 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
יואב אמר
ספרים / עדי לויה
שבת, 16/06/2012, שעה 17:02
ביקורת על הרצל אמר מאת יואב אבני
|
|
יואב אבני הוא מכשף. זו הצהרה מעט בומבסטית, אבל מדויקת. רק מכשף יכול לקחת את ההיסטוריה של מדינת ישראל, על כל המורכבות שלה, הניואנסים הדקים והקלחת הישראלית ההדוקה, להפוך אותה לגמרי, להעמיד אותה על הראש, לשלוח אותה לאוגנדה, ועדיין להשאיר אותה כמו שהיא.
''הרצל אמר'', מספר היסטוריה אלטרנטיבית של מדינת ישראל אם היא הייתה מוקמת באוגנדה; אם היא הייתה אנגלופילית ולא נתמכת על ידי ארצות הברית; אם הייתה בה הפרדה בין דת ומדינה; אם היה לנו מלך; אם היה לנו מזג אוויר אחר; אם לא היה סכסוך ישראלי-פלסטיני.
מה שנשמע כמו רעיון מגניב, עם פוטנציאל להרצאה היסטורית משעממת, מוצג דרך סיפורם של שני חיילים צעירים שמשתחררים מהצבא. כן, גם בישראל שבאוגנדה יש לנו צבא, וגם שם ב-2005 מוּצאת לפועל תכנית התנתקות ופינוי של כפר דרום ומאחזים והתנחלויות אחרות בדרום המדינה. וגם בישראל שבאוגנדה בחורים צעירים שסיימו לטחון שמירות ולפנות מתנחלים יוצאים לטיול ארוך אחרי הצבא.
כפיר וארי משתחררים מצה''ל ויוצאים לטיול תרמילאים ארוך, במהלכו הם עוברים הרפתקאות מסמרות שיער, כאלה שיש באמתחתו של כל מוצ'ילר ותיק. הם טיילו הרבה, בילו ושתו, עברו כמה היתקלויות עם החוק, הצליחו לצאת מהן בזכות היותם ישראלים זחוחים, מצאו אהבה אחת או שתיים וחזרו הביתה בשלום. המסע הרגלי שלהם הוא גם מסע לגילוי עצמי, הם התמודדו עם עצמם והפכו להיות אנשים טובים יותר.
עד כאן הכל טוב ויפה, והסיפור בקלות היה יכול להיות אוטוביוגרפיה של הרבה מאוד אנשים, בשינוי קטן של פרטים ומקומות. אבל אלו הם רק פני השטח של הסיפור. אם תרצו – זהו החלק הפחות מעניין של הסיפור. ככל שנכנסים יותר לעובי הקורה, מגלים שהסיפור השטחי במשקל נוצה הוא לא הכוכב האמיתי של הספר. בהתחלה לא שמים לב, אבל מהר מאוד מתמקדים יותר ברקע. בעולם הנפרש ומתגלה לעינינו דרך המבטים של כפיר וארי. בשפה שלהם, במקומות שאליהם הם נוסעים, ובהווייתם.
הסיפור מתחיל בזמן השמירה האחרונה שלהם במוצב נידח בישראל שבאוגנדה, כמה שעות נסיעה מכיסופים. השמות אותם שמות, ההתנהלות אותה התנהלות, אבל כשהם רואים תנועה חשודה באמצע הלילה ותוהים אם זה מחבל, הוויכוח הוא האם זה מחבל או פיל. כמו כל חייל ותיק שטוחן שמירות גם הם יודעים להבריח חטיפים אסורים לעמדה, אבל הם מביאים אִתם מהמטבח מנגו ולא תפוח. בפק''ל שלהם יש מצ'טה ולצה''ל יש חיל מים ולא חיל ים. גם בישראל שבאוגנדה הוא חיל קטן ואיכותי, אגב.
ארי וכפיר מתמודדים כל אחד עם השדים שלו – ארי צוקרברג הוא היורש של אימפריית הממתקים צוקרברג, מתל-אביב. הוא נחוש להוכיח את עצמו בפני אביו ולהביא תהילה ורווחים נוספים לממתקי צוקרברג. כפיר וילמן הוא בן למשפחת מתנחלים מההיאחזות מעוז אגם, שמתמודד עם הגירושין של הוריו ופרידה מחברתו איילת. שניהם נוסעים להשקה של ממתקי צוקרברג בחור נידח במזרח התיכון – במדינה בשם פלסטין, בעיר בשם אל קודס. הם משאירים מאחוריהם את העימות המתמשך, את המדינה המתאוששת מההתנתקות משבט המסאי ואת הצבא, ומנצלים את ההשקה כהזדמנות לעשות טיול מאורגן, שנקרא ''פלסטין האותנטית לצעירים''.
