולם שבחוץ, נחרץ דינה. במוקדם או במאוחר יבקשו האנשים לצאת, והדבר ממיט עליהם אסון. הושיט האיש יד והצביע אל החומה שבהרים. אומרים, מלחמה גדולה היתה שם, אמר. נתפלג העם לשני פלגים, ויילחמו ביניהם. זה אומר: נצא, וזה אומר: לא נצא. שלחו איש יד באחיו עד שמתו כולם. הפנה האיש את ידו המורה אל עבר היער הגדול. אי-שם, אמר, חומה נוספת: והם בנו להם מגדל וראשו בשמים ויעלו בו אל מעבר לחומה, ויבואו אל חומות אחרות להפיץ הבשורה, ואך בחסד האלוהים לא באו גם לזאת שכאן; ובכל מקום בו דרכה כף רגלם, הביאו עמם חוליים ונשאו בשובם מחלות חדשות שלא נודעו עד-הנה, ומתו כולם בייסורים גדולים.
התקרב האיש אל עזרויה, והלה נרתע צעד לאחור. לא אפגע בך, אמר האיש, כל רצוני שתבין את שאירע ואת שהווה ואת שעתיד לקרות. במוקדם או במאוחר, דינו של עולם שבחוץ להתגלות. כפי שיצאת אתה מתוך חומה שלך, כך יצאו גם אחרים, והיו מביניהם שעשו דרכם בחזרה וסיפרו את שראו; ושום תורה, שום אמונה, לא עמדה במבחן הגדול הזה. מכאן תבין בוודאי פרכה גדולה: כדי לעצור את הכוח המשמיד שבידיעה החדשה הזו, חייב שיהיה מי שמבעוד מועד ידענה, ומן האחרים ימנענה.
והאדמה רעדה אז תחת רגלי עזרויה, כי שכלו החל מבין, גם אם טרם יכול היה לנסח הבנתו במילים. והאיש המשיך לדבר: אחד שיודע אין בו די, אמר, כי היה ותקרנו תאונה, יאבד הידע והיה כלא היה; ושלושה כבר רבים הם יתר על המידה. שניים הם, שניים בלבד, שינהיגו אנשיהם אם בגלוי ואם בסתר, ויחרפו נפשם בכל דור ודור למען הכלל, ויעמידו תלמידים אחריהם. ומשאם של שניים אלה קשה ונורא: כי על האחד נאסר לומר את אשר הוא יודע ומאמין, וחייב הוא להעמיד פנים תמיד; ולשני אין איש מקשיב. ויקרב עוד צעד, ועזרויה לא נע.
מוות נורא מת יוסף בן-רחמים, אמר האיש. לא כך נועדו פני הדברים להיות, ואף על פי כן מת, וממני נבצר אף להראות את כאבי; וגם אני כבר איש זקן, ויורש לא מצאתי. זקוקים אנו לך, עזרויה. לנחלת שם ולנחלת יפת אין תקווה בלעדיך. חזור עמי.
ועזרויה שתק, והניח ידו ביד הרב הגדול, ויצעדו שניהם בחזרה אל עבר החומה.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
אהבתי (חדש)
Xslf יום שני, 27/03/2006, שעה 12:51
תודה על הסיפור המצויין :-)
|
|
|
|
|
:-O (חדש)
ניקי יום שני, 27/03/2006, שעה 15:14
נפלא! פשוט נפלא! ודורש ניתוח, אבל קודם אני צריכה להרגע קצת. :)
|
|
|
|
|
סיפור מצויין (חדש)
גל יום שני, 27/03/2006, שעה 15:37
פשוט... מצויין.
|
|
|
|
|
אהבתי (חדש)
עופר יום שני, 27/03/2006, שעה 18:11
יש מעט מדי סיפורים שמתבססים על רקע יהודי.כן ירבו.
|
|
|
|
|
ככה? ככה אתה מפרסם סיפור ולא מודיע? (חדש)
לילי יום שני, 27/03/2006, שעה 21:03
מייל? משהו? אתה לא יודע שאני מחכה בנשימה עצורה שתפרסם עוד משהו? אתה כזה... עידו! זה מה שאתה! באמת. עד שכבר יש לי את הפריבילגיה של להכיר סופר מוכשר, איפה הצומי שמגיע לי בדין, איפה?
והסיפור? טוב... נפלא, מה ציפית?
|
|
|
|
|
לא אהבתי בכלל ! (חדש)
שלום יום שלישי, 28/03/2006, שעה 16:29
אני חובב מושבע של ספרות פנטזיה אך לא הצלחתי
להתחבר לדבר הזה. אולי מאחר ואני מחשיב את זה
לזלזול בדברי קודש. הספר הזה ע''פי דעתי
לא יצליח במכירות. נקודה.
|
|
|
|
|
איזה ספר? (חדש)
ניקי מתעניינת יום שלישי, 28/03/2006, שעה 21:12
בתשובה לשלום
|
|
|
|
|
כן, גם אני תהיתי (חדש)
עידו גנדל יום שלישי, 28/03/2006, שעה 22:21
בתשובה לניקי מתעניינת
ובכל זאת, מעניין לציין שזו לא הפעם הראשונה שהמילה ''ספר'' מוזכרת בקשר לסיפור הזה...
תודה רבה מקרב לב לכל המגיבים; ולמגיב שלום - אני מתנחם בכך שהחסרון הגדול שמצאת בסיפור הוא ''חילול הקודש'' שבו, אם כי אני מבטיח לך שהוא בעיני המתבונן בלבד.
ועוד תודה קטנה לניר העורך, שבעקבות הערה שלו הפכתי את סוף הסיפור לשונה לגמרי ולמוצלח הרבה יותר.
|
|
|
|
|
תבוא כל יום... ;-) (חדש)
NY יום שלישי, 28/03/2006, שעה 22:42
בתשובה לעידו גנדל
|
|
|
|
|
אני הייתי רואה בזה צורה של מחמאה. :-) (חדש)
Boojie יום רביעי, 29/03/2006, שעה 0:17
בתשובה לעידו גנדל
אגב, לא הגבתי עדיין, אז הנה: אחלה סיפור. אני עדיין מתלבטת לגבי דעתי על המסר שלו, אם אצליח להחליט מהו בדיוק, אבל הסיפור עצמו נהדר. הולך להיות מועמד חזק מאד לגפן השנה, לעניות דעתי (וזו חוכמה קטנה מאד).
|
|
|
|
|
במה, בחילול הקודש? (חדש)
עידו גנדל יום רביעי, 29/03/2006, שעה 11:24
בתשובה לBoojie
אין לי שום בעיה עקרונית עם העניין, פשוט שבמקרה הנ''ל לא הייתה כוונה כזאת ולדעתי - אם קוראים את הסיפור בתשומת לב - גם לא חילול קודש בפועל.
ותודה :-)
|
|
|
|
|
יש גירסת במאי? (חדש)
רד פיש יום חמישי, 30/03/2006, שעה 2:38
בתשובה לעידו גנדל
כי אני לא יודע מה בדיוק היתה התרומה של ניר, אבל אני דווקא אהבתי מאוד את כל הסיפור - מלבד הסוף. (ספוילרים, אם מישהו קורא את התגובות בלי לקרוא את הסיפור, משום מה). הסוף היה ''סצינת דמבלדור'': זקן חכם מופיע ונושא נאום שבו הוא סותם לגיבורנו את כל החורים בעלילה ועונה על כל שאלותיו. גם הצורה שבה הרב פשוט הופיע היא מאוד לא סבירה, מסיבות פרקטיות ונטפקניות לגמרי: מה, הוא עקב אחריו עד לחומה, ודרך המנהרה, בלי מקור אור כלשהו, וכל זה בלי שעזרויה יבחין בכך ורק כדי להפתיע אותו?
