עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
יום שישי, 13/06/2014, שעה 7:37
סיפור מועמד לפרס גפן מתוך ''היֹה יהיה'' 2013
|
|
ללאה
''...ושאלו בן-המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה?
והשיב לו: ומה אתה עושה פה?
אמר לו: אני הינדיק.
אמר לו: אני גם כן הינדיק.''
(מעשה מבן מלך שנפל לשיגעון / רבי נחמן מברסלב)
וזה היער, דק עצים וכהה. הציפורים בצמרותיו שותקות תמיד, והדרכים ארוכות עד מאוד. בתעתועי האור המוכתם, הזוחל על העשב היבש, באצבעות הרוח הכלואה בו הפורטת בעיוורון על גזעי העצים – לא בנקל תמצא את השביל. ועם רדת הלילה במקום הזה, שאין בו לא יום ולא לילה, רק הזקנים בעגלותיהם ידעו להישען לאחור ולומר ''דיו!'' שפשרו אחד – החוצה החוצה החוצה...
וזה הארמון. עתים הוא דומה לגל אבנים שחורות ערומות, ולפעמים הוא עשוי מזכוכית. הוא חשוב, הארמון, כשם שחשובות המלים וחשובים הצלילים הטוויים בחשכה, וחשובים האדמה והשמים; כלומר, לא כלום. ובלא כלום קבועה דלת, והדלת מובילה לאולם. והאולם – אחד. צר וארוך, תקרתו נמוכה, הלפידים בקירותיו מטפחים את הצללים הרעבים שבפינות. השולחנות ערוכים תמיד, והאורחים רבים. מהם משתהים כאן לילה, ומהם – נצח שלם; ומה הם רואים, רק הם יכולים לספר.
וזה שולחנו של המלך, עשוי עץ מבריק. המפה שעליו מתוחה ללא קמט, ובאדום העשיר לא ניתן לראות אף לא כתם אחד. כאן הרעש והצחוק גדולים ביותר, כאן יושבים גדולי עולם ומילותיהם זריזות וחדות. הזר המתארח כאן לרגע יכול רק להתפעל משיחתם הקולחת, מקומתם הקורנת, מעיניהם הצוהלות. הן זה שולחנו של המלך...
ומתחת לשולחן – גדול עיניים, שכוח כנפיים – נמצא תמיד הילד.
ירושלים, יבורכו רחובותיה המזוהמים, נקייה באמת רק כשגשם, וגם אז בדיוק לכמה דקות. מיד כשמתבהרים השמים הבוץ השחור, שהוגבל לתעלות החותכות את הרחוב, צף וחוזר לפינות מהן סולק, רענן ושאנן כאומר, אותי? מכאן? הא.
זאב אומר, צאו לירושלים בכל השעות – כל מיני אנשים יוצאים אז החוצה... איש טוב, זאב. הגון מאוד, אומר רק מילים אמִתיות. מי שמסתובב בירושלים בכל השעות, חזקה עליו שהוא איש טוב. אני טובה פחות, יוצאת רק כשהאור בהיר מספיק בשביל שיהיה אפשר לחשוב על דברים אחרים. אבל מה, אחרי שיצאת יש אלף דרכים לחזור, ומאיבוד לאיבוד תמיד איכשהו נהיה בי ובה חושך. והחושך שייך כבר לכל מיני השעות, והוא הדור ושתלטני, כמוהו כמו הבוץ השחור. אותי? מכאן?
אותי קל להזיז. קצת רוח ואינני. ואפילו לא רוח ירושלמית, ילודת הרים. החתולים מנידים ראש, נאנחים לרגע וחוזרים לחשוב על דברים חשובים יותר. שתנסה הרוח להזיז חתול – הם כל כך מלאים בחתוליות שלהם, שללא כלום אין במה להיאחז. אולי בגלל זה אפשר למצוא כל כך הרבה לא כלום דווקא ליד חתולים, כאילו הם רוחצים בו.
