עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
|
 |
מין בדידות באפס ג'י
מאמרים / אהרון האופטמן
יום רביעי, 22/10/2003, שעה 22:22
על כמה היבטים מוכרים ופחות מוכרים של מסעות בחלל
|
|
מאמר זה הופיע בגליון מספר 19 של המימד העשירי, אוקטובר 2003
איור המאמר לקוח משער הגליון הנ''ל. אייר: אבי כץ
''אני מרגיש בודד!'' היה אחד המשפטים הראשונים שהשמיע מפקד החללית בסרט המדע הבדיוני הישן ''כוכב הקופים''. ''בחלל איש אינו יכול לשמוע את זעקתך'', היתה כותרת המשנה של סרט ידוע אחר, ''הנוסע השמיני''. יצירות מד''ב רבות ניסו להתמודד עם בדידותם ומצוקותיהם של אנשים במסע ממושך במרחבי החלל, מנותקים מכדור-הארץ, ניצבים מול הלא-נודע, לא בטוחים אם יוכלו לחזור ולאן. לפעמים היה הנושא עילה למסע מופלא מן החלל החיצון אל החלל הפנימי – נפשו הסבוכה של האדם. בספר ''סולאריס'' של סטניסלב לם, למשל, שהוא מהמשובחות ביצירות המד''ב, המחשבות המודחקות ביותר של אנשי הצוות של תחנת חלל מבודדת פורצות מתודעתם החוצה, פשוטו כמשמעו, כאשר הניתוק, הבדידות והכמיהה לקשר בלתי מושג נשזרים בהשפעתה המסתורית של ישות זרה שתבונתה בלתי נתפשת.
בסוף שנות השבעים, כעשור אחרי הנחיתה על הירח, פינטזו בנאסא על מבצעי חלל גרנדיוזיים כמו ''מושבות חלל'' שבהן ישהו אלפי אנשים במשך שנים רבות. אולי אפילו ''ספינת דורות'', מושג מוכר היטב לקוראי מד''ב: ספינה שבה דורות של בני-אדם באים לעולם ומסתלקים ממנו תוך כדי מסע בן עשרות או מאות שנים למעמקי הגלקסיה. משאבים הושקעו אפילו במחקר מיוחד שעסק בבעיות החברתיות הצפויות ב''חברות החלל'' הללו. חלק חשוב במחקר היה לפרופ' נחמן בן-יהודה, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית בירושלים (חובב מד''ב ותיק ומושבע, אגב), אשר התמקד בתופעות של סטיה חברתית ב''חברת חלל'' עתידית. לכאורה אפשר היה לחשוב שאת המועמדים לחיות במושבת חלל צריך לסנן מראש בקפידה כדי למנוע פשיעה או סטיה אחרת מנורמות ההתנהגות המתאימות לתנאים המיוחדים. אך מסקנה מעניינת של המחקר היתה שאין להפריז בכך: לשם תפקוד נאות של אותה חברה צריך אמנם לצמצם את הסיכונים לסטיה הרסנית, אך יש לאפשר ''שוליים רחבים'' של התנהגות תוך עידוד של מה שפרופ' בן-יהודה מכנה ''סטיה חיובית''. לְמה הוא מתכוון? לכך שהחברה זקוקה למינון סביר של טיפוסים מרדניים, אולי אפילו פורקי-עול במידת מה, כדי לעודד שינוי והתחדשות ולמנוע קפיאה על השמרים.
מאז אותו מחקר קוצצו התקציבים של נאסא, הונמכו השאיפות, ומיזמי חלל יומרניים נדחו, למרבה הצער, למועד רחוק עד בלתי ידוע. אפילו מסע מאויש אל שכננו הקרוב, המאדים, יתממש – אולי – רק בעשור הבא. במסגרת ההכנות למסע זה מתכננת נאסא לבחון השפעות גופניות ונפשיות אפשריות בעזרת מתקן סימולציה אשר ידמה את תנאי המסע (שיארך כשנה וחצי בכל כיוון) בדייקנות, לרבות ההשהיה בת 20 הדקות בתקשורת עם כדור הארץ כאשר החללית תימצא בקרבת המאדים.