הייתי מעדיף סוף שונה, שבו הגיבור מגלה את הדברים במקום שהם יסופרו לו. אבל אני חוזר ואומר שזאת נקודה שלילית קטנה בסיפור מצוין בסך הכל.
|
|
|
|
|
וואלה, הצבעת בדיוק על מה שהטריד אותי (חדש)
Boojie יום חמישי, 30/03/2006, שעה 4:14
בתשובה לרד פיש
ולא הצלחתי להניח עליו את האצבע. מסלקת מידע פתאומית בסופו של סיפור שדווקא רוב המידע בו מתגלה בהדרגה ובטבעיות.
אבל גם אני מסכימה שזו בעיה מינורית.
אבל האמת, מטריד אותי יותר המסר של הסיפור. היציאה מהחומות זה רע, ומישהו צריך לשמור על בני האדם הטיפשים שלא יגלו יותר ממה שבריא להם, ולשם כך צריך את האדונים הנסתרים שוחרי הטוב שיגנו על בני האדם מטיפשותם-הם, או מיתר סקרנות, או משהו. איך שלא מסובבים את זה, בסופו של דבר הסיפור מצביע לכיוון הזה. סקרנות יתרה זה רע, ובני אדם צריכים שמישהו חכם יגונן עליהם מהידע שמסוכן להם, ואל תחקור במופלא ממך. אני נורא מנסה לפרש את זה בכיוון אחר, ולא מצליחה.
זה מסר מטריד. וכשהוא מופיע בסיפור שנכתב באצטלה דתית-לכאורה, הוא מטריד עוד יותר.
|
|
|
|
|
אבל זה רק חצי מהמסר [להסביר או לא להסביר?...] (חדש)
עידו גנדל יום חמישי, 30/03/2006, שעה 8:09
בתשובה לBoojie
|
|
|
|
|
טוב ,יש שם גם עוד נושא (חדש)
יעל יום חמישי, 30/03/2006, שעה 9:45
בתשובה לBoojie
שהאמת גורמת למחלוקת פנימית שהיא הרסנית עוד יותר מהאמת עצמה.
|
|
|
|
|
לעידו-הסיפור מופלא ונהדר. לגבי כפילות התפקידים... (חדש)
flower1233 יום חמישי, 30/03/2006, שעה 14:41
בתשובה לBoojie
הרעיון הזה מוכר לי מהספר ''עריסת חתול'' של קורט וונגוט. גם שם מדובר בכפילות תפקידים כזו, שפועלת במקום שבו אין ישועה, מלבד האמונה עצמה. לא נראה לי שמדובר ב''אל תחקור במופלא ממך'' אלא, בהתבסס במידע שמביא הרב הגדול, וזה דבר שאין באפשרותו של הצעיר ללמוד בכוחות עצמו [אחרת היה נדבק במחלות ומביא להרס האנושות - יושבי החומה - בעצמו], שמור על ניצוץ בריאות אנושי, שמור על עמך ממחלות, מהרס גילוי. כי כל עוד העם למד, עובד, פועל, מתנהל בדרך המוכרת - זה פתרון לשגעון, לידיעה של שממה, חולי, אכזבה שישאו חורבן עמם.
וכן, גם אני שואלת את השאלה: איך הגיע הרב הגדול למקומו של התלמיד מבלי שידע ואיך לא זיהו הצעיר, בשומעו את קולו.
מה שמעניינת היא המסורת, מסורת סמויה שעוברת ממורד לתלמיד, על האמת ה..סופית?
תודה על העונג שבקריאה. :-)
|
|
|
|
|
אני בעד מסרים מטרידים מהסוג הזה. (חדש)
ניקי יום חמישי, 30/03/2006, שעה 20:52
בתשובה לBoojie
הם יותר מעניינים ממסרי ''אמהות ופאי תפוחים'' (ע''ע טרקי סיטי), ומשאירים סימן שאלה לגבי עמדת המחבר. במיוחד כשהחברה המתוארת בסיפור עשויה להזכיר קהילות מסויימות החיות בינינו, אהממ אהממ.
לגבי הסוף - מש''א. זה אינפודאמפ גס (לפחות, גס יחסית לתחכום של שאר הסיפור), וחבל. מצד שני, אני אוהבת את הרעיון של הסוף, גם אם הצורה שבה הוא בוצע לא מושלמת.
|
|
|
|
|
אני אישית מעדיפה שאלות פתוחות (חדש)
Boojie יום חמישי, 30/03/2006, שעה 23:43
בתשובה לניקי
על פני מסרים.
|
|
|
|
|
זה לא קצת פשטני? גם מסר משאיר שאלה פתוחה. (חדש)
ניקי יום שישי, 31/03/2006, שעה 10:33
בתשובה לBoojie
במיוחד מסר ''בעייתי במופגן''. האם אני מסכים למה שמשתמע מהסיפור? האם *המחבר* מסכים? איך אפשר לפרש את זה אחרת?
בוא נגיד שאם המסר היה מסר פרובוקטיבי אך מוכר המשויך לקבוצה פוליטית כלשהי, משהו שסביר להניח שהמחבר מגיש אותו ללא אירוניה - נניח ''בני אדם הם גורם הרסני לאיכות הסביבה מטבעם ולפיכך נגזר עליהם להיכחד'' - הייתי משתעממת או מתלוננת על הטפה. אבל זה לא המקרה. בעיניי.
|
|
|
|
|
לא לטעמי. (חדש)
Boojie יום שישי, 31/03/2006, שעה 12:04
בתשובה לניקי
אבל נו, באמת, אם זה היה סיפור רע, אולי הייתי משתעממת ומתלוננת על הטפה. אבל זהו, שזה לא סיפור רע. זה סיפור טוב. זה בעצם מה שמשנה, לא?
|
|
|
|
|
זה אינטרנט פה. (חדש)
ניקי יום שישי, 31/03/2006, שעה 19:59
בתשובה לBoojie
מה שמשנה זה שנתווכח.
|
|
|
|
|
אה, וואלה, שכחתי. (חדש)
Boojie יום שישי, 31/03/2006, שעה 21:45
בתשובה לניקי
כלומר, אה, בעצם, לא נכון, ניקי, את טועה! לא חייבים להתווכח באינטרנט! אפשר גם להסכים! ו, אה...
|
|
|
|
|
וואלה, הצבעת בדיוק על מה שהטריד אותי (חדש)
ethereal יום שישי, 31/03/2006, שעה 22:58
בתשובה לBoojie
''היציאה מהחומות זה רע'' - תלוי בעיני מי...לא בעיני מי שנמצא מחוץ לחומות, זה בטוח.
''ומישהו צריך לשמור על בני האדם הטיפשים שלא יגלו יותר ממה שבריא להם'' - והמישהו הזה...תכפילי אותו בכמה אלפים.. עובד קשה ביום יום כדי לשמר את הטיפשות הזו בקרב תלמידיו לדורי דורות.
''איך שלא מסובבים את זה, בסופו של דבר הסיפור מצביע לכיוון הזה. סקרנות יתרה זה רע, ובני אדם צריכים שמישהו חכם יגונן עליהם מהידע שמסוכן להם'' -סקרנות יתרה זה לא 'רע' בעיני הדרקונים...שהם לדעתי בעצם דרקונים רק בעיני אלה הנמצאים בתוך החומות.
''זה מסר מטריד. וכשהוא מופיע בסיפור שנכתב באצטלה דתית-לכאורה, הוא מטריד עוד יותר'' - זה מטריד כי זה בדיוק מה שקורה במציאות היומיומית, ובאופן מרוכז למדיי בבני ברק, מאה שערים וכד', וכשהוא נכתב באצטלה דתית - הוא דווקא מובן לי יותר ומפחיד פחות כי אז כל המושגים שהזכרת כגון ''מסוכן'', ''לא בריא''...מאבדים את כ ל עוצמתם.