בכל מקרה.
זה קורה, נאמר, בשוק. כל הדברים המעניינים קורים בשוק, וזה שבירושלים הרי מוצלח כל כך. בכל הצעדים והקולות כמעט אפשר להיות מישהו אחר, ולפני שתבחין אתה מוצא את עצמך צועד באגריפס לבית שלא שייך לך עם שקיות מלאות תותים. ומי בכלל מוצא תותים עכשיו. אז השוק, ויום חמישי, ולאה מקשקשת בקופסת הפח שלה שבטח ירשה ממישהו כי קופסאות כאלה כבר קשה מאוד להשיג.
עיניים יפות יש לה ללאה, עיניים יפות וטובות, ננעלות על מבט לא זהיר ולפני שתבין מה קורה הופ, היד בכיס ואיזה חמישה שקלים מקרקשים אצלה בקופסה, שה' יברך אותך. תיזהרו מלאה, אין עוד הרבה טובות כמוה. החיוך שלה רחב, חושף שיניים לבנות, ולרגע אפשר לחשוב שהיא איזה גברת נכבדת, שהתיישבה כאן רק לרגע לנוח. ''ואולי זה באמת ככה,'' לאה אומרת וקורצת. ''בואי, מיידעלע, אני אלמד אותך איך.'' ובשמש הקרירה של יום חמישי בשוק שתינו יושבות טוב-טוב על המדרכה, ולאה מלמדת אותי איך.
''צריך להקשיב,'' היא משננת. ''ולהסתכל על הצל שלהם. הנה, את מסתכלת?'' אני מסתכלת. ''לא ככה!'' היא מתיזה וצובטת אותי בזרוע, שאשים לב טוב. ''תסתכלי עם כל העיניים.'' רק לאה יכולה להגיד כזה דבר, 'כל העיניים'. בכל מקרה. אז אני מסתכלת עם כל העיניים, ושתי כנפיים דקיקות-שקופות נרקמות בחוט שחור של אין-אור על המרצפות השבורות. ''את רואה?'' לאה מלחששת בניצחון, ושיניים לבנות או לא, כשהיא מדברת היא יורקת כמו כל אישה זקנה. אבל אני רואה, והכנפיים העדינות נשרכות בפסולת הירושלמית השחורה, נחבלות בארגזי הירקות הרקובים וברגלי האנשים. אני מרימה את הראש, לראות של מי הן, הכנפיים –
''אוח,'' לאה רוטנת. ''שוב איבדת אותם.'' ואני מרכינה ראש מהר, כאילו לחפש שוב את הצל הדק אבל בעצם מבושה. לאה סבלנית אבל אני הרבה פחות, ושוב קלקלתי הכול. ''לא נורא מיידעלע,'' היא מנחמת אותי בטפיחה כבדה על הירך, ''מישהו ימצא את הכנפיים האלה שוב, וזה יהיה בסדר.'' אבל יום חמישי הצבעוני דהוי פתאום, ואני נפרדת מלאה ב'שלום' רפה, והולכת הביתה.
בפינות זוחלים צללים כהים, והדם מתפתל נחשים על ידַי. מישהו צוחק, מישהו שר. הקולות עמומים מאחורי עינַי, כמו בזמן שמצוננים מאוד. פעם מזמן, בעולם אחר, מעולם לא הייתי מצונן.
כואב לי לשבת ככה, מקופל וקטן, שאתאים בדיוק לקופסה שהיא אני. הידיים שלי מחבקות את הברכיים – שעשויות מחושך – ואני מרגיש כאילו קר לי אבל יודע שלא. אם אעצום עיניים אוכל לשמוע את הצעקות.
בגבעות מחוץ לעיר הולכים פנסים, גחליליות מבוהלות בחשיכה. הם מחפשים אותי, תמיד מחפשים, אבל אל התהום הצבעונית הם לא יגיעו; מאחורי הגבעות שלהם יש עצים, ומאחורי העצים יש שדות, ובשדות יש תנים ודי. תהומות אין שם.
