 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
קופי אקזקט
סיפורים / שחר אור
שבת, 28/08/2004, שעה 10:00
סיפור לדוגמה מתוך גליון 11 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה
|
|
קופי אקזקט: שיטה ידועה בתעשיה, שנועדה לקצר תהליכי כניסה לייצור. הרעיון העומד מאחוריה הוא חיסכון החלק הנקרא עקומת למידה, על ידי שכפול מדויק של כל התנאים ממתקן הייצור הקיים לחדש. החל מצבע הגרביים של המפעיל ותדירות החלפתן, המשך במספר המסמרים המקבעים את תמונת ראש הממשלה אל הקיר וכלה במילוי הסנדביצ'ים.
ההיגיון העומד מאחורי השיטה הוא שמשהו שעבד היטב במקום אחד יעבוד גם במקום נוסף, בתנאי שכל תנאי הסביבה יהיו זהים.
כשהוא שוכב במיטה לבדו, הוא יכול להריח את ניחוח השקד ולראות בעיני רוחו את פריחתו הסגולה של כליל החורש, מקיפים את שניהם באותו החורף. היום המאושר בחייו. היום היחיד המאושר בחייו, הוא מתקן את עצמו.
באותו היום הוא בחר לנסוע בכביש הישן, המשאית חורקת תחת המשא הכבד שעמס עליה, והרדיו מנגן לו שירים של אמצע הדרך. ההחלטה לנסוע בכביש הישן היתה בחירה הגיונית. תמיד שנא את המכוניות העוקפות אותו במהירות ואת שפתי הנהגים הצעירים מתעוותות בקללות בלתי נשמעות למראה זחילתו לפניהם. מגיל שבע עשרה היה על הכביש, והספיק להצמיח עור עבה בעשר השנים האלה, ובכל זאת אין סיבה להתעצבן כשאפשר להימנע מכך.
מוסטנג 67 אדומה חתכה אותו בפראות, צופרת ארוכות כשתדר הצפירה יורד במהירות ומספק לו שוב הוכחה אמפירית לקיומו של אפקט דופלר. הוא החזיק את ההגה חזק, פרקי אצבעותיו מלבינים מן המאמץ להירגע. בן זונה קטן, הלוואי שתהיה לך תאונה ותיכנס באיזה עמוד חשמל, שתיקרע הצורה לך ולמוסטנג שלך, אז נראה אותך גבר. הרגיע עצמו לאט, שתה מים מהקנקל שבצד המושב והשתדל לשכוח.
מול בנימינה ראה את המוסטנג בצד הכביש. עיניו הצטמצמו, נחיריו התרחבו בשמחת הצייד למראה קורבנו המפרפר ברשתו. כן, צעק בלבו, כן, עכשיו נראה מי כאן גבר. משאיתו חלפה על פני הטייס האדום בצפירה ארוכה ומקניטה, והוא הביט לאחור במראה הצדדית לראות את הרושם שעשה, לרשום בחשבונו עוד רגע קצר של שמחה לאיד.
הרגע שבו ראה אותה. אדם עשוי לחיות חיים שלמים ולא לזכות ברגע שכזה. תנועת הראש שלה, כשגירשה מעליה את צפירת המשאית המטרידה, השיער החום החלק המתנפנף הצדה, חושף את עיניה. עיניה המביטות בו חודרות אל קרביו. גם ממרחק, גם עם המשטמה ששלטה בהבעת הפנים באותו רגע, הוא ידע שהוא שבוי.
הוא עצר את המשאית והחל לנסוע לאחור על שולי הדרך, עד שהתקרב אל האישה. היא העיפה בו מבט ושוב גירשה אותו ממחשבותיה בניע יד כאילו היה זבוב. ''אפשר לעזור לך, גיברת?'' שאל אותה, מכחכח בגרונו ומצטער אנושות על הבירה שלגם בצהריים, על הזיעה בבתי שחיו, על הזיפים שהעידו על עשר השעות שחלפו מאז יצא מן הבית בבוקר. היא היתה כלילת השלמות בעיניו, מעולם לא ראה מישהי כה מיוחדת. כה שונה.
