 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
כלבי יהלום, ימי טורקיז
פרקים לדוגמה / אלסטר ריינולדס
יום שלישי, 22/06/2004, שעה 12:00
פרק ראשון מתוך הנובלה 'כלבי יהלום', המופיעה בספר 'כלבי יהלום, ימי טורקיז' של אלסטר ריינולדס
|
|
ספר זה כולל שתי נובלות של אלסטר ריינולדס, מחבר הספרים 'חלל ההתגלות' ו'עיר הבקיע'.
הנובלה 'כלבי יהלום' מתרחשת בגולגולתא, כוכב שכוח אל בו התגלה צריח מסתורי שסביבו פזורים שרידי אדם. איש אינו יודע מהו בדיוק אותו צריח, מאחר והצריח מגן על עצמו מפני אורחים ודרך הכניסה היחידה היא באמצעות פתרון רצף חידות אכזרי. ריצ'ארד סוויפט, הבקיא בדרכי החייזרים, מוזמן על ידי חברו הוותיק רולנד צ'יילד להצטרף לצוות פעולה שהורכב במטרה לפתור את התעלומה. הצוות מורכב מפושע סייברפאנק נמלט המסוגל להחליף כמעט כל איבר אנושי במקבילה מכאנית, ממפענחת תבניות מידע שמוחה עבר שינויים בעת מפגש עם חייזרים, מהאקרית המוכרת את עצמה למרבה במחיר ומסוויפט. הצריח הוא צוהר לעולמה של תרבות שונה, שתלמד אותנו דבר מה על האנושות ועל מניעיה.
הנובלה 'ימי טורקיז' חושפת בפנינו, טפח אחר טפח, מידע חדש על אודות עולם 'חלל ההתגלות'.
על הכוכב טורקיז חיה צורת החיים החייזרית המכונה ''מלהטי התבניות''. נאקי ומינה, שתי אחיות המתגוררות בטורקיז, הקדישו את חייהן לחקר המלהטים. במהלך נסיונן לפתח את סוד המלהטים ולתקשר עמם ברמות חדשות נעלמת מינה ונאקי נותרת לבדה, אכולת אשמה. שנתיים לאחר התקרית מגיעה לטורקיז חללית חוקרים בפיקודו של הקברניט מורו, ואנשיה מעוניינים לנסות ולפצח את תעלומת המלהטים. הם ישלמו את מחיר בורותם.
כלבי יהלום
אחת
פגשתי את צַ'יילְד בגַלְעֵד לשמונים.
היה זה אחד הימים שבהם עמד רוב המקום לרשותי, ויכולתי ללכת ממעבר למעבר בלי לראות מבקר אחר; רק צעדיי הפריעו את אווירת השתיקה ואת הדממה הקודרת.
ביקרתי במצבת הוריי. היא הייתה צנועה: טריז חלק של לבה שחורה שעוצב בצורת מטרונום, לא מעוטר פרט לשני קמיעי דיוקן שנקבעו בגבולות אליפטיים. החלק הנע היחיד היה להב שחור שחובר ליד בסיס המצבה, מתקתק קדימה ואחורה באטיות סמכותית. מנגנונים שהוכנסו לתוך המצבה וידאו שהיא מאטה, מיועדת לספור ימים ואחר כך שנים בכל תקתוק. לבסוף תידרש בחינה זהירה כדי להבחין בתנועתה.
צפיתי בלהב כשקול הפריע לי.
''שוב מבקר את המתים, ריצ'ארד?''
''מי שם?'' שאלתי, מביט סביבי, מזהה במעורפל את הדובר, אבל לא מצליח לראותו מיד.
''רק עוד רוח רפאים''.
אפשרויות שונות הבזיקו במוחי בעודי מקשיב לקולו העמוק והמלגלג של האדם – חטיפה, התנקשות – לפני שהפסקתי להחמיא לעצמי במחשבה שאני ראוי לתשומת לב שכזו.
אז הגיח האדם מבין שתי מצבות במרחק-מה מהמטרונום.
''אלוהים'', אמרתי.
''עכשיו אתה מזהה אותי?''
הוא חייך והתקרב: גבוה ומרשים כפי שזכרתי. הוא איבד את קרני השד מאז פגישתנו האחרונה – הן ממילא היו רק העמדת פנים מהונדסת-ביולוגית – אבל עדיין היה משהו שטני בהופעתו, רושם שלא נחלש בהשפעת זקן התיש הקטן והמחודד מעט שטיפח בינתיים.
אבק הסתחרר סביבו כשהלך לעברי, רומז שהוא אינו הקרנה.
