 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
18/04/10
תגובות: 0
היום שאחרי מחר
מאמרים / רז גרינברג
20/12/09
תגובות: 7
|
 |
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
שבת, 22/02/2014, שעה 18:12
על יחסי המדע הבדיוני והעתיד
|
|
ביולי 2012 השתתפתי בפאנל בכנס Readercon, ששמו היה ''האם איבדנו את העתיד?'' תיאור הפאנל היה:
בעוד שבעבר המדע הבדיוני נשא עיניים לעתיד כסביבת ההתרחשות של הספרות הספקולטיבית, כיום נראה שיש התמקדות בהיסטוריות חלופיות, עולמות פנטסיה או עתידים שהם ''רטרו'' במודע. הפסקנו להראות את הימים שאולי יבואו. אנחנו דנים בשאלה האם הדבר קשור לחשש הכללי מהתדרדרות וניוון בעולם דובר האנגלית – או שאולי פשוט נגמרו למדע הבדיוני הרעיונות?
ג'ים קמביאס, המנחה ובעל הרעיון, הציג נתונים סטטיסטיים מתוך הרשימות האחרונות של המועמדים להוגו שאכן, בהשוואה לרשימות ישנות יותר יש בהן ירידה כמותית במדע הבדיוני שמתרחש בעתיד ממש. אני חושבת שזה מתחבר לעתידים שאליהם לא נוכל להגיע מכאן – סטימפאנק, The Sky So Big and Black של ג'ון ברנס, The Execution Channel של קן מקלאוד, סדרת Lords of Creation של סטירלינג וכו' – ומשקף בעיה אמִתית במדע הבדיוני של ימינו.
אבל כמובן שהבעיה יותר מעניינת.
יכול להיות שמגזימים כשאומרים כמה המדע הבדיוני בעבר היה אופטימי וחיובי וצופה-פני-העתיד. למעשה, כשבוחנים את העולמות ההם, רובם היו מחרידים למדי. כתבתי בעבר על כדורי הארץ הדיסטופיים בספרי הנעורים של היינליין. צפופים, חדורי-אשמה, סובלים ממחסור במזון וקפואים באיום גרעיני נצחי... אבל כמובן שהרעיון היה לעזוב אותם. המסר היה לצאת אל סְפָר החלל החדש, מקום בו גברים יכולים לחלץ את עצמותיהם והעניינים מתנהלים בקלילות.
סטיבן פופקס העלה את ההשערה שהקשיים הטכניים האמִתיים במסע בחלל והעובדה שמערכת השמש ריקה, בשילוב עם הגרפיקה הממוחשבת המצוינת הם אלה שגרמו לנסיגה מהעתיד בחלל. (אולי זה נכון לגבי סרטים, אבל כמה תקציב לגרפיקה ממוחשבת נדרש לפול אנדרסון?) מצד שני, פול פארק חשב שאיבדנו את ההשתוקקות לעתיד. היו גם קינות על התמוטטותה של ארצות הברית.
אני חושבת שפעם הייתה הסכמה רחבה על העתיד הבדיוני, שבו התפשטנו בהדרגה מכדור הארץ ואכלסנו את הירח ואת מאדים ואת חגורת האסטרואידים, שהייתה מלאה בכורי אסטרואידים בעלי דעות עצמאיות, ומשם הלאה אל הכוכבים, בהתחלה לאט יותר ואז במהירות הגבוהה ממהירות האור. תוך כדי כך פגשנו חייזרים ובסופו של דבר בנינו אימפריות גלקטיות. כמובן שהמלחמה הקרה תימשך גם במאה העשרים-ושש, ואם לא, יהיה איזה תואם למלחמה הקרה, שיחלק את האנושות לגושים אידיאולוגיים גדולים. הרבה מהמדע הבדיוני שנכתב בין 1930 ל-1989 מתאים לתיאורי העתיד הכלליים האלה. הוא לא היה שייך לאף אחד מסוים. כל אחד יכול היה למצב עלילות בתוך העתיד הכללי ולהבליט את הפינה האישית המיוחדת שלו בתוכו. הפרטים היו שונים אבל זה היה העתיד שפנינו היו מועדות אליו, כמעט גזירת הגורל. Leviathan Wakes מתרחש בעתיד הזה, אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר שנכתב במאה הזאת והוא כזה.
אני זוכרת שקראתי ב-1991 את הסיפור הקצר של ברוס סטרלינג, “We See Things Differently” באחת מאסופות Best SF של דוזואה, ושהרגשתי כמו שהרגשתי כשחומת ברלין נפלה. זה לא היה העתיד שציפיתי לחיות בו. סטינו מהעתיד המוסכם. ושלחנו רובוטים שיחקרו במקומנו את מערכת השמש, ולא היו שם בני מאדים, ונראה היה שאולי החלל הוא לא הספר האמריקאי באטמוספירה שונה.
