 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 8
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
מתוך הלונדון טיימס של שנת 1904
סיפורים / מארק טוויין
יום חמישי, 13/01/2011, שעה 18:14
רצח, אבסורד ווידאופונים
|
|
תרגום - אהוד מימון
1
מאת כתב הלונדון טיימס
שיקגו, 1 באפריל, 1904
אני ממשיך בטלפון-כבלים מהמקום שבו הפסקתי אתמול. מזה שעות רבות העיר הנרחבת הזו – עם יתר העולם, כמובן – עוסקת אך ורק בפרשה היוצאת מגדר הרגיל שהזכרתי בדיווחי הקודם. בהתאם להוראותיכם, אתאר כעת את העלילה מראשיתה ועד לשיאה אתמול – או היום; קראו לכך כפי שתחפצו. הודות לצירוף מקרים מוזר, אני עצמי לקחתי חלק בדרמה הזו. המערכה הראשונה מתרחשת בווינה. התאריך, אחת לפנות בוקר, 31 במרץ 1898. העברתי את הערב באירוע חברתי. בסביבות חצות פרשתי, בחברת הנספחים הצבאיים מהשגרירויות של בריטניה, איטליה וארצות הברית, לסיים את הערב בעישון של לילה. זה נועד להיערך בביתו של הסגן הילייר, הנספח השלישי שהוזכר ברשימה שלעיל. כאשר הגענו מצאנו אורחים אחדים בחדר; שְצֶ'פָּניק הצעיר; מר ק', המממן שלו; מר וו', מזכירו של האחרון; וסגן קלייטון מצבא ארצות הברית. באותה עת איימה מלחמה לפרוץ בין ספרד וארצנו, וסגן קלייטון נשלח לאירופה בעניינים צבאיים. הכרתי היטב את שצ'פניק הצעיר וידידיו, ומעט את מר קלייטון. פגשתי אותו בווסט פוינט בשנה הקודמת, כאשר היה צוער. זה היה בעת שגנרל מריט היה המפקד. יצאו לו מוניטין של קצין מוכשר, וגם של אדם מהיר חֵמה האומר את אשר על לבו.
חבורת המעשנים הזו נאספה חלקית לצורך עסקים. עסקים אלה היו לשקול את יכולתו של הטלה-אלקטרוסקופ לשירות הצבא. זה נשמע מוזר כעת, אך אמת היא שאף-על-פי-כן בזמנו איש פרט לממציא לא התייחס להמצאה ברצינות. אפילו המממן שלו ראה בה אך צעצוע מוזר ומעניין. ואכן, הוא היה כה משוכנע בכך שהוא דחה את השימוש בה על ידי הציבור הרחב עד לתום המאה התמה לגווע, בכך שהעניק זכות חכירה בלעדית עליה לשנתיים לסינדיקט שעניינו היה לנצל אותה בתערוכה העולמית בפריז.
כאשר נכנסו לחדר העישון מצאנו את סגן קלייטון ושצ'פניק שקועים בשיחה נלהבת בשפה הגרמנית בנושא הטלה-אלקטרוסקופ. קלייטון אמר:
''ובכן, אתה יודע מה דעתי, בכל מקרה!'' הוא הטיח את אגרופו בשולחן להדגשה.
''ואני מעריך אותה'', השיב הממציא הצעיר, בשלווה מתגרה של מזג ודיבור.
קלייטון פנה למר ק' ואמר:
''אני אינני יכול להבין למה אתה מבזבז כסף על הצעצוע הזה. לדעתי לעולם לא יגיע היום שבו הוא יועיל לאדם כלשהו כדי שוויו של פארת'ינג''.(1)
''יכול להיות; כן, יכול להיות; ובכל זאת, השקעתי בה כסף, ואני מרוצה. אני חושב, כשלעצמי, שזהו רק צעצוע; אבל שצ'פניק טוען שבהמצאה שלו יש יותר, ואני מכיר אותו דיי כדי לדעת שהוא מרחיק ראות ממני – עם הטלה-אלקטרוסקופ או בלעדיו''.