לבסוף, זו רק פרשנות סובייקטיבית שלי. מאד הייתי רוצה לשמוע מה יש לכותב לומר.
קצת שקיפות לא תזיק.
|
|
|
|
|
את לוקחת את הפרשנות לכיוונים (חדש)
עידו גנדל שבת, 01/04/2006, שעה 0:03
בתשובה לethereal
שמתאימים לפורומים מסוג שונה לגמרי.
בכל מקרה, לא נראה לי מן הראוי שאסביר כאן למה התכוונתי בכתיבה. הסיפור אמור לדבר בעד עצמו. מה שאני כן יכול להבטיח זה שלא כתבתי אותו מתוך אג'נדה מסוימת.
|
|
|
|
|
את לוקחת את הפרשנות לכיוונים (חדש)
ethereal שבת, 01/04/2006, שעה 21:32
בתשובה לעידו גנדל
אה אוקיי. לא ידעתי שיש כיוונים מסוימים שעליי לקחת את הפרשנות שלי אליהם וכיוונים שפשוט לא מתאימים לפורום הזה. יש לכם רשימה של ''כיוונים'' מותרים/אסורים/לא מתאימים?
כי אני דווקא התרשמתי שיש כאן חופש מחשבתי...ואפילו קראתי כמה תגובות פרועות למדיי, גם כמה מעצבנות, טיפשיות, חכמות ופלצניות - עם כיוונים שונים ומשונים שבחינה מעמיקה יותר מצידך/כם תגלה/ו שאף הם יכולים להיות רלוונטים לעוד כמה פורומים מסוג זה או אחר...אבל היי...נראה לי שאניח לזה.
|
|
|
|
|
את לוקחת את הפרשנות לכיוונים (חדש)
ethereal שבת, 01/04/2006, שעה 21:42
בתשובה לעידו גנדל
ודבר נוסף,
כשאני אומרת שקיפות חלקית - אני מתכוונת לכך שבשלב מסוים, הכותב יכול להעניק לקוראיו טעימות מקווי החשיבה/מחשבה שלו בהקשר לכתבים אלו או אחרים שלו. עושים את זה סופרים, משוררים ואמנים רבים וזה לא ממש נורא, להיפך, זה מקרב את הקורא אל הכותב. אתה כנראה מעדיף להישאר סתום ולהתענג על...... אופס, זה כבר כנראה מתאים לפורום אחר.
|
|
|
|
|
אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל אוסף. (חדש)
Boojie שבת, 01/04/2006, שעה 3:19
בתשובה לethereal
עם ''מראית עין'', ''גילוי נאות'' ושאר ירקות שאספתי לאחרונה בפורום אורט, ו''שקיפות'' חסר התחליף שצץ פה (בהקשר ספרותי, כמה מתמיה) אני חושבת שכבר יש לי בסיס התחלתי טוב לאוסף החדש שלי של מילות-באז-שנתקעות-במקומות-הכי-לא-רלוונטיים.
מי שמוצא דוגמאות נוספות, שיפנה אותן אלי בבקשה.
הממ. ''מיסיונריות'' יכולה להיחשב מילת באז, לדעתכם?
|
|
|
|
|
איך אפשר בלי (חדש)
לילי ששה לסייע שבת, 01/04/2006, שעה 12:00
בתשובה לBoojie
''פוסט-מודרניזם''? המילה הכי משומשת על ידי הכי הרבה אנשים שלא יודעים מה היא אומרת...
|
|
|
|
|
יש גירסת במאי? (חדש)
ethereal יום חמישי, 30/03/2006, שעה 11:24
בתשובה לרד פיש
טוב, זה לא אמור להיות דו''ח אינפורמטיבי, מה שמשאיר לך את האפשרות גם להנות יותר מהקריאה, גם ללמוד משהו מהכתיבה (אם זה מעניין אותך) וגם לטפח מעט את דמיונך. לא הצליח?
וכל זה מבלי להתייחס עדיין לתוכן.
|
|
|
|
|
מה? (חדש)
רד פיש יום חמישי, 30/03/2006, שעה 13:06
בתשובה לethereal
אם השאלה שלך באמת מופנית אלי, לא הבנתי כלום.
|
|
|
|
|
מש''א (חדש)
kenny יום שישי, 31/03/2006, שעה 8:11
בתשובה לרד פיש
הדפסתי את הסיפור כבר לפני כמה ימים, ורק אתמול בלילה הגעתי לקרוא אותו. ואכן - הסוף הוא הנקודה החלשה ביותר שלו. בעיניי זה לא כ''כ מינורי, כי הסוף משפיע רבות על ה''טעם'' של הסיפור שנשאר לאחר סיום הקריאה שלו והוא פוגע בקסם של שאר הסיפור.
|
|
|
|
|
סצנת דמבלדור (חדש)
עידו גנדל יום שלישי, 04/04/2006, שעה 9:36
בתשובה לרד פיש
אני לא אכנס להסברים - הכל אמור היה להיות מובן מהסיפור עצמו - אבל אני בהחלט מוכן להסתפק במכירות כמו של הארי פוטר :-)
תודה.
|
|
|
|
|
יפה להפליא, ושפתו עשירה כצפיחית בדבש (-:... (חדש)
חגי אברבוך יום שלישי, 28/03/2006, שעה 23:42
ומשחקים על גבי משחקים בשפה, ושלל המצאות, ושיבוצים, ו''טרוף טורף יוסף'' מבריק במיוחד! בהחלט אמצא את עצמי קורא את הסיפור הזה כמה פעמים בשבועות הקרובים.
ניטפוק קטנטן - ה''דרקונים'' קצת נזנחו, לדעתי, בדרך - נראה לי שפחות הובהר מה 'תפקידם' בעולם הזה.
בעיקר הרגשתי שמדובר על האופן שבו הפחד של אנשים מן ה'חוץ' מביא אותם לידי כך שהיציאה אל החוץ כבר בלתי אפשרית להם בבת אחת; אולי זה משל על תהליך הלמידה האיטי של בני-האדם, אולי משל על 'משל המערה'. כך או כך, הכתיבה ססגונית ומושכת את הלב.
כן ירבו.
|
|
|
|
|
עצוב (חדש)
חנה יום רביעי, 29/03/2006, שעה 17:22
למה הסיפור השאיר אותי כ''כ עצובה?
|
|
|
|
|
כי כמו כל סיפור מד''בפ טוב, (חדש)
Sabre Runner יום רביעי, 29/03/2006, שעה 20:03
בתשובה לחנה
הוא זורק אותנו לעולם אחר כדי לדבר על המציאות.
אני עדיין לא בטוח אם הכוונה בסיפור היא לצורך ברע כמו הצורך בטוב, על האטימות של הממסד הדתי, על הסיכון בלדעת יותר מדי, על הצורך בזה, על 'גיבורים אמיתיים', על החלטות קשות או בכלל על משהו אחר אבל זאת בכל מקרה המציאות שלנו.
הדבר היחידי שהפריע לי בהתחלה היא השפה. לפי דעתי, המנוע הגרפי הכי טוב שיש הוא הדמיון והנתונים שאני נותן לו הם סיפורים. אז השפה הזאת נתנה לי קצת Conflicting Data אבל אחרי כמה פסקאות, כשנזכרתי בנשכחות משיעורי ספרות ותנ''ך, הכל עבד יותר חלק.
היה ויכוח על זה בפורום כותבים בתפוז, על הבחירה האומנותית של 'לא לשים גרשיים כשהדמויות מדברות'. אני חושב שהסיפור הזה מדגים שלא רק שאפשר לעשות את זה וזה לא מפריע, אלא שעדיין אפשר לכתוב בשפה גבוהה ותנ''כית כזאת וזה יעבור מצויין.
