עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
איזונים מופרים
ספרים / אהוד מימון
שבת, 08/10/2011, שעה 18:27
ביקורת על כפור מאת שמעון אדף
|
|
ברחובות תל-אביב, חמש מאות שנים בעתיד, נשמע קולו של מטמא שפתיים. משורר לא מורשה, שלא הוסמך לפייטנות, משמיע את שיריו בלילות. תפקידו של אַסְטְרָטילָטין, שר הנוטרים, הוא למצוא את מטמא השפתיים כדי שאפשר יהיה להעמיד אותו לדין ולהעניש אותו. באותה שעה מנסה יחזקאל בן גרים, ראש וראשון לעילויים, למצוא תרופה למחלה שגורמת עיוותים גנטיים בקרב נערים מתבגרים. היהודים ששבו שנית לתל-אביב חשבו שחרמות דרבנו בן עכנאי, מנהגי הטהרה והבידול שלהם, מגנים עליהם מפני המחלה שפגה בגויים. אך מכיוון שאסור עליהם השימוש בהנדסה גנטית ובכלאיים, יחזקאל אינו יכול להשתמש בתרופות שפיתחו הגויים. אלה הן שתי התעלומות שסביבן נטווית העלילה של ''כפור'', ככל הנראה ספר המדע הבדיוני הטוב ביותר והמיוחד ביותר שנכתב בעברית.
''כפור'' נסוב כולו על האיזונים העדינים שאנו מקיימים בחיינו, ובוחן מה קורה כאשר איזונים אלה מופרים ומתערערים. שמעון אדף בוחן את הדינמיקה המורכבת הזו בכל רמות החיים, מהאישית עד הציבורית, ואפילו במעשה היצירה עצמה. הוא עושה זאת במיומנות מרשימה, בשליטה מוחלטת בלשון ובמבנה הסיפורי.
מערכת האיזונים הגדולה ביותר, שבה פועלות כל הדמויות, היא העיר תל-אביב שאליה שבו היהודים ''בפעם השנייה'', כדברי אדף. עיר-המדינה היהודית הזו נשלטת בידי הדת, אך זו אינה מדינת הלכה בנוסח חרדי כפי אנחנו נוטים לשוות בעיני רוחנו כיום כשאנחנו שומעים את המונח. אדף מבסס את הישות הפוליטית-דתית שלו על דפוסים משנאיים של שלהי ימי בית שני, אחת התקופות הפוריות והיצירתיות בהיסטוריה היהודית. אדף עושה זאת על ידי שימוש בשמות, במונחים ובלשון השאולים מהתקופה, מתוך היכרות עמוקה עמם. כך למשל הדמויות הפוליטיות הבכירות הן שמעיה ואבטליון, נשיא הסנהדרין ואב בית הדין, השולטים במדינה מ''לשכת הגזית''; כאשר אַסְטְרָטילָטין שר הנוטרים מנסה לפענח את תעלומת מטמא השפתיים ופרשות אחרות הקשורות לתעלומה זו, הוא עושה שימוש בשלוש עשרה המידות שבהן נדרש המקרא; אין שמות משפחה, אלא אנשים נקראים ''פלוני בן אלמוני'' או ''פלונית אשת אלמוני''. וזהו רק קצה קרחון.
היהדות העתידית המגולמת בתל-אביב של אדף מאוזנת בקפידה בין העולם החיצוני העתידני – שבו רשת דמוית אינטרנט, הנדסה גנטית וכן הלאה – ובין עולם המסורת וההלכה, שאמורות להגן על היהודים שגילו עצמם מחדש מפני הסכנות של עולם חיצוני זה. המחלה שאותה חוקר יחזקאל היא המאיימת על האיזון הזה. מוטציה גנטית זו, הגורמת לנערים מתבגרים להפוך ל''שרפים וחיות קודש'', פסחה עד עתה על היהודים ופגעה רק בגויים. כאשר נפגעים נערים יהודים בתל-אביב, נאלצים היהודים לבחון את הנחת היסוד שלהם שהמסורת וההלכה אכן מגנות עליהם. חוסר יכולתו של יחזקאל בן גרים, המדען הצעיר והמבריק, לשחזר את השפעות התרופות הטמאות באמצעים טהורים, מעמיד את רשויות המדינה בפני השאלה מה עליון – רווחתם של הנערים שנפגעו או עקרונות האמונה. אך זו אינה שאלה מדינית-הלכתית בלבד, היא משפיעה על כל אחת ואחת מהדמויות בספר.
