חיפה, חיפה – עיר עם עתיד
מאמרים / אהוד מימון
יום ראשון, 18/04/2010, שעה 0:27
חיפה בסיפוריו של לביא תדהר
|
|
חיפה שאתייחס אליה במאמר זה היא זירת ההתרחשות של שישה סיפורים מאת לביא תדהר. אף-על-פי שסיפורים אלה לא נכתבו כמחזור אחד, ורק בין שניים מהם יש קשר מובהק (דמות החוזרת בשניהם), מה שקושר אותם יחד היא העיר שבה הם מתרחשים. הכוונה אינה לכך שהם מתרחשים במקרה כולם בעיר חיפה, אלא שישנם מאפיינים משותפים של העיר החוזרים בכל הסיפורים, שהם ממהותה של העיר ולא ממהות הסיפורים. זוהי הסיבה שאפשר לכנות אותם ''סיפורי חיפה'' ולהתייחס אליהם במובנים מסוימים כיחידה אחת, גם אם לא נכתבו ככאלה.
ארבעה מאפיינים חוזרים בצורה זו או אחרת בסיפורי חיפה של לביא תדהר: כוחם של ספרים וחנויות ספרים לעצב את המציאות של העיר ואת תפיסת המציאות של גיבורי הסיפורים; קדושתה של העיר (בדגש על פולחני שמש ואש); נצחיות העיר, הנמל ורכס ההרים שעליו היא יושבת; עירוב זמנים ומקומות בעיר (שבחלקו נובע מאותה נצחיות) המתבטא בקיומה של העיר בקווי זמן שונים ובעירוב של המיתי והמציאותי בעיר.
מאפיינים אלה אינם ייחודיים לתדהר, הם נפוצים למדי בספרות הספקולטיבית: הפנטסיה מלאה וגדושה בספרים המשנים את המציאות; טנלורן של מורקוק ואמבר של זילאזני מתקיימות בזמנים ויקומים שונים; מסע בזמן וחציית יקומים מוכרים במידה שווה במדע הבדיוני ובפנטסיה. עובדה זו מעוררת שאלה מעניית בנוגע לחיפה של תדהר – האם הוא מיישם כאן מוסכמות פנטסטיות על חיפה כפי שהיא מצטיירת בסיפורים שלו, או שמאפיינים אלה מהותיים לעיר עצמה, טבועים בה? להלן אסקור את הסיפורים ואת הדרך שבה מאפיינים אלה מופיעים בהם, ואנסה להראות כיצד התשובה לשאלה זו עולה מתוך הסיפורים.
One Day, Soon (''יום אחד, בקרוב'' 1) הוא סיפורו של בנימין, המוצא ספר בחנות הספרים המשומשים של מר רוזנפלד בשכונת הדר בחיפה. בעוד שבעיניו זהו ספר בכריכה קשה ולו דפים עבים המלאים ברשימות של שמות כתובים בגרמנית, הרי שכל האנשים סביבו רואים אותו כספר ישן בכריכה רכה שעליו הדפס ערפילי כלשהו. עם הזמן הספר מתחיל להשפיע על הדרך שבה בנימין תופס לא רק את הספר עצמו, אלא את העיר כולה. במקום חיפה היום-יומית ורכס הכרמל שלו היה רגיל הוא מתחיל לראות חיפה אחרת. חיפה זו, כך מתברר, היא חיפה של תכנית ''מצדה על הכרמל'', שנפלה בידי הגרמנים. זו עיר שנכבשה על ידי הנאצים שלא נעצרו באל-עלמיין אלא המשיכו וכבשו את מצרים וארץ ישראל. כמעט אין בסיפור זה תיאורים של העיר, אבל אפילו כך שניים מהמוטיבים החוזרים שעליהם דיברתי לעיל מופיעים בו – נצחיות העיר וכוחם של ספרים לשנות את התפיסה.
נצחיות העיר מתבטאת בשני אופנים. האחד הוא באמירה המפורשת של תדהר שתקוותו וביטחונו של בנימין נשענו על ''מראה ההר המתנשא מעליו... ידיעה שעיר הנמל הזו מעולם הייתה שם, לעולם תהייה שם''.
