 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
אלים אמריקאים
פרקים לדוגמה / ניל גיימן
יום רביעי, 04/09/2002, שעה 14:29
קטע מתוך ספרו זוכה ההוגו של גיימן, שראה אור לאחרונה בעברית
|
|
ההגעה לאמריקה 1721
הדבר החשוב שיש להבין בנוגע להיסטוריה האמריקנית, כתב מר איביס ביומנו הכרוך בעור, הוא שהיא בדיונית, הפשטה מצוירת בפחם בשביל הילדים, או המשתעממים בקלות. רובה בלתי בדוקה, בלתי מדומיינת, בלתי נחשבת, ייצוג של הדבר, לא הדבר עצמו. זה סיפור דמיוני יפה, הוא המשיך, עוצר לרגע לטבול את קולמוסו בקסת הדיו ולאסוף את מחשבותיו, שלפיו נוסדה אמריקה על-ידי החלוצים, שביקשו את החופש להאמין כפי שרצו, שהם באו לאמריקה, התפשטו ורבו ומילאו את הארץ הריקה.
לאמיתו של דבר, המושבות האמריקאיות היו אתר פסולת לא פחות מאשר מפלט. בימים שבהם יכולת להיתלות בלונדון מראש העץ משולש הכתר של טיבורן על גנבת תריסר פני, הפכה אמריקה לסמל של חנינה, של הזדמנות שנייה. אבל בשל תנאי התעבורה היו כאלה שהיה להם קל יותר לקפוץ מעל חֲסַר העלים ולרקוד עד שהמחול תם. הַעֲבָרָה הייתה לחמש שנים, לעשר שנים, לכל החיים. זה היה גזר הדין.
היית נמכר לקברניט ומפליג בספינה שלו, הצפופה כמו זו של סוחר עבדים, למושבות או לאיי הודו המערבית. ברדתך מהספינה היה הקברניט מוכר אותך כפועל צמית למישהו, שהיה גובה את מחיר עורך בעמל עד ששנות החוזה שלך תמו. אבל לפחות לא המתנת להיתלות בכלא אנגלי (שכן בימים ההם היה כלא מקום שבו המתנת עד ששוחררת, הועברת או נתלית. לא נשפטת לשם לפרק זמן), והיית חופשי להפיק את המיטב מעולמך החדש. היית חופשי גם לשחד את הקברניט שיחזיר אותך לאנגליה לפני שתמה תקופת העברתך. אנשים עשו זאת. ואם הרשויות תפסו אותך חוזר מהעברה – אם אויב ישן, או חבר ישן עם חשבון ליישב, ראו אותך וזימרו עליך – היית נתלה ללא הנד עפעף.
אני נזכר, הוא המשיך לאחר הפוגה קצרה, שבמהלכה מילא את הקסת שעל שולחן העבודה מבקבוק דיו חום-אדמדם שבארון, וטבל את קולמוסו פעם נוספת, בחייה של אסי טרֶגוֹוַאן, שבאה מכפר קטן וקר בראש צוק בקורנוואל, בדרום-מזרח אנגליה, שבו התגוררה משפחתה מאז שחר הזמן. אביה היה דייג, והשמועות טענו שהוא היה אחד המרסקים – אלה שתלו את מנורותיהם גבוה מעל החוף המסוכן בזמן שהסערות געשו, מפתים את הספינות להתרסק על הסלעים בשביל הטובין שעל סיפונן. אמה של אסי עבדה כטבחית בבית האדון, ובגיל 12 החלה גם אסי לעבוד שם בהדחת הכלים. היא הייתה יצור קטן וכחוש, בעלת עיניים חומות ורחבות ושער חום, והיא לא הייתה עובדת חרוצה, אלא תמיד חמקה לשמוע סיפורים ומעשיות, אם היה מי שיספר אותם: סיפורים על הפיסקים ועל הספריגאנים, על כלביהם השחורים של המוּרים ועל נשות כלבי הים של התעלה. ואף שהאדון צחק לדברים כאלה, תמיד מילאו עובדי המטבח צלוחית חרסינה בחלב השמן ביותר בכל לילה ושמו אותה מחוץ לדלת בשביל הפיסקים.