היא הביטה בו, מבטה העצבני מתלבט בין סילוקו לבין קבלת ההצעה. ''כן'', אמרה לבסוף. ''המנוע התחמם לי'', והוסיפה לאחר מחשבה, ''תודה''. היה לה קול עדין, כסלעית בלב מדבר עם עלות השחר. הוא הרגיש את לבו פועם בחזהו, מנסה לברוח מן הצלעות ולהתפרץ במחול על הכביש. פיו התייבש מרוב מחשבות על מילים שראוי לומר, והוא רק המהם אליה וניגש אל המשאית, מוציא משם ארגז כלים כתום גדול. פתח את מכסה המנוע ועשה עצמו מתבונן, וכל הזמן הזה חזר באוזניו הפסוק: זה קסם, זה קסם.
היא באה ונעמדה לצדו, מבלבלת אותו עד לסף עילפון בריחה. הוא לא היה יכול להגדיר אותו בדיוק, משהו שכלל ניחוח פרחים, עם קמצוץ אביב נעורים ותיבול נשי עמוק. ''את רואה?'' הצביע במעורפל על הכיוון של רצועת המאוורר. ''אני מציע לך לנסוע איתי עד זכרון, ושם להזמין גרר'', המשיך כשהוא מתעמק במכסה המנוע ולא מעז להביט לעברה אפילו מזווית עינו.
כל-כך מופתע, כל-כך נרגש היה מכך שהסכימה, שמעד פעמיים בדרך אל המשאית. פרץ במרוצה קלה אל הדלת, פתח אותה בפניה והחווה קידה עמוקה כמקבל את פני מלכתו אל ביתו. היא חייכה אליו, וזה היה הרגע בו נוכח לדעת שהוא רוצה לחיות איתה כל חייו. את הדרך לזכרון יעקב בילו בחיוכים זה אל זה דרך המראה, שאון המשאית מונע תקשורת אחרת.
כשהגיעו אל המושבה מצאו חנות מכולת פתוחה ומוכר ידידותי שהרשה להם להשתמש בטלפון. הוא האזין בדריכות לאן תבקש לגרור את המכונית, ונענע בראשו כששמע אותה מבקשת להביא אותה לקיסריה. זה היה צפוי, חשב לעצמו. איזה סיכוי יש לו עם צפונית כזאת? חברת הגרר אישרה, וטלפון נוסף הכין את המוסך בקיסריה לאשפוז החולה.
היא סיימה את הטלפונים, ופנתה אליו בחיוך: ''יש לי עכשיו לפחות עוד ארבע שעות עד שיתקנו את המכונית של האח שלי. מה אתה מציע שנעשה?'' לראשונה הבין את המושג להחסיר פעימה. מה הוא מציע? שיעשו יחד? חש את כל שרירי כתפיו מתרככים, מתעגלים לקראתה. וכמעט נפל כאשר הציעה לו את כף ידה בשתיקה.
לקח אותה אל גן הנדיב. הם הלכו יד ביד בין השבילים. רוח קרירה נשבה, והגן היה כמעט ריק ממבקרים. השיחה ביניהם נשמעה כאילו המשיכו אותה מפעם קודמת, כאילו הכירו זה את זה כבר שנים.
הוא הוביל אותה אל גן הוורדים, והיא עמדה שם, עוצמת את עיניה ונותנת לחוש הריח לקחת אותה לעומק החוויה, ואז פקחה אותן, והוא היה יכול לראות את החיוך בתוכן. הוא כמעט לא היה יכול לשאת את ההרגשה הזאת, את לבו שהתמלא בה ובחיוכה, ולכן גרר אותה עד לוורד אדום פתוח למחצה, מתכופפים שניהם לראות את הדבורה הזהובה מתרוצצת בין אבקניו הצהובים של הוורד כאילו הופכת במחולה לחלק בלתי נפרד ממנו ומאבקניו. שערה נגע בלחיו וריחו ספוג ניחוחות מתקתקים, מעוררים ומלטפים של ורדים.
