 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
אויבים
פרקים לדוגמה / לי הוגן
יום ראשון, 04/04/2004, שעה 10:32
המשכו של 'בלארוס', מאת לי הוגן
|
|
מן הכריכה האחורית:
אלף שנה לאחר שלטונו של אנדריי מירוננקו, העולם המפואר בלארוס מבודד משאר היקום, תושביו הם קורבן לדעות קדומות ולאמונות תפלות, והם מסתגרים מפני אויב מבחוץ. לכן, כשמשלחת של האיחוד הגלקטי מגיעה לבלארוס, היא אינה מתקבלת בזרועות פתוחות. אנשי המשלחת טוענים כי מטרתה היחידה היא להבין את הקשר הייחודי שנוצר בין הגזע החייזרי החי בבלארוס לבין התושבים האנושיים.
משטר של כתב-הזכויות החליף את משטר הצאר, וכמה מהחייזרים בויתו כמשרתים. סארינה קוראקין היא בת אצולה הסובלת ממחלה גנטית הפוגעת בפניה, אותה חולל הנשק בו השתמש הצאר מירוננקו להשמיד את אויביו. הכנסיה בבלארוס דורשת שנושאות המחלה יעטו רעלה, כאזכור גשמי לחטאי אבות. סארינה מוצאת שותף לא צפוי למאבקה בדמותו של הדיפלומט הצעיר ארגוס פבריקוס, גבר המצליח להבחין בה מבעד לרעלתה.
באבא יאגה, הפטרונית של שושלת מירוננקו, מתריעה מפני מתקפת החייזרים הקרבה ופוקדת להעיר את הצופה מתרדמתו. נוכחותו ושיתוף הפעולה בינו, בין כוחות הבטחון של בלארוס הנוכחית ובין רשת הליליות החדשה עשויים להיות חיונייםבעימות.
בספר זה חוזרת לי הוגן לעולם שיצרה בספרה הקודם, בלארוס, תוך העמקה בו ובדמויותיו.
בשנת הרפובליקה 19014 צפתה בּאבּא-יאגא בלִילִיוֹת משתעשעות ברוחות של לוּציפֶר.
היא לא תקשרה כלל עם היצורים הללו, אך גם לא היה לה שום דבר נגדם. באבא-יאגא בטחה רק במה שיצרה במו ידיה, וליצירי-כפיה מעולם לא נתנה מוחות משלהם. לדברים עם מוח יש גם דעות, ודעות עלולות לצוץ דווקא ברגע הכי לא מתאים.
ובכל זאת, הליליות היו יצורים מעניינים. הן נצנצו באטמוספרה העליונה, קטנות כגבישי קרח, נישאות על גבי הסערות האדירות, סופגות ומתעלות אנרגיה. כל אחת מהן ביצעה את חלקה במשימה המשותפת, צופה, מתעדת, מגיבה. הן יצרו מנהרות בזמן-חלל ושיגרו זו לזו הודעות בתקשורת מידית כמעט. הן השתמשו באותה השיטה כדי לשגר מידע אל האיש שיצר אותן.
ההודעות הללו נשלחו לאַנְדְרֵיי מירוֹנֵנְקוֹ, אבל באבא-יאגא צותתה להן. היא האזינה לליליות כשהמציאו תאוריות והסיקו מסקנות. מקצתן גררו את עצמן מבְּאֵר הכְּבידה האדירה של לוציפר והתמזגו עם ליליות אחרות בקשרים שמורכבותם הלכה וגדֵלה. גם תפקודיהן נהפכו מורכבים יותר, וכמוהם התאוריות והמסקנות שלהן. מבחינה כימית ומכנית הן דמו למדי לתאֵי מוח ענק; בכל פעם שבאו במגע עם האנשים בעלי המוחות האורגניים, קלטו מוחותיהן המתגבשים עוד כמה תכונות מהאנשים, שמקצתם היו אנושיים – ומקצתם לא.
וגם ההפך היה נכון. האנשים שדיברו עם הליליות עשו זאת באמצעות תַשְבּיחים בִּיוֹ-מכניים במוחותיהם. ההתקשרות לליליות חיברה אותם לרשת של מוחות, והדבר שינה אותם לא פחות מכפי ששינה את הליליות.
כל זה יכול להיות טוב ויפה עבור אנשים מסוימים, אבל לבאבא-יאגא לא היה צורך להרחיב את התודעה שלה באופן הזה. אפשר ללמוד בלי להסגיר דבר, אפשר לצפות מבלי שיִצפו בך. הליליות שסרקו את לוציפר ואת שאר מערכת השמש שלו ביסודיות כה רבה היו יכולות לחסוך זמן וטרחה רבים אילו ניאותה באבא-יאגא לספר להן מה שכבר ידעה עליו. אבל לא זאת הייתה הנקודה. היא רצתה לראות כמה זמן ייקח להן להבין זאת בכוחות עצמן.
הליליות למדו וחקרו. הן נהרו סביב חגורות האסטרואידים שנחו בדיוק מחוץ למישור המסלול שלו; הן הכינו רשימות של כימיקלים ומינרלים שיועילו לאיש שהתעתד ליישב את המערכת הזו, שלוציפר היה החבר השישי בה. הן התרבו והדביקו את שאר הליליות בנגיף שמחדיר בהן מודעות עצמית. חלקן התחפרו לתוך הכוכב השלישי, העולם דמוי-ארץ שעליו תוקם המושבה העיקרית. באבא-יאגא צפתה בהן והמתינה, עד שלבסוף מצאו הליליות המקיפות את לוציפר דבר-מה מוזר.
הן גילו סגסוגות שרק תבונה מסוגלת ליצור.
<אנדריי> הם הזהירו את הפטרון. <זהירות. אנומליה.>
<אנומליה אותרה,> השיב אנדריי. <פרטו.>
באבא-יאגא צחקה. לליליות ייקח שנים לציית להנחיה הזאת. הסגסוגות שהן גילו היו עצמים שחגו במסלול סביב לוציפר. יש לומר לזכותן שלעצמים לא הייתה כל חתימת אנרגיה; מי שהיה משתמש רק בחיישנים מכניים לא היה מוצא אותם. יוצריהם היו רבי-אומן בטכנולוגיית הסוואה, והחפצים שיצרו התגלו רק כאשר נבחנו מרכיביהם הבסיסיים ביותר.
אנדריי הציע לליליות לבנות עיניים כדי שיוכלו לראות כאילו היו להן עיניים אנושיות. כך הצליחו לבסוף הליליות לראות ארבעה עצמים בערך בגודל של תחנות חלל, שהיו ממוקמים ברווחים שווים סביב לוציפר ונעו בדייקנות של שעון אדיר. אנדריי קרא להם הנטושים, בגלל הפגיעות הרבות שנראו על מעטפותיהם ומפני שיוצריהם נעדרו מהן.
באבא-יאגא לא הייתה שותפה לדעתו. העם שבנה את הנטושים שכן עמוק מתחת לפני השטח של כוכב הלכת השלישי, שאנדריי כינה בלארוס. היא לא ידעה את מיקומם המדויק, אבל ידעה שהוא שם, בדיוק כפי שהייתה יודעת אם ביתה היה מוכה טרמיטים. אפילו כשהחרקים מסתתרים, תוצאות מעשיהם גלויות לעין. באבא-יאגא מצאה בבלארוס הוכחות להנדסה גנטית, לצורות חיים ששונו כדי לספק את צורכיהם של חוצנים.
