עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
קסם העולם האחר
ספרים / אהוד מימון
29/12/12
תגובות: 0
|
 |
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
שבת, 23/11/2013, שעה 17:46
ביקורת על 144 קומות (Wool)
|
|
אם לא מסיבה אחרת, הרי ש''144 קומות'' (Wool בשמו המקורי) ראוי להתייחסות רק בגלל תשומת הלב שלה זכה הספר בשנתיים האחרונות. לחלק מתשומת לב זו הוא זכה מסיבה מעניינת, ולחלק האחר מסיבה לא ראויה. אבל שתי הסיבות האלה קשורות קשר אמיץ לתרבות העכשווית ובעיקר לאינטרנט ולכן יש לדון בו, מכיוון שנראה שההיסטוריה שלו מצביעה על כיוונים בהתפתחות עולם הספרות כיום.
הסיבה המעניינת לתשומת הלב היא שהספר מייצג תופעה חדשה למדי בעולם הספרות, שחשיבותה הולכת וגוברת. ראשיתו של ''144 קומות'' היא בסיפור קצר שיו האווי פרסם בהוצאה עצמית באמאזון. הסיפור הפך ללהיט ויראלי בקרב הקוראים, וההצלחה שלו הובילה לפרסום סיפורים ארוכים יותר באותו עולם, המשכים של אותו סיפור ראשון. התוצאה היא ''144 קומות'', והדבר הראוי לציון בקשר לספר הוא שהאווי שמר לעצמו את זכויות הפרסום הדיגיטליות, ומכר רק את זכויות הפרסום בדפוס. הפרסום העצמי, החשיבות המיוחדת של הזכויות הדיגיטליות, התפוצה הוויראלית של הספר – כל אלה מאפיינים של עידן הוצאת הספרים המודרני. זהו השלב הבא אחרי מה שכונה באנגלית Desktop Publishing שאפשרה את צמיחתן של הוצאות לאור קטנות ובינוניות.
הסיבה הלא ראויה לתשומת הלב קשורה באישיותו של האווי. על פי עדותו, בזמן וורלדקון 2012 הוא נידב את דעתו בשיחה שעסקה בהוצאה עצמית, ואחת המשתתפות בשיחה זלזלה ברעיון, ובו עצמו. התגובה שלו לזלזול זה התעכבה כמעט חצי שנה, עד לאחר שהוא זכה בפרס כלשהו, ובאה בדמות פוסט שהוא פרסם ב-Goodreads. זה היה פוסט ארסי ומיזוגני שהיה מכוון לגופה של אישה (מילולית, בחלקו) ולא לגופו של דבר. לאחר שזכה לביקורת רבה על הפוסט, האווי מחק אותו (אף שעל פי עדותם של אחדים הוא התחייב לא למחוק אותו, אבל הרשת לא שוכחת) ולבסוף פרסם בבלוג שלו התנצלות-לא-התנצלות שאולי היה עדיף לא לפרסם אותה כלל. כל הפרשה מהחל ועד כלה היא דוגמה לתרבות הרשת של ימינו.
אך מה באשר לספר עצמו, האם הוא ראוי לכזו תשומת לב? התשובה הקצרה היא – לא. ''144 קומות'' הוא לא ספר גרוע, הוא פשוט משעמם. הספר מורכב מחמישה חלקים, כל אחד מהם ארוך מחברו. הראשון הוא הסיפור המקורי שהאווי פרסם, והוא הטוב מביניהם. ככל שהוא ממשיך, המצב הולך ומתדרדר.