המענה רך הלשון לא צינן את קלייטון; נראה שהוא רק מרתיח אותו עוד; והוא חזר על אמונתו שההמצאה לא תועיל לאיש כדי פארת'ינג, והדגיש אותה. הוא אפילו דיבר הפעם על פארת'ינג ''של נחושת''. ואז הוא הניח פארת'ינג אנגלי על השולחן והוסיף:
''קח אותו, מר ק', ושמור אותו; ואם הטלה-אלקטרוסרופ יועיל לאדם כלשהו – שים לב, תועלת אמיתית – אנא שלח לי אותו כתזכורת, אוני אחזור בי מדבריי. האם תעשה זאת?''
''כך אעשה'', ומר ק' שם את המטבע בכיסו.
מר קלייטון פנה כעת לעבר שצ'פניק, והחל להתגרות בו – התגרות שלא הגיעה לסופה; שצ'פניק קטע אותה בתשובה מעומק הלב, ובעקבותיה במהלומה. התרחשה תגרה קצרה במשך רגע או שניים; אז הנספחים הפרידו בין הגברים.
הסצנה עוברת כעת לשיקגו. הזמן, סתיו 1901. ברגע שפקע החוזה של פריז והטלה-אלקטרוסקופ השתחרר, הוא נמסר לשימוש הציבור, ובמהרה חובר למערכות הטלפוניות של העולם כולו. הטלפון המשופר ''למרחקים לא מוגבלים'' נכנס לשירות מיד, וההתנהלות היום-יומית של העולם הפכה גלויה לכולם, ונתונה לדיונים קולניים, בידי עדים המרוחקים זה מזה פרסאות רבות.
מעט לאחר מכן שצ'פניק הגיע לשיקגו. קלייטון (שעתה היה סרן) שירת שם באותה עת. שני הגברים חידשו את מריבתם מווינה בשנת 1898. הם רבו בשלושה מקרים נפרדים, ועדים הפרידו ביניהם. ואז הגיע פרק זמן בן חודשיים שבמהלכו שצ'פניק לא נראה על ידי איש מידידו, ובתחילה סברו שהוא יצא למסע תיור ובמהרה ישמיע קול. אך לאו; לא נשמעה ממנו מילה. לאחר מכן שיערו שהוא חזר לאירופה. ובכל זאת הזמן חלף, ולא נשמעה ממנו מילה. איש לא הוטרד מכיוון שהוא דמה לרוב הממציאים ושאר מיני המשוררים, ובא והלך כרצונו הגחמני, ולעתים קרובות ללא כל הודעה.
וכעת מגיע תורה של הטרגדיה. ב-29 בספטמבר, בחלק אפל שאינו נמצא בשימוש במרתף מתחת לביתו של סרן קלייטון, נתגלתה גופה בידי אחת המשרתות של קלייטון. היא זוהתה כגופתו של שצ'פניק. האיש נרצח באלימות. קלייטון נעצר, הוגש נגדו כתב אישום והוא נשפט בעוון מעשה רצח זה. הראיות נגדו היו מושלמות בכל פרט ופרט, ולא ניתנות כלל לערעור. קלייטון הודה בכך בעצמו. הוא אמר שאדם סביר לא יוכל לבחון עדויות אלה בראש צלול ולא להשתכנע מהן; ואף על פי כן אותו אדם יטעה. קלייטון נשבע שהוא לא רצח, ושאין לו כל קשר לכך.
כפי שקוראיכם יזכרו, נגזר עליו גזר דין מוות. היו לו ידידים רבים ובעלי עוצמה, והם פעלו רבות להציל אותו, מכיוון שאיש מהם לא הטיל ספק באמת שבטענתו. עשיתי את המעט שיכולתי לעזור, מכיוון שעד אז הייתי לחברו הטוב, וחשבתי שידעתי שאין זה מאופיו לפתות אויב לפינה ולרוצחו. במהלך 1902 ו-1903 המושל דחה פעמים אחדות את ביצוע גזר הדין; הוא זכה לדחייה פעם נוספת בתחילת שנה זו, ותאריך הוצאה להורג נקבע ל-31 במרס.
