 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
בדידותו של הפסיכואנליטיקאי
ספרים / רמי שלהבת
יום שישי, 01/10/2010, שעה 11:33
ביקורת על ''בדידותו של קורא המחשבות'' מאת דלית אורבך
|
|
לנרי בן-שלום יש ליקוי קשה שמאמלל אותו – הוא קורא מחשבות. הוא יודע את הסודות הכמוסים ביותר של כל הסובבים אותו, מבקר דרך קבע בחדר הסודי במחשבותיה של אמו שבו היא נזכרת במאהב שהוליד אותו, יודע שאביו שונא אותו ומכיר את כל התסבוכות והתסביכים של כל אדם ואדם בו הוא נתקל. הוא כה רגיל להיכנס לתודעותיהם של אנשים אחרים, שהרגשות האמיתיים שלו קהו מזמן, והוא מוצא את עצמו דולה שוב ושוב מחשבות ורגשות מספריית תחושות שאסף ממוחותיהם של אחרים. דווקא הוא, שהכול חשוף בפניו, כלוא עמוק בתוך קונכייה מלאת הגנות.
את היכולת הזאת הוא מנצל לשני דברים: ראשית, להרס עצמי; שנית, לעבודות ייעוץ עבור עורך הדין הפלילי הנכבד בנימין ויינברגר, שאת המשפטים שלו נרי מלווה באופן קבוע, מוציא פרטים חשובים ממחשבותיהם של חשודים ושל עדים ומצליח כך לזכות את החפים מפשע. פרנסה מכובדת, שכמובן מאמללת אותו, אם כי לא יותר מדי.
המצב מסתבך באמת כשנרי עצמו הופך להיות חשוד ברצח. בחקירה הוא יגלה על עצמו דברים שהצליח להדחיק שנים ארוכות וייאלץ להיפתח ולקלף מעצמו חלק מההגנות הרבות שבנה במשך השנים. המחיר של הגילוי הזה יהיה כבד, אך משתלם.
התיאור הזה יכול להיות בסיס לספר נהדר, שיעקוב אחרי ההתמודדות של נרי עם היכולת הבלתי אפשרית שלו, ויבחן מבעד לעיניו את המחשבה האנושית ואת נפש האדם. לרוע המזל, הוא נופל – ובגדול – בביצוע.
ניכר שדלית אורבך, שזה ספרה הרביעי, הושפעה מאוד מהמחשבה הפסיכואנליטית. ספרה שופע מושגים הלקוחים מפרויד, מלאקאן ומאחרים, עם שלל תתי-מודע, דחפים, עכבות, שיקופים, הדחקות וכן הלאה. עולם המחשבה הפסיכואנליטי מנחה לחלוטין את עיצוב הדמויות שלה, שכולן מתוסבכות מאוד ומלאות דחפים סמויים שאף הן עצמן אינן מודעות להם, אך הכול, כמובן, חשוף לעיניו של נרי, קורא המחשבות. וכמובן, גם התהליך שעובר על הגיבור לקראת הסוף הוא תהליך של טיפול פסיכואנליטי מובהק, של קילוף שכבות של הדחקות והגנות אחרות וחשיפת הרגש האמיתי והטהור.
הפסיכואנליזת-יתר הזאת נמצאת בעוכריו של הספר. מובן שלבני אדם יש תסביכים, שהם נושאים בתוכם פצעים שהותירו בהם הוריהם מגיל צעיר, אבל ב''בדידותו של קורא המחשבות'', אלה הופכים לחזות הכול. פרט לדמות אחת, לאף אחד בספר אין רגשות פשוטים ובסיסיים כמו שמחה, עצב, שעשוע, משיכה טהורה, וכמובן הס מלדבר על חוש הומור. ואילו לדמות יחידה זו – דפי, אחותו של נרי – אין בספר קיום עצמאי ונדמה שהיא נועדה בעיקר לשמש כשיקוף של אחיה.