''חשבתי שאתה מת, רולנד''.
''לא, ריצ'ארד'', אמר, מגיע קרוב מספיק ללחוץ את ידי. ''אבל זה בהחלט היה הרושם שאליו שאפתי''.
''למה?'' אמרתי.
''סיפור ארוך''.
''אם כך, תתחיל בהתחלה''.
רולנד צ'יילד הניח יד על הצד החלק של מצבת הוריי. ''זה לא נראה לי בדיוק הסגנון שלך''.
''זה כל מה שיכולתי לעשות כדי למנוע משהו אפילו יותר ראוותני וחולני. אבל אל תשנה את הנושא. מה קרה לך?''
הוא הסיר את ידו, משאיר טביעת לחות קלושה. ''זייפתי את מותי. השמונים היו הכיסוי המושלם. העובדה שהכול הלך רע כל-כך אפילו עזרה לי. לא יכולתי לתכנן את זה אפילו הייתי מנסה''.
על זה אין ויכוח, חשבתי. זה באמת הלך רע כל-כך.
לפני יותר ממאה ומחצה החייתה קבוצת חוקרים, שהונהגה על-ידי קלווין סילבסט, את הרעיון הישן של העתקת התמצית של בן אנוש חי אל תוך הדמיה ברואת מחשב. ההליך – אז בחיתוליו – סבל מהחיסרון הפעוט של הריגת הנבדק. אבל עדיין היו מתנדבים, והוריי היו בין הראשונים שתמכו בעבודתו של קלווין. הם הציעו לו הגנה פוליטית כששדולת המערבלים החזקה התנגדה למיזם, והם היו בין הראשונים שנסרקו.
פחות מארבעה-עשר חודשים אחר כך היו הדמיותיהם גם בין הראשונות שהתרסקו.
לא היה אפשר לאתחל איש מהם. רוב השמונים הנותרים מתו, ורק מעטים נותרו ללא פגע.
''אתה בטח שונא את קלווין על מה שעשה'', אמר צ'יילד, עדיין באותה נימה מלגלגת.
''יפתיע אותך אם אומר שלא?''
''אם כך, למה התנגדת למשפחתו בקולניות כה רבה אחרי האסון?''
''מפני שהרגשתי שהצדק עדיין צריך להיעשות''. פניתי מהמצבה והתחלתי ללכת משם, סקרן לדעת אם צ'יילד ילך בעקבותיי.
''הוגן'', אמר. ''אבל ההתנגדות עלתה לך ביוקר, לא?''
זקפתי את ראשי ונעצרתי ליד מה שנראה כפסל מציאותי ביותר, אבל כמעט בוודאות היה גופה חנוטה.
''כלומר?''
''משלחת רזורגם, כמובן, שממש במקרה מומנה על-ידי בית סילבסט. על-פי הצדק, היית צריך להיות בה. היית ריצ'ארד סוויפט, למען השם. השקעת את חלק הארי של חייך במחשבה על המנהגים האפשריים של בעלי חישה חייזריים. היה צריך להיות לך מקום בספינה ההיא, וידעת את זה טוב מאוד''.
''זה לא היה פשוט כל-כך'', אמרתי, ממשיך ללכת. ''היה מספר מוגבל של מקומות, והם נזקקו קודם כול לטיפוסים מעשיים – ביולוגים, גאולוגים, מקצועות כאלה. עד שמילאו את התפקידים החיוניים ביותר, פשוט לא היה מקום לחולמים מופשטים כמוני''.
''ולעובדה שעצבנת את בית סילבסט לא היה שום קשר לזה? צא מזה, ריצ'ארד''.
ירדנו במדרגות אל הקומה התחתונה של הגלעד. תקרת העלייה הייתה מסה מעורפלת של פסלים בעלי זיזים: ציפורי מתכת מחוברות זו לזו. קבוצה של מבקרים הגיעה, מודרכת על-ידי שמשים ונחיל של מצלמות רחף. צ'יילד נדחף דרך הקבוצה, מעורר פנים כעוסים אבל לא זיהוי ממשי, אף שאחד או שניים מהקבוצה היו מכרים רחוקים שלי.
''במה מדובר?'' שאלתי ברגע שהיינו בחוץ.
''בדאגה לחבר ותיק. שמתי עליך עין, והיה ברור למדי שאי-בחירתך למשלחת הייתה אכזבה מרסקת. השקעת את חייך בהבנת החייזר. נישואיך הלכו לעזאזל בגלל ההתכנסות העצמית שלך. מה היה שמה?''