כשאני כותבת כאן על המדע הבדיוני הישן, אני צוחקת מאוד על מחשבי הענק המגושמים והמגוחכים שלהם ומוסיפה ''אבל איפה הבסיס הירחי שלי?''
במהלך הפאנל הזכרתי את ילד המופת הקטן של ארתור סי קלארק שקרא מדע בדיוני ואמר ''כשאגדל, אסע לירח.'' אני הייתי הילד הקטן הזה, אמרתי, וכמובן שכולם צחקו. במובנים מסוימים העתיד, זה שאנחנו חיים בו, טוב בהרבה מזה שדמיינו. יש בו נשים, ויש בו נשים שהן לא רק לתצוגה ושלא מפלסות את דרכן בתחבולות כי אין להן כוח השפעה. בעתיד הזה יש נשות פעולה. יש בו גברים ונשים שהם לא לבנים והם לא יושבים בסוף האוטובוס או רק חולפים על פניך. יש בו הומואים ולסביות מחוץ לארון, יש בו טרנסג'נדרים, ובכל מקום, לא רק בעולמות של סמואל דילייני. מעבר לזה, עובדה שעיצבה מעבר לכל דמיון את העתיד שלא יכולנו לדמיין שנקבל, יש בו אינטרנט.
אז זאת השאלה שלי. אם כשהייתם בני שתים עשרה מישהו היה נותן לכם בחירה ברורה לשנת 2012, מה הייתם בוחרים, בסיס ירחי או אינטרנט? (בואו נניח שהוא היה מצליח לספק הסבר מלא על מה זה אינטרנט ואיך הוא ישפיע על חייכם). בסיס ירחי או אינטרנט? זה באמת לא קל.
כי העתיד עדיין שם. הירח שם ואנשים כבר הלכו עליו. השמשות שם וכוכבי הלכת שמחוץ למערכת השמש, ואני עדיין מאמינה שנגיע לשם. לא נגיע לשם כמו שדמיינו, אבל העתיד אף פעם אינו כמו שאפשר לדמיין. אחרי הפאנל, דיברתי עם קבוצה של ארבעה חברים בני חמש-שערה, שעמדו בקצה החדר ושאלו שאלות מעניינות. הם היו מקומיים, הם הגיעו לכנס בעצמם אחרי שאחד מהם הגיע בשנה הקודמת. הם לא חשבו שאיבדנו את העתיד, נהפוך הוא. הם חשבו שפשוט הרעיונות שלנו על מה יכול להיות בעתיד מוגבלים מדי.
אנחנו יוצרים את העתידים הפרטיים שלנו – זאת לא צריכה להיות בחירה בינרית, יש לנו אינטרנט ואנחנו גם ממשיכים לחתור לבסיס ירחי.
באשר למדע הבדיוני – אני לא חושבת שנגמרו לו הרעיונות. אני כן חושבת שכתיבת יצירות שמתרחשות בעתידים שלא נוכל להגיע אליהם זאת בגידה בעתיד, ואני תמיד רוצה יותר ספרים עם ספינות חלל וחייזרים. אבל לא מזמן קראתי את Up Against It של מ''ג' לוק, שמתרחש בחלל בעתיד שלנו והוא נפלא, ובדיוק סוג היצירות שגורם לי להאמין שנשאר עוד כוח רב לז'אנר הזה. ועוד הרבה עתיד לפניו לפענוח.
רשומה זו התפרסמה במקור ב- Tor.com ב-18 ביולי 2012.
תרגום: ענבר גרינשטיין
ג'ו וולטון היא משוררת, סופרת, מחזאית וכותבת ביקורות ומאמרים. ספרה Among Others זכה בהוגו ובנבולה בשנת 2013. אוסף המאמרים שלה What Makes this Book so Great יצא לאור בינואר 2014, ולכבוד צאתו אנו מביאים לכם מאמר זה, ברשותה האדיבה של המחברת.