''מעולם לא הבטחת לי גן עדן של ורדים'', אמרה לו, וקימטה את מצחה בתמיהה. הוא לא הבין למה כוונתה, אך השיב כמובן מאליו: ''לא הבטחתי, אבל קיימתי, נכון?'' והיא פרצה בצחוק מתגלגל.
סיגל. בכל כמה דקות היה פונה אליה, רק על מנת לגלגל את שמה על לשונו. סיגאאאללל. בפעם השלישית כבר חייכה אליו כמבינה את רצונו, ורק הידקה את זרועו אליה כשקרא שוב ושוב בשמה. הוא הוליך אותה בין השבילים, מגיע לעץ שעמד כעת בשלכת. ''את יודעת מה זה? זה סיגלון. בדיוק כמוך'', חייך והשפיל את עיניו לאדמה. ''אולי בקיץ או באביב תבואי איתי לראות את הפריחה שלו?''
עברו בגינת תבלינים מדיפה ריחות של אזוב וריחן, זוטה ולימונית. הוא חסם את עיניה ונתן לה למולל את העלים באצבעותיה, בוחן אותה ומלמד אותה שמות ויישומים לצמחים שטעמה ושאפה את ריחם. הם המשיכו וטיילו כל אותו אחר הצהריים, עד שלקראת ערב הציע לה שיסיע אותה לקיסריה.
היא מחתה, אמרה שזה לא בדרך שלו, ושגם ככה בזבז עליה הרבה יותר מדי זמן, אבל הוא היה יכול לראות בעיניה את צער הפרידה. כשפנה לחזור בכביש הישן ביקשה ממנו שיסע בכביש החוף. ''אני אוהבת את השקיעה, היא יפה ללב עצוב'', אמרה. ''נסיכה קטנה'', אמרו שניהם בו-זמנית והתחילו לצחוק. היא שלחה ליטוף אל עורפו, והם נסעו לכיוון השקיעה. בריכות מעגן מיכאל החזירו נצנוצים זהובים מימינם, הים התגלגל במימיו ושניהם רכבו על הסוס הגבוה והאטי, מלכי הכביש, מתגעגעים לכל קילומטר שנשאר מאחוריהם, מקרב את קץ שהותם יחד.
הוא הביא אותה למוסך, נשאר לראות שהמוסטנג כבר תוקן, ואז נפרד ממנה לשלום. רגע לפני שעזב את הקלאץ' קפצה מולו, מבוהלת: ''לא נתת לי את המספר שלך'', התרעמה, על סף בכי. והוא, שכמעט התייאש מהסיכוי לראות אותה שנית, הרגיש את דמעות האושר מתקרבות. הוא שרבט את המספר על פיסת נייר זעירה וקפץ למשאית מאושר, שורק שיר אהבה סנטימנטלי.
לו היה יודע שזו לו הפעם האחרונה לראות אותה חיה, ודאי לא היה מנופף לה לשלום בכזאת שמחה. אולם הוא לא ידע. לעולם אין אנו יודעים, עד שמאוחר מדי לומר עד כמה אנחנו אוהבים.
הוא חיכה לטלפון ממנה. התקלח, התגלח, התבשם והמתין ליד הטלפון, אך שום שיחה לא הגיעה באותו ערב. למחרת כשיצא מהבית עם אור ראשון שמע בחדשות על מוסטנג אדומה שהיתה מעורבת בתאונה קטלנית ליד חיפה. שמע אך לא האמין. רק כשראה בעיתון את תמונתה חילחלה לתוכו ההבנה.