אנדריי היה מהאנשים החביבים עליה. היא עקבה אחרי השושלת שלו במשך כמה דורות, יצרה קשר עם אביו ועם סבו, לפעמים כדי להזהירם, לפעמים כדי לנזוף בהם. היא יצרה קשר גם עם אנדריי, אבל לא אמרה לו הרבה. אנשים הם כמו צמחים בגן – אסור לפנק אותם, אחרת הם ייבולו ביום הסגריר הראשון. הקשוחים הם צמחי הבר, אלו המלבלבים בתנאים הקשים ביותר. זאת הייתה דרכה של באבא-יאגא לטפח אנשים.
אנדריי מירוננקו היה מעורב במיזם שהיה חייב להצליח. הוא ביקש לבנות מושבה שתשרוד בכוחות עצמה, ורצה לגייס מתיישבים ממוצא סלאבי, כמו גם ממוצא פרסי, חסידי, אסיאתי – מכל הארצות שגבלו ברוסיה בכדור הארץ הישן. אנדריי ביקש לעשות זאת לצורכי שימור. הוא היה מן האנשים שרואים שרפה מתפשטת, ורצים להעמיס על עגלה את כל היקר להם. בלארוס הייתה העגלה. השרפה הייתה המלחמה שתחריב לבסוף את הרפובליקה.
הליליות תיארו בפני אנדריי את בלארוס. העולם היה שרוי בשלהי עידן-קרח, אבל היבשת הגדולה שלו הייתה ראויה למגורים והתחלפו בה ארבע עונות בכל הקפה סביב השמש, שנמשכה כשנת-ארץ אחת. מקום קשה, ויפהפה, מקום טוב שאנשים קשוחים יכולים להכות בו שורשים עמוקים. הליליות לא מצאו כל זכר לחוצנים שבנו את הנטושים. באבא-יאגא לא הייתה מופתעת מהחלטתו של אנדריי לעבור לשלב הבא בתהליך ההתיישבות. היא תהתה כמה זמן ייקח לאויביו להגיב.
משפחת מירוננקו הייתה מן החזקים שבשבטים בעלי הפטנטים, הפטנטים שאפשרו את קיומה של הרפובליקה מלכתחילה. אבות-אבותיו של אנדריי לא תמיד היו תמימי דעים לגבי המדיניות המשפחתית. אנדריי התנגד לדעתם כמעט תמיד. רבים מאויביו היו בני משפחה קרובים. עשרים וארבע שעות לפני שיצא לדרכו למערכת לוציפר, ביקר אצלו האויב המר מכולם, הדוד ניקיטה.
באבא-יאגא חייכה כשראתה כמה הם דומים. טכנולוגיית הצערה שיוותה להם מראה של אחים צעירים; שניהם היו בני למעלה משלוש מאות שנה – תינוקות יחסית לבאבא-יאגא, אבל מבוגרים דיים כדי להיות מסקרנים. על אף הדמיון ביניהם, לא היה לה קשה להבדילם זה מזה. אנדריי היה האיש בעל הלב האציל. ניקיטה היה האיש שרק נראה כאילו יש לו לב.
''באתי להכניס לך קצת היגיון לראש'', אמר ניקיטה. ''אני מקווה''.
''אני מקשיב'', השיב לו אנדריי בקור רוח, אף שהאיש שדיבר איתו היה זה שארגן את רצח הוריו.
''המושבה שלך היא רעיון נפלא'', אמר ניקיטה. ''המשפחה תומכת בך, אם כי היינו מעדיפים שתגייס יותר נוצרים. יהודים ומוסלמים עשו הרבה צרות בעולמות הרוסיים האחרים, כידוע לך''.
אנדריי לא השיב לטיעון הישן הזה.
''יהיה מעניין לראות'', המשיך ניקיטה, ''אם מגילת הזכויות שלך תגשים את ציפיותיך''.
''היא הוכיחה את עצמה בעולמות אחרים'', אמר אנדריי. ''דמוקרטיה, זכויות אזרח מוגדרות היטב ושלטון החוק''.
ניקיטה חייך בעדינות. ''ובכל זאת אתה תהיה הצאר של העולם החדש שלך''.
''רק עד שהוא יעמוד בזכות עצמו'', אמר אנדריי, ובאבא-יאגא ידעה שהוא מאמין במה שהוא אומר.
''אתה מממן את זה'', אמר ניקיטה. ''אתה יכול לעשות כל מה שמתחשק לך, בדיוק כמו כולנו. למועצת המשפחה לא אכפת שאנשים מטפחים אשליות. מה שמפריע לנו הוא שאתה משתמש בליליות''.
''הן יעילות ביותר'', אמר אנדריי בנועם. ''המשאבים הכספיים שלי אינם בלתי מוגבלים, כידוע לך. ליליות יכולות להיות כל דבר שאני רוצה''.
''כן, כל דבר'', אמר ניקיטה. ''זאת הבעיה''.
אנדריי נשען קדימה, השעין את ידיו על ברכיו והאזין בקשב רב. הוא ידע שניקיטה לא בא להשיא לו עצות. הגבולות הותוו, האזהרות בוטאו. במהלך המאות הרבות צפתה באבא-יאגא באינספור עימותים כאלה. הנסיך הראשון של קייב היה מרגיש בפגישה הזאת כמו בבית.
''ליליות היו שימושיות כל עוד התִכנות שלהן היה פשוט'', אמר ניקיטה, ''כל עוד הן היו צריכות לבצע משימות פשוטות, כמו לנקות כלי דם או לצחצח כלי כסף. הבעיה מתעוררת כשהן נעשות שאפתניות מדי''.
''אתה מתכוון כשאנחנו נעשינו כאלה'', אמר אנדריי. ''בני מירוננקו התאמצו לשכלל את נגיף הליליות לא פחות מכל אחד אחר. אנחנו אפילו לא מתקרבים ליצור נגיף שיגרום לליליות למצות את מלוא פוטנציאל החיים שלהן''.
''ליליות לא חיות'', אמר ניקיטה. ''מייצרים אותן. זה בסדר מבחינתי, כל עוד הן עושות מה שאומרים להן. אבל היינו צריכים להתאמץ יותר לנצח במירוץ הזה, אחיין. המנצחים הם חוצנים. והם יהיו שותפים בכל דבר שתעשה, מפני שאתה משתמש בליליות שלהם. אפילו המוח שלך מחובר אליהם, בשם אלוהים''.
''הווּבים המציאו את נגיף הליליות לפני כולם, מפני שהם היו חכמים מספיק כדי לעשות זאת'', אמר אנדריי. ''אינטליגנציה יכולה להיות תכונה חיובית, דוד. אני רוצה לתת לזה הזדמנות''.
''זה מתכּוֹן בדוק להיהרג'', אמר ניקיטה.
באבא-יאגא חשבה שיש משהו בדבריו. הוובים היו גזע עדין יותר מבני האנוש; לעתים זאת הייתה חולשתם הגדולה ביותר. אבל הם היו יכולים להיות קשוחים בעת הצורך. הם היו גזע חכם ועתיק יותר מבני האדם, ובאבא-יאגא גילתה שסדר העדיפויות שלה חופף לפרקים את זה שלהם. היא לא חשבה שזה קורה גם לניקיטה.