רשומה זו התפרסמה במקור ב- Tor.com ב-18 ביולי 2012
What Makes this Book so Great
Among Others
Readercon
The Sky So Big and Black / ג'ון בארנס
The Execution Channel / קן מקלאוד
Lords of Creation / סטירלינג
כדורי הארץ הדיסטופיים בספרי הנעורים של היינליין / ג'ו וולטון
Leviathan Wakes - מאמר של ג'ו וולטון
Up Against It / מ''ג' לוק
בתחתית הגינה - סיפור של ג'ו וולטון באתר ''בלי פאניקה''
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
הערה קטנה בנוגע ל-Leviathan Wakes שמוזכר במאמר (חדש)
רז יום ראשון, 23/02/2014, שעה 8:27
ושהמחברת, כפי שניתן להבין מהקישור, מאוד מתלהבת ממנו: אכן, מדובר במד''ב ''מהסוג הישן''. למרבה הצער, זה גם ספר משעמם ברמות שקשה לתאר. תרגיל ארוך ב-''איך נמשוך את הגיבורים באף ממקום למקום בלי לעורר יותר מדי עניין בדרך''. כשלון מהדהד.
|
|
|
|
|
האם איבדנו את העתיד? מצער להגיד אבל כן. (חדש)
ארז לנדוור יום ראשון, 23/02/2014, שעה 10:18
כוחו של המד״ב בשנותיו הגדולות היה במה שנקרא באנגלית sense of wonder - הפליאה והחידוש בעולמות חדשים, ברעיונות מקוריים, בחקר תרבויות וחברות אחרות. כיום כפי שציין ברוס סטירלינג, אנחנו חיים בעולם מדע בדיוני. לכן תחושת הsense of wonder כבר אינה קיימת. לכן ישנה תחושה שהמד״ב מיצה את עצמו ודורך במקום. זוהי הסיבה לכך ולא חוסר האמון במדע כמזור לבעיות החברה כפי שטען אהוד מימון באייקון האחרון. חוסר האמון הזה היה כבר קיים הרבה לפני כן והוא לא הפריע להתפתחותו של המדע הבדיוני.
|
|
|
|
|
מסכים במידה מסויימת. (חדש)
דניאל קלטי יום רביעי, 05/03/2014, שעה 18:07
קודם-כל, היחס הרע והדיסטופי לעתיד, הוא בכלל בעיה. יש יותר ויותר סרטים, המתייחסים לעתיד כאל משהו שחור משחור, בין רודנות-רובוטים למלחמות גלקטיות, כשהעיקר להציג מקסימום אלימות (ואגב: גם הרקע כאן של האתר, מה שבחרתם להציג פה, בהחלט מטריד...).
קיימת תחושה מטרידה, כאילו רוצים *להרגיל* אותנו לצפות לרע, כמו היה גזירת-גורל, על-מנת שלא ננסה, בכלל, לכוון לטוב ולנסות לשנות את העולם לטובה - כלומר: בדיוק כיוון הפוך, מזה שאפיין את ''סטאר-טרק'' לדורותיה.
עובדה זו, כמובן, מצטרפת לעובדה, שבעשור הנוכחי, לא ייצרה הוליווד (וגם לא מתחרותיה) שום-דבר, הראוי לצפיית-אדם - אלא אך ורק אלימות בהמית, מזעזעת ובוטה.
עם זאת, הכותבת דיברה על ''תמיד המלחמה הקרה נמשכת''... ובכן, מאד לא מדוייק. גם קביעתהּ, כאילו בעבר, היה המד''ב גברי וייצג עולמות גבריים, אינה מדוייקת - תמיד היו סופרות מד''ב (קתרין מק'לין, למשל, פרסמה את ''הדיפלויידים'' המעולה, כבר באמצע שנות החמישים!) ודמויות ראשיות נשיות במד''ב (''ששת'' ו''פודקיין ממאדים'', למשל, שניהם של רוברט היינליין).
אבל, כמובן: איש לא חזה, מעולם, את האינטרנט... או את כל ההתקדמויות ברפואה... ומנגד, תמיד היו הרבה יותר אופטימיים, בכל הנוגע לחקר ויישוב החלל, משהתברר כנכון במציאות.
|
|
|
|
|
לא איבדנו את העתיד - רק את העתיד הקרוב (חדש)
איריס בר יום שלישי, 08/04/2014, שעה 16:56
אחרי שכמעט כל המ''דב הקלאסי ''פספס'' את מרבית ההתפתחות הטכנולוגית/חברתית מאז המצאת המחשב האישי והתמוטטות הגוש הסובייטי - חייבים לקחת פסק זמן ו''לכייל'' מה הם העתידים הנוספים האפשריים.... כי עתידים מרוחקים מאוד עדיין קיימים ובהחלט נכתבים.
כמו כן, נשים, הומוסקסואלים ואנשים לא לבנים היו קיימים בכמויות אצל היינלין, אורסולה לה גווין, ג'יימס טיפטרי ג'וניור והרבה כתובי מד''ב משנות ה-50 ועד ה-70.
רק הערה
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