הלך לבית הקברות, ניצב מול ערמת העפר שטרם כוסתה במצבה והתאבל על שהיה, על שהיה יכול לקרות. וחזר אל חייו. או למעשה, חזר אל אי-חייו. הוא סבל מהפרעות ריכוז קשות, מתחושת אשמה כבדה. אילו רק היה מונע ממנה לנסוע במוסטנג באותו ערב. אילו היה מדבר על לבה שתסע יותר בזהירות. אילו היה מציע לה לנסוע איתו לחיפה. אילו.
ביום השלושים למותה הצטרף לעלייה אל הקבר, עומד מרחוק כדי לא להפריע למשפחה. הביא עמו זר ענק של פרחי האביב, אדומים וכחולים. עמד אל מול המצבה החדשה וחשב. אני, אני לא טוב במילים, את יודעת. אבל הייתי רוצה, כל-כך רוצה. פעם אחת. לא הספקנו כלום כמעט. הנחש שהכיש אותך, הייתי צריך לדעת לא לתת לך ללכת לבדך מאחורי הגבעה הזאת. אם ידעת ששקיעה טובה ללב עצוב, למה לא ידעת שאלו שנוסעים מהר לא מספיקים לראות את הדרך?
ואז נשבע שהוא ימצא אותה שוב. שיבנה זאת אחרת. והפעם לא יתן לה למות לעולם.
הוא הפקיד את המשאית בחניון לזמן בלתי מוגבל והתחיל ללמוד. פיסיקה, מתמטיקה, פילוסופיה, תורת הקבלה. כל ספר שהצליח להניח עליו את ידו ושהיה עשוי לעזור לו במשימה. בני משפחתו וחבריו הקרובים התרחקו ממנו. לא הצליחו להבין את הדיבוק שנפל עליו. את הצורך האובססיבי בידע, את המהירות שבה בלע ספרים. התנהגותו נראתה להם חשודה בהתחשב בכך שמדובר באדם שלא גמר את בית הספר התיכון. והרדיפה אחרי זכרה של נערה מתה הטרידה אותם לא פחות. ''למה לא תמצא לך אחת משלנו?'' חזרו ואמרו לו. אך הוא סירב, והתמיד בשקדנותו.
להפתעתו גילה שהוא מסוגל לשבת ולקרוא. הוא חשב לעצמו לפעמים שבשנים הרבות על הכביש הפיק יותר מאשר בשנות התיכון עם נוכחותו המהבהבת בכיתה. החשיפה לאוניברסיטה הפתוחה והערוץ הפילוסופי שמצא בתדר נידח סיפקו לו יותר מקורות השראה מאשר אילו היה חובש ספסל רשמי כלשהו. מזמן כבר חשב על הבדיחה הזאת: אני אוטו-דידקט. אבל היום, כשהתבגר קצת ויצר המרדנות התרכך, גילה שהוא נהנה לשבת ולקרוא באופן חופשי. במיוחד כשאין עליו שוט של מרות והמשימה שלפניו מדרבנת אותו.
באחד הימים בהם ישב בספרייה הגיעו אליה שני גברים עם תיקי ג'יימס בונד שחורים וכבדים. הם התיישבו בשולחן לידו ודיברו בקול רם מספיק על מנת להטריד את מנוחתו, דבר שאילץ אותו להקשיב להם.
''אצלנו זה עובד הרבה יותר טוב'', אמר אחד מהם. ''אין לך מושג כמה טעויות ותקלות חוסכים ככה. פשוט פועלים לפי השיטה של קופי אקזקט ונצמדים אליה עד הסוף. נניח שיש לך מפעל ואתה פותח מפעל נוסף, הרי תוכל לזכות בו לאותה הצלחה כמו בראשון. אם תשחזר בדיוק את אותם תנאי עבודה, אותם תזמונים, אותם חומרים, מובטחת לך הצלחה''. הספרנית באה להסות אותם, שולחת אותם לפינה בה לא יפריעו לקוראים אחרים, אבל הרעיון כבר נטבע במוחו.