''אני מודה שהרכבת צוות טוב'', אמר ניקיטה. ''טאלי קורסאקובה היא מהנדסת עולם מדהימה. היא למדה אצל ג'ורג' בֶּרנשטיין, שעשה עבודה מעולה בקָנוּפּוּס בשביל החברים שלי''.
''אני יודע שהמרגלים שלך מספקים לך מידע אמין, דוד'', אמר אנדריי. ''למעשה, אני מסתמך על זה''.
ניקיטה המשיך מבלי לעצור. ''מובן שאנו תומכים בשאיפתך להקים הֶרְמיטאז' ולהציג בו את אוצרות המשפחה''.
''הם יהיו בטוחים שם'', אמר אנדריי.
באבא-יאגא צחקה בדממה. ניקיטה הממזר השתוקק לכמה אוצרות ספציפיים שהיו ברשות אנדריי, כמה ביצי פַבְּרָזֶ'ה. היא ראתה לאורך המאות אנשים רבים, מיושבים בדעתם מכל בחינה אחרת, מנהלים מרדף אחר הביצים האלה. ניקיטה לא היה יכול פשוט לגנוב אותן – אנדריי היה גונב אותן מיד בחזרה. היה עליו לרשת אותן, ואת זה יוכל לעשות רק כשאנדריי ימות. מגבלה קטנונית ממש.
''שמעתי שהצלחת ליצור קשר גם עם כמה סמ''מים'', אמר ניקיטה. ''אתה לא צריך סוכנים מיוחדים מתושבחים, אנדריי; כיום יש תשביחים לרוב האנשים, לאנשים כישרוניים''.
''סמ''מים וליליות הולכים ביחד'', אמר אנדריי. ''וכפי שאמרת, גם הוובים הם חלק מהקשר הזה''.
''אנשים מקסימים'', אמר ניקיטה. ''אני משוכנע שהם מקסימים בכל מובן. אבל גם לסמ''מים יש פגמים, אחיין שלי. הם בררנים בבחירת הפטרונים שלהם''.
''כן, הם עובדים רק בשביל אנשים עם כבוד''.
''שכרת טיפוס כזה, בשם סמ''מ גריגורי. הפטרונית האחרונה שלו לא הייתה אישה עם המון כבוד. היא ניסתה להרוג אותו באמצעות הקישור ביניהם. כנראה שכבר שמעת שהמַקלֵטים שלו היו בתוך עיניו. הוא היה חייב לעקור אותן כדי להגן על המוח שלו. הוא לא השתיל חדשות, אלא החליף אותן באבני דם אדומות. הוא טיפוס קשוח, אבל הוא עשה כמה טעויות בשיפוט, לא? סמ''מים הם לא על-אנושיים. אבל הם מספיק קרובים לזה כדי להוות סיכון אם הם משנים את דעתם בקשר למה שאתה מנסה לעשות. חשוב על זה''.
''נתת לי נושאים למחשבה מלוא החופן'', אמר אנדריי. ''אני אחשוב עליהם, דוד''.
הוא לא הזכיר את העובדה שניקיטה ניסה לשכור סמ''מים ונדחה על הסף.
באבא-יאגא לא בטחה בסמ''מים כשם שלא בטחה בליליות. אבל הם היו מסקרנים לא פחות.
אנדריי נפרד לשלום מדודו. באבא-יאגא צפתה בו כשהטיס את תחנת מלאך-עליון למערכת לוציפר. היא גם הבחינה במרגלים של ניקיטה, שמקצתם הגיעו לפני אנדריי. אחד מהם – מומחה נשק שכינה את עצמו לוֹקי – משך את תשומת לבה במיוחד. הוא השתחל למיזם של אנדריי כמו צפע, והחל לרקוח רעלים שונים.
מתברר שניקיטה לא בחל בשימוש בכישרונות פגומים. לוקי היה רוצח סדרתי. עבודתו בבלארוס התבססה על ניסיון רב, אבל החלק החשוב ביותר בה היה שכלול הנשק שרצה לייצר נגד הליליות, שאותן תיעב אפילו יותר מאשר את פטרונו. הוא כינה את הנשק הזה אש-פרא.
בפרושׂ שנת הרפובליקה 19024, נשאו סוף-סוף פרי סכומי העתק שהוציאו המשפחות החזקות על פיתוח נשק.
באבא-יאגא השקיפה על הרפובליקה, שכמעט שבעים אחוזים ממנה עלו בלהבות. היא חשבה לעצמה, ''ברוך שפטרנו''. הרפובליקה הייתה כיער מגודל מדי, מלא בחומרי בערה. אם די במכות ברק ספורות כדי להציתו, סימן שהגיע זמנו להישרף. היא ידעה שאנדריי יביס את אלה שבאו להשמיד את בלארוס, כפי שאכן עשה. זה לא הפתיע אותה, אבל היא הייתה סקרנית לראות מה יעשה לוקי ביום הראשון של מלחמת האזרחים.
מוחו ריחף בתוך מטריצה מעשה ידיו, מורכבת מליליות כוזבות. הליליות האמיתיות לא הבחינו בהן מפני שהן תוכנתו רק לקבל הודעות ולהעביר אותן הלאה. הליליות הכוזבות שלו יצרו ממסרים בכל רחבי הגלקסיה, בקרב הליליות האמיתיות. הן פעלו במערכת באופן בלתי מזיק עד שקיבלו את הקוד שלו:
<אש-פרא; להתחמש.>
המערכת ניצתה כמוח העובר שבץ.
<הפעל,> הוא ציווה, והשקיף על ההרס.
לבאבא-יאגא הייתה נקודת תצפית טובה משלו על תוצאות פעולתו. לליליות הכוזבות שלו לא היה עוד עם מה ליצור קשר אחרי שהרס את הרשת, והוא נאלץ להניח שהשתיקה משמעה הצלחה. והוא צדק. אבל פעולותיו דנו אותו להיתקע בבלארוס, ואת שאר המתיישבים להתמודד עם מתקפת האויבים, אלה שהתחבאו מתחת לפני השטח של בלארוס, אלה שהבינו שלאורחים הבלתי רצויים אין כעת סיכוי לקבל עזרה מבחוץ.
אלה שהרגישו עכשיו דחף להגיח.
מי אתם? שאל אותם מירוננקו.
אנחנו האויבים שלכם, הייתה התשובה.
הם היו גזע שלא ידע רחמים מהם. עינוי היה צורת האמנות הנעלה ביותר שלהם. הם הדגימו למתיישבים של אנדריי את שליטתם בה.
לא היו עוד שנות הרפובליקה. השנה הייתה שנת בלארוס 17. אנדריי התכונן למלחמה נוספת, ובאבא-יאגא עשתה מעשה נדיר. היא זימנה אותו לפגישה פנים אל פנים.
היא נאלצה להודות שהיא מחבבת אותו. הוא היה חכם ואמיץ, אך לא עד כדי פזיזות. החלטי מבלי להיות יפה-נפש. הוא היה אחד הצארים הטובים שראתה מעודה. ולכן היא סיפרה לו סוד.
''כשהכול ייגמר'', היא אמרה, ''כל מה שיישאר לכם הוא חייכם, וכנראה לא הרבה יותר מזה. גם האויב החדש הזה ישרוד, ובִרְבות המאות יהפוך לאויבכם הוותיק והנורא ביותר. אחרי תקופה ארוכה של מלחמה ושנאה, אתם תתחילו להכירו. זאת הדרך היחידה. אתם תכירו אותו, והוא יכיר אתכם. אחרי שתכירו זה את זה, תגלו את האמת השנייה''.