נצחיותה של העיר מתבטאת בכך שהעיר שאותה רואה בקו הזמן המקביל בנימין היא עדיין חיפה, ועדיין מזוהה כחיפה. גם בקו זמן זה העיר, הנמל וההר עדיין קיימים, וזרה ומוזרה ככל שתהייה, זו בכל זאת חיפה. אך כוחם של הספרים הוא לבו של הסיפור הזה. השינוי בעיר, או ליתר דיוק השינוי בתפיסת העיר, מתרחש רק לאחר שבנימין קונה את הספר בחנות הספרים המשומשים. הספרים, שעד אז היו נחמתו של בנימין, הם עכשיו מקור לשינוי ואפילו לאימה מכיוון שספר הוא המפתח לעיר זרה ולמציאות המחליפה את זו שאליה היה רגיל. וכפי שניכר מסופו של הסיפור, הספר לא משפיע רק על בנימין לבדו.
תכנית ''מצדה על הכרמל'' מוזכרת גם בסיפור The Projected Girl (''הנערה המוקרנת'' 2) שבו אדון כעת. גיבור הסיפור הוא דניאל, ילד בר-מצווה בחיפה של שנות ה-80, שמקבל במתנה ערכת קסמים, ובכסף שקיבל לבר-המצווה הוא קונה ספרים שאחד מהם הוא יומן של קוסם שפעל בחיפה בשנות ה-40. היומן הזה מוביל אותו לנסות לפתור תעלומה – לאן נעלמה העוזרת של אותו קוסם. חקירה זו תלמד אותו ואת הקוראים משהו על חיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה תכנית ''מצדה על הכרמל'' ריחפה באוויר. אך זהו קשר מקרי כמעט, והקשרים החשובים יותר ל''יום אחד, בקרוב'' ולסיפורים האחרים אינם באזכור זה, אלא במאפיינים האחרים של העיר.
''הנערה המוקרנת'' הוא הסיפור הארוך ביותר מבין הסיפורים שבהם אדון, ומכיל את התיאור המפורט ביותר של חיפה, המאפשר לנו לעמוד על טיבה של העיר:
פעם היה קוסם. והוא העלים נערה. או שהנערה נעלמה למרות הקוסם. כל זה קרה לפני זמן רב, בעיר אחרת, שדמתה מעט לעיר הזו. זו הייתה עיר של צלבנים וטמפלרים, של שייח'ים בדווים ובוני אימפריה עות'מאנים. חומות העיר נבנו, נהרסו, ונבנו שוב. הרוסים בנו מזח; הטורקים סללו מסילת רכבת; הבריטים בנו מחדש נמל שפעם חזה בספינות פיניקיות עוגנות, מפרשיהן תפוחים, ועל סיפונן ארזים מלבנון ותבלינים מאפריקה. שחפים קראו וצללו ממעל. יהודים באו, הלכו, שבו. העיר הייתה גבירה זקנה, עטויה בגלימת טלאים של מאות שנים, בלויה מאבק ספרי קודש.
זו לא הייתה עיר קדושה. זו לא הייתה ירושלים המתהדרת באבן לבנה, קרה ומתנשאת על גבעותיה. זו הייתה עיר עובדת, עיר מהגרים, עיר של מלחים ונביאים, של זונות ונזירים. אליהו לחם בכוהני הבעל על הכרמל, ונפולאון בודד את חייליו החולים בדבר במנזר סטלה מאריס לאחר המצור על עכו, ואז הוציא אותם להורג שם, והותיר אחריו שלט. זו הייתה עיר שההיסטוריה שלה נכתבה בשוליים, בינות לדוכני השוק ובתי הבושת, בינות לסמטאות הצרות שהפרידו חנויות מאובקות שמכרו סחורות של מקומות אחרים, אקזוטיים יותר, ומחוץ לברים ששירתו את הצבאות והציים של כל האימפריות שנעלמו.
הנצחיות של חיפה, העובדה שהיא מתקיימת כנמל מאז ימי הפיניקים, מאפשרת לתדהר לגשר על זמנים ומקומות מרוחקים ולקשור את כולם לנקודת מוקד אחת – העיר. זה יקל עליו מאוחר יותר כשיגיע ללבו של הסיפור. חציית הזמנים בקטע שלעיל מוחצנת מאוד, אך הוא עושה גישורים כאלה גם בדרכים מעודנות יותר באותו סיפור:
כשעמד על המרפסת ורכן מעט מעבר למעקה, דני ראה את הרחובות למטה, שבהם פרטיזנים, רבנים, משוררים ופוליטיקאים שנרצחו השתרגו זה בזה: שם חנה סנש, שצנחה ליוגוסלביה ולמוות מידי הנאצים; שם הבעל שם טוב, שעשה נסים; שם רחוב ארלוזורוב הרחב, שנקרא על שמו של האדם שנורה שם על החוף, בשנת 1942; שם אבן גבירול, המשורר האנדלוסי שכתב את ''מקור חיים''.