הוא הרי זוכר במדויק כל שנייה מהיום הזה. עליו רק לשבת ולרשום את כל הפרטים, לשחזר את כולם במדויק, ואהבתו היחידה תיפול לידיו כפרי בשל. אם ידאג להכין את המצע המתאים היא תופיע. זה פשוט יהיה חייב לקרות, אלה חוקי הטבע.
הוא חזר לביתו נרגש וניסה להתרכז במעשיו. מה לבש באותו יום, מה העמיס על המשאית, באיזו שעה יצא לדרך, מה שמע ברדיו. אחרי שרשם לעצמו את כל הפרטים הדרושים, יצא למסע קניות. הוא קנה לעצמו ארבע מערכות לבוש זהות לבגדים שלבש אז ואת התקליטים שהשמיעו ברדיו באותו יום על מנת שיוכל להקליט את השירים המתאימים ולהשמיע אותם בזמן הנסיעה.
בלילה שקדם ליום אותו יעד לשחזור כמעט לא הצליח לישון. הוא התהפך על משכבו וחלומות מעורפלים הטרידו את מנוחתו. בבוקר קם עייף, התגלח והתקלח, רוצה שהפעם כשיפגוש בה יהיה יותר ייצוגי. אסף את הירקות והפירות והניח את הארגזים בדיוק באותו הסדר שבו היו בפעם הקודמת. תותים כבר לא היו בעונה הזו של השנה, והוא בחר לקחת דובדבנים כתחליף הקרוב ביותר. אמנם לא היה שלם עם החריגה מהתבנית שרשם לעצמו, אבל חזר ואמר בלבו: טולרנסים. בכל מהלך ייצור תקין משתמשים בטולרנסים, תחומי עבודה מותרים. כל עוד תהליך הייצור נמצא בתחום המותר, המוצר יהיה תקין.
אבל אילו טולרנסים יהיו קבילים? הוא פגש אותה לראשונה מול בנימינה. עד כמה מותר לו לסטות? כפר הרואה עד זכרון יעקב זה טולרנס סביר?
ומה לגבי השעה? הוא נתקל בה בשעת צהריים, אבל האם זה יהיה משמעותי אם השעה תהיה עשר, או אילו תהיה ארבע אחר הצהריים? ומה לגבי צבע המכונית, וסוגה? האם, לדוגמה, קורבט סגולה תהיה קבילה לצורך השחזור? כל-כך הרבה שאלות לא פתורות.
הוא יצא אל הכביש והחל סורק אותו בהתאם לגבולות הזמן והמקום שקבע לעצמו באופן שרירותי. עבר שבוע עד שפגש אותה שוב.
זה היה קצת דרומה ממעין צבי, בסביבות הצהריים. היא היתה בשברולט אדומה, ולמעשה בדיוק מחוץ לשברולט אדומה שמכסה המנוע שלה היה פתוח. כשהתקרב אליה כמעט לא הצליח להימנע מלחייך. שערה החום הארוך כיסה את פניה והסתיר אותן מעיניו, אבל הוא ידע שזאת תהיה סיגל. מה היו המלים שאמר אז? צריך לשחזר במדויק. ''אפשר לעזור לך, גיברת?'' המילים נשמעו לו כעת מעושות, רדודות. היום כבר לא היה מדבר ככה. אולי היה אומר גברתי, אולי היה מציע לה משהו קר לשתות, או יד אבירית. אבל הצורך בשחזור מאלץ אותו לנהוג כפי שנהג אז.
היא הסתובבה אליו. זקן מטופח ושפם ארוך גרמו לו לשנות פתאום את הערכתו ולסגת לאחור בבהלה. ללא מילים רץ אל המשאית שלו, התיישב ליד הגה ונסע במהירות לביתו, שוכח לחלוטין מהסחורה שהעמיס. כל הדרך היה המום, ראשו פועם בעוז, נשימתו קצרה, מוכה אלם.