אז מה עושים אנשים בשהות ממושכת בחלל, בין המטלות הטכניות ההכרחיות? חושבים על סקס, מן הסתם. וגם עושים סקס, כשרק אפשר, למרות שככל הנראה לא תשמעו על זה בדיווחים של נאסא. לפני שנים אחדות נפוצו שמועות עקשניות בדבר מחקרים של נאסא על מין בחלל, לרבות ''ניסויי שדה'' שכללו קיום של יחסי מין בתנאי מיקרו-כבידה על סיפון מעבורת החלל. הגדיל לעשות עיתונאי צרפתי בשם פייר קוהלר, אשר תיאר את הניסויים הללו בספרו ''המשימה הסופית''. הוא התבסס, לטענתו, על מקור מהימן: ''סיכום ניסוי 8, דו''ח נאסא מס' 1792-307-14'', שהודלף ע''י גורם עלום בסוכנות החלל. תוארו שם סימולציות ממוחשבות שנעשו כביכול כדי לקבוע מה הן עשרת הפתרונות המבטיחים ביותר לתנוחה האופטימלית בהעדר כוח משיכה. כי הרי יחסי מין בהעדר כבידה וללא אמצעים מכניים שיחזיקו אותך פחות או יותר במקום עשויים להיות עניין מסובך למדי. בניסוי עצמו, כך סופר, פונה הסיפון התחתון של המעבורת כדי להבטיח פרטיות לשפני הנסיון המאושרים, ונבחנו בפועל כל מיני תנוחות. שש מהן כללו, לפי הדו''ח, אמצעים מכניים לדימוי אפקט הגרביטציה. אחרים – נא להפעיל את דמיונכם הפרוע – השאירו מקום ליצירתיות של הנסיינים. אחד האמצעים שנוסו, כך נטען בדו''ח, היה ''צינור מתנפח שעטף את בני הזוג והידק אותם זה לזה''.
גורמים מוסמכים בנאסא הכחישו בתוקף את כל העניין, וטענו שהדו''ח הנ''ל לא היה ולא נברא. הסיפור נולד ככל הנראה כמתיחה של קבוצת דיון באינטרנט שפרסמה אותו ברשת עוד בשנת 1989, ומשם הוא התפשט. פייר קוהלר, מחבר הספר, הודה לפני כשנתיים שייתכן והוא נפל קורבן למתיחה, אבל המשיך לטעון שלדעתו סביר יותר שניסויי המין הם אמת לאמיתה. כיום ברור למדי שזו אחת מ''האגדות האורבניות'' המופצות ברשת, מה שלא מפריע כמובן לאנשים רבים להאמין שכרגיל נאסא מעלימה מידע מהציבור. ולמען האמת, ניסויי מין בחלל, וגם לידה בחלל, הם דבר די מתבקש אם חושבים על מסעות חלל ארוכים, שלא לדבר על ''ספינת דורות''. כך שאם יש אמת בהכחשות של נאסא, אולי יש לראות בכך עוד מחדל שלהם...
בחזרה לסוגיית הבדידות בחלל. מאז המסע המאויש אל הירח (לפני 34 שנים, לא יאמן!) נצבר נסיון מעשי מעניין לגבי שהיה ממושכת-יחסית (מספר חודשים) בחלל. התברר שבמשימות החלל שהאדם התנסה בהן עד כה היתה הבעיה לאו דוקא בדידות, אלא סתם...שעמום. ''במשימות ארוכות, מה שמתחיל להשפיע לרעה על אנשים כעבור שישה או שמונה שבועות הם החדגוניות והשיגרה,'' טוען הפסיכיאטר ניק קאנס מאוניברסיטת קליפורניה, שחקר את הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים ששהו במעבדת החלל הרוסית ''מיר''. הרוסים דיווחו על תסמין שהם מכנים ''אסתמיה'' (asthemia): הפרעות בשינה המלוות ברגזנות ובנטיה להתרחק מעמיתיהם למשימה. הם התמודדו עם התופעה בעזרת האזנה למוסיקה ותקשורת עם בני משפחה ואנשים מפורסמים על כדור הארץ. לסרגיי קריקליוב, הקוסמונאוט ששהה על ''מיר'' 151 יום (שבמהלכם קרסה ברית-המועצות ב-1991) זה לא ממש עזר. ''זה כאילו שתוך כדי ריצה של עשרה קילומטר שואלים אותך פתאום אם אתה יכול להשלים ריצה של 20 קילומטר'', סיפר קריקליוב. הוא מצא נחמה מסוימת פשוט בהתבוננות בחלון. התברר שזו ''פעילות'' חביבה על אסטרונאוטים רבים. ובמה מתבוננים? בעיקר בכדור הארץ, כמובן. ההתבוננות הממושכת בכדור הכחול, היפה, שלא רואים על פניו גבולות בין מדינות, ההרהורים על האנשים שלמטה – זה עושה לאסטרונאוטים טוב על הנשמה. אבל הירח הוא ממש ''בשכונה''. מה יקרה במסעות ארוכים יותר? במסעות עתידיים בחלל, מעבר למערכת השמש, יראו אנשי החלל איך כדור הארץ הולך ומתכווץ עד שהוא הופך לנקודה. איך תשפיע עליהם חוויה זו? זה משהו שהאדם עדיין לא התנסה בו, ואפשר שתהיה לכך השפעה פסיכולוגית משמעותית.
וזה עשוי להביא אותנו להסתכלות על עניין הבדידות בחלל מזווית אחרת. אולי דוקא אנחנו כאן, על פני האדמה, צריכים לפעמים לראות את עצמנו כטסים דורי דורות ועידני עידנים בספינת חלל כדורית ששמה ''ארץ'', הכמהה לדעת אם היא אכן בודדה ביקום.
המימד העשירי
|
 |
|