השנים חלפו, ואסי לא הייתה עוד יצור קטן וכחוש. כעת היא התמלאה והתעגלה כמו גאות הים הירוק, עיניה החומות צחקו, ושערה הערמוני התנפנף והתקרזל. עיניה של אסי אורו למראה ברתולומיאו, בנו בן ה-18 של האדון, שחזר הביתה מראגבי. היא הלכה עם לַיל אל האבן העומדת בקצה היער, והניחה עליה מעט לחם עטוף בגדיל משערה. ברתולומיאו אכל את הלחם, אך לא סיימו. מיד למחרת, בעת שניקתה את הסבכה בחדרו, ניגש אליה ברתולומיאו, דיבר אתה והביט בה באישור, כחול עיניו מסוכן כשמים בעת שסערה מתקרבת.
היו לו עיניים מסוכנות כל-כך, אמרה אסי טרגוואן.
עד מהרה הלך ברתולומיאו לאוקספורד, וכשמצבה של אסי התבהר, היא סולקה. אבל התינוק נולד מת, וכטובה לאמה של אסי, שהייתה טבחית משובחת, שכנעה אשת האדון את בעלה להשיב את המשרתת לשעבר אל תפקידה הקודם בחדר ההדחה.
אבל אהבתה של אסי לברתולומיאו הפכה לשנאה כלפי משפחתו, ובטרם יצאה שנה, היא לקחה כאהוב חדש אדם מכפר סמוך, בעל מוניטין גרוע, שנשא את השם ג'וסיה הורנר. ולילה אחד, בעת שהמשפחה נמה, קמה אסי, פתחה את הדלת הצדדית והניחה לאהובה להיכנס. הוא בזז את הבית בזמן שהמשפחה ישנה.
החשד נפל מיד על מישהו מהבית, שכן מישהו היה מוכרח לפתוח את הדלת (אשת האדון זכרה בבירור שהבריחה אותה), ומישהו היה מוכרח לדעת היכן החזיק האדון את כלי הכסף שלו, את מעותיו ואת שטרות החוב שלו. אסי הכחישה הכול בתוקף, ולא הורשעה בדבר, עד שמר ג'וסיה הורנר נתפס בחנותו של יצרן נרות באקסטר, כשהוא מעביר את אחד משטרות האדון. האדון זיהה את השטר כשלו, והורנר ואסי הועמדו למשפט.
הורנר הורשע בבית הדין המקומי, וכהגדרתה האכזרית והאגבית של העגה בת הזמן, כובּה. אבל השופט ריחם על אסי, משום גילה או בגלל מחלפותיה הערמוניות, ודן אותה לשבע שנות העברה. נגזר עליה להיות מועברת בספינה בשם ''הנפטון'' בפיקודו של קפטן קלארק אחד. אסי יצאה לקרוליינות, ובדרך כרתה ברית עם אותו קברניט. היא דיברה על לבו להשיבה לאנגליה איתו בתור אשתו ולקחת אותה לבית אמו בלונדון, שבה איש לא הכיר אותה. המסע חזרה, לאחר שהמטען האנושי הומר בכותנה ובטבק, היה שָלֵו ומאושר לקברניט ולכלתו, שהיו כזוג יונים או פרפרים מחזרים, חסרי יכולת להרפות זה מזה או להימנע מלהעניק זה לזה תשורות ומילות חיבה.
כשהגיעו ללונדון, שיכן קפטן קלארק את אסי עם אמו, שנהגה בה לכל דבר ועניין כאשתו החדשה של בנה. כעבור שמונה שבועות יצאה שוב ''הנפטון'', והכלה הצעירה והיפה בעלת השער הערמוני נופפה לבעלה לשלום מן המזח. לאחר מכן היא שבה לבית חמותה. בהיעדר הגברת הזקנה, נטלה אסי יריעת משי, כמה מטבעות זהב וסיר כסף, שבו החזיקה הזקנה את כפתוריה, טמנה את הדברים בכיסיה נעלמה אל מבוכי לונדון המהבילים.