אדף מעצב את הדמויות כך שהן חלק אינטרגלי של העולם שלהן, צומחות מתוכו בשלמות ומתאימות לתוכו בשלמות, ולכן כל טלטלה בעולם מטלטלת את הדמויות. טלטלה זו משפיעה במיוחד על יחזקאל בן גרים. מעמדו כראש וראשון לעילויים מציב את יחזקאל מלכתחילה בנקודת איזון רגישה, מכיוון שהוא אחד האנשים שאמורים לתווך בין העולם החיצוני והמדע המתקדם שלו ובין המסורת היהודית. עליו מוטלת המשימה לתרגם את הישגי העולם החיצוני לאמצעים שבהם יכולות היהדות וההלכה לעשות שימוש, או לפסוק שתרגום כזה אינו אפשרי. בזכות תפקיד זה הוא אחד האנשים היחידים בתל-אביב שיש להם גישה לרשת העולמית (גם אם היא מוגבלת) ואחד היחידים שנוסע לארצות נֵכר. המשימה, לפתור את תעלומת המחלה הגנטית, שהופכת לצורך אישי ומידי שלו מכוח אישיותו ואופיו, מערערת את האיזון שהוא יצר לעצמו. הוא נקרע בין המחויבות המוסרית שלו לבין הכללים שמנחים אותו בעבודתו, התלבטות שמשתקפת בכל ההיבטים של חייו כאשר העולם החיצוני חודר שוב ושוב לעולמו ומערער את כל הסדרים.
ערעור סדרי החיים של יחזקאל הוא דרמטי ומקיף, אך הוא לא יחיד ומיוחד. סדרי החיים של כל הדמויות בספר מתערערים. יחסי בעלים ונשים, יחסי הורים וילדים ויחסי סמכות ואפילו אמונות והנחות יסוד שעליהן הדמויות מבססות את כל כל חייהן, כל אלה משתנים בעקבות המאורעות המניעים את הספר.
אדף מאלץ לא רק את הדמויות שלו לבחון מחדש את העולם שבו הן חיות, העולם שהוא יוצר, אלא גם את הקוראים. הוא נע בין טכניקות כתיבה וסגנונות שאינם מניחים לקורא להרפות את תשומת הלב שלו. תיאורים שנראים כפרוזה פשוטה הופכים באמצע פסקה, ולעתים כמעט באמצע משפט, להוראות בימוי שנראות כאילו הן לקוחות מתסריט. עיצוב עולם שנראה כאילו הוא מטיל על הקורא מטלה בלתי אפשרית כמעט להשלים את החסר בו, זוכה לפתע ל''מסלקת מידע'' המשלימה את המידע הדרוש – שכתובה במודעות שלמה ובכוונה מלאה כמסלקת מידע ולכן אינה נראית כסרח עודף לסיפור. אדף גם מערער את ההנחות שהוא בונה אצל הקורא לגבי יחסי סיפור ומספר, על ידי הבנייה ההדרגתית של דמותו של דורון אפללו, בן העיירה בדרום הארץ, בן זמננו, שמוצג כמספר הסיפור של תל-אביב העתידית. אבל לדורון סיפור משלו, שחוצה את הגבולות אל הסיפור המסופר. כך אדף מאלץ את הקורא לבחון איזה מהסיפורים הוא ''אמתי'' והאם אחד מהם למעשה מתקיים רק כסיפור בתוך סיפור.