אם לא די בתיאור הרחובות עצמם כדי להסמיך את הרחוקים, תדהר קורץ קריצה נוספת לישראלים כאשר הוא מעביר את רצח ארלוזרוב מחוף ימה של תל-אביב בשנות ה-30 לחוף ימה של חיפה בשנות ה-40, ובכך מערער לרגע את ביטחונו של הקורא שהוא יודע באיזו חיפה מדובר ושהיא כן כה מוכרת לו.
ההשפעה המצטברת של תיאורים כאלה החוזרים בסיפור פעמים אחדות היא ביצירת עיר שבה הכול אפשרי. כאשר תדהר כורך יחד את הבריטים והפיניקים, את אבן גבירול וחנה סנש ואת אהרונסון, גולדה מאיר וחוף השנהב (במקום אחר בסיפור) הוא מסיר מחיצות בין זמנים ומקומות. התחושה הנוצרת היא של עיר שקיימת מאז ומעולם ומנקזת אליה דמויות ואירועים מזמנים ומקומות שונים ומרוחקים. בכך תדהר מכין את הרקע לטשטוש הגבולות העיקרי בסיפור זה – טשטוש הגבולות בין חיפה העכשווית שבה מתרחש הסיפור לחיפה של שנות ה-40. בניגוד ל''ים אחד, בקרוב'' העיר האחרת אינה מתממשת בסיפור, אפילו לא עבור הגיבור. אלא שבמהלך החקירה שלו דני לומד להכיר עיר דומה לעיר שבה הוא חי אך שונה ממנה, שהתקיימה ארבעים שנה לפני כן. כך תדהר מאפשר לגיבורו לחוות את אותה חיפה שהייתה ואיננה בחדות רבה.
אך לא רק הנצחיות והעל-זמניות משותפות לחיפה של ''הנערה המוקרנת'' וחיפה של ''יום אחד, בקרוב'', אלא גם הספרים וכוחם. בעוד שבסיפור הקודם רק הוזכרה חנות ספרים משומשים בהדר, כאן יש לנו שם ואפילו כתובת של חנות ספרים ספציפית (מסחר הספר, רחוב החלוץ 31) ויש תיאור מפורט למדי שלה ושל המוכרים בה. הספר שנקנה באותה חנות, יומנו של הקוסם, משנה את הדרך שבה גיבור הסיפור תופס את עירו. הוא אינו מראה לו עיר שונה בקו-זמן שונה, אבל הוא גורם לו לחקור את עברה של חיפה שבה הוא חי ולראות רבדים נוספים שלה, לראות למעשה ''עיר אחרת, שדמתה מעט לעיר הזו'' – הלא היא חיפה של שנות ה-40. לולא הספר (יומנו של הקוסם), הסיפור של דני לא היה מתקיים ואותה עיר אחרת אך דומה מעולם לא הייתה מתגלה לקוראים ולגיבור.
סופו של הסיפור מציג מאפיין חדש של העיר שלא נכלל בסיפור הראשון – הקדושה שלה. על אף ההצהרה שהובאה קודם שחיפה אינה עיר קדושה, בסופו של הסיפור דני מוצא את הקוסם, שהתקיים עד אז רק באותה חיפה היסטורית ומגלה שהוא עדיין בחיים. אך הקוסם התנצר ואפילו הפך לנזיר ובכך הקנה לעצמו אצטלה של קדושה הקשורה לנזירים. ואם לא די בכך כדי להקנות לחיפה שבסיפור ממד של קדושה, הרי שהקוסם-הנזיר חי במנזר שעל המוח'רקה. המוח'רקה, האתר שבו על פי המסורת התמודד אליהו עם נביאי הבעל, אינו סתם אתר קדוש אלא אתר של מאבק קדוש, מאבק על קדושה, שקשור באופן שאינו משתמע לשתי פנים עם פולחן אש.