היא בחנה את פניו. עיניו הדרוכות השיבו לה באותו המטבע. רק קומץ אנשים ידע את מה שעמדה לומר, והיא הייתה בטוחה שגם הוא ראוי לדעת. ''אתם תגלו'', היא אמרה לבסוף, ''שהוא לא אויבכם הכי נורא. את זה – עוד תפגשו''.
''תודה לך, סבתא'', אמר אנדריי בנימוס מושלם, ושאל עוד כמה שאלות לפני שגירשה אותו לפגוש את גורלו.
עם בוא החורף הוא מת, ואיתו רבים מאויביו. תמיד יש מחיר להצלחה, אך המחיר הזה היה גבוה בעיני באבא-יאגא.
דברים רבים קרו לאחר מכן, אבל היא הביטה רק במה שהיה חשוב. סמ''מ גריגורי, הסמ''מ שפטרוניתו ניסתה להרוג אותו, מת לצדו של אנדריי מירוננקו. אבל גריגורי היה נגיד סמ''מים. הוא לא נבלע בחשכה כמו שאר בני התמותה. הוא מיקם אווטאר בשקע עינו השמאלית, באחת מאבני הדם שהחליפו את העיניים שבגדו בו. האווטאר הכיל את תודעתו, את זיכרונותיו; הוא המשיך לצפות ולחשוב. אילו היה יכול, היה צופה גם בה. הצופה הזה היה מסקרן.
אבל השאר היה משעמם, במשך מאות ארוכות. ניצולי מלחמת האזרחים בנו איחוד על חורבות הרפובליקה. בסיבוב הזה הם היו זהירים הרבה יותר. הם אסרו את השימוש בפטנטים שגרמו כל-כך הרבה צרות בעבר. הם משלו בעצמם באמצעות מגילת הזכויות, אותה מגילת זכויות שאנדריי העריץ כל-כך. הוובים הגישו סיוע רב, והדבר הקנה להם השפעה גדולה. באבא-יאגא לא ראתה כל סיבה להתנגד לכך.
האיחוד החדש יצא לחפש את המושבות האבודות. הוא הציע להן שותפות. הוא הציע להן את מגילת הזכויות. המושבות שהסכימו לקבל עליהן את מגילת הזכויות, הורשו להצטרף לאיחוד. לאלה שלא הסכימו להעניק לכל אזרחיהן זכויות שוות, הציע האיחוד סיוע הומניטארי, ודרכיהם נפרדו.
באבא-יאגא צפתה במאות החולפות ממעונה ביערות בלארוס. היא גידלה את זני הטבק האהובים עליה ועישנה את התערובת במקטרת שלה. מדי פעם הייתה שולחת מכתבים לבן-מירוננקו שהיה צאר באותה תקופה, אך מעולם לא הזמינה אותו לביתה. היא העתיקה את מגוריה מפעם לפעם; הבית התהלך על רגליים מתכתיות שנראו ככרעי תרנגולת אדירה, והדמיון הזה היווה מקור השראה למעשיות רבות שנפוצו במהלך המאות בעולמות רבים.
היא ידעה שהאיחוד ימצא את בלארוס, ואז תחל עבודתה. אבל בטרם ימצאו את בלארוס, הם ימצאו משהו אחר.
הם מצאו ספינה חוצנית שעיצובה היה בלתי מוכר ומקורה בלתי ידוע. הספינה תקפה והשמידה את ספינת האיחוד סוג'ורן, ואנשי צוותה עינו צוות של תחנת חלל סמוכה וטבחו בהם.
מי אתם? שאלו הקורבנות האנושיים את החוצנים שעינו אותם. למה אתם עושים זאת?
אנחנו האויבים שלכם, הייתה התשובה.
כן, הייתה סיבה טובה לכך שהאויבים בבלארוס נשארו חבויים במשך זמן כה רב, סיבה טובה לכך שהספינות הטרופות היו פגועות בפעם הראשונה שאנדריי מירוננקו ראה אותן. בלארוס לא הייתה עולם הבית של האויבים, והם הרי היו שדים חכמים כל-כך – אין פלא שהם תרו את מרבית הגלקסיה. המפגש בין בני האדם לבין האויבים היה בלתי נמנע.
תשע מאות שנה עברו עד שבא מישהו לחפש מה נותר מבלארוס. שמו היה טיילור, קברניט הספינה ארטמיס, אחת מספינות הסקר של האיחוד. הוא מצא את תחנת מלאך-עליון הריקה והקרה, שעדיין הקיפה את בלארוס. באבא-יאגא ידעה מה יראה כשיחוג לצד הלילה: אורות עמומים באזורים המאוכלסים בצפיפות, אך ללא חתימות אנרגיה. איש לא ענה לקריאותיה של ארטמיס.
הטכנאים של טיילור התחברו ליומן העתיק של תחנת מלאך-עליון. בהקלטה נראה אדם כחוש שעורו בגון הקפה. ''מדבר קומנדר ג'ונס'', אמר האיש. ''כל מי שמקבל את ההודעה הזאת, היזהרו: חוצנים עוינים חולקים את העולם שתחתינו עם המתיישבים שלנו. נלחמנו בהם וניצחנו, אבל הם לא מתים. ייתכן שעדיין יש ברשותם כלי נשק היכן שהוא במערכת הזאת, אנחנו לא יודעים.
''המושבה הופצצה וחזרה למצב טרום-תעשייתי. הם חייבים להקים מחדש את התעשייה הכבדה, ואין להם מה שנחוץ כדי להתקרב אפילו לרמה הטכנולוגית שבה התחילו פה. אני מקווה שאנדריי הצליח להציל כמה מהליליות שלו, אבל אני בספק. לא הצלחנו ליצור איתו קשר במשך שבועיים.
''יש הרבה דברים לספר לכם, אבל לא אעשה זאת עכשיו. יש לי פרט מידע חשוב אחד להעביר הלאה. יש אווטאר של סמ''מ למטה, קרוב לוודאי בסנט פטרבורג. קוראים לו גריגורי, וכדאי לכם לדבר איתו לפני שתעשו כל דבר שהוא – ואני מתכוון לכל דבר, לרבות יצירת קשר עם מי שנמצא למטה. התקרבו ככל האפשר לסנט פטרבורג ושדרו בפס רחב את ההודעה הזאת: צופה, איפה אתה? אתם אמורים לקבל ממנו משואת בִּיות. אבל היזהרו עם הליליות שלכם, בהנחה שיש לכם בכלל. לא תוכלו למצוא באמצעותן את האויבים''.
אויבים. טיילור בוודאי חש את יד הגורל נחה על כתפו, וזו ודאי העבירה חלחלה קפואה בעצמותיו. צוותי ההצלה ימצאו מאוחר יותר את הנטושים שהוא וצוותו לא הבחינו בהם בעת הכניסה לתוך מערכת השמש. אילו היו רואים אותם, הם היו מזהים את העיצובים המשונים על המעטפת, את הדפוסים שהתגרו בתת-מודע ורמזו על ממדים בלתי נתפשים על-ידי בני האדם וחיישני הליליות.
הגיע הזמן לשלוח הודעה נוספת.
קברניט טיילור, מה לקח לכם כל-כך הרבה זמן?
עכשיו, בשנת האיחוד 817, שנת בלארוס 905, גזע חדש של ליליות נישא על גבי הרוחות של לוציפר.