האתגר הגדול בספר העוסק בקריאת מחשבות אמיתית הוא לצייר תמונה אמינה ומשכנעת של נפש האדם. הבחירה של אורבך להתמקד רק ברגשות המורכבים ולהתעלם מהרגשות הבסיסיים ביותר משטיחה מאוד את דמויותיה ואת מערכות היחסים שהיא בונה. היא מציירת את כל בני האדם כשקים גדולים של תסביכים ותו לא. התמונה הזאת מאפשרת לה, ללא ספק, לקלוט חלק משמעותי ממורכבות הנפש האנושית, אבל זה לא מספיק. בלי הרגשות הפשוטים, דמות האדם שהיא מציירת בספרה נותרת חלקית מאוד, ובעיקר מכנית מאוד. כל הדמויות בנויות כביכול ''על פי הספר'', בדיוק על פי התאוריה הפסיכואנליטית, בלי שאורבך העזה להכניס בהן משהו אישי משלה.
בעוד שהתחקיר שעשתה אורבך בתאוריות הפסיכואנליטיות מקיף מאוד, בתחומים אחרים ניכר בספרה רישול, ובמיוחד במה שנוגע להליכי משפט ואכיפה. הדוגמה הבוטה ביותר היא העובדה שהגיבור נעצר לתקופה ארוכה בלי להגיע אפילו פעם אחת להארכת מעצר בבית משפט, מה שלמיטב ידיעתי אינו מתיישב כהוא זה עם המצב החוקי בארץ. גם תיאור תא המעצר שלו נראה לי בלתי אמין, אך היות שאין לי למה להשוות, ניתן לה ליהנות לפחות כאן מן הספק.
''בדידותו של קורא המחשבות'' הוא ספר עם פוטנציאל נהדר. הרעיון העומד בבסיסו מרתק, אך הוא מנוצל באופן חלקי בלבד ונכשל בגדול בנקודה המשמעותית ביותר – תיאור נפש האדם. אילו אורבך היתה מרשה לעצמה יותר חופש ולא היתה כובלת את עצמה בכוח למכניקת הנפש הפסיכואנליטית, הספר היה יכול להיות מבריק. כיוון שלא עשתה זאת, נותרנו עם ספר בינוני בלבד, וחבל.
בדידותו של קורא המחשבות
דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 עמודים.
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
שכחתי לכתוב הערה נוספת (חדש)
גרומיט יום שישי, 01/10/2010, שעה 14:04
בדבר אחד לפחות הספר וההוצאה ראויים לשבחים חמים: כיצוב הכריכה. השער, שמציג גבר שראשו בתוך מעין ''בריכת מחשבות'' מגובה צווארו ומעלה, הוא דימוי ויזואלי נהדר שמשקף היטב את תוכן הספר, ובה בעת הצליח למשוך את עיניי כמה וכמה פעמים כשראיתי אותו בחנויות הספרים. לא מכיר את המעצבים: כפיר ראובני ורמי דגן, אבל הם עשו עבודה נהדרת. חבל רק שהספר עצמו לא משהו.
|
|
|
|
|
נושא קשה (חדש)
קרן אמבר יום ראשון, 03/10/2010, שעה 17:54
הבעיה המרכזית עם הנושא סובבת את העובדה שלא קיים ניסיון אנושי אמיתי להסתמך עליו.
פסיכלוגיה וסוציולוגיה הם שני תחומים אקדמאיים ששפכו דיו רב כדי להסביר עד כמה אנחנו לא מבינים את מהותנו כתבוניים המודעים לעצמם.
מהבחינה הזו קשה לכתוב על הפסיכולוגיה של קורא מחשבות מלידה באותה מידה שקשה לכתוב על מנטליות חייזרית.
הדוגמא שעולה לי בראש כרגע על ספר בו הגיבור הוא טלפת היא ''כפת חתול'' וגם שם הדמות הראשית מפרפרת בין המציצנות לראשי הזולת לבין הקושי למצוא מקום בעולם.
true blood הוא עוד ספר שמציג את הטלפתיות כגורם מאמלל.
נראה שככל שהספרים ילדותיים יותר כך התלפטיה נחשבת כיתרון וככל שהספרים משתדלים להיות מציאותיים יותר כך הם עוברים את הגבול אל הדרמה האמוציונלית יתר על המידה.
בספר הרבה יותר מאוזן בנפשו - ''starsong'' החייזרים הם אמפתיים חזקים אבל לא טלפתיים והם מצהירים שאף חברה תבונית מודעת לעצמה לא יכולה לשרוד את יכולת הטלפתיה- יכולת שמחסלת את האינדיבידואליות הפרטית.