מיום ההרשעה, מצבו של המושל היה מביך, בגלל העובדה שאשתו של קלייטון היא אחייניתו של המושל. הם נישאו ב-1899, כאשר קלייטון היה בן שלושים וארבע והנערה בת עשרים ושלוש, והיו אלה נישואים מאושרים. היה צאצא אחד, ילדה קטנה בת שלוש. הרחמים על האם והילדה המסכנות שמר על פיותיהם של האוטנים סגורים בתחילה; אך זה לא יכול היה להימשך לנצח – מכיוון שלפוליטיקה האמריקאית יד בכל דבר – ובבוא הזמן יריביו הפוליטיים של המושל החלו להסב תשומת לב לכך שהוא מעכב את החוק במהלכו. רמזים אלה הפכו תכופים יותר ויותר לאחרונה, ומודגשים יותר ויותר. כתוצאה טבעית מכך, מפלגתו שלו הפכה עצבנית. מנהיגיה החלו לבקר בספרינגפילד ולקיים ישיבות פרטיות ארוכות עמו. הוא נלכד כעת בין הפטיש לסדן. מחד, אחייניתו הפצירה בו לחון את בעלה; מאידך המנהיגים הפוליטיים שעמדו על כך שיקפיד על חובתו כראש המערכת השיפוטית של המדינה, ולא יעכב עוד את הוצאתו להורג של קלייטון. ידה של החובה גברה במאבק, והמושל נתן את מילתו שלא ידחה שוב את ביצוע גזר דינו של הנידון למוות. זה היה לפני שבועיים. גברת קלייטון אמרה כעת:
''עכשיו משהבטחת, תקוותי האחרונה נגוזה, מכיוון שאני יודעת שלא תחזור בך. אבל עשית כמיטב יכולתך עבור ג'ון, ואינני מגנה אותך. אני אוהבת אותו, ואתה אוהב אותי, ואנו יודעים שאם היית יכול להציל אותו באופן מכובד, היית עושה זאת. אלך אליו כעת, ואעזור לו כמיטב יכולתי, ושאשב נחמה ככל האפשר מהימים הספורים שנותרו לנו לפני שיגיע הלילה שלא יהיה לו קץ עבורי בחיים. האם תהיה אתי באותו יום? האם לא תיתן לי לשאת אותו לבדי?''
''אקח אותך אליו בעצמי, ילדה יקרה, ואהיה לצדך עד הקץ''.
בפקודתו של המושל הוענק לקלייטון כל פינוק שאותו יכול היה לבקש אשר יוכל להעסיק את מוחו ולרכך את הקשיים של מאסרו. אשתו ובתו בילו אתו בימים; אני הייתי בן לווייתו בלילה. הוא הועבר מהתא הצר שבו שכן פרק זמן כה עגום, והוענקו לו מגוריו המרווחים והנוחים של מפקד הכלא. מוחו היה עסוק תמיד באסון של חייו, ובממציא שנרצח, וכעת עלה בדעתו שירצה טלה-אלקטרוסקופ להסיח באמצעותו את דעתו. נוצר קשר עם תחנת הטלפון הבינלאומית, ומדי יום ולילה הוא התקשר לפינות שונות של העולם, וצפה בחיים שם, ובחן את המראות המוזרים, ודיבר עם האנשים, והוא הבין שבחסד המכשיר המופלא הזה הוא היה כמעט חופשי כציפור דרור, על-אף שהיה אסיר מאחורי סורג ובריח. הוא דיבר לעתים רחוקות בלבד, ואני מעולם לא הפרעתי לו כאשר היה שקוע בבידור שלו. ישבתי בטרקלין שלו וקראתי, ועישנתי, והלילות היו שקטים מאוד עברו בחברה נינוחה, והם נעמו לי. מפעם לפעם הייתי שומע אותו אומר ''תשיגו לי את יֶדוֹ''; ואז ''תשיגו לי את הונג-קונג''; ואז ''תשיגו לי את מלבורן''. ואני המשכתי לעשן, ולקרוא בנוחיות, בזמן שהוא שוטט בצדו התחתון של העולם, שבו השמש זרחה בשמים והאנשים עסקו במלאכת יומם. לעתים השיחה שבקעה דרך המיקרופון מאותם אזורים מרוחקים עניינה אותי, והאזנתי.
אתמול – אני כל הזמן קורא ליום זה אתמול, דבר טבעי למדי מסיבות מסוימות – המכשיר נותר ללא שימוש, וגם זה טבעי למדי מכיוון שזה היה ערבו של יום ההוצאה להורג. היום עבר בדמעות ובקינות ובפרדות. המושל ואשתו ובתו נותרו עד אחת עשרה ורבע בלילה, והמחזות שלהם הייתי עד הכמירו את הלב. ההוצאה להורג נועדה לשעה ארבע לפנות בוקר. קצת לאחר אחת עשרה צליל הלמות פטישים התפרץ בדממת הלילה, ובקע זוהר אורות, והילדה קראה ''מה זה, פאפא?'' ורצה לחלון לפני שאפשר היה לעצור בעדה ומחאה כפיים ואמרה, ''אוי, בואי לראות מאמא – הם בונים דבר כזה יפה!'' האם ידעה – והתעלפה. היה זה הגרדום!