בערב, כשנרגע מעט, החליט לבקר את עומר, אחד מהחברים החדשים שפגש בספרייה. עומר כבר הכיר את התאוריה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שדיבר נגדה. ''אפקט הפרפר. אתה לא יכול להימנע ממנו'', אמר ופירט. כבר לפני שנים ניסו למדל את מזג האוויר על מנת שיהיה ניתן לנבא אותו בדייקנות. אולם מזג אוויר הוא מערכת כאוטית, כלומר – שינויים קטנים בנקודת ההתחלה יובילו לשינויים גדלים והולכים בתוצאות. ''ומערכת יחסים בין שני אנשים מסובכת בהרבה מאשר זו של מזג האוויר. ועד כמה שנדמה לך שמדובר בקלישאות, ובסופו של דבר כולם חיים אותם החיים, אתה טועה''. הוא הפסיק לשמוע, אבל עומר המשיך להכביר מילים. ''גם אם תפגוש אותה, הרי אתה לא אותו אדם שהיית. התמונה הזאת שאתה שומר בראש, השחזור המדוייק, האם אי פעם היתה נערה כזאת? אולי רק יצרת אותה בדמיונך? המפגש עם סיגל, ויותר מכך החיפוש אחר המפגש החוזר, שינו אותך לחלוטין''.
הוא וסיגל יוכלו להתגבר על זה. איתה יוכל למצוא את השיטה לנצח את הכאוס. הוא חייך לעצמו. למי שיכול להתגבר על המוות, כאוס הוא אך מכשול זעיר. הוא התחיל לתכנן איך יוכל לשפר את השחזור, למנוע טעות גסה כמו זאת שקרתה לו. כמעט ולא שם לב כאשר עומר התייאש והשתתק, מחפש נושא בטוח ומשעמם יותר לשיחה.
מאותו יום והלאה לא ניסה לרמות יותר. לבש את הבגדים כפי שהיו, לא טורח להתגנדר שמא תבוא. להפך, הוא לכלך את עצמו שמא אולי תגיע. הקפיד על קטנה כחמורה. וציפה, וציפה.
מדי פעם פגש במקרים של כמעט, של כאילו. נשים שחיכו לעזרתו בטרנזיטים כחולים, נערות בעלות שיער גולש בתחנות דלק, נהגות טייסות שהציעו לו קפה בחניית ביניים, מתבוננות בגבר שמולן ומנסות לפענח את סוד המשיכה שלו. הקסם נבע מהחומות שבהן הקיף עצמו, מרכיב על עצמו משקפי שמש וירטואליים המנתקים אותו מן העולם. הוא חיפש את המושלם. את האחת והיחידה. לשווא חיפש, הרי המושלם הוא האויב הגדול ביותר של החיים.
עשרים שנים חלפו מאז. עשרים שנות חיפוש חסר תוחלת. הוא עדיין נוסע עם המשאית הישנה שלו. המשטרה כבר מאיימת להוריד אותה מהכביש בתואנה של תקינות לקויה. אך הוא מתעקש לנסוע בה. השחזור חייב להיות מדויק על מנת שיצליח, הוא חוזר ואומר. הוא נוסע כל יום צפונה בדרך שבה נסע אז. מתעקש להביא תמיד אותו משלוח של ירקות ופירות שנשא עמו אז. חנות המכולת כבר נסגרה מזמן, במקומה נפתח סופרמרקט גדול שאינו צריך סחורה בכמויות ובאיכות האלו, ואילולא היה קניין הסופרמרקט רומנטיקן בנפשו, מזמן היה פושט את הרגל.