בשנתיים הבאות הפכה אסי לגנבת מיומנת, שחצאיותיה הרחבות מסוגלות להסתיר שפע חטאים, ברובם גלילי משי ותחרה, וחייתה את החיים עד תומם. אסי הודתה על בריחתה ממצוקותיה ליצורים שעליהם סופר לה בילדותה – הפיסקים (שהשפעתם, כך הייתה בטוחה, הגיעה אפילו עד לונדון) - ונהגה להניח קערת עץ מלאה חלב על אדן החלון מדי לילה, אם כי חבריה צחקו לה. אבל היא צחקה אחרונה כשחבריה נדבקו באבעבועות או בזיבה, ואילו אסי שמרה על בריאותה.
היא הייתה בת שנה פחות מ-20 כשהגורל הלם בה. היא ישבה בפונדק ''המזלגות הצלובים'' ברחוב פליט בבֶּל יארד, כשראתה איש צעיר נכנס ומתיישב ליד האח. הוא הגיע מן האוניברסיטה. ''אוהו! תרנגולת שמחכה למריטה'', חשבה אסי לעצמה והתיישבה לצדו, מספרת לו איזה גבר צעיר ונאה הוא, וביד אחת מתחילה ללטף את ברכו, בעוד ידה השנייה יוצאת בחיפוש אחר שעון הכיס שלו. ואז הוא הביט היישר בפניה, ולבה ניתר ושקע בקרבה, בעת שעיניים כחולות כמו שמי קיץ טרם סערה הביטו אל תוך אלה שלה, ואדון ברתולומיאו נקב בשמה.
היא נלקחה לניוגייט והואשמה בחזרה מהעברה. איש לא הוכה בהלם כשאסי נאחזה ברחמה כטיעון, אף שמטרונות העיר, שבדקו טענות מסוג זה (שהיו לרוב חסרות בסיס), הופתעו לגלות כי עליהן להודות שאסי אכן הרה. מי האב, את זאת סירבה אסי לומר.
גזר דין המוות שלה הומתק פעם נוספת להעברה, הפעם לכל החיים.
היא הפליגה הפעם ב''בתולת הים''. 200 מועברים היו בספינה, דחוסים בתא המטען כמו חזירים מפוטמים בדרכם לשוק. שלשולים וקדחות פשו בכול. בקושי היה מקום לשבת, לא כל שכן לשכב. אישה מתה במהלך לידה בקצה התא, והיות שהאנשים נדחסו בצפיפות רבה מכדי להעביר את גופתה קדימה, היא והעולל נדחקו דרך צוהר קטן מאחור היישר לים האפור והגועש. אסי הייתה בחודש השמיני, ופלא הוא שהצליחה לשמור על התינוק, אבל היא אכן שמרה עליו.
בשארית ימי חייה היו לה סיוטים מהזמן שבילתה בתא, והיא הייתה מתעוררת בצרחות כשטעם המקום וצחנתו עומדים בגרונה.
''בתולת הים'' עגנה בנורפולק שבווירג'יניה, ואת שטר השעבוד של אסי רכש ''חוואי זעיר'' בעל מטע טבק בשם ג'ון ריצ'רדסון. אשתו מתה מקדחת הלידה שבוע לאחר שילדה את בתו, והוא היה זקוק למינקת ולמשרתת לכל עבודה בנחלתו הקטנה.
בנה התינוק של אסי שנקרא אנתוני, על-שם בעלה המנוח, כך אמרה (ביודעה שאין מי שיסתור את דבריה, ואולי אכן הכירה איזה אנתוני פעם), ינק משדה של אסי לצד פילידיה ריצ'רדסון. בתו של מעסיקה תמיד ינקה ראשונה, כך שגדלה להיות ילדה בריאה, גבוהה וחזקה, ואילו בנה של אסי גדל חלש ורעוע מהחלב שנשאר.