אני נוטה להסכים עם החייזרים הללו.
|
|
|
|
|
ודאי שקיים נסיון קודם (חדש)
גרומיט יום ראשון, 03/10/2010, שעה 20:22
בתשובה לקרן אמבר
לכולנו יש נפש (או מושג מופשט אחר שמייצג את סכום פעילות הנוירונים במערכת העצבים המרכזית, או משהו) וכולנו נמצאים באינטראקציות יומיומיות עם אנשים נוספים שגם להם יש נפש. קריאת מחשבות בספרי מדע בדיוני היא ביסודו של דבר אמצעי לעסוק מזווית נוספת בנפש האדם, כשם שמסע בזמן מאפשר לעסוק באלות פילוסופיות על סיבתיות, או חייזרים משמשים לפעמים לבחינה מבחוץ של מהות האנושיות או של כללים חברתיים אלה ואחרים שנהוגים בכל החברות האנושיות ושאולי אינם כל כך מובנים מאליהם.
כל המדע הבדיוני - או לפחות החלקים היותר מעניינים שבו - משתמש בתופעות בלתי אפשריות ובלתי מובנות כדי להאיר מווית אחרת תופעות שאנחנו כן מכירים, וקריאת מחשבות אינה יוצאת דופן מהבחינה הזאת. לכתוב על קורא מחשבות לא באמת מסובך יותר מלכתוב על חייזרים או על תבונה ננו-מחשבית. הבעיה בספר הנוכחי היא שהביצוע - ההתמודדות שלה עם הפסיכולוגיה האנושית - פשוט מכנית מדי ולא משכנעת. אפשר לעשות את זה טוב - אפילו סילברברג, שאי אפשר להאשים אותו בכתיבה פסיכולוגית מעמיקה במיוחד - עשה את זה טוב יותר ב''האיש במבוך'' (או שאני מתבלבל עם ספר אחר שלו? בכל מקרה, הספר שבו יש לו קורא מחשבות מתוסבך). ''בדידותו של קורא המחשבות'' נכשל בזה לא משום שבלתי אפשרי לתאר קריאת מחשבות, אלא כי הסופרת לא חשבה על בני אדם בעה שהיא כתבה את הספר, אלא על תיאוריות פסיכואנליטיות.
|
|
|
|
|
ודאי שקיים נסיון קודם (חדש)
גרומיט יום ראשון, 03/10/2010, שעה 20:27
בתשובה לגרומיט
שאלות, כמובן, לא אלות
|
|
|
|
|
ודאי שקיים נסיון קודם (חדש)
קרן אמבר יום ראשון, 03/10/2010, שעה 21:25
בתשובה לגרומיט
מבחינה חיצונית לסיפור- כן וודאי אתה צודק, זה התפקוד המסורתי של מד''ב.
נושא קריאת המחשבות גם אמור לעסוק בהבדל בין מחשבה למעשה, ולצערי כל המקרים שראיתי עסקו בעקרון ''אחד בפה אחד בלב'' ונטו לשפוט אנשים לשלילה עם פי המחשבות הכמוסות והלא רצוניות שלהם ולא על פי הדרך בה בסופו של יום הם בוחרים לחיות את חייהם. כאילו שמה שעובר לאדם בראש יותר חשוב ממה שאותו אדם מממש.
מבחינה פנימית - הבעיה היא לא ניסיון עם נפש האדם - שלכל אחד מאיתנו יש case study בודד אך אבסולוטי לשפוט על פיו- אלא עם הערכת ההשפעה הפסיכולוגית של חשיפת הטלפת אל מכלול המחשבות הכאוטי של הסובבים אותו- שזה משהו שלאף אחד אין ניסיון איתו.
או שלא הבנתי אותך נכון?
-קרן
|
|
|
|
|
נראה לי שאנחנו מדברים על דברים שונים (חדש)
גרומיט יום ראשון, 03/10/2010, שעה 23:38
בתשובה לקרן אמבר
אם אני מבין נכון את מה שכתבת, מה שאת מדברת עליו הוא הזווית של קורא המחשבות ואיך הוא אמור להתמודד עם כל הפלט שמגיע אליו. הבנתי נכון?