את המשך הסיפור של ארי וכפיר, כבר תקראו בספר. הסיפור שלהם לא רע, הוא רגיל למדי, לפעמים מרגש, לפעמים מעט מותח ובאופן כללי נחמד מאוד. אבל הסיפור האמִתי הוא ההיסטוריה. ניכר שאבני עשה עבודת מחקר מעמיקה, ופלסטין שלו מצטיירת דומה מאוד לישראל שלנו – אבל שונה מאוד. יש בה אותם מרכזי אוכלוסין גדולים ומודרניים, רק ששמותיהם הם הם יפא ואום רשרש ולא תל-אביב (הנמצאת באוגנדה, כזכור) ואילת. כשם שהישראלים-האוגנדים מאוד מחוברים לתרבות ארץ האם התומכת שלהם, אנגליה, כך בפלסטין מאוד מחוברים לדוד סם, והמטבע שלהם הוא דולרים אדמדמים. בכל עמוד כמעט יש סימנים להיסטוריה החלופית שנפרשת מול עיני הקורא, והתענוג האמִתי בקריאה הוא לחשוף אותה, להשוות בין מה המציאות שלנו היום, למה שאבני רואה בעיני רוחו ושוזר ביד אמן לתוך הסיפור. מעניין לראות איך הוא מטפל בנושאים כמו הפרדת דת ומדינה באוגנדה; בהתייחסות החברית של הישראלים לפלסטינים ולהפך, כשיש יבשת גדולה שמפרידה ביניהם; בעובדה שבעיניו של אבני לא משנה איפה נהיה – בין אם במזרח התיכון ובין אם באוגנדה – הישראלים בסופו של דבר יישארו מאוד ישראליים, ושום דבר לא משתנה. בין אם אלה החברמניות וההוויה הישראלית של ''סמוך על סמוך'' ו''יהיה בסדר אחי'' ובין אם זו העובדה שלא משנה איפה נהיה, כנראה שיהיה מישהו שיהיה מאוד לא מרוצה מהנוכחות שלנו ויהיה מוכן להילחם בנו עד חורמה, נראה שאין מנוס מסממנים אלה בכל מקום בעולם.
הבעייתיות העיקרית בספר היא – ובכן, הסיפור. בעוד שפרטי ההיסטוריה החלופית הם תענוג, גם בדרך העקיפה שהם נגלים לקורא וגם ברמת העומק והפירוט שלהם, הרי שהעלילה עצמה די רדודה. לולא היה בסיפור רובד עמוק יותר, הוא היה ''ספר טיסה'' ותו לא. וחבל – כי הכתיבה עשירה וקולחת, ומעוררת רצון לעוד. הייתי רוצה לראות יותר את ההתכתבות בין הסיפור האישי של ארי וכפיר למציאות החלופית שלהם. אבל את זה אי אפשר לעשות בסיפור ''רגיל'' של מוצ'ילרוס שמסתבכים בצרות רגילות. לקראת סוף הסיפור דווקא יש קצת יותר עליה ברמת המתח והצרות אליהן נקלעים גיבורינו, אבל איכשהו הם יוצאים מהן די בקלות, בלי להסתבך יותר מדי, ובלי לראות את התמונה הגאופוליטית הגדולה. אולי זה כי בדרך כלל הסיפורים שלנו לא משפיעים על כלכלת העולם ועל שינויים גיאו פוליטיים מרחיקי לכת. אולי זה בגלל שאבני לא רצה להסתבך יותר מדי, או שהוא פשוט הבין שאם ממשלת ישראל (האמִתית) לא ממש יוצאת מגדרה להתערב כשתרמילאים אובדים בחו''ל, אין שום סיבה שממשלת ישראל שבאוגנדה תתערב. אישית זה היה לי קצת חבל. מה שכן – אני יודעת שאני בהחלט רוצה לקרוא עוד סיפורים בעולם העשיר הזה שהוא בנה.
הרצל אמר
יואב אבני
הוצאת זמורה ביתן, 2012
381 עמודים
האתר של יואב אבני
ריאיון עם יואב אבני ב''בלי פאניקה''
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
ההיסטוריה לא סבירה (בלשון המעטה) (חדש)
נועה רייכמן יום שישי, 22/06/2012, שעה 18:17
דווקא עם התיאורים של א''י החלופית היתה לי בעיה, ותחושה שלא נעשה תחקיר מעמיק.
למשל: ההתנגדות העיקרית לתוכנית אוגנדה היתה של הציונים ברוסיה, אבל לא רק הם. אוסישקין עמד בראש המתנגדים - ולא רב חרדי כלשהו... מושבות רבות כבר היו גדולות ומבוססות בזמן ההצבעה בקונגרס ב 1903 (פתח תקוה הוקמה ב1878, ראשון הוקמה ב1822 וכך גם זכרון). שאלה נוספת: לאן נעלמה הציונות הדתית?!
גם תיאור הערבים סטריאוטיפי : עם כל הארצות התומכות בהם מסביב, והטמפלרים כדוגמא - כל מה שיש בגליל זה חוות בוטיק?!
הייתי יכולה להמשיך עוד, אבל אני מקווה שהבהרתי למה התכוונתי
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
