סכו''ם חד פעמי


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 8

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

סכו''ם חד פעמי
סיפורים / אסף אשרי
יום ראשון, 11/05/2003, שעה 16:23

סיפור מתוך גליון מספר 5 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה

סופרים ותסריטאים נאלצים לעתים להתמודד עם אתגרים חריגים,
כאלה שיגרמו לשאר בני תמותה לאבד את עשתונותיהם או לצאת
למנוחה ממושכת בפאב הקרוב או באמבטיה. מה הייתם עושים,
למשל, לו נדרשתם, בהתרעה של רגע, לכתוב משהו אודות חפץ
זה או אחר שנשלף באקראי מתוך קופסת קרטון? מה הייתם
עושים לו היה זה מזלג חד פעמי?
אסף הוא סופר ותסריטאי, ועל כן אין להתפלא על הצלחתו
להתמודד עם האתגר בצורה משכנעת. רוב האנשים שאני מכיר,
לעומת זאת, היו עושים שימוש מיידי במזלג הנ''ל בפאב הקרוב.
או באמבטיה.

סכו''ם חד פעמי / אסף אשרי

הדברים הקטנים הם אלה שמוציאים אותך מדעתך.
בעיקר כשאתה רגיל להסתדר לבד, להסתתר. זה לא סיפור של מישהו שאין לו סיבה טובה להסתתר. כל אחד רוצה לפגוש את האחת והיחידה שלו. במיוחד אם הוא מעט שונה. במיוחד אם היא כמוהו.
אז אל תאשימו אותי אם נסגרתי אחרי מה שקרה. אבל לא זה מה רציתי לספר לכם.
הבנתי שכבר לא אוכל לעמוד בתשלום שכר הדירה. בעל הבית לא היה אדם מבין. אז למצוא שותף היה הדבר הבא שעשיתי. לא הייתה לי ברירה. נותרו לי חמישה ימים בדיוק עד סוף החודש.
כשנעמה ראתה את המודעה המודפסת על אחת מתחנות האוטובוס לא ידעתי עד כמה היא עומדת לשנות את חיי. רכות שמתגלה בזרים מרגשת אותך יותר מחום הקרובים לך.
מהם אתה משום מה מצפה. זה כשיש קרובים.
נעמה חזרה בדיוק מהמזרח אחרי שנה של טיול ונראתה כמו קלישאה מהלכת, מפזרת ביטויים של ''נזרום'' ו''שאנטי'' לכל עבר וללא סיבה מובהקת. לבושה בשרוול מהוה, חולצה צבעונית ומפזרת שלום ואהבה. מכונת הזמן של הסיקסטיז עבדה היטב על נעמה שהייתה ילדת ירח עוד לפני שהכירה את המושג. חמש דקות אחרי שהיא נכנסה ידעתי שהיא הולכת להיות מספיק פתוחה ומבינה והיא דיברה כל הזמן על המרחב האישי שלה ועל כמה שחשוב לה ה''ספייס'' שלה. כמה שהאנשים בארץ לא מבינים את הצורך בספייס הזה. אני הבנתי.
עם העבר שלי הייתי זקוק לכל המרחב האישי שיכולתי להשיג. עזרתי לה לסחוב את כל החפצים שלה, ובשביל מישהי שלא האמינה בחיים חומריים היו לה די הרבה.
היא נכנסה בדיוק בזמן ויכולתי אפילו להיראות לארג' כשאמרתי לה שהיא צריכה לשלם רק מהראשון. היא התארגנה בדירה ואני הייתי חייב לצאת לעבודה. אני עובד לילות.
תמיכה טכנית למשרדים.