עכשיו השאלה שנשארת היא למה אני מצביע בגפן? 'מודה אני' או 'קדמת עדן'?
|
|
|
|
|
מעולה (חדש)
יעל יום רביעי, 29/03/2006, שעה 22:11
קסום, סוחף, מרתק, מעניין ומעורר מחשבה. מאוד מאוד אהבתי.
כל הכבוד.
|
|
|
|
|
קראתי ולא הבנתי (חדש)
GrifiN יום חמישי, 30/03/2006, שעה 0:40
בתשובה ליעל
ממש לא הבנתי את הסיפור. אולי זה בגלל שאינני מצליח להתחבר לשפה הזאת.
|
|
|
|
|
דווקא אתה לא מצליח להתחבר לשפה? (חדש)
יעל יום חמישי, 30/03/2006, שעה 0:48
בתשובה לGrifiN
מה שאני הבנתי מהסיפור:
קרה איזה אסון אקולוגי. אנשים בנו חומות גבוהות, והסתגרו בפנים. חלפו כמה וכמה דורות. בתוך אחת החומות התפתחו גירסאות שונות של היהדות, שלאחת מהן אנחנו מתוודעים דרך עיניו של הגיבור. בגירסה זו חלקים מהיהדות המקורית התערבבו במיתוסים אחרים ונוצרה גירסה מעוותת אמנם, אך עם זיקה חזקה למקור.
בכל דור יש אדם אחד או שניים שיודעים את האמת על מה שיש בחוץ, ואף על היהדות המקורית, אבל למען שרידת המין האנושי הם חייבים לשמור על הידע הזה בסוד. כי הם למדו כבר מזמן שקהילות שיוצאות מתוך החומות המגוננות מושמדות.
ויש בזה גם סיכום והסבר לסיפור, וגם אלגוריה חזקה לימינו. לדעתי זה המיטב של המדע הבדיוני, סיפור שמדבר בכמה רמות.
|
|
|
|
|
אני הבנתי את זה קצת אחרת... (חדש)
לילי יום חמישי, 30/03/2006, שעה 8:21
בתשובה ליעל
זו לא היציאה מהחומות שמשמידה, זה הידע שיש עולם בחוץ - שמעורר מלחמות פנימיות ומרסק את כל מה שהאנשים בפנים מאמינים בו.
|
|
|
|
|
כמו שאני הבנתי את זה - גם היציאה מהחומות (חדש)
יעל יום חמישי, 30/03/2006, שעה 8:44
בתשובה ללילי
או שהמלחמה הפנימית משמידה, או שעצם היציאה מהחומות משמידה. כי אם הדרקונים צריכים להתאמץ כדי להגיע לתוך החומות, אז מחוץ לחומות הם מסתובבים חופשי. ומי יודע אילו עוד זוועות יש שם?
|
|
|
|
|
מצויין, בראוו (חדש)
ניר א. יום חמישי, 30/03/2006, שעה 1:21
מאיפה להתחיל לשבח ?
מהשפה, שמצליחה להישמע ארכאית אך מובנת ?
מהיכולת לזרוק אותך לעולם, בלי להאביס אותך יותר מדי במידע ?
מהגיבורים הפשוטים אך שובי הלב ?
מהיידשקה ?
אגב, בדיוק חשבתי על זה שאף פעם לא קראתי, לא בסיפור רגיל ובטח לא בסיפור מד''ב את תפילת הקדיש או משהו קרוב לכך.
או אולי מהיכולת לצרף את כל המרכיבים הללו בלי שהם ידרסו אחד את השני, בלי שאחד התבלינים יאפיל על השאר
ופעם נוספת, מחיאות כפיים.
הבעיה היחידה בסיפור הזה היא שהוא מראה לי כמה קשה לכתוב טוב.
|
|
|
|
|
מי זה הכותב המדהים הזה? (חדש)
ethereal יום חמישי, 30/03/2006, שעה 11:54
פעם ראשונה כאן...נעים מאד!
אני מתה על פלספנים כמוכם, הלואי והיה לי מורה טוב כמו יוסף, אני בטוחה שיכולתי להיות תלמידה טובה לפחות כמו עזרויה...אלא שאני הייתי בוחרת לא לחזור לעולם ההלכתי, המנוכר, המנותק, האטום, המפלה,החי בתוך בועה ומנתק עצמו וילדיו מהאמת והשקר שמחוץ לבועה הנוקשה שלו. אבל הכותב כאן סגר על סוף אחר...שהוא לא פחות טוב מהבחירה שלי כמובן, אבל אם כבר חוזרים לבועה...אז לפחות להיכנס פנימה ולהפיץ את ''דרך הדרקונים'' ..לא לשניים ולא לשלושה אלא לכמה שיותר...ולקוות שתוך זמן קצר לא אשאר שם בודדה. (זה כשלעצמו נשמע היום כמו מדע בדיוני, מילא)
עד כאן לגבי התוכן...סלחו לי על סדרי העדיפויות שלי, אני פשוט דרקון מאד חופשי שהתקשה להתעלם מתכני הסיפור.
אגב, לפי תפיסתי, הנושא שעומד על הפרק מאד לא קשור למדע בדיוני, ובכל זאת השילוב שנעשה בסיפור בין המציאות לדימיון עם התוספת של היכולת המושלמת להעביר זאת בשפה שנבחרה - היא פשוט ייחודית.
בקיצור, סיפור מרתק, כתוב מצויין, נוגע ללב ומהנה לקריאה למרות שהתמונה בסה''כ מאד מציאותית ועגומה.
אז מי זה המוכשר שכתב את הסיפור?
|
|
|
|
|
שמו של המוכשר (חדש)
NY יום חמישי, 30/03/2006, שעה 11:58
בתשובה לethereal
מופיע בראש הסיפור. הקשה קלה על השם האמור תספק פרטים נוספים.
ברוכה הבאה.
|
|
|
|
|
באמת סיפור מקסים. (חדש)
אינסומניאק יום שישי, 31/03/2006, שעה 9:37
כיף לראות אותך משתפר עם הזמן, סיפור מצויין.
בעניין הסוף, מה שהטריד אותי (בנוסף לקלות) הוא שאין לו הסבר או סיבה טובה מספיק. כלומר, אתה מציג תיזה אקולוגית כזאת - צא מהחומות והיכחד. אבל אין ממש הסבר, הדרקונים? תנאי הסביבה? מה? זה היה חסר לי.
רק אל תפסיק לכתוב.
|
|
|
|
|
תודה. ולשאלתך, (חדש)
עידו גנדל יום ראשון, 02/04/2006, שעה 8:49
בתשובה לאינסומניאק
את התזה ה''אקולוגית'' הזאת הרב מציג, לא אני...
---------------------
ובלי שום קשר אליך, סתם חשוב לי להבהיר, לאור אופיין של כמה מהתגובות שהתקבלו: אני *לא* נכנס ומגיב לעצמי בניקים אחרים! :-)
|
|
|
|
|
תודה על התשובה. ו... (חדש)
אינסומניאק יום ראשון, 02/04/2006, שעה 9:35
בתשובה לעידו גנדל
אני בטוח שכל מי שצריך, יודע שאין סיכוי שאתה עושה את זה.
|
|
|
|
|
LOL (חדש)
Boojie יום ראשון, 02/04/2006, שעה 16:00
בתשובה לעידו גנדל
עצם המחשבה...
|
|
|
|
|
סיפור מעולה! (חדש)
סתם אחת שבת, 01/04/2006, שעה 15:21
תודה.
|
|
|
|
|
לא אהבתי... (חדש)
דניאל שבת, 01/04/2006, שעה 22:30
ב''ה
אני חושב שהלשון של הכותב היא דלה למדי, והדמויות בסיפור לא מפותחות כל צרכן, לכן אני נאלץ לומר שלא אהבתי את הסיפור.
|
|
|
|
|
דלה? (חדש)
יעל שבת, 01/04/2006, שעה 23:58
בתשובה לדניאל
זכותך כמובן לא לאהוב את הסיפור, זכותך לחשוב שהדמויות לא מפותחות, אבל הלשון שלו דלה?