הליליות החדשות הרבו לשוחח על מה שעלה בגורלן של הישנות. הן היו חסינות מפני אש-פרא, אך ידעו שאינן חסינות לחלוטין. מספרן גדל והן התפשטו לכל חלקי היקום המוכר. הליליות שבתוך לוציפר וסביבו עבדו עם קבוצה של בני אדם שחגו סביב ענק הגז, בתחנה שכינו אותה בסיס האם. הם היו מומחים לכרייה ולהנצלה, אנשים שהתמחו בשיפוץ המיכוּן העתיק של המושבות האבודות.
הנטושים כבר לא חגו סביב לוציפר. מי שביקש לראותם היה צריך לטוס לחגורת האסטרואידים. הם צפו בשדה סטאסיס, ועורם נשא צלקות של פגיעות מאוחרות יותר, מכלי נשק אנושיים. ליליות ובני אדם עדיין חקרו את העצמים הללו. גם הליליות החדשות, בדומה לישנות, לא הצליחו לגבש מסקנות על אודותיהם, מפני שלא היו להן מספיק נתונים.
הן היו יצורים פגומים, על אף השיפורים. אבל מסקרנות בכל זאת.
את מקומו של טיילור תפסו במהירות דיפלומטים, עובדים סוציאליים ונציגים של סוכנויות הממשל של האיחוד – לרבות מחלקת ההגנה, שהשתוקקה לדעת כיצד הצליחו המתיישבים, התקועים בעולם אחד עם האויבים, לשרוד במשך כל-כך הרבה שנים.
שאלה מצוינת, אבל לבאבא-יאגא לא היה כל ספק שלליליות היו שאלות משל עצמן. היא ראתה כמה מהן מרחפות אל רחובות סנט פטרבורג כפתיתי שלג. המשלחת הזאת ריחפה לתוך ארמון החורף, לאורך המסדרונות הארוכים ועד לדלת קבר המהנדסת, שהיה פעם מגוריה הפרטיים של טאלי קורסאקובה. בתוך הקבר היה ניצול נוסף. היא האזינה כשיצרו איתו קשר.
<צוֹפֶה,> הן אמרו.
<אני פה,> ענה האווטאר של הסוכן המיוחד המתושבח גריגורי.
<אנו רוצות לשאול אותך שאלות על לוקי,> אמרו הליליות, <האיש שהבלארוסים קוראים לו ג'ון הרוצח.>
<שאלו,> אמר סמ''מ גריגורי.
<עיינוּ ברשומות ששרדו מהחקירות שלו. במהלך כל החקירות הוא נראה מאוד בטוח בעצמו. הוא היה מבריק. נראה שהוא הגה בכל פעם דרכים חדשות להערים על מערכת המשפט. הוא לא נראה מותש או חדור ייאוש. מדוע תלה את עצמו בתאו?>
<רוחות הרפאים שלו תפסו אותו,> אמר גריגורי.
<רוחות הרפאים שלו?> הופתעו הליליות.
<הרוחות של הנערות הצעירות שהרג כדי לשעשע את עצמו. הרוחות של מיליארדי הנפשות שמתו כשהפעיל את כלי הנשק שלו. הרוחות של הליליות שהרס באמצעות אש-פרא.>
<אתה חושב שהאשמה הניעה אותו?> הן תהו.
<לא, אני חושב שהפחד הניע אותו. אני חושב שדחפו אותו.>
<מה דחף אותו?>
<משהו שלא מהצד הזה של הרעלה,> אמר סמ''מ גריגורי.
באבא-יאגא נהנתה מכפל המשמעות. הוא התכוון גם למוות וגם למאפיין השמימי שהסתיר חצי משמי הלילה של בלארוס, שכונה ''הרַעלה''. אנדריי מירוננקו החביא צי שלם בתוך הענן האדיר, והאויבים נהגו כמוהו בנשק נורא אחד לפחות. ייתכן שמתחבאים שם דברים אחרים, דברים שחומקים מחיישני הליליות כפי שהנטושים של האויבים חמקו מהם.
<הנצלת מלאך-עליון תושלם בתוך ארבעים ושמונה שעות,> בישרו הליליות לגריגורי. <השליח הראשון בדרך הנה.>
<הוא לא יהיה האחרון,> ניבא גריגורי.
<כמה זמן לדעתך תיארך ההשבה-לאיחוד?>
<יותר מתקופת חייו של אזרח בלארוסי. מרביתם לא שמעו עדיין על אנשי-הכוכבים; מעטים מאלה שכן שמעו יקבלו את האיחוד בברכה במבט ראשון. הם לא בוטחים בזרים. ובעיקר לא בזרים שמתברר שהם קרובי משפחה רחוקים. הרי קרובי משפחה עלולים לרשת את הרכוש שלך אחרי מותך.>
<אבל אנחנו יכולים לתת להם כל-כך הרבה,> אמרו הליליות. טכנאים רפואיים כבר התחילו להתכונן לרדת לפני השטח כדי להקים מרפאות.
<הציעו להם את עזרתכם,> אמר גריגורי. <אל תיעלבו אם התגובה תהיה שלילית נחרצת. משפחת מירוננקו עדיין שולטת בבלארוס, מגילת הזכויות מהווה את התשתית לממשל הבלארוסי, אבל האנשים שמפרשים את המסמך ההוא התחלפו.>
<נזהיר את השגריר,> הבטיחו הליליות.
<כן. הזהירו אותו, בוודאי. ואל תשכחו לשמור על הגב שלכן. הרוע שחיסל את קודמותיכן התחיל פה. זה מזכיר לי משהו שבאבא-יאגא כתבה פעם לאנדריי על האויבים. הרוע נצחי, הוא אוהב לפרוש לתרדמת חורף מתחת לכפור ולעלים הנושרים כדי שיוכל ללבלב מחדש באביב.>
באבא-יאגא צחקה. יכול להיות שגריגורי יהיה ראוי ביום מן הימים לשיחה פנים אל פנים.
היא עישנה את המקטרת שלה והשקיפה החוצה על השלג היורד על עירהּ. היא ידעה דברים רבים; את מרביתם לא תגלה לעולם. רק מעט נעלם מעיניה, וגם אז לא לזמן רב. היא מעולם לא הייתה צריכה לשמור על הגב שלה, מפני שהיו לה עיניים בגב.
אזהרתו של גריגורי באה בעתה. לוקי אמנם מת, אבל מי יודע מה ילבלב עם בוא האביב? על דבר אחד אפשר תמיד לסמוך, אפילו בעולם קר כמו בלארוס.
האביב בא כל שנה.
שנת האיחוד 902; שנת בלארוס 990
סנט פטרבורג
''ואסילי בּוּראקוֹב''.
ואסילי קם מיד והדליק את מנורת הלילה. הקול שקרא בשמו באפלה היה צרוד כאילו בעליו היה מעשן כבד במשך אלף שנה. הוא מצמץ בשל אור המנורה וחיפש את הפולש.
הוא היה לבדו. אבל הוא היה מוכן להישבע שהריח שמץ עשן מקטרת, תערובת אקזוטית כלשהי.
''מי שם?'' הוא שאל בהיסוס. דלת חדר השינה הכבדה הייתה נעולה מבפנים, גם החלון היה מוגף, והוא חשב שניעור מחלום. אבל לבו הלם כפטיש, והוא ישב קפוא במשך זמן מה עד שהבחין שהקשר על השולחן שלו מנצנץ כדי לרמוז לו שקיבל הודעה.