במבט לאחור, אני לא יכולה לומר שלא ראיתי אצלו משהו מוזר. אבל לא ייחסתי לזה חשיבות.
אין הרבה דירות פנויות במהלך השנה, אז כשראיתי את הדירה הקטנה והחמודה שלו קפצתי על המציאה. התחלתי להתארגן. אני לא טיפוס שיש לו בעיה לגור עם מישהו אחר, אבל הוא היה כל כך מכונס בעצמו, כל כך סגור שגם הדירה נראתה ככה. זאת לא היתה דירה אלא חור.
הכל ארעי, שום דבר לא מכוון נכון. מלאה אנרגיות שליליות של בדידות. עד שאתה לא מרגיש את זה בעצמות אתה לא מבין באמת את כל הדיבורים האלה על הילות ואנרגיות. אבל כאן היה משהו. משהו אפל, סוד, איזה משהו שמוטב לא לגלות. כמות הג'אנק שהבן-אדם צבר היתה מדהימה.
הוא גם לא היה הכי נקי בעולם, הרצפה היתה מטונפת, שערות בכל מקום, אבל כשאתה גר לבד כל כך הרבה זמן כמו שהוא הציג את זה, כנראה שאתה נוטה להזניח. היו דברים שהוציאו אותי מדעתי. כמות שקיות הניילון של הסוּפרים השונים היתה מדהימה. הוא גם שתה רק מבקבוקים מפלסטיק או ככה זה נראה. תרסיסים ריחניים היו פזורים בכל מקום. נראה שהוא העדיף לרסס מאשר לנקות. איכס.
לא התעצלתי, הפשלתי שרוולים והתחלתי לנקות. אני כבר אתחשבן איתו אחר כך. יש גבול למה שאני מסוגלת לקבל. ניקיתי וקרצפתי עד המטבח. להפתעתי דווקא כאן היה די נקי. כנראה שכשזה נוגע לאוכל שלו הוא פתאום מקפיד. יופי. יש תקווה. בכיור היו שני ספלים וכפית חד-פעמית מפלסטיק שתקועה בשאריות צפות של נס קפה. זרקתי אותה ושטפתי את הכוסות.
החלטתי שגם לי מגיע קפה והרתחתי מים. לא היה סוכר חום אבל החלטתי שאם אני לא שותה עכשיו, הסיכויים שארצח את השותף החדש שלי כשיחזור גדלים. גם ככה יום ראשון בדירה, גם ככה אמצע הלילה ואני מנקה. קצת קפאין, לא נורא. ואז, איך שאני נרגעת, כשהמים מתחוללים להם לנס, אני פותחת את מגירת הסכו''ם ומגלה טונות של סכו''ם חד פעמי. הכל חד פעמי.
כמו טיול שנתי אין סופי, כמו אירוע לועד עובדים גדול במיוחד.
החלטתי שדי, יש גבול למה שאני מסוגלת לסבול. אני מוכנה לנקות, מוכנה לסדר, אבל האסון האקולוגי הזה שמסתובב לי במטבח לא מקובל עלי. אספתי הכל לשקיות הניילון שהיו זרוקות במטבח. כמעט כולן התמלאו. בבוקר אני אגלה איפה מתקן המִחזור הקרוב ואעיף את הכל לשם. לפחות אולי יעשו מזה עציצים לשתילים או משהו.
גמרתי את הקפה, התקלחתי ונכנסתי לישון. אנחנו נדבר כבר בבוקר.

כל הלילה עבדתי על איזה באג אינסופי שהמשיך להפיל את המערכת שוב ושוב.
בבוקר, אדום עיניים ועייף, יצאתי חזרה הביתה כדי לתפוס כמה שעות שינה. כשהגעתי ראיתי שהיא עבדה על הדירה. האינסטינקט הראשוני גרם לי להיות נורא טריטוריאלי ולהתעצבן על כך שהיא מעיזה לעשות שינויים בחצי הדקה הראשונה שהיא פה. במבט שני ראיתי שנקיון קל לא ממש הזיק לדירה ורק הריח של חומרי הניקוי החריפים הציק לי באף. ניגשתי למטבח כדי להכין לי איזה חלב חם. תמיד קשה לי להרדם ואיכשהו זה הדבר היחידי שעוזר.
החלב כבר היה על הגז וכעת רק להוסיף קצת סוכר ולערבב.
פתחתי את מגרת הסכו''ם... סגרתי ופתחתי שוב לא מאמין למראה עיני. ריק. ריק לגמרי.
התחלתי מזיע והדופק התחיל לעלות, ידעתי שזה מתחיל לפי הדקירות בעורף והצריבה בכפות הרגליים, היה מאוחר מדי לעצור את זה ולא נשארו לי כוחות.

הרעש מהמטבח העיר אותי. משהו היה שם. משהו הפך את המטבח לגמרי. קקופוניה של הרס מילאה את החלל שהיה המטבח הנקי שהשארתי. הוצאתי מהארגז את פסלון השיווה הכבד שהבאתי ויצאתי כשאני מוכנה לכל. המראה שקידם את פני גילה לי שטעיתי. יש דברים שאתה לא יכול להיות מוכן להם. דברים שלא חשבת שיקרו.