אתה מוכן בבקשה להסביר במה היא דלה? אם יש משהו שלא עלה בדעתי להגיד על הסיפור, זה שהלשון שלו דלה.
|
|
|
|
|
וואוו! (חדש)
דינה שבת, 01/04/2006, שעה 23:29
נכנסתי במקרה וזה פשוט מדהים!!!
|
|
|
|
|
תגובה למגיבים (חדש)
בת-שם יום שלישי, 04/04/2006, שעה 14:59
טוב, אני אנסה להיות מאוד זהירה, כי משום מה קבלתי את הרושם שפה באתר לא אוהבים אנשים זרים עם דעות אחרות.
קבלתי את הרושם מהתגובות(ואני מדגישה,לא מהסיפור) שאנשים משווים את מה שקורה בסיפור למה שקורה בחברה החרדית כיום.
בתור חרדית,אני לא חושבת שזה נכון.
אולי זה נכון שיש חומה, אבל לעניות דעתי הידע נמצא בתוכה,ולא מחוץ לה.
קטונתי מלדבר בשם ציבור שלם, אני יכולה לספר על עצמי. אני לומדת במקום בו יום יום באופן קבוע מקדישים שלוש שעות לפני שהקורסים מתחילים לדיונים על השקפה,ידע,אמונה,התבוננות על עצמי, על הסביבה ועל העולם. יש עידוד של שאלות ותשובות ויחס לכל נקודה בנושא המחשבה. אני לא חושבת שיש הרבה מוסדות ללימודים שכ''כ משקיעים בידע ובהבנה של התלמידים.
אני יודעת שתלמידים חרדים מקבלים באופן קבוע שיעורים על מוסר והשקפה.
הידע נמצא אצלם.דבר לא מוסתר. להפך,הם מתורגלים מאוד בלשאול,לא לקבל דברים כמובן מאליו,לחקור ולהבין.
ואןלי לכן הם אוהבים לחיות בתוך החומה,ליד המעיין. סתם נקודה למחשבה...
|
|
|
|
|
ברוכה הבאה! (חדש)
עופר יום שלישי, 04/04/2006, שעה 19:29
בתשובה לבת-שם
אחת הבעיות שלי (ומהרושם שלי, של הרבה מהמגיבים) הוא לא שהאנשים חיים בתוך החומה או מחוץ לחומה, אלא שלא ניתנת להם אפשרות הבחירה בין האחד לשני.
ואם נדבר על החברה החרדית:לא זו הצורה שהיא נראית מבחוץ לא לשווא השם הפופולרי של הזרם(או קבוצת הזרמים) הזה ביהדות מגיע מאותו שורש של המילה ''חרדה''.למתבונן הרגיל מבחוץ נראה שהזרם הזה חרד מפני שינוי, לאו דווקא טכנולוגי אלא בעיקר ערכי, ובאופן מטפורי ''מקיף עצמו בחומה''.זה לא דבר רע בהכרח, אבל לרוב האנשים היום(ואני ביניהם) זה נראה כהגזמה, ואם להגיד את האמת, הבעיה העיקרית שלי עם החברה החרדית היא העובדה שהעסקנים שלה מנסים לכפות עלי(שאיני חרדי, ואיני שומר מצוות) את אותן נורמות שהם חיים על פי הן, מעבר לכך- אדם באמונתו יחיה.
נ''ב אם נפגעת ממשהו שכתוב בהודעה הזו, התנצלותי הכנה.
|
|
|
|
|
חרדה (חדש)
בת-שם יום רביעי, 05/04/2006, שעה 12:09
בתשובה לעופר
החרדה של החרדים באה מרבונו של העולם ולא משום דבר אחר.
זה נכון שלפעמים שינוי עלול לסכן את אורח החיים החרדי, כי היהדות בעיקרון מושתת על מסורת,וניתוק של המסורת מביא להרס רוחני גדול,אבל הפחד הוא לא מהשינוי אלא מהסיבה שהובילה אליו-וזה הבדל מאוד דק..
אני קוראת עוד פעם את מה שכתבתי וזה נראה קצת כמו הטפה. אז לא. לא באתי להטיף או משהוא,אני מצטערת אם זה נראה ככה, רק רציתי לומר ששינוי זה לא בהכרח דבר טוב...
ועל העסקנים החרדים, אל תדבר איתי. אני בטח לא מי שתסביר את התנהגותם. גם ככה נזקקתי לכל אמונת החכמים שבי כדי להצביע להם...
הנקודה הכי חשובה לדעתי,שבגללה הגבתי פה מלכתכילה היא להבהיר שכן יש אפשרות בחירה. וגם אם קשה להאמין, רוב החרדים רוצים להיות כאלה:)
|
|
|
|
|
אני, האמת, לא חושבת שזה קשור (חדש)
Boojie יום שלישי, 04/04/2006, שעה 20:39
בתשובה לבת-שם
דווקא לחברה החרדית. כל חברה שיש בה דוֹגמה מסוימת - וגם בחברה החילונית זה קורה הרבה - משולה בעיניי למה שמתרחש בסיפור הזה.
בני אדם תמיד נוטים להתגדר באמונות המושרשות שלהם ולהעלים משדה הראיה שלהם דרכים שונות להבין את העולם. זו תכונה שמוטבעת עמוק בתהליכי המחשבה המולדים שלנו, ולפעמים יש בה ערך, אבל הרבה פעמים היא מקשה עלינו לראות דברים ששונים מהאמונות הקיימות שלנו.
אני בכוונה לא נכנסת כאן לדיון בחברה החרדית כשלעצמה. אתר האגודה לא נראה לי המקום הנכון להיכנס בו לדיונים לגבי יתרונות דרך החיים החרדית או החילונית.
|
|
|
|
|
אבל הנושא הכי חשוב נשכח - (חדש)
עידו גנדל יום שלישי, 04/04/2006, שעה 21:03
בתשובה לבת-שם
מה חשבת על הסיפור, כסיפור? :-)
ואני אחזור שוב, למען הסר ספק: למרות המינוחים וקווי הדמיון המסוימים, לא כתבתי את הסיפור הזה כאמירה על החברה החרדית. כל אחד מוזמן לפרש אותו כרצונו.
|
|
|
|
|
הסיפור בהתחלה הרתיע אותי - (חדש)
בת-שם יום רביעי, 05/04/2006, שעה 11:58
בתשובה לעידו גנדל
האמת, היה לי קשה להתחיל ולקרוא סיפור שהמשפט הראשון שלו כופר בצורה כ''כ גסה באחד בעיקרי האמונה. אבל קראתי והתרשמתי מאוד. הסיפור יפה מאוד וכנה מאוד.
אני שמחה שקראתי.
סתם הערה,אולי קטנונית: קשה לי להאמין שבאיזה שהיא צורה תתפתח יהדות שזוכרת קדיש על כל מילותיו ולא זוכרת שהאלוקים הוא אחד. אם זוכרים תפילה,אז מה עם 'אדון עולם'-''והוא אחד ואין שני להמשיל לו, להחבירה'' ומה עם '13 עיקרים'-''אני מאמין...הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים...''? אלו תפילות שכל ילד מגיל3 אומר יום יום. זה קצת לא הגיוני...
|
|
|
|
|
יש לי סברה בשבילך. (חדש)
pink cigarette יום חמישי, 06/04/2006, שעה 11:50
בתשובה לבת-שם
הביטוי ''אלוהים אדירים''.