שליח האיחוד בבלארוס קיבל הודעות בכל שעות היממה כדבר שבשגרה. אבל מראה הנורית המהבהבת הבהיל אותו. הוא התקרב בחרדה למכשיר.
השטיחים העבים חצצו בינו לבין הרצפה הקרה. דירתו בסנט פטרבורג לא הייתה מפוארת, אבל היא הייתה נוחה מאוד. הוא התיישב והדליק את היחידה. על המסך הופיעה מיד הודעה.
ואסילי בוראקוב, היה כתוב בה, והוא כמעט שמע שוב את הקול המחריד ההוא.
יש לי שֵם לומר לך: אָיָאט-קוֹ. אל תשכח את השם הזה; קרוב לוודאי שלעולם לא תשמע מישהו אומר אותו בציבור. היא אישה אויבת. היא קיבלה תפקיד במשק בית רוסי גדול. השגח עליה. היא חיה בעולם הזה שנים רבות לפני שאנדריי מירוננקו הגיע כדי להקים כאן את המושבה שלו. היא ניצלה מנקמתו.
עבדת קשה מאז שהגעת הנה. בקרוב, העבודה שלך תהיה קשה עוד יותר.
ב''י
ואסילי כבר ראה בעבר את ראשי התיבות הללו, על מסמך היסטורי שנשלח לקברניט טיילור. הם ייצגו את באבא-יאגא. היא שלחה כמה מכתבים לטיילור, אך מאז לא יצרה קשר עם איש.
עד עכשיו. אם זו באמת היא. והוא היה בטוח למדי שכן.
ואסילי בהה בציור שנתלה על הקיר, מול המיטה. הציור היה בדירה כשוואסילי עבר לגור בה. הוא היה מוזר. כל אדם אחר היה בוחר להשאיר אותו בארון. הציור, מעשה ידיו של אמן בלארוסי, תיאר מעשייה ישנה. הופיע בו ביתה האגדי של באבא-יאגא, הבית שהתהלך על כרעי תרנגולת ענקיות. הרגליים היו מקופלות מתחת לבית. רק קצות הטפרים נראו מתחת למרפסת. הבית עצמו היה עשוי מעצמות אדם, וכמוהו הגדר שהקיפה אותו. גולגולת אדם התנוססה על כל אחד ממוטות השער, ומכיוון שהתמונה תיארה לילה, כל גולגולת בהקה כלפיד.
זאת הייתה באבא-יאגא מהאגדות העתיקות, הסבתא המכשפה הרוסייה שלא הייתה טובה ולא הייתה רעה, לא הייתה יצור אור ולא יצור אופל. היא הייתה אחד מאיתני הטבע, ואלה שהזדמן להם להיתקל בה יצאו נשכרים או ניזוקים, על-פי גחמותיה. בני תמותה חכמים יצאו ללא פגע, באופן יחסי. טיפשים סיימו את חייהם על הגדר.
ואסילי לא ידע לאיזו קבוצה השתייך. הוא לא העז להאמין שבאבא-יאגא מבלארוס היא באבא-יאגא האמיתית, שעליה מבוססות כל האגדות, אבל רחש כבוד בריא לדעותיה. הוא קם ובדק את המנעולים שלו, אם כי היה בטוח שהם לא ימנעו ממנה להיכנס. הוא רצה לפחות להעמיד פנים כאילו הוא בודק את בטיחות מגוריו. אם היא צודקת בתחזיתה, והעבודה שלפניו עומדת להיות קשה יותר, מוטב שיחזור לישון.
אך לפני כן הוא שלח העתק של ההודעה למלאך-עליון ומיען אותה לקומנדר הֵייל. אחר-כך הזדחל בחזרה למיטה.
הוא עמעם את המנורה אך לא כיבה אותה.
זאת הייתה טעות. לאורה של מנורת הגז, הגולגולות בציור כאילו ריצדו אליו. הוא פקח את עיניו שוב ושוב כדי לברר אם הבית בציור קם על רגליו. כאשר הצליח סוף-סוף להירדם, חלם כל הלילה שהבית רודף אחריו. בבוקר נראה העולם בדיוק כפי שנראה אתמול.
כמו דברים רבים אחרים בבלארוס, גם זאת הייתה אשליה.
שנת האיחוד 971; שנת בלארוס 1005
מוסקבה
סרינה התכוונה להתבונן בראי, אבל ראשית היה עליה למצוא אחד.
היא חיכתה ליד חלון חדר השינה שלה, והביטה ברעלה הנודדת על-פני הכוכבים. כשכיסתה הרעלה חצי מהשמים, התגנבה סרינה מחדרה וחצתה את ביתה, שבלילה נהפך ליער. היא הייתה מפוחדת אך משוכנעת שחצות הלילה הייתה השעה היחידה שבה תעז להסתכל במשהו אסור. רגליה טפפו כמעט בדממה על מרצפות השיש כשפסעה לאורך המסדרונות הארוכים, התחבאה בצללים הכהים יותר, הלכה במסלול נפתל בין רגלי שולחן מגולפות להפליא והקיפה עמודים שנשאו ראשים של אנשים שלא הכירה. עיני האבן שלהם כמו עקבו אחר התקדמותה, בעיקר עיניהן של הגבירות הנאות. סרינה שאלה את עצמה למי מהן היא דומה. מבט אחד בראי יספיק לה כדי לראות את היופי שעליו חלמה עד עכשיו.
היא נעצרה להאזין. מה היה הרעש? זאב שהתחבא מאחורי ספות מרופדות משי? סרינה כמעט איבדה את האומץ.
מספיק עם השטויות. זאבים לא יכולים להיכנס לתוך הבית. אם מישהו עוקב אחרייך, זה בן אדם... סרינה השתטחה על בטנה על השטיח הפרסי העבה. אוזניה המו בדממה. היא לא ראתה כל תנועה, רק צללים. מחר ימלאו לה שבע שנים, והיא הייתה גבוהה יותר מהשולחנות. היא אפילו לא הייתה צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי לראות לאן היא הולכת.
אור הבליח מבעד לאחד החלונות; הצללים דהרו על-פני החדר, לעברה ועל פניה. משהו בוהק מאוד עבר בבית הגדול, משהו שאנשי הכוכבים הביאו איתם מעולם אחר, דבר רועש, מהיר ובוהק להדהים. הוא הותיר אותה המומה בחשכה.
סרינה המתינה זמן מה ואט-אט נרגעה. אנשי הכוכבים עשו לה טובה. הודות להבזק החטוף זיהתה באיזה חדר היא נמצאת – אם תמצא את המסדרון הראשי, תוכל לחלוף על-פני החדרים של אמה ולהגיע לגרם המדרגות שהוביל לקומה הבאה.
סרינה הייתה שם רק פעם אחת. היא נגררה לשם אחרי המשרתות שחיפשו מפות שולחן בקומה ההיא, שלא הייתה בשימוש. הן למדו מזמן להתעלם מנוכחותה של סרינה, כפי שעשו כל שאר האנשים מלבד אמה, ולכן הרשו לעצמן לדבר לידה בחופשיות כאילו לא הייתה נוכחת, והיא שמעה דברים מעניינים וגם מרושעים מאוד. בעודן מוציאות תיבות אחסון מארונות ומחטטות בתכולתן המדיפה ריח ארזים, הן פטפטו זו עם זו על המתרחש בבית האחוזה ועל האנשים ששלטו בו, בני משפחתה של סרינה. הן לא גערו בה כשלקחה קופסת תכשיטים והסתלקה משם.