אני קטן-קטן ושקט-שקט, והם לא יוכלו למצוא אותי. המפה האדומה כהה מאוד מכאן, ואני חושב, בחושך שכאן היא יכולה להיות גם לבנה ואף אחד לא יֵדע לשים לב. אני צוחק, ומעל השולחן מתקשחות פניהם של האנשים והם מביטים זה בזה במבוכה. ואז נהיה פתאום אור, כל כך חזק שהוא מכאיב לעיניים שלי ששכחו כבר איך זה כשלא חושך. והאור מגיע ממש מליד הרגל של השולחן, כי מישהו הרים את קצה המפה ועכשיו הוא מסתכל עלַי בדיוק ושולח יד כדי ללטף לי את הראש; אחת האצבעות שלו כמעט נכנסת לי לעיניים. אני מנסה לנשוך אותו, והוא נרתע וכמעט נופל מהכיסא. אני צוחק אפילו יותר חזק, ומדמיין איך הפנים שלהם קופאים ואיך מישהו מבקש, בנימוס, תעבירו את המלח בבקשה.
בלילה מגיע החושך, לח וסמיך ומתגנב. אלה נשימות אחרות בחושך, פנימה והחוצה בלי להישמע, והאוויר מר וכבד כל כך. לפעמים אני חושבת, הלוואי שהיה לי חתול עכשיו. הווילון שקט בחלון הפתוח למחצה, והרוח פחדנית יותר ממני אפילו. בחוץ, ברחוב, יש צעדים – נקישות מדודות על מרצפות האבן, הולכות ומתקרבות וכמה מוזר שהן יכולות להתקרב כל הלילה אבל לעולם לא להגיע לכאן ממש. הדקות עוברות לאט – בהקשבה, בהתהפכות, בעיניים עצומות אל מקומות אחרים, כמו אחרי ששותים הרבה יותר מדי קפה. אני מוותרת בסוף, כמובן, תמיד אני מוותרת. השמיכות סתורות ולחות ומשהו מבחוץ נוקש על החלון. אני מדליקה אור. ''מי זה?''
בחוץ אין כלום חוץ מחושך. אני נאנחת וקמה; גם חושך הוא מישהו. אני מרתיחה מים, וזוג עיניים גדולות עוקבות אחרי מעבר לזכוכית. ''תה?'' אני שואלת, והעיניים נעצמות בחוזקה. אז לא. ''אתה רוצה להיכנס?'' אני שואלת אותו אבל הוא רק שותק עוד יותר. ''אני משאירה את האור דולק, בסדר?'' אני אומרת. ''אני אשב כאן ואקרא ספר, אתה יכול להיכנס אם אתה רוצה.'' אז אני יושבת על הספה וקוראת ספר, והיצור שהוא אני עוקב אחרַי בעיניו הגדולות עד שהבוקר מבריח אותו חזרה אל הצללים.
גם באור החלבי, הקלוש, הבוקר נקי וחדש. ירושלים מתמתחת ליום נוסף – קל כמו שמיכת קיץ על הרחובות המיושבים בדעתם, שיודעים בדיוק לאן הם רוצים להגיע, ולוקחים אִתם את מי שלא יודע להיזהר. לני מחייך אלי מעל לכפפות הצמריריות, חסרות הצורה – אני לא יודעת לסרוג טוב כל כך עדיין – מחכך את כפות ידיו ונושף כרומז לי, רואה? זה יותר טוב אפילו מסיגריה, וענן לבן מסתחרר סביב פניו כאילו הוא ג'יני מהסיפורים. אולי באמת הוא ג'יני, אף פעם לא שאלתי. מה שבטוח הוא שלא תמיד קראו לו לני – ''זה סתם שם שעובר פה כרגע,'' הוא מחייך אלַי, ולרגע אחד פניו רגועים כפני ילד קטן מאוד.