ועם החלב שתו הילדים את סיפוריה של אסי על הנוקֶרים וכחולי המגבעת שחיו במעמקי המכרות, על הבוקה, הרוח הערמומית ביותר בארץ, מסוכנת בהרבה מהפיסקים אדומי השער, בעלי האף הכפתורי, שלהם תמיד הושאר הדג הראשון שנלכד על הסלעים, ושלהם הושארה כיכר לחם טרייה בשדה בעת קציר, כדי לוודא שיהיה יבול טוב. היא סיפרה להם על אנשי עץ התפוח – עצי תפוח זקנים שדיברו כשנחה עליהם הרוח, ושהיה צריך לפייסם בסיידר הראשון של היבול, שנמזג על שורשיהם, אם רצית יבול נאה בשנה הבאה. היא סיפרה להם במבטא הקורנוולי האטי והמתנגן שלה, מאילו עצים עליהם להיזהר, בחרוז הישן:
הבוקיצה, קדורנית היא
והאלון הוא שונא
אך אם תאחר לשוב,
איש הערבה לטייל יֵצֵא.
היא סיפרה להם את כל הדברים האלו, והם האמינו, מפני שהיא האמינה.
החווה שגשגה, ואסי טרגוואן הניחה בכל לילה קערת חרסינה מלאה בחלב מחוץ לדלת האחורית בשביל הפיסקים. כעבור שמונה חודשים בא ג'ון ריצ'רדסון, נקש חרש על דלתה וביקש ממנה טובות מהסוג שגבר מבקש מאישה, ואסי אמרה לו כמה מזועזעת ופגועה היא, אלמנה מסכנה, משרתת צמיתה שלא הייתה טובה למשפחה המתבקשת להזנות את עצמה עם גבר שכיבדה כל-כך – ומשרתת צמיתה שלא יכלה להינשא, כך שאיך הוא יכול בכלל לחשוב לענות נערה מועברת צמיתה, שאפילו לחשוב לא יכלה – ועיני האגוז החומות שלה נמלאו דמעות, עד שריצ'רדסון מצא את עצמו מתנצל בפניה. סיכומו של עניין היה שג'ון ריצ'רדסון מצא את עצמו באותו מסדרון, באותו ליל קיץ חם, יורד על ברך אחת לפני אסי טרגוואן ומציע לשים קץ לצמיתותה ולשאת אותה לאישה. אף שקיבלה את הצעתו, היא סירבה לבלות אתו אפילו לילה לפני שזה יהיה חוקי, ואחר כך עברה מן החדר הקטן בעליית הגג אל חדר השינה הראשי בקדמת הבית. ואם כמה מחבריו של החוואי ריצ'רדסון ונשותיהם הפנו לו עורף בפעם הבאה שראו אותו, רבים מהם היו בדעה שגברת ריצ'רדסון החדשה היא אישה נאה ביותר, ושג'וני ריצ'רדסון בהחלט עשה חיל.
בתוך שנה היא ילדה עוד ילד, בן, אבל בלונדיני כאביו וכאחותו למחצה, והם קראו לו ג'ון, על-שם אביו.
שלושת הילדים הלכו לכנסייה המקומית כדי לשמוע את המטיף הנודד בימי ראשון, והם הלכו לבית הספר כדי ללמוד אותיות ומספרים עם ילדי שאר החוואים הזעירים. בו בזמן דאגה אסי שהם יֵדעו גם את מסתרי הפיסקים, שהיו המסתורין הגדול ביותר: אנשים אדמוניים, בעלי עיניים ובגדים ירוקים כמו נהר, ואפים סולדים, אנשים מצחיקים ופוזלים, שאם נחה עליהם הרוח, היו מסובבים ומפתלים אותך ומסיטים אותך מדרכך, אלא אם כן היה לך מלח בכיס או מעט לחם. כשהילדים הלכו לבית הספר, נשא כל אחד מהם קמצוץ מלח בכיס אחד, ומעט לחם באחר, הסמלים העתיקים של החיים והאדמה, כדי לוודא שיחזרו בשלום, וכך היה תמיד.
הילדים גדלו בגבעות המוריקות של וירג'יניה, ונהיו גבוהים וחזקים (אף שאנתוני, בנה הראשון, תמיד היה חלש, חיוור, נוטה יותר למחלות ולמיחושים), ומשפחת ריצ'רדסון הייתה מאושרת. אסי אהבה את בעלה כמיטב יכולתה. הם היו נשואים זה עשור, כשג'ון ריצ'רדסון פיתח כאב שיניים חמור כל-כך, עד שנפל מסוסו מרוב כאב. היא לקחה אותו לעיירה הסמוכה, ושם נעקרה שינו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרעלת הדם גמרה אותו, כשפניו משחירות וכולו נאנח, והם קברו אותו מתחת לעץ הערבה החביב עליו.