היא נישאה לביתה, האישה המסכנה, וקלייטון ואני נותרנו לבד – לבד, ומהרהרים, נוגים, חולמים. ישבנו דוממים וללא תנועה כאילו היינו פסלים. זה היה לילה פראי, שכן החורף חזר לרגע, כמנהג האזור הזה באביב המוקדם. השמים היו חסרי כוכב ושחורים, והרוח העזה נשבה מן האגם. הדממה בחדר הייתה כה עמוקה שבהשוואה אליה נדמו כל הקולות מבחוץ מועצמים. הקולות היו הולמים; הם התמזגו במעמד ובתנאים: ההלמות והרעם של משב סופה פתאומי בין הגגות והארובות, ואז גוויעתם לגניחות ואנחות בינות לגמלונים ולזוויות; מפעם לפעם ההתפרצות וההצלפה של מטח גשם מעורב בשלג בזגוגיות; ותמיד הלמות הפטישים העמומה והמצמררת של בוני הגרדום בחצר. לאחר נצח כזה, קול אחר – מרוחק, כאילו בוקע חנוק וקלוש מבעד למהומת הסופה – פעמון מכה חצות! נצח נוסף, והוא הכה שוב. ולאחר זמן שוב, ושוב. פסק זמן ארוך ועגום לאחר מכן, ואז קול הרפאים ריחף אלינו שוב – אחת, שתיים, שלוש; והפעם נשימתנו נעצרה; עוד שישים דקות חיים נותרו!
קלייטון קם ונעמד ליד החלון, ונשא את מבטו לשמים השחורים, והאזין לגשם המכה ולרוח השורקת; ואז אמר: ''שכזה יהיה לילו האחרון של אדם עלי אדמות!'' ולאחר זמן מה אמר: ''אני חייב לראות את השמש שוב – את השמש!'' וברגע הבא קרא בקדחתנות: ''סין! השיגו לי את סין – פקינג!''
התרגשתי באופן מוזר ואמרתי לעצמי: ''לחשוב שבן אנוש בלבד עושה נס בלתי יאמן זה – הופך חורף לקיץ, לילה ליום, סערה לשלווה, מעניק את חירות העולם הגדול לאסיר בתאו ואת השמש בתפארתה העירומה לאדם הגווע בחושך מצרים''.
האזנתי.
''איזה אור! איזה זוהר! איזו נהרה!... זאת פקינג?''
''כן''.
''השעה?''
''אמצע אחר הצהריים''.
''לשם מה נאסף הקהל הגדול, ובתלבושות כה נפלאות? אילו צבירים על צבירים של צבעים עשירים ותפארת בדים! וכיצד הם מבריקים וזוהרים ובוערים באור השמש הנוהר! מהו מאורע זה?''
''הכתרת הקיסר החדש שלנו – הצאר''.
''אבל חשבתי שזה היה אמור להתרחש אתמול''.
''היום כבר אתמול – עבורך''.
''כמובן. אבל אני מבולבל, בימים אלה: יש סיבות לכך... האם זו תחילת התהלוכה?''
''הו, לא; היא החלה לנוע לפני שעה''.
''האם יש עוד הרבה?''
''עוד שעתיים. מדוע אתה נאנח?''
''מכיוון שהייתי רוצה לראות את כולה''.
''ומדוע אינך יכול?''
''אני חייב ללכת – בקרוב''.
''יש לך פגישה?''
אחרי שתיקה, חרש: ''כן''. ולאחר שתיקה נוספת: ''מי אלה בביתן המרהיב?''
''המשפחה הקיסרית, ובני מלוכה מבקרים מכאן ומשם מרחבי הארץ''.
''ומי אלה בביתנים הסמוכים מימין ומשמאל?''
''שגרירים ומשפחותיהם ופמליותיהם מימין; זרים לא רשמיים משמאל''.