אני - בביקורת עצמה ובתגובות - מדבר על דבר שונה לגמרי: האופן השגוי מיסודו שבו דלית אורבך הציגה את נפש האדם באמצעות אותו קורא מחשבות. המחשבות שגיבור הספר שלה קורא לא הצליחו לשכנע אותי שהן אמיתיות, מאחר שהן נראו כמו מחשבות שנלקחו מספרי פסיכואנליזה ולא מתוך מוחותיהם של בני אדם אמיתיים. במקום להציג נפשות, היא הציגה מודלים תיאורתיים של נפשות, ומעצם טבעם של מודלים, התוצאה היתה תיאור חלקי מאוד ולא משכנע של פסיכולוגיה אנושית. הדמויות שלה פשוט אינן בני אדם.
ולגבי הנוא שעליו את מדברת - גם אם ''מכלול המחשבות הכאוטי של הסובבים איתנו'', כפי שהגדרת את זה, יש לכל אדם חברתי נסיון עשיר מאוד. אנחנו מקבלים מידע על המחשבות האלה מדברים שאנשים אומרים לנו, מדברים שהם עושים, מחיוכים, מאינטונציות, משיתוף מידע עם אנשים שלישיים, מכלי התקשורת וכמובן מהנסיון האישי שלנו כבעלי נפש אנושית. כולנו - אולי פרט לאוטיסטים שבינינו - חשופים כל הזמן למחשבות ולרגשות של אנשים אחרים, ולמעשה אנחנו מיומנים להפליא בפענוח שלהם. הספקולציה המד''בית של קריאת מחשבות אינה מוסיפה דבר שאין לנו התנסות קודמת איתו, אלא מקצינה יכולת שיש לנו ושאנו משתמשים בה בלי הפסקה.
|
|
|
|
|
איק! (חדש)
גרומיט יום ראשון, 03/10/2010, שעה 23:40
בתשובה לגרומיט
כנראה אסור לי לכתוב הודעות בשעות כאלה. עם ''מכלול המחשבות'' וכו', לא אם.
|
|
|
|
|
אכן כן (חדש)
קרן אמבר יום שני, 04/10/2010, שעה 1:16
בתשובה לגרומיט
עכשיו הבנתי אותך ואת מהות הביקורת שכתבת על הספר.
להצליח לכתוב דמויות אנושיות משכנעות זה כשרון חשוב ובמיוחד עבור מי שמתעתד לכתוב על פסיכולוגיה, תחום שמתייחס לאנשים כאל אובייקטים במחקר ובדרך כלל מצליח לפספס את היער מרוב עצים (*שיעול*פרויד*שיעול*).
|
|
|
|
|
אפרופו תיאור תא מעצר (חדש)
לא משנה, תיכף תבינו למה יום שלישי, 05/10/2010, שעה 8:08
בעקבות אי הבנה מצערת (באמת הייתי חף מפשע) נכלאתי בתא מעצר למשך לילה שלם עד שבבוקר הובאתי בפני שופט, ושוחררתי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה, ''וואו! אז ככה נראה תא מעצר אמיתי. אני חייב לתקן את התיאור של תא המעצר שכבר הכנסתי לטיוטת הספר שכתבתי.''
כל הלילה פחדתי להרדם (שכניי לתא היו גנבי רכב, לטענתם, אבל לך תאמין לעצירים) והתרכזתי בקולות מבחוץ ומהתאים השכנים, בריחות, בדינמיקה בין העצירים עד שנרדמו (אני הייתי השתקן המסתגר) ובאור הבוקר המסתנן מבעד לזכוכית הצרה והמטונפת. שקשוק מגשי ארוחת הבוקר(!) בשולחן הנירוסטה בישר את סיומה של החוויה הבלתי נשכחת.
|
|
|
|
|
אפרופו תיאור תא מעצר (חדש)
גארפילד יום שישי, 08/10/2010, שעה 15:57
בתשובה ללא משנה, תיכף תבינו למה
וכמובן, בסיפא של דבריך, שכחת להזכיר את מה שבאמת הרס את החוויה: מסתבר שטבח האומלטים לא הגיע באותו בוקר, והארוחה כללה בופה קר בלבד.
ארגוני זכויות האדם קיבלו הודעה על העניין כמובן.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