בהתחשב בהווה שלנו, ובמצב השפה העברית כיום (ומצבה הולך ומתדרדר, אני בטוחה ששמת לב), אני חושבת שביטוי שגור כמו זה יכול להספיק, במהלך השנים, כדי להפוך אל אחד לאלוהויות רבות. שימי לב שאין הרבה פירוט בנוגע לאותם אלים - אין פולחן לכל אחד מהם, אין להם שמות, או פנים.
לי זה דווקא מסתדר יפה.
|
|
|
|
|
לעניין הלשון בסיפור. (חדש)
מנחם בן-סרוק יום רביעי, 05/04/2006, שעה 16:12
אני חושב שחלקו כאן מחמאות לא מוצדקות ללשונו של המספר. כרגע אין לסופר סגנון משלו. הוא מגיש חיקוי, לא כל כך מוצלח לדעתי, של עגנון. הלשון אמנם ''עשירה '' במובן הזה שהיא כוללת בתוכה מספר רב של משלבים לשוניים מתקופות שונות של השפה העברית (למעט העברית המדוברת המודרנית), אבל זהו עושר השמור לבעליו לרעתו, הסיפור לא עומד לנגד עיניי כרגע ואני לא רוצה להלאות אתכם בדוגמאות, מספיק לומר שעידו עושה שימוש במבנים התחביריים של העברית המשנאית והמקראית למרות שאין לו מושג כיצד הם מתפקדים למעשה במשנה ובמקרא. הוא יוצר ערבוביה לא קוהרנטית של זמנים סיפוריים(למשל בשורה האחרונה של הסיפור). אולי זה לא מפריע לחלק מהאנשים שקראו את הסיפור כי מראש הם מתייחסים ללשונו של המספר כתוספת ''ססגונית '' לעלילה ולדמויות. לדעתי, לא כך צריך להיות. הלשון צריכה לשרת את הסיפור, לא לעטוף את הסיפור בקישוטים מצועצעים. עגנון לא כתב כמו עגנון כי הוא חשב שזה עשיר וססגוני, עגנון השתמש בעברית כמו כלי משוכלל שנועד להעניק אירוניה וסבטקסט לסיפור,הוא השתמש ברבדים לשוניים שהיו מתים עד תקופתו ויצק אותם לתוך מבנים תחביריים חדשים ומקוריים. לא מצאתי את זה אצל עידו.
גם אם נניח שעידו היה יודע מה לעשות עם העברית של עגנון, קיימת שאלה נוספת האם הבחירה הסגנונית הזו משרתת את הסיפור או מעכירה אותו. אני חושב שהבחירה הסגנונית הזו מעכירה את הסיפור, וחבל, כי לסיפור יש נקודת מוצא מעניינת, דמויות טובות, ומבנה לא רע. הייתי ממליץ לעידו לכתוב כמו שהוא מדבר, הוא נראה לי דובר רהוט יותר כאשר הוא משתמש בשפת האם שלו : עברית מודרנית. אני מאחל לך הצלחה, אני חושב שיש לך כישרון כמספר ואני מקווה שאני לא מחדש לך כשאני אומר שיש לך עוד הרבה עבודה
|
|
|
|
|
תשובות דונש בן לברט ;-) (חדש)
עידו גנדל יום רביעי, 05/04/2006, שעה 17:02
בתשובה למנחם בן-סרוק
השאלה האם הסגנון מוסיף לסיפור או גורע ממנו נתונה כמובן בידי הקוראים. אף על פי כן, אני מאמין שהביקורת שלך על השפה עצמה מתפרצת במידה מסוימת לדלת פתוחה, כי היא מתבססת על ההנחה המוטעית שניסיתי ליצור ''חיקוי של עגנון''.
אני לא מתיימר להיות מסוגל לכתוב סיפור בשפת המשנה, המקרא או בשפתו של עגנון מבלי לפזול או לתעות לסגנונות אחרים. עם זאת, אולי תוכל להבין טוב יותר את הסגנון(ות) שבחרתי דווקא לאור אחד הרעיונות המרכזיים שבסיפור עצמו.
ואני בהחלט מסכים שיש לי עוד הרבה עבודה, ולא רק בתחום הלשון...
תודה,
|
|
|
|
|
אה... (חדש)
Boojie יום חמישי, 06/04/2006, שעה 11:31
בתשובה למנחם בן-סרוק
אתה מדבר על סיפור שעוסק בחברה דתית בעתיד שבו הדת הפכה למין שעטנז של יהדות עם תוספות שמקורה אבד בערפילי הזמן, ואתה אומר ששפת שעטנז שמחקה בתערובת את המקורות היהודיים לא מתאימה לכך?
אתה *לגמרי* בטוח שאתה מתייחס לסיפור בתגובה שלך, או שמא ניתקת את השפה מכל השאר ואתה מתייחס אליה בלי לשים לב שהיא גם מחוברת לסיפור?
|
|
|
|
|
אה... (חדש)
מנחם בן-סרוק יום חמישי, 06/04/2006, שעה 13:20
בתשובה לBoojie
אני לגמרי בטוח שאני מתייחס לסיפור. אם החברה שמתוארת בסיפור היא חברה מבולבלת שמשמרת רק קרעים מתרבות קודמת, האם זה אומר שגם השפה של המספר צריכה להיות מבולבלת וקרועה מהקשר ? האם המספר הוא מספר כל-יודע או דובר ספציפי ששייך לקהילת הדוברים של התקופה אותה הוא מתאר ואז, אולי, יש לו הצדקה לדבר את השעטנז המבולבל והמבלבל הזה ? (השווי לג'ין וולף למשל) כשקראתי את הסיפור, הלשון צרמה לי מאוד, לא הייתה לי הרגשה שעידו יצר דיאלקט חדש מכל השעטנז הזה, ולעומת זאת בסיפור עצמו הייתה לכידות וקוהרנטיות של תרבות חדשה שנבנתה מהשברים של התרבות הקודמת.התרבות החדשה שעידו מתאר בסיפור רהוטה יותר מלשונו של המספר.
וסתם תהייה בלשנית : מה קרה לעברית המודרנית בעתיד של עידו ? למה שרדו דווקא הדיאלקטים הארכאים של העברית המשנאית המקראית, ושל ספרות ההשכלה. בהווה שלנו הדיאלקטים האלו מתקיימים בקושי רב, דווקא בעתיד המבולבל ומלא הבורות הם שורדים ?
|
|
|
|
|
שפה יוצרת רקע. (חדש)
Boojie יום שישי, 07/04/2006, שעה 16:24
בתשובה למנחם בן-סרוק
היא יוצרת תחושה של עולם. מבחינתי, השפה שנבחרה כאן הייתה נכונה בדיוק.
באשר לג'ין וולף - ההשוואה לגמרי לא נכונה. ג'ין וולף, לפחות בספר השמש החדשה (אני מנחשת שאתה מתייחס לזה) כותב באנגלית מודרנית ושגרתית לחלוטין, שהוא מוסיף לה מונחים ששאובים משפות קלאסיות כדי לסמל אלמנטים שלא קיימים בעולם של ימינו, כביכול (בעלי חיים, תפקידים צבאיים ופוליטיים וכדומה). הוא מציין זאת במפורש ב''דבר המתרגם'' שלו.
|
|
|
|
|
אבל זה לא לגמרי מדויק (חדש)
גרומיט יום שישי, 07/04/2006, שעה 17:39
בתשובה לBoojie
את צודקת, אני מניח, במה שנוגע למילים שבהן משתמש וולף, אבל התחביר שלו רחוק מלהיות שגרתי. הוא אוהב להתעלל בשפה ולפתל אותה עד הקצה.
|
|
|
|
|
זה פשוט לא נכון. (חדש)
Boojie יום שישי, 07/04/2006, שעה 20:49
בתשובה לגרומיט
ואני, שוב, מדברת על ספר השמש החדשה, שעם השפה שלו, אפשר לומר, יש לי היכרות די טובה.