''אם תואיל בטובך, אני –''
בום! הפעמון המרוחק שוב, מצלצל את מחצית השעה בחולשה מבעד לסערת הרוח והגשם והשלג. הדלת נפתחה, והמושל והאם והילדה נכנסו – האישה בבגדי אבלות! היא נפלה על חזה בעלה בסערת יפחות, ואני – אני לא יכולתי להישאר; לא יכולתי לשאת זאת. נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת. ישבתי שם והמתנתי – המתנתי – המתנתי, והאזנתי לקרקוש ספי החלונות ולרעמי הסופה. אחרי מה שנדמה כזמן ארוך מאוד, שמעתי רחש ותנועה בטרקלין, וידעתי שהכומר והשריף והסוהר הגיעו. נשמעה שיחה בקולות נמוכים; ואז השתררה דממה; ואז עלתה תפילה, מלווה בהתייפחות; ומיד לאחר מכן, צעדים – העזיבה לגרדום; ואז קולו השמח של ילד: אל תבכי עכשיו, מאמא, כשקיבלנו את פאפא חזרה ואנחנו לוקחים אותו הביתה''.
הדלת נסגרה; הם נעלמו. התביישתי: הייתי חברו היחיד של האדם העומד למות שלא קמה בו הרוח, לא היה לו אומץ. נכנסתי לחדר ואמרתי שאהיה גבר ואלך אחריהם. אבל קורצנו מהחומר שממנו קורצנו, זה חזק מאתנו. לא הלכתי.
הסתובבתי בחדר בעצבנות, ומיד נגשתי לחלון והרמתי אותו חרש – נמשך על ידי הקסם המחריד של הנורא והזוועתי – והבטתי למטה לחצר. באורם הבוהק של פנסי החשמל ראיתי את הקבוצה הקטנה של עדים בעלי זכויות יתר, את האישה הבוכה על חזה דודה, את הנידון למוות עומד על הפיגום והלולאה על צווארו, ידיו קשורות לגופו, הכיסוי השחור על קדקודו, את השריף לצדו וידו על הידית, את הכומר לפניו בראש גלוי וספרו בידו.
''אני התחייה והחיים –''
הפניתי את פניי. לא יכולתי להאזין; לא יכולתי להביט. לא ידעתי לאן ללכת או מה לעשות. באופן מכני ולא מודע הפניתי על עיניי אל המכשיר המוזר, ושם היו פקינג ותהלוכת הצאר! רגע לאחר מכן נשענתי דרך החלון, בעודי מתנשף, נשנק, בניסיון לדבר, אבל אילם בשל עצם דחיפות הצורך לדבר. הכומר הצליח לדבר אך אני, שהיה לי צורך כה עז במילים –
''וירחם האל על נשמתך. אמן.''
השריף הוריד את הכיסוי השחור, והניח את ידו על המנוף. מצאתי את קולי.
''עצרו, למען השם! האיש חף מפשע. בואו הנה ותראו את שצ'פניק במו עיניכם!''
לא חלפו שלוש דקות והמושל תפס את מקומי ליד החלון, ואמר:
''התירו את האסורים ושחררו אותו!''
שלוש דקות לאחר מכן כולם שוב היו בטרקלין. הקורא יכול לתאר לעצמו את המחזה; אין לי צורך לתאר אותו. זו הייתה מעין אורגיה של שמחה.
שליח נשא את הדברים לשצ'פניק בביתן, ואפשר היה לראות את התדהמה והמצוקה עולות בפניו בשעה שהוא האזין לסיפור. אז הוא בא למכשיר שם, ודיבר עם קלייטון והמושל והאחרים; והאישה שפכה את תודתה באוזניו על שהציל את חיי בעלה, ובתודתה העמוקה נישקה אותו ממרחק שנים עשר אלף מילין.
הטלה-אלקטרוסקופים בעולם כולו נכנס לפעולה כעת, ובמשך שעות רבות המלכים והמלכות של ממלכות רבות (ומפעם לפעם עיתונאי) דיברו עם שצ'פניק, והיללו אותו; ואגודות המדענים הבודדות שטרם עשו אותו לחבר של כבוד העניקו לו את החסד הזה.
איך הוא נעלם מבינינו? זה הוסבר בקלות. הוא לא הצליח להתרגל להיותו אדם מפורסם בעולם כולו, ונאלץ להתרחק מההערצה שגזלה ממנו את פרטיותו ושלוותו. ולכן גידל זקן, הרכיב משקפיים צבעוניים, הסווה את עצמו מעט בדרכים אחרות, ואז לקח לעצמו שם בדוי ויצא לשוטט בעולם בשלום.