אני מוזגת לו שוקו, למרות שהוא היה רוצה משהו מחמם יותר. אבל הבוקר הזה הוא אפילו לא מנסה להצמיד אותי אליו ואני לא צריכה לנסות לברוח; רק לקרב את האוזן כי בעיניים שלו אני רואה שיש לו סוד. ''במנהרה,'' הוא אומר. ''אחד חדש. טרי-טרי. וקטן כזה, גם, כמו שאת אוהבת...'' והבטן שלי מתהפכת.
לני לא מהמנהרה. יש לו צומת משלו, וכשגשם במיוחד מרשים לו אפילו לשבת מחוץ לקיוסק ולהעמיד פנים שהוא קורא עיתון. הוא גם לא בדיוק הטיפוס הכי אמין בעולם, ולמנהרה לא הכי מתחשק לי להיכנס, לא כשהעיניים שלי פקוחות ככה. אבל יש לי הרגשה שהדבר הקטן הטרי שבמנהרה קשור לעיניים הגדולות שהשתוקקו לחצות את אדן החלון שלי אתמול בלילה, ולא העזו. לוקח לי זמן לגרום להם להפסיק לפחד, וזה שהוא מצא אותי כל כך מהר זה כנראה עניין של מזל.
חתול אחד רוחץ את כפותיו בכניסה למנהרה. אני מברכת אותו בנימוס, והוא מתעלם ממני כמובן. חתולים. החושך שמתערפל מהפתח סמיך וקריר כאילו עדיין לילה. זה רק בעיניים פקוחות, אני מזכירה לעצמי. אם אבהל מדי – זה קורה לי לפעמים – אני יכולה פשוט לעצום, ודי. ולהיות למשך היום ההוא... רגילה. מזמן לא עצמתי, אני חושבת, ואיזו צמרמורת מתגנבת מתחת למעיל שלי, הקצר מדי גם ככה. זה יכול להיות נחמד, רק לכמה ימים – כמו שאנשים אחרים נוסעים לחופשה. אני יכולה לקפוץ לאוניברסיטה, נאמר, אולי אפילו לסיים את העבודה ההיא בתולדות האמנות ולהגיש אותה סוף-סוף. הריצוף המזוהם מתבהר ומתייצב, וקולות טרודים מתמצקים סביבי לאנשים – הולכים, מדברים בטלפון, רצים לאוטובוס – ואני חושבת, באמת הגיע הזמן לקבוע תור לרופא בשביל כאבי הגרון הארורים האלה, ולהסתפר, ולשבת לקפה עם אוריק. ולהתקשר לאמא.
משהו מיילל מתוך האפלה, ואני נכנסת פנימה.
וזהו הזקן הנוהג בעגלתו, זה היודע את מילות הכוח בשביל לצאת ולבוא ביערות. מפני פקודתו מזדקפים העצים, הצמרות נפשקות ואור עכור מציף את השבילים; הוא אוהב לנסוע באור. הוא מכיר את כל שוכני היער ואת כל הציפורים, וגם את חיות הקודש. אפילו יצורי-כמוני הוא מכיר, ויודע ללטף את הבלורית שלי ולפרוע אותה מיד, כמו שאמא אחת מפעם הייתה עושה. בגדיו בלויים, עיניו טובות, ידיו רבועות וחזקות במפתיע. הוא טופח על ראשי ואומר, ''תרנגול קטן,'' והוא אומר זאת בשפת התרנגולים. וזמן מה אנחנו יושבים שם, בחשכת המפה הטובה, ולא אומרים דבר. ואז הוא אומר, לאט, מעל התהום הזאת צריך קפיצה גדולה באמת. ואז שוב אנחנו שותקים והוא מחייך. ואחרי איזה זמן הוא פורע את נוצותיי וצוחק, צוחק בשפה הזאת שרק אנחנו מבינים, מזל שלתרנגולי הודו יש כנפיים.