ההתקף הפעם היה מהחזקים. יכול להיות שזה היה בגלל המצב החדש, בגלל העייפות או בגלל שהרגשתי שאני לא יכול יותר. זה היה רע ואני הייתי עסוק בלהשתלט על החיה שאיימה לבצבץ.
היא הפכה את השולחן ושברה את המדף לתליית הכוסות, שברי זכוכית התפזרו בכל החדר.
הכאב של הגדילה והציפורניים שנחשפו רק הגביר את הפאניקה. לקחתי נשימה עמוקה וריכזתי את כל האנרגיות שעוד נשארו לי כדי להילחם בזה. פתאום ראיתי אותה בחדר.

הוא קפץ לפינה וחשף שיניים. יצור דמוי אדם, שעיר ולבוש קרעים ישב כפוף ומכווץ בפינה. כל הרצפה נזרעה רסיסי זכוכית וסימני ציפורניים. הוא הביט בי באימה ונהם אליי באיום.
אני לא יודעת על מה חשבתי כשניגשתי ישר אליו. אבל העיניים הגדולות האלה, מלאות הפחד, היאוש. לא ראיתי שום דבר פרט להן. עד היום אני זוכרת את המבט המפוחד הזה, הזועק לעזרה.
בלי לחשוב יותר מדי הנחתי את הפסלון לאט על הרצפה, והתקרבתי בזהירות. הוא נשף ונהם. התקרבתי עוד. הוא הגביר את הנהמות. ישבנו כפופים זה מול זה איזה חצי דקה שנראתה אז כמו יומיים ואז היה איזה שינוי בהבעה שלו. איזו התכווצות של האישון, איזה רפיון מוחלט, והוא הפסיק לנהום. התקרבתי עוד מעט. הוא יבב אליי יבבה של כלבלב מסכן ומצאתי את עצמי מחבקת אותו.

המגע שלה זכור לי עד עכשיו. לא היו בו כל עכבות. היא לא פחדה. היא לא ניסתה להבין. היא פשוט חיבקה אותי. חזק, חזק. נרגעתי לאט, מרגיש את זקיקי השיער חוזרים פנימה אל תוך העור. את האוזניים מתקצרות, את הניבים נדחקים חזרה אל החניכיים. ישבנו ככה זמן מה. אני כבר הייתי אני לגמרי, רק החולצה קרועה ואחד ממכנסי הג'ינס שלי איבד רגל. בגדים אבודים לא גרמו לי להתרגש, התרגלתי להוצאה החודשית. מחשבות מוזרות עברו לי בראש והבנתי כי שזאת פעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני חושב על הדברים האלה.
הרגשתי קרוב, הרגשתי לא לבד. והיה לי טוב.

ישבתי אתו ככה עד שהרעידות פסקו. הוא חזר אט-אט להיות האדם שהכרתי באותו יום.
עד עכשיו אני לא בטוחה איך קיבלתי את זה בכזאת שלווה, אבל הוא היה כל כך מסכן שם בפינה שמה שנשאר היה רק לחבק אותו ולא לעזוב. אחרי שעבר זמן, אל תשאלו אותי כמה, קמנו.
הוא התחיל להתנצל והאדים כולו.
הסברתי לו שזה הכל בסדר וכדי לשנות נושא, להוציא אותו ואותי מהמצב הנוראי הזה שפתאום נקלענו אליו, שאלתי אותו מה הסיפור עם הסכו''ם החד פעמי. ואני חשבתי שקודם היה מוזר.