זהו סיפורה של הדרמה שהחלה בריב חסר חשיבות בווינה באביב 1898, וכמעט הגיעה לסיומה בטרגדיה באביב 1904.
מארק טוויין
2
מאת כתב הלונדון טיימס
שיקגו, 5 באפריל, 1904
היום, בספינה מהירה של קווי אלקטריק, ומשם ברכבת של קווי אלקטריק, הגיעה מעטפה מווינה הממוענת לסרן קלייטון, המכילה פארת'ינג אנגלי. הנמען התרגש מאוד. הוא התקשר לווינה, ועמד פנים אל פנים מול מר ק' ואמר:
''אין לי צורך לומר דבר; אתה יכול לראות זאת בפניי. הפארת'ינג בידי אשתי. אל תחשוש – היא לא תזרוק אותו''.
מ''ט
3
מאת כתב הלונדון טיימס
שיקגו, 23 באפריל, 1904
עכשיו משההתרחשויות הנוספות של מקרה קלייטון הגיעו לסיומן, אסכם אותן. הימלטותו הרומנטית של קלייטון ממוות מביש הציפה את האזור כולו בקסם של פלא ושמחה – למשך ימי זוהר אחדים. בעקבותיהן בא תהליך ההתפכחות, ואנשים החלו להרהר ולומר: אבל אדם נהרג, וקלייטון הרג אותו''. אחרים אמרו: ''זה נכון: העלמנו עין מפרט חשוב זה; נשבינו בהתרגשות''.
במהרה התחושה שעל קלייטון להיפשט שוב הפכה לנחלת הכלל. צעדים ננקטו בהתאם, והפניות המתאימות הועברו לוושינגטון; מכיוון שבאמריקה, תחת הסעיף החדש שנוסף לחוקה ב-1899, משפט שני אינו עניינה של המדינה, אלא עניין לאומי, וחייב להיערך על ידי הגוף המרומם ביותר במדינה – בית המשפט העליון של ארצות הברית. כבוד השופטים זומנו לכן לשבת בדין בשיקגו. הישיבה נערכה שלשום, ונפתחה בגינוני הטקס המרשימים המתאימים, תשעת השופטים הופיעו בגלימותהים השחורות, ונשיא בית המשפט החדש (למטר) יושב בראש. כשפתח את הדיון בַמקרה, אמר נשיא בית המשפט:
''סבורני שמקרה זה פשוט למדי. האסיר העומד לפנינו הואשם ברצח האדם שצ'פניק; הוא נשפט באשמת רצח האדם שצ'פניק; הוא נשפט בהגינות ונידון בצדק למוות בשל רצח האדם שצ'פניק. כפי שהתברר, האדם שצ'פניק לא נרצח כלל וכלל. על פי החלטת בתי המשפט הצרפתיים בעניין דרייפוס נקבע מעבר לכל התנגדות או ספק שהחלטות בין המשפט הן קבועות ואי-אפשר לבטלן. שומה עלינו לכבד ולאמץ תקדים זה. על תקדימים מושתת בניין החוק היציב. האסיר שלפנינו נידון בהגינות ובצדק למוות בעוון רצח האדם שצ'פניק, ולכן, לדעתי, יש רק דבר אחד לעשותו בעניין זה: עליו להיתלות''.
כבוד השופט קרופורד אמר:
''אבל, כבוד נשיא בית המשפט, הוא קיבל חנינה על הגרדום על פשע זה''.
''החנינה אינה תקופה, ולא יכולה לעמוד, מכיוון שהוא נחון על הפשע של הריגת אדם שאותו לא הרג. אי-אפשר להעניק חנינה לאדם על פשע שלא ביצע; זה היה אבסורד''.
''אבל, כבודו, הוא כן הרג אדם''.
''זהו פרט שאינו ממין העניין; אין לו קשר לנושא. בית המשפט לא יכול לדון בפשע זה עד שהאסיר יכפר על הפשע האחר''.
כבוד השופט האלֶק אמר:
''אם נורה על הוצאתו להורג, כבודו, נגרום לעיוות צדק; מכיוון שהמושל יחון אותו שוב''.
''לא תהיה לו סמכות. הוא לא יכול להעניק חנינה לאדם על פשע שאותו לא ביצע. כפי שהערתי קודם, זה יהיה אבסורד''.