זה באמת ילד, לעזאזל. בחושך המוחלט אני רואה אותו לגמרי, כאילו מישהו הציב לידו פנס. הברכיים שלו מחובקות אל הסנטר חזק כל כך שסימני הידיים יישארו עוד כמה שעות על השוקיים הלבנים מדי. הוא לובש מכנסיים קצרים, והראש שלו כהה מאוד כנגד רגליו היחפות. הוא דחוק אל קיר המנהרה, ולא קשה לי לדמיין כמה קר לו. אני כורעת מולו בזהירות; את העיניים אני לא מצליחה לראות כי הראש מורכן בעקשנות, אבל אני מוכנה לכל דבר שיבוא מתוכן.
''היי,'' אני אומרת, ושומעת את לאה נאנחת בתוכי. באמת פתיחה עלובה לשיחה. אבל ממילא הוא לא עונה, אולי אפשר להעמיד פנים שעוד לא אמרתי כלום ולהתחיל מחדש. ''תרנגול קטן,'' אני לוחשת, וקולי מהדהד מהקירות המתקמרים. הוא מרים את הראש באחת, ולו היה לו מקור אמִתי ודאי היה מעוור אותי במקום. אני נרתעת קצת אחורה, רחוק מספיק בשביל שלא יוכל לתקוף, קרוב מספיק בשביל לשמור על קשר עין. אלה לא העיניים מחלון אמש, אבל זה לא באמת משנה – אלפי זוגות עיניים אבודים יש בעיר הזאת, והם מתדפקים על כל החלונות.
''אתה יודע,'' אני אומרת ומוזגת לו שוקו מהתרמוס, ''אנחנו יכולים לשתות את זה גם בחוץ.''
''יש אנשים בחוץ,'' הוא אומר, וקולו גס ומתכתי כמו אבנים שבורות שמתחככות זו בזו. אני מושכת בכתפַי, ומאוחר מדי נזכרת שבעצם אמור להיות חשוך כאן.
''נתחפש לאנשים,'' אני אומרת ומחייכת אליו. ''הם לא ישימו לב.'' אני מושכת אותו אלַי וכורכת סביב גבו המכונף את המעיל העליון שלי – בשביל זה תמיד אני הולכת עם כמה. יש כאלה שחושבים שזה מוזר. ''ראיתי אותך בשוק ביום חמישי?'' הוא לא עונה. ''ראיתי מישהו בשוק, בכל מקרה, עם לאה. בעצם זה לא חייב להיות אתה –'' אני קולטת שאני מקשקשת ומפסיקה. עדיף פשוט לשתוק לפעמים, והמבט המבריק שלו מבהיר את זה די טוב. העיקר שנסתלק מכאן. אני שונאת את המנהרה קצת, לפעמים.
''הנה,'' אני אומרת. ''אתה רואה, גם דברים כמונו לובשים בגדים של אנשים.''
''ושותים שוקו של אנשים,'' הוא אומר, ולפתע קולו דק בהרבה וצעיר מאוד.
''ושותים שוקו של אנשים,'' אני מסכימה. ''בוא נלך מכאן. נראה שעדיין קר לך, ולי בטוח קר.'' הוא מהנהן וקם בקושי. הוא נמוך ממני בהרבה, הראש שלו מגיע לי למותן בקושי וזה לא שאני גבוהה במיוחד. אפילו אחי הקטן כבר גבוה יותר, אני חושבת כשהוא נותן לי יד, והעולם מתבהר פתאום.