האנגלית שלו רגילה לחלוטין, ובמכוון. משלב טיפה גבוה, אבל ממש לא חורג משום דבר מקובל. הדבר היחיד שהופך את השפה בספרים האלה לייחודית זה התוספת של מונחים מהמילון-למילים-מופלצות-במיוחד.
|
|
|
|
|
שפה יוצרת רקע. (חדש)
מנחם בן-סרוק יום ראשון, 09/04/2006, שעה 11:03
בתשובה לBoojie
אין לי בעיה עם שימוש בשפה כרקע או כנותנת טעם (זה לא הטעם הספרותי שלי אבל אין לי בעיה עם זה) יש לי בעיה כאשר הפונקציונליות של השפה והדיוק שלה מוקרבים על חשבון הססגוניות הספרותית. אני רואה שאני לא יכול להימנע ממתן דוגמא אז הנה אחת : '' ועזרויה שתק, והניח ידו ביד הרב הגדול,ויצעדו שניהם בחזרה אל עבר החומה ''
יש בפ 3 פעלים : שתק, והניח, ויצעדו, , שתק והניח שייכים לצורת העבר המשמשת בעברית המודרנית והמשנאית ובלשון הדיבור של המקרא ''ויצעדו'' הוא מודוס מיוחד למקרא המשמש ליצירת רצף סיפורי (ויאמר וילך,וכד') הוא אף פעם לא מופיע בפני עצמו ובפני עצמו אין לו שום משמעות, הייתה לעידו הצדקה לעשות שימוש במבנה הזה אילו המבנה הזה היה מניע את הרצף הסיפורי ומופיע בו באופן עקבי, אך במקרה שלפנינו הוא עשה בו שימוש גחמני ומבולבל, האם לא היה עדיף לכתוב פשוט : '' ושניהם צעדו בחזרה אל עבר החומה?''
לעניין ג'ין וולף - את צודקת באפיון הלשוני שלו, ביקשתי ממך להשוות בין הסיפור של עידו ובין ספר השמש החדשה כי רציתי להראות איך שני כותבים, שניהם פחות או יותר באותה נקודת מוצא סיפורית, בוחרים בחירות סגנוניות שונות בתכלית ואיך הבחירה הסגנונית של וולף מסייעת לסיפור שלו בניגוד לבחירה הסגנונית של עידו.
|
|
|
|
|
לא. (חדש)
לילי יום ראשון, 09/04/2006, שעה 11:09
בתשובה למנחם בן-סרוק
מהסיבה הפשוטה שזה פחות יפה. הקצב, המרקם והטעם שמותיר המשפט - וזה המשפט האחרון בסיפור - משתנים, ומאבדים משהו בגרסה שלך. מה, בדיוק? לא יודעת. אבל ניסיתי לקרוא את זה ככה וזה פשוט פחות מוצלח.
|
|
|
|
|
שפה יוצרת רקע. (חדש)
רוהאן יום רביעי, 26/04/2006, שעה 22:48
בתשובה למנחם בן-סרוק
''ויצעדו שניהם'' מרמז לפרשיית עקדת יצחק, ''וילכו שניהם יחדיו''(בראשית כב,ח). זה קישור יפה וממש לא מיותר.
|
|
|
|
|
מר גנדל היקר (חדש)
אורז שבת, 15/04/2006, שעה 11:15
אתה מן הסתם סיימת והשלכת את עול התיכון מעל פניך לפני שנים רבות. אנא הבן, אני בכיתה יא, תלמידת ספרות מוגבר. העניין הוא כדלקמן- כל שנה מצניחה עלינו הדרקונית משרד החינוך נושא להדגשה בחומר הלימוד. השנה הביאו לנו סיפורים העוסקים בצעירים הנוטשים את המסורת לעייפה, ומתמודדים מאוחר יותר עם הדת ועם הקשישים רדופי האומללות והנוסטלגיה. סיפורים משעממים מאוד, לרב, שבעיקר מעוררים תמיהה בקרבי ובקרב בני גלי, תחושה שאיננו מבינים כלל ועיקר מה רוצים מחיינו (לחזור בתשובה?). ורק בסוגריים, אני במקרה נערה מסורתית.
הסיפור הזה שלך גרם לי להבין משהו. הוא לא היה חד צדדי ודמגוגי כפי שאני כבר רגילה. הוא נושא הרבה משמעויות נסתרות, על האמונה, על הדת, על כושר הישרדות בעולם פוסט אפוקליפטי חרוב לעיל ולעילא. אומנם התמודדתי עם קשיים במהלך הקריאה- האורך, והשפה שלעתים הייתה מעט יותר מדי גבוהה- בכל זאת, ח''ח על היצירה המעולה, מעוררת המחשבה והמרתקת.
אני שולחת את הלינק למורתי הנאווה, ברשותך(:
|
|
|
|
|
בשמחה (חדש)
עידו גנדל שבת, 15/04/2006, שעה 12:17
בתשובה לאורז
אכן, הרומן שלי עם מערכת החינוך הממלכתית המהוללת הסתיים אי-אז במילניום הקודם (אם כי במגמת מחשבים לא הכריחו אותנו לקרוא יותר מדי סיפורים).
אני שמח שהצלחתי לעשות מה שאחרים לא הצליחו, אם כי יש לי בכל זאת חשד, שאם הסיפור שלי היה מופיע כחלק מתוכנית הלימודים, הוא היה מתקבל פחות טוב...
וכמובן, אני אשמח לשמוע גם מה חשבה מורתך הנאווה :-)
|
|
|
|
|
בשמחה (חדש)
תמר יום רביעי, 18/07/2007, שעה 12:57
בתשובה לעידו גנדל
אני, אולי בגלל שהשפה שבה כתבתה לא היתה גבוהה ומעיקה עבורי אלא קריאה מאוד. ואולי בגלל שאני לא יודעת הרבה על תחבירים ושימושים של השפה במקרא ובתלמוד, דווקא נהניתי מסגנון הכתיבה שבחרת כמעט כמו הסיפור עצמו וחושבת שהוא היה מאוד במקום ונתן לסיפור נפחנוסף. חוץ מי זה, עגנון הוא בהחלט לא היחיד שהשתמש בסגנון הכתיבה המסוים הזה. ואדם שאומר דבר כזה אחרי הסבר ארוך ויהיר על תחבירים והיכירות עם השפה העיברית לא צריך לקבל את תשומת ליבך.
חוץ מי זה נהינתי מאוד מהסיפור והסוף, פשוט ככל שיהיה, היה לדעתי מצוין וחזק.
המסר אומנם מטריד אבל בשום אופן לא חשבתי שהוא מדבר על החברה החרדית ואני עדיין לא חושבת כך.
|
|
|
|
|
אני מבקשת להימנע מביקורת אישית (חדש)
Boojie יום חמישי, 19/07/2007, שעה 10:52
בתשובה לתמר
לגבי מגיבים אחרים באתר. תגובות נוספות ברוח זו יימחקו.
|
|
|
|
|
הרגשה של גדולה (חדש)
Drumaniac יום שישי, 21/09/2007, שעה 2:01
עושה לי את זה...
השימוש בשפה, סיפור הרקע המד''בי הקלאסי, החיבור למקורות, כל אלה יצרו את מה שאני הכי אוהב במדע בדיוני - מין יצירת הסטוריה עתידית אדירה, אפשרית לחלוטין, שכמו שכתב כאן מישהו אחר - זורקת אותך מהמציאות, דווקא כדי להגיד עליה משהו.
לא יכולתי להפסיק לקרוא, וגם התרגשתי.