לאחר התייעצות, כבוד השופט וודסוורת' אמר:
''אחדים מאתנו הגיעו למסקנה, כבודו, שתהיה זו טעות לתלות את האסיר בעוון רצח שצ'פניק, אלא רק בעוון רצח האדם האחר, מכיוון שהוכח שהוא לא הרג את שצ'פניק''.
''נהפוך הוא, הוכח שהוא אכן הרג את שצ'פניק. על פי התקדים הצרפתי ברור שעלינו לציית לפסיקת בית המשפט''.
''אבל שצ'פניק עדיין חי''.
''וכך גם דרייפוס''.
לבסוף נתגלה שבלתי אפשרי להתעלם מהתקדים הצרפתי או לעוקפו. רק תוצאה אחת יכלה להיות לכך: קלייטון נמסר לידי המוציא להורג. זה עורר התרגשות עצומה; המדינה קמה כאיש אחד ודרשה את חנינתו של קלייטון ומשפט חדש. המושל פרסם חנינה, אבל בית המשפט העליון היה מחויב לבטל אותה, וכך עשה, וקלייטון המסכן נתלה אתמול. העיר עוטה שחורים, וכך אפשר לומר על המדינה כולה. אמריקה כולה נושאת קולה בבוז ל''צדק הצרפתי'', ולחיילים הקטנים הממאירים שהמציאו אותו והדביקו בו את שאר ארצות הנוצרים.
מ''ט
(1) פארת'ינג – מטבע אנגלי ששוויו רבע פני. (המתרגם)
התפרסם לראשונה:
The Century Magazine, Vol. 57, Issue I (Nov. 1898). P.P. 100-104.
האתר שממנו לקוח איור הטלפון
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
(חדש)
גורבש יום ראשון, 16/01/2011, שעה 10:00
הפואנטה של הסיפור חמקה מעיני.
אולי בגלל מחסור בידע על משפט דרייפוס ואולי בגלל הביקורת שיש למ''ט על מערכת המשפט האמריקאי שאינ מוכרת לי מעבר לסדרות הוליוודיות.
איך אפשר לזהות אדם מחופש, דרך הטלה-משהו ?
גם ברזולוציה של 1080P בקושי אפשר לזהות פרצוף באצטדיון כדורגל.
|
|
|
|
|
שני דברים (חדש)
kenny יום ראשון, 16/01/2011, שעה 22:53
בתשובה לגורבש
לגבי דרייפוס
הקצונה הצרפתית נקטה בדרכים מדרכים שונות כדי להגן על אנשיה שהאשימו את דרייפוס מלכתחילה, כולל המצאת תחבולות משפטיות בניסיון למנוע את האפשרות להעמיד אותו לדין מחדש. הסיפור של טוויין התפרסם ב-1898, שנה מכריעה בתולדות הפרשה. ב-13 בינואר של אותה שנה (תאריך פרסום הסיפור המתורגם) התפרסם ה''אני מאשים'' של זולא שגרם למהפך בדעת הקהל.
ולגבי הרזולוציה
בהתחשב בכך שהסיפור נכתב 4 שנים אחרי שהאחים לומייר הציגו את הסרט הראשון שלהם והמושג של פיקסלים לאינטש בכל הקשור לתמונות עוד לא היה קיים, אני חושב שמותר להניח לטוויין ליהנות מהספק.
|
|
|
|
|
ההסבר על דרייפוס (חדש)
גורבש יום שני, 17/01/2011, שעה 8:26
בתשובה לkenny
בחלט הועיל. תודה.
אני מודע לכך שכש מ''ט כתב את הטקסט הוא לא כיוון לחיזוי העתיד או תייג את הסיפור כמד''ב.
אנכרוניזם יכול להיות משעשע לפרקים.
ההערה על על יכולת הרזולוציה היא בדיחה אנכרוניסטית, בערך כמו להתייחס לטקסט של מ''ט, או של הרצל למשל כ ספורת מד''ב שחוזה את העתיד.
|
|
|
|
|
בשביל זה המציאו אמוטיקונים :) (חדש)
kenny שבת, 22/01/2011, שעה 15:38
בתשובה לגורבש
אחת הבעיות הקשות באינטרנט היא הבעות פנים ונימות קול שלא ממש עוברות טוב בלי וידאו. :)
ואתה חייב להודות שזה בהחלט אחד האתרים שבו מישהו יכול לנטפק ברצינות פרטים טכניים כאלה בסיפורים ישנים.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