מה שקרה שם היתה הסיטואציה הבסיסית הזאת של שני אנשים שמתקרבים. הרגשתי שאני יכול לספר לה הכל וסיפרתי. היא היתה הבן-אדם הראשון שסיפרתי לו. עם דגש על בן אדם, כי כמה זאבנים כבר מכירים את הסיפור. אז אם אתם קוראים כרגע, חבר'ה, אתם יכולים לדלג קדימה, אני לא אעלב. התחלתי ממש בהתחלה, לא היה טעם להסתיר כלום וגם לא רציתי, זה פשוט זרם ממני החוצה. זה התחיל, כמו תמיד בסיפורים מהסוג הזה, באשה.
היא לא ממש היתה אשה ואני לא ממש הייתי גבר ולא רק בגלל העובדה ששנינו היינו זאבנים. היינו ילדים והיינו רומנטיים עד כדי גועל. לזאבנים יש נטיה לדרמטיזציה ומשיכה לגותיקה ואלימות. היא גם הסתובבה הרבה עם ערפדים. אבל אל תתנו לי לסטות מהנושא, הערפדים שייכים לסיפור אחר.
קראו לה אלכסנדרה והיא הגיעה מרוסיה. היא היתה האהבה האמיתית הראשונה שלי.
התמכרתי אליה. היא היתה מכורה להבי-מטאל עם כל המשתמע. הבגדים השחורים, השרשראות, האיפור הכבד. אני התמכרתי אליה. אני לא יודע עד היום אם היא באמת אהבה אותי. לא היתה בה הרבה אהבה, באלכסנדרה. היא היתה קרה ודומיננטית. והיא אהבה טקסים. ביום ההולדת השמונה-עשר שלה היא החליטה שכאות לאהבתנו הנצחית נערוך טקס שראוי למאורע. אני כמובן חשבתי על לילה של זימה ואהבים. לאלכסנדרה היה רעיון אחר.
כשהגעתי לדירתה, כל הבית היה מלא בנרות אדומים שהאירו את החשכה ששררה בה.
במרכז החדר היו שתי כריות שחורות ולידן, לאימתי, הונח בצורה מסודרת צמד אקדחים כסופים.
אומרים שכדור כסף הורג אותנו אם הוא מכוון למקום הנכון. מסתבר שהמהדרין משתמשים גם באקדח מכסף. לא שידעתי את זה אז, אבל מאז המקרה הייתי עסוק הרבה יותר בנבירה במיתולוגיה של הגזע שלנו. בכל אופן, אלכסנדרה אמינה שאהבה נצחית משמעה אלמוות והיא לא היתה מהמתפשרים. היא טענה שאם האהבה שלנו לא אמיתית מוטב שנפסיק אותה.
שנפסיק הכל. ושאם היא אמיתית אז גם כדור מכסף לא יהרוג אותה.
הרעיון שלה היה שנשב זה מול זה, נשים את האקדח בתוך הפה, נספור עד שלוש ונלחץ יחד על ההדק. כדורי כסף עובדים על המוח בדיוק באותה מידה שהם עובדים על הלב.
במקרה של אלכסנדרה המוח והלב היו מחוברים ביותר ממובן אחד. כנראה בגלל זה היא גם התעקשה שכל אחד יכוון את האקדח שלו לעצמו ולא שנירה אחד בשני. זה לא רצח, אני זוכר שהיא אמרה, זה אקט של אהבה. הייתי מהופנט, ישבתי מולה, ברכיי על הכרית כמו איזה סמוראי שממתין לאקט החרקירי. נשמנו נשימה עמוקה, נפרדנו בנשיקה אחרונה ולוהטת ואת מקום הלשון שלה מילא מהר מאד קנה האקדח שלי.
נשמתי עוד נשימה והתחלנו לספור. כבר באחת הבנתי שאין לי את זה ושאני לא עומד ללחוץ, אבל איפה שהוא בפנים קיוויתי שאאזור אומץ.
הדבר הבא שהיכה בי היה רוב תכולת הראש של אלכסנדרה שפשוט, בהעדר הגדרה אחרת, השפריץ עלי. ברחתי משם מהר ככל שיכולתי עם טעם של מתכת ודם בפה.
מאז לא הכנסתי שום דבר מתכתי לפה. כלום. אז אתם מבינים את הקטע של הסכו''ם.

אני חושבת שבשלב הזה של חיי הבנתי שכמו שאומרים, המציאות עולה על כל דמיון והכל אפשרי.
הייתי כבר בכל מיני סיטואציות מוזרות בחיי אבל הקטע הזה היה השיא.
הוא הביט בי במבט הזה שיש לגורי כלבים והיה לו דוק של דמעות. אני לא יודעת אם זה היה הצד הפרקטי שלי, העובדה שבדיוק חזרתי מהמזרח או שפשוט הייתי חייבת לעשות משהו כדי לצאת מהמצב המביך הזה, אבל בלילה ההוא הוא למד לראשונה איך אוכלים עם צ'ופ-סטיקס.

איור: פטרי בלנובסקי מ''אמבלם קומיקס''

חלומות באספמיה
הטלויזיה של עדנה - סיפור מתוך גליון מספר 4

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

איזה קטע! (חדש)
גיא יום ראשון, 11/05/2003, שעה 16:51
בדיוק אתמול קראתי אותו, בפעם הראשונה, בגליון עצמו!