ציפוי המכסה היה קרוע. סרינה ידעה שבעבר היה שם ראי. היא כבר התרגלה לחללים הריקים בעולמה, שפעם היו בהם משטחים מְשַקפים. היא ענדה את התכשיטים על אצבעותיה וסביב צווארה, ואז הביטה בקרע שעל המכסה ודמיינה את עצמה ענודת תכשיטים. היא החליפה את ראשה של אחת מגבירות האבן הנאות בראשה שלה.
משרתת חלפה על-פניה ופתחה דלת לחדר סמוך. הרעש הסיח את דעתה של סרינה והיא הציצה בה. המשרתת נעלמה מעבר לפינה והותירה את הדלת פתוחה. עיניה של סרינה נמשכו לחרמש אור לבן. משהו מכוסה בסדין עמד בצד השני של החדר, אבל הסדין נשמט וחשף את אחת מפינות המשטח הקסום.
סרינה שמעה את המשרתות חוזרות והשפילה את מבטה במהירות. היא חשה את כובד מבטן, את משקל מורת רוחן כשהתברר להן מה אולי גילו לה. אבל היא העמידה פנים שכלל לא נשאה את עיניה מהקופסה היפה. היא שמעה אותן מתלחשות.
''תנעלי את הדלת''.
''אין לי מפתח... היא ממילא לא הייתה נעולה...''
''טוב, אז כדאי למצוא מפתח. את יודעת מה אומרת הגבירה על... את יודעת''.
איש מעולם לא הסביר לסרינה למה היא לא יכולה לראות את עצמה. אבל רמזים למצבה היא מצאה בספרים האהובים עליה – אוספי אגדות עם. היא קראה כל ספר וספר פעמים רבות, ועכשיו, אחרי שנגלתה בפניה המראה החבויה, חשה כאילו היא אחת הנערות המכושפות שבסיפורים הללו. אולי אם תראה את עצמה, תפר את הלחש ויופיה ירבה כל-כך עד שהצאר בכבודו ובעצמו יבוא לחזר אחריה. סרינה נאלצה לגייס סבלנות ועורמה לא אופייניות לגילה. היא התנהגה כאילו הראי לא קיים, והמשרתות שכחו ממנו לבסוף.
אבל היא לא שכחה. זה הזמן הנכון. היא חייבת למצוא את הראי עכשיו, אחרת זמורות ענק יגדלו סביב חדר השינה שלה ויחסמו את המוצא אל העולם לנצח-נצחים. סרינה הלכה על קצות אצבעותיה, חצתה את המסדרון, חלפה על-פני חדרה של אמה, עלתה במדרגות לאט-לאט כדי שלא יחרקו. שנים חלפו בין צעדיה.
אבל לבסוף היא הגיעה לראש המדרגות, ומאחוריה לא הייתה כל תנועה. היא חיכתה עד שהייתה בטוחה, ורצה אל הדלת ברגליים קלות.
הדלת נפתחה בשקט. סרינה הציצה פנימה. החשכה נראתה מוצקה, אבל סרינה נכנסה פנימה וסגרה מאחוריה את הדלת בשקט. היא עמדה לרגע בצינת המסדרון החשוך. אחר-כך החלה ללכת, לספור את צעדיה, בדיוק כפי שעשתה כשהלכה בעקבות המשרתות. עשר פעמים עשרה צעדים, ואז שלחה את ידיה למשש את דלתו של חדר מסוים. ידיה מצאו קיר.
היא לא ספרה נכון. או שלא צעדה נכון, היא לא הייתה בטוחה. אבל היא לא יכולה לוותר. אם היא ממילא אבודה בחשכה, כדאי לה לחפש את הדלת כל עוד היא שם. היא מיששה את הקיר, שבה מעט לאחור כזחל המזדחל על גבעול סנטימטר אחר סנטימטר. היא חשבה שהדלת אמורה להיות שם. היא הייתה אמורה למצוא אותה כבר...
זרועה נתקלה במשהו קר וחלק. כד, גבוה ממנה. היא זכרה שכבר ראתה אותו, חפץ מרהיב, מעוטר בדוגמאות כחולות וזהובות ואדומות שהיו לא-רוסיות.
כלומר, הדלת נמצאת בכיוון השני.
היא התמלאה אומץ ומיששה את דרכה בחזרה לאורך הקיר. טקטיקת הזחל שלה הניבה במהרה את התוצאה המקוּוה.
כשאחזה בידית, הלמה בה מחשבה נוראה. כל-כך חשוך – מה יקרה אם לא תוכל לראות את הראי? זה נראה כל-כך אכזרי. היא כל-כך קרובה למטרתה, ודווקא עכשיו תישלל ממנה משאלת לבה הגדולה מכולן – עיניה של סרינה נמלאו דמעות.
אמה הייתה גוערת בה. לעתים קרובות רצתה סרינה לבכות, כשלא הצליחה לדבר בבירור כפי שאמה דרשה ממנה או כשלא הצליחה לזכור מה למדה. ''נסי שוב'', אמרה אימא תמיד. ''המשיכי להתאמץ. מה תשיגי בכך שתוותרי?''
והיא צדקה. סרינה לא הייתה יכולה לוותר רק מפני שהיא עלולה להיכשל. היא סובבה את הידית ופתחה את הדלת החיצונית.
החדר היה מוצף באור הירח שהסתנן דרך החלון הגבוה בקיר הנגדי. ונפלא מזה – הדלת לחדר הבא הייתה פתוחה. סרינה ראתה את הראי. הפינה החשופה הייתה לבנה מאור משתקף.
סוף-סוף. עכשיו אסתכל. עכשיו אדע...
כשהייתה קרובה דייה כדי לגעת בסדין שכיסה את הראי, התרוממה ידה כאילו נשלטה על-ידי אדם אחר. היא משכה; הסדין נפל בקפלים רכים וחשף את המשטח המבריק מאחוריו, חשף את סרינה.
היא הביטה בזוועה. הדמות בראי התעוותה עוד יותר כששיקפה את צערה. ברגע נורא אחד היא הבינה את כל צרותיה, את שיעורי הדיבור, את המבטים המוסטים של משרתים ושל אחיה ואחיותיה, את המראות החסרות. היא הביטה בפניה שלה.
עוד פנים הופיעו מאחוריה. פנים יפות באופן בלתי אנושי. הן חייכו אליה חיוך אכזר. אבל זה היה החיוך היחיד שאויב יכול לחייך.
''איאט-קו'', אמרה סרינה במרירות. ''אני מכוערת! זו הסיבה שלא נותנים לי לראות את עצמי!''
''נכון'', אמרה הגבירה. היא לא הייתה משרתת כמו הנערות האנושיות שניקו וטיפלו בבית. היא הייתה אחת מבנות הגזע שנלחם נגד בני האדם בבלארוס כבר אלף שנים. היא הייתה המורה המיוחדת של סרינה. והיא תמיד אמרה את האמת. ''בני עמך מייחסים חשיבות גדולה מאוד למראה חיצוני. הם שוטים''.
איאט-קו עשתה פתאום משהו שאיש לא עשה מעולם, ושאיש לא יעשה עוד שנים רבות. היא נגעה בפניה של סרינה. היא הניחה את ידה החיוורת על הלסת הכה מעוותת. לא היה בתנועתה אף שמץ של דחייה או של זוועה, רק סקרנות. כף ידה רתחה. עיניה היו דמויות כוכבים, והן התרחבו כאילו היא מבקשת לגמוע לתוכה את סרינה.