אגב, זה הסיפור היחיד שלך שמפורסם כאן? כי לא מצאתי עוד...
|
|
|
|
|
באתר זה אין עוד סיפורים של עידו גנדל, (חדש)
Boojie יום שישי, 21/09/2007, שעה 13:52
בתשובה לDrumaniac
אבל אפשר למצוא עוד סיפורים שלו ברשת בבלי פאניקה:
וב-ISF:
|
|
|
|
|
תודה Boojie, וגם: (חדש)
עידו גנדל יום שישי, 21/09/2007, שעה 16:54
בתשובה לBoojie
במגזין ''האורק'':
סיפורים נוספים שלי מתפרסמים בדפוס בכתב-העת ''חלומות באספמיה'' (www.aspamia.co.il), במגזין החדש ''מרקורי'' (www.mercury.org.il) ובלי נדר, בקרוב גם במקומות אחרים.
|
|
|
|
|
תודה Boojie, וגם: (חדש)
גרומיט יום ראשון, 23/09/2007, שעה 0:35
בתשובה לעידו גנדל
הו! טוב שלינקקת. הוספתי אותם עכשיו לרשימת קיפוד.
יודע אם היו באורק עוד סיפורי מד''ב או פנטסיה? ממה שראיתי אין להם כמעט סיפורים, ובהעדר אינדקס ראוי לשמו, אין לי זמן וכוח לעבור על כל הגליונות שלהם.
|
|
|
|
|
למיטב זכרוני יש שם עוד כמה. (חדש)
עידו גנדל יום ראשון, 23/09/2007, שעה 1:39
בתשובה לגרומיט
העברתי את השאלה לעורכת, בתקווה שיש לה מידע מסודר קצת יותר. בכל מקרה אודיע לך כשיהיה לי מה.
תודה,
|
|
|
|
|
יופי של סיפור (חדש)
אמוץ שבת, 26/01/2008, שעה 14:07
אחלה שפה ושימוש בלשון העברית, סיפור מעניין ומסקרן שמחזיק אותך עד הסוף. אהבתי את הפואנצ'ה ולדעתי עשית את זה יפה מאד.
|
|
|
|
|
זה סיפור המד''ב המודרני הטוב ביותר שקראתי (חדש)
איתי פיירוורקר יום שלישי, 22/07/2008, שעה 5:29
יש בו ממש עומק של מדרש, ריבוי רמות פרשנות, נדבכי כתיבה, איזונים עדינים בין מסרים והעלאה של כיוני חשיבה רבים ושאלות שונות. מכמות התגובות נראה שהוא גם מצליח לעורר דיון ועניין והטוב ביותר- הוא ממש עושה שימוש מושכל ועמוק בתיבת התהודה של התרבות היהודית.
לא ציפיתי למצוא באתר זה דבר תורה כ''כ מעמיק בשאלות גבולות החשיבה, הפעילות האנושית בעולם, לימוד מסורתי ואקדמי ודיון (עם תיאור אמיתי של מצב כאוב) בגבול שבין קהילה ומסגרת לאמת אוביקטיבית (וסוביקטיבית) של האדם.
הדרקונים כמשל לעולם החיצון המאיים והמשמר את הבועה אך גם מאתגר אותה ומכיל מנהרות פנימה והחוצה הוא דימוי מבריק. גם הדיון במסגרת כחומה מחד אך כצורך הישרדותי של האדם בתוכה מאידך, ההבנה שיש צורך לעשות ויתורים לאמת לשימור המסגרת ולהיפך, שהעולם (על דרקוניו) נותר עדיין אדיש וחסר פשר (מלא בדרקונים שאינך מסוגל לתקשר או להבין) הן בתוך והן מחוץ לחומה והעובדה שהסיום פתוח יחסית ומאפשר הרבה כיווני חשיבה והמשך הם פשוט יפהפיים. יישר כח.
|
|
|
|
|
תענוג. אבל... (חדש)
stam golesh יום שישי, 14/11/2008, שעה 18:57
בתשובה לאיתי פיירוורקר
נתחיל ממה שהכי ציער אותי - כשהייתי בקטע שהוא יוצא מהחומה, העין שלי הציצה במקרה בפס הגלילה ושמחתי מאד לראות שאני עדיין בשליש הראשון של הדף. יש עוד הרבה לקרוא...
על התגובות לא חשבתי...
הסיפור כתוב מצויין. ממש מצויין (אפילו אם כמה אבשלום קורים לא חושבים כך), פשוט תענוג לקרוא.
הבעיה בסיפור, לדעתי, חוץ מהסוף החלש, היא דווקא המון הרעיונות המעולים שהועלו בו ולא זכו לפיתוח מספיק.
בתגובות נאמר משהו על ספר, ואני בהחלט חושב שיש כאן מספיק בשר.
כמה דברים שהטרידו אותי:
הקטע של בני יפת החוטאים - איך בדיוק? מי הם? במה הם מאמינים? אחרי שהתברר שגם יוסף בעצם מבני שם, לא נשאר מהם כלום (חוץ מהמידע המועיל שהנשים שלהם טמאות...). הנקודה הזאת קריטית כי בלעדיה כל ההתפלספות של הרב חסרת משמעות. אין אצלו שנאה (שהוא, בתורתו, מטפח באדיקות רבה - תזכרו בתחילת הסיפור)? מה האינטרס לטפח את השינאה הזאת? מי מנהיג אותם ואיזו שליטה יש לרב במנהיג הזה? מה מונע מישהו מהם לצאת מהחומה? מה יעשה הרב במצב כזה?
אלוהים אחד מול כמה - רעיון גדול ללא שום פיתוח. איך זה משנה את החברה? למה זה עדיף, לתפיסתו של הרב? איך עובדים לכמה אלוהים - לקחת פשוט את התפילות ולהפוך הכל ללשון רבים? זה פשוט דליל מדי.
הדרקונים - עד שהוא לא ראה אחד מהם, היה אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אח''כ? מי הם? מה הם? למה? איך הם משתלבים בסיפור? והקטע הכי מוזר בעניין הזה הוא דווקא הרב: אם כ''כ מפחיד אותו החוץ, מה הבעיה שהוא פשוט יאמר שהם באים מהחורים האלה וידאג לסתום אותם? שוב, פספוס.
הקשר בין הלימוד והדת לבין היציאה מהחומה - לפי הסיפור, אנשי המקום מאמינים שמאחרי החומה אין כלום, או שמסוכן שם. הידע הזה לבדו אמור להספיק. מה כל עניין הדת פה? ואם הוא חיוני, אז מה קורה עם בני יפת?
עניין היורשים - יוסף מצא תלמיד במקרה. פשוט מקרה גמור (הזיות מיניות). והוא לימד אותו כי... סתם. כי הוא לא מצא אף אחד אחר.
הרב, חברו של יוסף, הבין שהוא לימד אותו קצת, ונכנס בו. למה? לא ברור. גם לרב אין יורש. למה לרדת על עזרויה? תן לו ללמוד, אם יוסף ימות - אפשר להעיף אותו באותה הצורה. אם הרב ימות - יש לנו יורש (ברור שאת הרב הרבה יותר קשה להחליף. אי אפשר פשוט להצניח מישהו שיהיה הרב החדש). בכלל, יש כאן בעיה: הרב תמיד יכול ליצור מין יוסף כזה. ההיפך לא נכון. מה עושים אם הרב מת פתאום? איך יהיו שניים שיודעים? בכלל, הרב זקן וללא יורש, את מי עזרויה יחליף?
טוב, יש עוד אבל כבר אין לי כוח.
סיפור טוב לא חייב להיות הגיוני. מעט מאד סיפורים 'מסתדרים' כמו שצריך.
עדיין, הסיפור טוב. אפילו טוב מאד.
|
|
|
|
|
אהבתי :-) (חדש)
יולי שבת, 20/09/2014, שעה 14:59
אני לא מאוד אוהבת סיפורים שכתובים בשפה שכזאת אבל הסיפור מקסים, מעניין ומושך לקרוא והרעיון מקסים גם כן.
תודה על החוויה.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