אחת היכולות המרשימות ביותר של אדף, שבאה לידי ביטוי בספר, היא השימוש המדהים שלו בלשון. לא במקרה השירה, צורת הביטוי הלשונית המזוקקת ביותר, משחקת תפקיד כה גדול בעולם שאדף בנה ב''כפור''. קשה להתעלם מכך שהספר יצא לאור שנה אחרי צאתו לאור של ספר השירה של אדף ''אביבה-לא'', המוקדש לזכר אחותו, ואי-אפשר להתעלם מהקשר בין הספרים (מה גם ששניהם נערכו בידי יגאל שוורץ). החוויות האישיות של אדף שאתן התמודד בגלוי ב''אביבה-לא'' מהדהדות בדבריו של דורון אפללו. בריאיון עמו לרגל צאת ''אביבה-לא'' אומר אדף ''למדתי לחיות דרך כתיבת שירה'', ומדבר על הניסיון להיאבק באי-האמון בשפה ובפירוקה, ניסיון שניכר גם ב''כפור''.
יש לקרוא את מכלול הספר בשביל להבין את עומק הדרך שבה אדף עושה שימוש בשפה (או בשפות, כי גם ארמית, לטינית ומרוקאית משחקות תפקיד בספר), אבל אני אביא דוגמא אחת. בפרקים אחדים בוחר אדף לתאר סצנות משפחתיות, לעתים טעונות מאוד, בטקסט הנראה כתלמודי במבנהו – פסקה רציפה, חפה כמעט מתיאורים ורגש, שאין בה מעברי שורה בין דוברים ובמקום זה נעשה בה שימוש בפועל ''אמר''. למשל: ''אמר לה יוסי למירה בכניסתה, למה נפלו פנייך. אמרה לו, עזוב עכשיו, יוסי, לא מתאים. נשקה לשני בניה. אמר לה יוסי, ועיגולים אלה סביב לעינייך. אמרה לו, שהתנומה חומקת ממני.'' (ע' 234) מעבר לערעור הפשוט של המשלבים, יש פה ערעור עמוק יותר של התפיסה שלנו בנוגע לסוגי טקסט ותפקודם. תיאור סצנה משפחית במבנה התלמודי, המקושר בתודעת בעיקר לפלפולי הלכה, שבחלק מהקוראים מעורר ניכור וזרות ואשר עבור קוראים אחרים מרמז על טקסט שלו הילה של קדושה, מטשטש את הגבולות שבין הקודש והחול – מהלך הניכר בכל הספר. ההתרחשויות שבין אישה לבעלה מקבלות לפתע משמעות של הלכות שיש להן תוקף והשלכות לכל יהודי מאמין (וכל היהודים מאמינים בתל-אביב של אדף), ולעומת זאת לדיונים הלכתיים שנתפשים כהתפלפלויות על קוצו של יו''ד מוענקת משמעות מידית ויומיומית מאוד.
''כפור'' הוא ספר מורכב לא רק במבנה הספרותי והלשוני שלו. אדף מערב קודש וחול, הווה, עבר ועתיד וגודש את הספר משמעויות ורבדים. אין לי ספק שיש רמיזות בספר שלא הצלחתי לפענח למה הן מתייחסות מכיוון שחסר לי רקע מתאים. הפרוזה שלו דחוסה, תובענית ולא מרפה. הקריאה בו דומה לקריאה בוויליאם גיבסון או ג'ין וולף במיטבם, והפסקה בקריאה דומה לעתים לצולל העולה לנשום אוויר. אבל התמורה מצדיקה את המאמץ. אדף הצליח ליצור ב''כפור'' דמויות מורכבות וסיפורים מרתקים ונוגעים ללב בפרוזה יוצאת דופן, וזהו לטעמי אחד מההישגים הגדולים של הספרות העברית בארץ.
כפור
מאת שמעון אדף
כנרת, זמורה-בית, 2010
285 עמודים
ריאיון עם אדף לרגל צאת ''אביבה-לא''
|
 |
|