לאלמנה ריצ'רדסון נותר לנהל את החווה, עד ששני ילדיו של ריצ'רדסון יגיעו לפרקם. היא ניהלה את הצמיתים ואת העבדים וקצרה את יבול הטבק שנה אחר שנה. היא שפכה סיידר על שורשי עצי התפוחים בערב ראש השנה, והניחה כיכר לחם טרייה בשדות בעונת הקציר, ותמיד השאירה קערית חלב בדלת האחורית. החווה שגשגה, והאלמנה ריצ'רדסון רכשה מוניטין על מקח קשוח, אבל גם על יבולים טובים, ועל כך שמעולם לא מכרה סחורה רעה תמורת טובה.
כך נמשך הכול עשר שנים נוספות. אבל לאחר מכן באה שנה רעה, שכן בנה אנתוני הרג את ג'וני, אחיו למחצה, בריב נזעם על עתיד החווה ומסירת ידה של פילידיה. היו שאמרו שהוא לא התכוון להרוג את אחיו, ושזו הייתה מהלומה טיפשית חזקה מדי, והיו שאמרו אחרת. אנתוני נמלט, מותיר את אסי לקבור את בנה הצעיר לצד אביו. היו שאמרו שאנתוני נמלט לבוסטון, והיו שאמרו שהוא הדרים לפלורידה. אמו הייתה בדעה שהוא תפס ספינה לאנגליה, להתגייס לצבאו של ג'ורג' ולהילחם במורדים הסקוטים. אבל ללא שני הבנים הייתה החווה מקום ריק ועצוב, ופילידיה התגעגעה והתלוננה כאילו נשבר לבה, ושום דבר שאמה החורגת עשתה או אמרה לא הצליח להשיב את החיוך לשפתיה.
אבל שבורת לב או לא, הן היו זקוקות לגבר בחווה. פילידיה נישאה להארי סומס, נגר ספינות שמאס בים וחלם על חיים ביבשה, בחווה כמו החווה בלינקולנשייר שבה גדל. ואף שחוות ריצ'רדסון לא ממש דמתה לה, מצא הארי סומס די דמיון כדי לשמח את לבו. חמישה ילדים נולדו לפילידיה ולהארי, ומתוכם שלושה שרדו.
האלמנה ריצ'רדסון התגעגעה לילדיה ולבעלה, אם כי כעת הוא היה רק מעט יותר מזיכרון של איש הוגן שנהג בה באדיבות. ילדיה של פילידיה היו באים לאסי לשמוע סיפורים, והיא הייתה מספרת להם על כלבם השחור של המוּרים, ועל ראש נא ועצמות דם, או על איש עץ התפוח, אבל הם לא היו מעוניינים. הם רצו רק את ג'ק – ג'ק והאפונה, ג'ק קוטל הענק, או ג'ק והחתול והמלך. היא אהבה את הילדים האלו כאילו היו בשר מבשרה, אף שלעתים הייתה קוראת להם בשמות המתים זה מכבר.
היה זה חודש מאי, והיא לקחה את כיסאה החוצה אל גינת המטבח לקטוף אפונים ולקלפם בשמש, שכן אפילו בחום המלטף של וירג'יניה חדרה הצינה לעצמותיה, ומעט חום היה דבר משובח.