לזכות הספר ייאמר שהעולם שהאווי בונה הוא בהחלט מעניין. הגיבורים שלו חיים בעולם פוסט-אפוקליפטי, בממגורה עצומה שעומקה 144 קומות המשוקעות בקרקע. העולם שבחוץ רעיל ומסוכן, אי-אפשר לצאת אליו ואפשר לראות אותו רק על מסכים המעבירים תמונות ממצלמות הממוקמות בראש הממגורה. מטבע הדברים בעולם כזה יש פיקוח חמור על הילודה, כחלק ממבנה חברתי נוקשה למדי של הממגורה. באופן צפוי למדי, הסיפור מתרכז במי שיוצאים נגד הסדר החברתי הזה.
אבל הבעיות הקשות של הספר נגמרות מכיוון שגם העלילה והדמויות צפויות למדי. העלילה והדמויות כה מוכרות ושחוקות, שהתקשיתי למצוא בהן דבר מה שיגרום לי לרצות להמשיך ולקרוא את הספר. כאשר כל תפנית בעלילה ידועה מראש ומובילה לסוף צפוי, השאלה היחידה ששאלתי את עצמי היא מתי האווי כבר יגיע לסוף הזה. הדמויות סטראוטיפיות ולא משתנות על פני חמש מאות העמודים של הספר, על-אף שחלקן עוברות אירועים שבהחלט אפשר היה לצפות שישפיעו עליהן. בשלב מסויום התעוררה בי תקווה כאשר נראה שאחת הדמויות המרכזיות בעלילה אולי היא מפגינה שינוי באישיותה, אך היא חזרה מהר מאוד לתבנית המוכרת והמשעממת.
אם לא די בכך, הדמויות הן גם אחת הסיבות שבגללן הספר ארוך מדי ונסחב, מכיוון שהאווי מתאר ללא הרף את מחשבותיהן ורגשותיהן, בפירוט. והבעיה אינה רק בנפח התיאורים כשלעצמם. יש כלל שנוהגים לשנן לכותבים צעירים: ''הראה, אל תספר''. זה אינו כלל שרירותי, אלא יש לו תפקיד חשוב ביצירת הזדהות של הקורא עם הדמויות ויצירת מעורבות שלו בסיפור. כאשר הקורא צריך להסיק מההתנהגות של דמות מה הם הרגשות שלה, הוא צריך להזדהות עם הרגשות האלה וממילא לשקוע עמוק ביותר בעולם של הספר. כאשר הרגשות והמחשבות מתוארים על ידי הסופר ישירות, כפי שהאווי עושה, הקורא נשאר מרוחק מהדמויות.
ולבסוף, גם העולם של האווי כושל כאשר חושבים עליו לעומק. הן המבנה החברתי והן המבנה הפיזי שהוא מתאר סובלים מפגמי היגיון קשים כאשר מנסים להבין איך הם שורדים זמן כה רב. לאורך כל הקריאה קיוויתי שהאווי יספק את הפרטים הנוספים הנחוצים, ולו רק כדי להעניק לעולם עוד עומק, אבל הוא לא מעמיק מעבר לתיאור העולם הדרוש לו לצורך המאורעות המידיים שהוא מתאר.
הפגמים האלה נובעים לדעתי מאחת מנקודות התורפה של הפרסום העצמי – העריכה. וליתר דיוק, המחסור בה. שירותי הוצאה עצמית מציעים שלל שירותים, מהקלדה וסדר או העברה לפורמט דיגיטלי בלבד, ועד עריכת תוכן ולשון מלאה. השימוש בשירותים אלה תלוי בעומק הכיסים ובמידת הרצון של הסופר. במקרה של ''144 קומות'' עורך, שהוא קורא ביקורתי ומנוסה, היה יכול לדעתי לנכש את הפגמים האלה ולעזור להאווי לספר סיפור הרבה יותר מעניין בעולם החדש שהוא בנה.
144 קומות (במקור: Wool)
יו האווי
מאנגלית: דידי חנוך
כנרת, זמורה-ביתן, 2013
525 עמודים
הרשת לא שוכחת - הפוסט המקורי של יו האווי
מאמר על פרשת יו האווי והפוסט הנעלם מתוך Salon
|
 |
|