''מה תעשי, ילדה?'' תהתה איאט-קו. ''האם תגדלי להיות חזקה כאמך? או כאחת החלשלושות היללניות?''
איאט-קו השכיחה לרגע מסרינה את מראה פניה. כל שהצליחה לחשוב עליו היה האויבים, איך הם חושבים. השאלה תטריד אותה במשך כל שארית חייה.
יום המחרת היה יום הולדתה. היא לא ציפתה לו בכיליון עיניים.
אמה באה לחדרה זמן קצר לאחר שסילקו משם את ארוחת הבוקר שלא הצליחה לאכול. גלינה הביאה איתה משהו, אבל זאת לא הייתה מתנה.
''הביטי בי'', ציוותה גלינה.
סרינה צייתה כשדמעות בעיניה. היא נשאה את מבטה אל הפנים היפהפיות והחמורות שלא היה בהן ולו שמץ ממנה.
''קוראים לזה תסמונת בּוֹטְקין'', אמרה גלינה. ''זאת תוצאה ישירה של מלחמת האויב, שהתרחשה לפני אלף שנה כמעט. המלחמה הותירה שרידי רעל. הרעל משפיע על הגנים, וחלק מהאנשים נולדים עם פנים מעוותות, כפי שאת נולדת. התכוונתי לספר לך כשתהיי בוגרת מספיק כדי להבין. האם את בוגרת מספיק, סרינה?''
''כן, אימא''.
''דברי חזק יותר, ילדה. איפה הגאווה שלך? האם את האדם שהיית אתמול?''
''כן, אימא'', אמרה סרינה, קולה יציב יותר. היא הניחה לעיניה להתעכב על הדבר שאמה החזיקה בידיה. הוא היה שחור, וארוך, עשוי מבד עדין ומשובח.
''במסגרת לימודייך תלמדי עוד על מלחמת האויב'', אמרה גלינה. ''והיום תלמדי משהו נוסף. אני מצטערת מאוד, סרינה, מפני שאין כל סיבה שתתביישי בפנים שלך. אבל הצלקות שהותירה המלחמה הן עמוקות מאוד. נשים שנושאות את האות של המוצא האחרון, חייבות לכסות את פניהן ברעלה הזאת. אסור לאיש לראות את תווי פנייך. זה מה שאת חייבת לעשות כדי להיראות בפני העולם''.
''רעלה?'' הופתעה סרינה. ''לפנים שלי?''
''את לא צריכה ללבוש אותה בחדרייך. אבל לא תורשי לעזוב את הקומה הזאת בלעדיה. אפילו לאחייך ולאחיותייך אסור לראות את פנייך האמיתיות''.
סרינה רק בהתה בה בתדהמה.
''אני רואה שאת חושבת שאני זאת שמכריחה אותך'', קולה של גלינה התרכך. ''לא כך, ילדתי. זהו חוק אכזרי. אנשים מייחסים אמונות שווא לתסמונת בוטקין. הם חושבים שזהו אות קלון שאלוהים השית על אישה. הם מדברים שטויות, סרינה, אבל זה העולם שלנו ואנו חייבות לחיות בו כפי שאפשר''.
סרינה נגעה בפניה. היא לא חשה שהן מעוותות, אפילו כאשר אצבעותיה גלשו על החלק החריג של הלסת שלה. ''אימא, להיות מכוערת זה עצוב, אבל למה זה קלון?''
''לפני שמונה מאות שנה'', אמרה גלינה, ''כמה גברים בכנסייה הרוסית רצו להטיל על מישהו את האשמה לכל הדברים הנוראים שקרו בעולם הזה. הם מצאו במהרה מאמינים קיצוניים של דתות אחרות, שהיו שותפים לדעתם שאלוהים מעניש אותנו על חטאינו''.
''אבל אימא'' – סרינה הורידה את ידיה לצדי גופה – ''חטאתי כל-כך?''
''לא חטאת יותר מכל אדם אחר. הם מאמינים שהעיוות שלך הוא האות של כל החטאים שלנו''.
אשמה קולקטיבית הייתה רעיון חדש לסרינה. היא חשבה עליו. ''אם אלוהים רוצה שאיראה כך, הוא לא יתרגז אם אסתיר את מה שהוא עשה?''
גלינה חייכה אליה חצי חיוך. ''זאת שאלה מצוינת. אם כולנו חטאנו, אז הרי כולנו צריכים להיזכר בחטאינו כשאנו רואים פנים של אישה שלקתה בתסמונת בוטקין. אבל קיצוניים אף פעם לא מקבלים עליהם את אשמתם שלהם; אחרים צריכים לשאתה עבורם. הם החליטו שמי שנושא את האות, כלומר סובל מתסמונת בוטקין, ודאי נבחר לשאת אותו מפני שנשמתו נגועה ברוע. כשאת חושפת את פנייך, אפוא, את מתגאה ברוע הזה, וזה יעורר רוע אצל אנשים אחרים''.
סרינה חשבה זמן רב יותר לפני שענתה. ''הנשמה שלי לא מוכתמת'', היא הסיקה. ''אני לא רעה''.
''מובן שלא''. סרינה מעולם לא שמעה כל-כך הרבה חמלה בקולה של אמה. הדבר ניחם אותה. אבל סקרנותה דרבנה אותה לשאול עוד.
''אימא, איך אוכל לשנות את דעתם?''
''עוד נראה'', השיבה גלינה. היא הרימה את הרעלה והושיטה אותה לסרינה.
אז קרה דבר מוזר. לבה של סרינה הפסיק לכאוב. והיא הפסיקה לקוות שלא תצטרך לחבוש את הבד השחור. עכשיו היא ידעה שהיא חייבת. הכאב עדיין קינן בה, אבל לרגע היא לא חשה דבר. היא שאלה את עצמה איך נראה העולם דרך רעלה. היא ידעה שיש רק דרך אחת לברר.
''אוכל לראות דרכה?'' היא שאלה.
''אם נשים אותה נכון'', ענתה גלינה.
סרינה הנהנה. ''למדי אותי בבקשה''.
אויבים (Enemies)
מאת לי הוגן (Lee Hogan)
תרגום: יעל סלע-שפירו
הוצאת אופוס, 2004
352 עמודים
אויבים
הוצאת אופוס
בלארוס - במיתוס
אויבים - במיתוס
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
הערה קטנה לגבי הספר אויבים (חדש)
raven יום ראשון, 04/04/2004, שעה 14:20
אין חובה לקרוא את בלארוס לפני אויבים,אמנם זה מגביר את ההנאה והחוויה הכללית אולם ניתן לקוראו בנפרד מהספר הראשון.
העולם אותו עולם וישנן דמויות שמדברים עליהן או פועלות בספר זה ופעלו גם בבלארוס. ישנם כמה הסברים קצרים שנותנים את סיפור המסגרת והעבר של עולם אויבים.
פרט לכך,אקשן,פוליטיקה,דת וקסנופוביה מוצדקת בעולם מוכר וכתוב היטב.
|
|
|
|
|
רק עכשיו סיימתי לקרוא את בלארוס (חדש)
מספר 666 יום שלישי, 31/08/2004, שעה 21:59
בתשובה לraven
ספר נחמד.
עורר בי מספיק עניין לרצות לקרוא את ספר ההמשך.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