בזמן שהאלמנה ריצ'רדסון קילפה את האפונים בידיה הזקנות, היא החלה לחשוב כמה טוב יהיה לפסוע שוב לאורך הבִּיצות והצוקים ספוגי המלח של ארץ מולדתה קורנוול, וחשבה על ישיבתה על הגג כשהייתה ילדה, מצפה לספינת אביה שתשוב מן הים האפור. ידיה, כחולות מפרקים ומגושמות, פתחו את התרמילים ודחפו את האפונים בכוח אל קערת חומר, בעודה מפילה את התרמילים הריקים אל הסינר שבחיקה. ואז נזכרה, כפי שלא נזכרה זמן רב, בחיים שטוב כי אבדו: איך סחבה ארנקים וחטפה יריעות משי באצבעותיה הזריזות. ועכשיו נזכרה ברב-הסוהרים בניוגייט, המסביר לה שיעברו לפחות תריסר שבועות עד שיישמע עניינה, ושהיא תוכל להימלט מן הגרדום אם תשתמש בבטנה כתירוץ, ואיזו יפה היא – ואיך פנתה אל הקיר והרימה באומץ את חצאיותיה, שונאת את עצמה ואותו, אבל יודעת שהצדק אתו. ותחושת החיים ניצתים בתוכה, ובזכותם יעלה בידה לרמות את מר המוות עוד מעט-קט...
''אסי טרגוואן?'' שאל הזר.
האלמנה ריצ'רדסון הרימה את מבטה, מצלה על עיניה באורו של חודש מאי. ''אני מכירה אותך?'' שאלה. היא לא שמעה אותו מתקרב.
האיש היה לבוש כולו בירוק: מכנסיים ירוקים מאובקים, מקטורן ירוק ומעיל ירוק כהה. שערו היה כתום כגזר, והוא חייך אליה בעקמומיות. היה משהו באיש שעורר בה שמחה בהביטה בו, ומשהו אחר שלחש סכנה. ''אפשר לומר שאת מכירה אותי''.
הוא כיווץ את עיניו לעברה, והיא כיווצה את עיניה חזרה לעברו, מחפשת בפני הירח שלו רמז לזהותו. הוא נראה צעיר כאחד מנכדיה, אך הוא קרא לה בשמה הישן, והיה גרגור בקולו שהיא הכירה מילדותה, מן הצוקים והבִּיצות של ביתה.
''אתה קורנוולי?'' שאלה.
''אכן כן, בן הדוד ג'ק'', אמר האיש האדמוני, ''או ליתר דיוק, אכן הייתי, אבל עכשיו אני כאן, בעולם החדש הזה, שבו איש אינו משאיר שיכר או חלב לברנש הגון, או כיכר לחם בעונת הקציר''.
האישה הזקנה ייצבה את קערת האפונים שבחיקה. ''אם אתה מי שאני חושבת שאתה'', אמרה, ''אז אין לי שום ריב אתך''. מהבית היא שמעה את פילידיה רוטנת למשרתת.
''ולא לי אתך'', אמר האדמוני בעצב מסוים, ''אם כי את זו שהבאת אותי לכאן, את וכמה כמוך, אל הארץ הזאת שאין בה זמן לקסם ואין בה מקום לפיסקים ושכמותם''.
''עשית לי הרבה טוב'', היא אמרה.
''טוב ורע'', אמר הזר הממצמץ. ''אנחנו כמו הרוח. אנחנו נושבים לשני הכיוונים''.
אסי הנהנה.
''התיקחי את ידי, אסי טרגוואן?'' והוא הושיט לה יד. מנומשת הייתה היד, ואף שעיניה של אסי כבר החלו לכהות, היא יכלה לראות שערות כתומות על גב ידו, נוצצות כזהב בשמש אחר הצהריים. היא נשכה את שפתה. לאחר מכן, בהיסוס, הניחה את ידה המרושתת בכחול בשלו.
היא עדיין הייתה חמה כשהם מצאו אותה, אם כי החיים כבר עזבו את גופה ורק חצי האפונים קולפו.
אלים אמריקאים (American Gods)
מאת ניל גיימן (Neil Gaiman)
עברית: רחביה ברמן
הוצאת אופוס, 2002
501 עמודים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
יפה (חדש)
Paff יום חמישי, 05/09/2002, שעה 11:57
יפה ועדין וכתוב היטב. מצאתי לי ספר לראש השנה.
|
|
|
|
|
יפה (חדש)
שני יום חמישי, 19/09/2002, שעה 12:16
בתשובה לPaff
באמת יפה
|
|
|
|
|
(חדש)
שרון יום רביעי, 26/11/2008, שעה 13:17
ספר נהדר, נהניתי מכל רגע. ניכרת ההשקעה של גיימן.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