הוא סוקר את כל המכוניות האדומות הנוסעות בכביש, אפילו את אלה שיעדן הפוך לשלו, וכל הבהוב אדום כזה מפיח בו מחדש את התקווה. כל מכונית שעוקפת אותו בצפירה גורמת לו להתנשף בציפייה. אבל הצפירות מתמעטות והולכות. הכביש הורחב והפך לדו מסלולי, ואין להן עוד צורך לצפור, והמזגנים שהפכו לסטנדרט הרגיעו את הנהגים.
מדי שבוע הוא הולך לטייל בגן הנדיב. עובר בכל השבילים ומחפש רוחות מן העבר. הוא ער לזמן שעובר, לעונות השנה המשתנות על כליל החורש והשקדים. מדי פעם הוא מביט בפליאה בשיער השיבה שעל זרועו ותוהה לאן חלף הזמן, ומתי ימצא כבר את אהבת חייו. ואז הוא הולך שוב אל עץ הסיגלון ומביט בו, בוחן את ענפיו המפוצלים ואת גזעו סחוף הרוח. הוא שואב ממנו כוח להמשיך. מלטף את הגזע ולוחש לו: ''אתה מחכה לה כל-כך הרבה שנים. גם אני. שותפי גורל אנחנו, אחי. אני אחזיק מעמד כל עוד אתה תחזיק מעמד. אחפש אותה בשביל שנינו''. ידו על גזע העץ מרגישה את חספוס הקליפה, והוא מדמה לשמוע סלעית על אחד הענפים, אבל לא מצליח לראות דבר. אולי רק בזמן השקיעה הלב נפתח לאפשרויות עתידיות.
הוא חוזר באנחה אל המשאית ומתניע אותה. אי אפשר להישאר יותר מדי זמן במקום. צריך להמשיך הלאה, לחפש עד שימצא. ''מוסטנג 67 כבר כמעט אין בארץ, ובטח לא בצבע אדום'', חוזרים ואומרים לו החברים. אך לשווא, יש לו חלום.
חלומות באספמיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
אתם צוחקים , נכון ? (חדש)
יולי יום שלישי, 07/09/2004, שעה 19:20
מה שאני זוכרת מהסיפור, הוא מקסים.
אבל בחייכם, הגיליון הוא מלפני נצח.
מה עם סיפור מגיליון שהיה אמור לצאת מלפני חודש ;-)?
|
|
|
|
|
אני מניח שחלומות באספמיה בבעיות קשות כרגע (חדש)
5th Orman יום שלישי, 07/09/2004, שעה 21:55
בתשובה ליולי
לפחות זה מה שאני הבנתי.
אבל באמת רק עכשיו שמתי לב שהגיליון היה כבר אמור לצאת. חשבתי שמה שלא יהיה, ינסו לדאוג לפחות שהעיתון ימשיך לצאת.
|
|
|
|
|
מקסים (חדש)
אייל יום רביעי, 08/09/2004, שעה 20:31
|
|
|
|
|
כן, והכל... (חדש)
ולנסיה שבת, 11/09/2004, שעה 2:52
בתשובה לאייל
אבל... זה לא ז'אנרי.
(מתכופפת להתחמק מהסקילה.)
כל כך קשה למצוא סיפורים טובים שהם באמת ז'אנריים, לפחות קצת?
|
|
|
|
|
אני דווקא קיבלתי את הרושם שזה כן ז'אנרי (חדש)
יעל שבת, 11/09/2004, שעה 11:41
בתשובה לולנסיה
או לפחות על הגבול הדק שבין מיינסטרים לז'אנר.
הרי ברור שהמאמצים שלו נושאים פרי - הוא כן מצליח לשחזר את הסצינה שוב ושוב. לא במדויק, כי אין לו אפשרות להיות מדויק לחלוטין - הוא שונה ממה שהיה.