קברתי את זִכרה עמוק כל-כך, עד שנדרש לי מאמץ אמיתי להיזכר בפרטים מדויקים כלשהם על נישואיי.
''סלסטין. אני חושב''.
''מאז היו לך כמה מערכות יחסים, אבל אף אחת מהן לא נמשכה יותר מעשור. עשור הוא בסך הכול סטוץ בעיר הזאת, ריצ'ארד''.
''החיים הפרטיים שלי הם ענייני'', השבתי בקדרות. ''היי, איפה הוולנטור שלי? החניתי אותו כאן''.
''שלחתי אותו מכאן. ניקח את שלי''.
במקום שבו עמד הוולנטור שלי חנה דגם גדול יותר ואדום כדם. הוא היה מקושט בסגנון בארוק כמו סירת לוויה. על-פי מחווה מצ'יילד, הוא נפתח כצדפה, חושף פְּנים קטיפתי זהוב עם ארבעה מושבים, שבאחד מהם ישבה דמות כהה ושחוחת כתפיים.
''מה קורה, רולנד?''
''גיליתי משהו. משהו מדהים שאני רוצה שתהיה חלק ממנו; אתגר שלעומתו מחוויר כל מִשחק שבו שיחקנו אי-פעם בנעורינו''.
''אתגר?''
''האתגר הסופי, אני חושב''.
הוא עורר את סקרנותי, אבל קיוויתי שזה לא היה ניכר מדי. ''משמר העיר. התיעוד הציבורי יראה שהגעתי לגלעד, ומצלמות הרחף האלה הקליטו אותנו יחד''.
''בדיוק'', אמר צ'יילד, מהנהן בהתרגשות. ''כך שאתה לא מסתכן כלל בכך שאתה נכנס לוולנטור''.
''ואם בכל נקודה שהיא אתעייף מחברתך?''
''נתונה לך מילתי שאניח לך לעזוב''.
החלטתי לשחק את המשחק שלו לעת עתה. צ'יילד ואני התיישבנו בשני המושבים הקדמיים של הוולנטור. הסתובבתי כדי לערוך היכרות עם הנוסע האחר, אך נרתעתי כשראיתי אותו מקרוב.
הוא לבש מעיל עור גְבוה צווארון שהסתיר את החצי התחתון של פניו. החלק העליון הוצלל מתחת לתיתורת הנדיבה של מגבעת הומברג, שהופנתה מטה כדי להצל על מצחו. אולם מה שהיה אפשר לראות הספיק כדי לזעזע אותי. הייתה שם רק מסכת כסף יפה ושטוחה, שפוסלה להבעת שלווה שקטה. העיניים היו משטחי כסף ריקים, ומה שיכולתי לראות מפיו היה חרך דק ומחייך קלות.
''דוקטור טרינטיגנאנט'', אמרתי.
הוא הושיט קדימה יד עטוית כפפה, מניח לי ללחוץ אותה כפי שאדם ילחץ יד של אישה. מתחת לקטיפה השחורה של הכפפה חשתי בשריון של מתכת קשה. מתכת שיכולה לרסק יהלום.
''התענוג כולו שלי'', אמר.
כלבי יהלום, ימי טורקיז (Diamond Dogs, Turquouse Days)
מאת אלסטר ריינולדס (Alastair Reynolds)
תרגום: אורי שגיא
הוצאת אופוס, 2004
182 עמודים
חלל ההתגלות – מאת אלסטר ריינולדס
עיר הבקיע – מאת אלסטר ריינולדס
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
סוף סוף עוד ריינולדס! (חדש)
יודה מהקריות יום רביעי, 23/06/2004, שעה 11:30
|
|
|
|
|
קראתי (חדש)
לוסי יום רביעי, 23/06/2004, שעה 23:44
ואהבתי מאוד את 'כלבי יהלום', למרות הסוף המאכזב משהו.
'ימי טורקיז' מצד שני, היה סיפור טוב פחות (אם כי שווה קריאה).
הוא אפוף ב'אווירה' שעצבנה אותי,שלא כמו הפרוזה הישירה של ריינולדס בעיר הבקיע ובכלבי יהלום.
|
|
|
|
|
ספר נהדר! (חדש)
נדב יום חמישי, 24/06/2004, שעה 12:06
בתשובה ללוסי
אני לא מצאתי שום סוף מאכזב ולדעתי ימי טורקיז נותן תמונת עולם מרתקת וגם מסביר לנו עוד על מלהטי התבניות או איך שלא קוראים להם.אני אשמח אם ריינולדס יכתוב ספר שלם רק עליהם- המצאה מהנה.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