הקולות חודרים פנימה בבת אחת, צפירות ורקיעות רגליים וצעקות. מישהו יורק, מישהו מקלל. אנשים נהדפים מקצה אחד של המעבר לקצהו האחר, וכולם מניפים ידיים ומדברים. אישה עם תיק אדום מבריק נתקלת בי מאחור ומועדת; ''תסתכלי לאן את הולכת!'' היא צועקת אבל הפלאפון שלה תובע את תשומת לבה ואחרי רגע היא שוכחת מאִתנו. אני מחזיקה את הילד קרוב-קרוב ואנחנו נצמדים יחד אל הקיר – החושך מזדחל בחזרה אל החריצים הרטובים שבין המרצפות, והקיר מלא בפוסטרים שמכריזים שהרבי מתנגד למסירת שטחים. ואלוהים, מסריח כאן. לא שאלוהים נמצא במקומות האלה.
''בוא,'' אני מצווה ושנינו נמלטים אל המדרגות שמובילות לצד השני – אני לא רוצה שלני ישים עליו יד, או איברים אחרים. בירכתי המנהרה החבורה הקבועה, אדומת עיניים, כל אחד כורע או ישן או מייבב בפינה שלו. מזווית העין אני רואה שאחד מהזקנים – הם לא מדברים הרבה – מצא את תרמוס השוקו. הוא מסתיר אותו מתחת לארגז שלו וקורץ. אני מעמידה פנים שלא ראיתי, כל העיניים שלי עצומות חזק עכשיו, אנחנו לובשים בגדים של אנשים, שותים שוקו של אנשים, אלמלא הייתי מאבדת אותו, ועכשיו אנחנו יוצאים החוצה, לעולם של האנשים.
השמש בחוץ רכה ופושרת, יולדת צללים שניתן לנוח בהם לרגע. ''זו הייתה קפיצה, מה?'' אני מתנשמת, מנסה לחייך. הוא קטן כפי שהיה בחושך, ועיניו נותרו כהות גם באור היום. גם לי היו עיניים כאלה פעם. אני מתכופפת ככה שהעיניים שלנו באותו גובה ומתחילה לכפתר את המעיל, מקפידה שכל הנוצות יהיו בפנים. גם בשבילי כפתרו פעם ככה את המעיל, אני זוכרת ופתאום קשה לי מאוד לנשום.
''עכשיו תצטרכי ללכת, נכון?'' אני בוהה בו. תמיד אני שוכחת, כמה קשה באמת לפגוש את אלה האמִתיים, אלה שהם כמוני. אלה שיודעים. אני עונה בשפה שלנו, שאיש מסביב לא יכול לשמוע – ''אבל אני אחזור.'' וללא קול אני מוסיפה, אני אחזור ואלמד אותך איך לחיות בירושלים הזאת האחרת, איך לראות כנפיים דקיקות נשרכות במחנה יהודה, איך להשאיר חלון פתוח למחצה בלילה לכל העיניים הגדולות... אני לא מאלה שמוציאים אותך, לעזאזל, מהאפלה הבטוחה, המכונפת, ומשאירים אותך לבד באור הנורא הזה. אני לא.
הוא מביט בי לרגע וצוחק, וצחוקו שולח סכינים בעצמותיי.
''את לא תחזרי,'' הוא אומר. ''הם אף פעם לא חוזרים.''
וזהו בן המלך, עיניו טרופות ורואות מקומות אחרים. פעם ידע לנקוב בשמה של הבדידות, לצייר את קוויהם של כל היצורים הגרים בחושך. כנפיו מקופלות כעת היטב-היטב תחת כותנתו החדשה, והוא יושב בכיסאו זקוף מאוד – הנה, גם כך אפשר... והוא מזיז את ראשו בזהירות, עיניו אטיות במעברן על פני כל הדברים, כמבקשות להחזיק הכול במקומו. הוא כבר יודע להשתמש בסכין ובמזלג, בן המלך, ולדבר במילים מדודות ושקולות. מאז הלך הזקן המסתורי נוהג בן המלך כאדם מן היישוב, לא מתייפח בלילות ויודע לעצום את עיניו מפני החשיכה. הוא אינו מסב מבוכה עוד למלכה אמו, ואיש לא מתבייש בו.
הוא נרפא לגמרי.
|
 |
|