אבל באופן מסוים הניסיונות הבלתי פוסקים שלו כן מצליחים, וזה כבר מוציא את הסיפור מהחיק החם של המיינסטרים אל השוליים.
|
|
|
|
|
נו, די. (חדש)
Boojie שבת, 11/09/2004, שעה 16:13
בתשובה לולנסיה
פרט לעובדה שיש לסיפור הזה, בהחלט, אספקטים ז'אנריים (כבר התייחסו לזה), אמרתי כבר יותר מפעם אחת: אני מוכנה לכלול ב''חלומות באספמיה'' גם כמות מסוימת - לא גדולה - של סיפורים שהם על סף הז'אנר, אם הם טובים וברור לי שהם כאלה שעשויים למשוך את חובבי הז'אנר. יש הלך חשיבה מסוים בקרב חובבי מד''ב/פנטזיה שגורם להם לאהוב גם סוג מסוים של סיפורים שהם לא בהכרח ז'אנריים מוחלטים. לעניות דעתי, הסיפור הזה, גם אם לא רוצים להכיר במרכיב הז'אנרי שלו, נכנס לקטגוריה הזאת.
יש איזשהו סיכוי שפעם אחת אנשים פשוט ייהנו מסיפור טוב, בלי לנסות להתקרצץ לגבי איפה בדיוק הוא נופל בין גבולות הז'אנרים?
|
|
|
|
|
אני נהנתי (חדש)
poetic scarecrow שבת, 11/09/2004, שעה 19:28
בתשובה לBoojie
אם כי אני מודה שלקראת אמצע הסיפור, המשפט '''בל זה לא מד''ב!'' עלה בראשי.
אבל בהחלט נהנתי.
אין כמו סיפור טוב.
|
|
|
|
|
הסיפור הוא לא מד''ב (חדש)
שחר יום רביעי, 15/09/2004, שעה 10:57
בתשובה לולנסיה
הוא שייך לסדרה של סיפורים שנקראת ''חומרת הנפש'' שמנסה להשליך מושגים מעולם החומרה והתוכנה על עולמנו שלנו, ולהפך.
זה לא מד''ב במובן הקלאסי של לבדוק רעיון טכנולוגי חדש והשפעתו על מציאות, או עתיד אפשרי. אבל הסיפור כן מתחכך בהשפעות טכנולוגיות על חיי האדם.
|
|
|
|
|
אז זו אני ולא הסיפור. (חדש)
ולנסיה יום ראשון, 19/09/2004, שעה 18:24
בתשובה לשחר
אני לא מבינה מחשבים, לא מבינה במחשבים וכל השלכת מושגים מהעולם שלהם אל או על בני אדם פשוט נועד לפספס אותי.
יכול להיות שבגלל זה הסיפור פשוט לא דיבר אלי.
|
|
|
|
|
אבל זה בכלל לא קשור למחשבים (חדש)
יעל יום ראשון, 19/09/2004, שעה 20:28
בתשובה לולנסיה
יש בהתחלת הסיפור הסבר ממצה על רעיון ההעתקה שעומד בבסיס הסיפור.
ובהחלט יכול להיות שהסיפור פשוט לא דיבר אליך. אני לא חושבת שנולד הסופר שהצליח לקלוע לטעמו של כל העולם.
|
|
|
|
|
אנ י לא מצפה שכולם יקלעו לטעמי (חדש)
ולנסיה יום ראשון, 19/09/2004, שעה 21:50
בתשובה ליעל
אם כבר, הסיפורים המתפרסמים באתר האגודה מצליחים להפתיע אותי בכל פעם מחדש באיכותם. אני נהנית מאוד לקרוא יצירה ז'אנרים מקורית טובה כל כך.
|
|
|
|
|
טולרנסים (חדש)
חלי שבת, 30/04/2005, שעה 22:10
תגובתי לסיפור חיפשתי חומר בנושא טולרנסים הזדמן לי לקרוא את הסיפור מצא חן בעיני מאוד שולחת אני אותו לכמה חברים באוניברסיטה צעירים ופזיזים יכול להועיל מכמה בחינות יפה מאוד.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