המוח'רקה וקדושת האתר עומדים גם במרכז הסיפור הקצרצר ''שנה של מלאכים'', שהוא חלק ממחזור סיפורים קצרצרים ששמו ''מלאכים בשמי ישראל: שלוש שקופיות''. אורכו של הסיפור רק כ-500 מילים, והוא אינו מכיל כמעט תיאורים של העיר, אך דבר אחד ברור – חיפה בסיפור זה היא עיר שבה חיים ומתגוררים מלאכים שנפלו. זה מעניק לה מיידית אווירה של קדושה, אבל גם מקנה לה את התכונה של עיר שבה נחצים גבולות של זמן ומקום, שכן כמו בסיפור ''דרשת האש'' שבו אדון מיד, המיתי מתקיים בה לצד היום-יומי. המלאכים הם חלק מחיי העיר ובכך מעניקים לה מקדושתם מחד, ומאידך הופכים אותה לעיר שבה מתערבים המיתוסים במציאות ושוכנים זה בצד זה. קדושתה של העיר מתבטאת גם בסופו של הסיפור, המסתיים בעלייה לרגל של מלאכים מכל רחבי העיר למוח'רקה, אתר שאותו מכנה תדהר בסיפור ''המקום שבו השמים והארץ נפגשים''. אפילו בסיפור כה קצר תדהר מצליח לשלב שניים מהמאפיינים הכי בסיסיים של חיפה שלו.
ושני אלמנטים אלה – הקדושה והעירוב של המיתי והמציאותי – מהדהדים גם בסיפורים ''כל הפלאות שבעולם'' (3) ו''דרשת האש''. דמותו של אברהים, שהוא הגיבור של ''כל הפלאות שבעולם'' ומופיע בחטף ב''דרשת האש'', הופכת שני סיפורים אלה ל''סיפורי חיפה'' היחידים שיש ביניהם קשר ברור, אבל הקשר ביניהם אמיץ הרבה יותר בזכות המאפיינים של חיפה שאליהם חוזר תדהר שוב ושוב.
ב''כל הפלאות שבעולם'' הנצחיות והעל-זמניות של חיפה בולטות מאוד. אברהים האלטע זאכן הוא ישות נצחית היושבת מזה עידן ועידנים על הכרמל ומשקיפה על העיר והנמל, ובראשית הסיפור הוא עד למה שהוא מכנה ''מגפת בריאה'' שפוקדת את העיר. שיאה של אותה מגפה, המאופיינת בגשם צפרדעים ושאר פלאות אחרות המתרחשות בעיר, הוא כאשר ספינה פיניקית עוגנת בנמל חיפה. על סיפונה האלים הפיניקים הכנענים העתיקים, כוחות נצחיים שאברהים השתייך אליהם פעם. המיתי התעורר לחיים לצד המציאותי בחיפה כדי ללחום בקרב אחרון של קדושה, ועל כפות המאזניים מונחים בני האדם והעולם. כאשר אברהים שם פניו לאותו מאבק, הנערך בחנות הכל-בו ''המשביר לצרכן'', אנו מוצאים את התיאור הבא: ''בקומה הראשונה צלבנים התעלמו ממנו בעודם נלחמים בסרצנים; שני צבאות הרפאים התנגשו בדממה, כלי נשקם חלודים וקהים. בקומה השנייה אבות העלייה הראשונה התווכחו ללא קול, ובקומה השלישית חיילי צה''ל צעירים במדים ובתספורות של שנות השישים ארבו ללא תכלית לאויבים לא נראים. לבסוף בקומה השישית העליונה, בין ערמות של סירי בישול מפוזרים וריחות בורקס נאפים, אברהים פגש בה.''(4) מאבק הקדושה האחרון הזה יכול להתרחש רק בחיפה הנצחית, העל-זמנית, שדרכה עובר אברהים. זו עיר שמאוכלסת בלטאות מעופפות ופרפרים מדברים ששני ירחים צופים עליה ממעל ושהמאבק של אברהים המתחולל בה הוא רק מאבק אחד מרבים שנערכו במהלך ההיסטוריה שלה.
אברהים מופיע רק לרגע ב''דרשת האש'',(5) שהוא סיפורו של פוליפמוס, הקיקלופ מהאודיסאה. פוליפמוס של ''דרשת האש'' התגלגל בסופו של דבר לחיפה ובה הוא חי ומתפרנס ממכירת עזרי ניווט ישנים בשוק המלחים, ודי בעובדה זו כדי להעיד על אופייה של העיר כמגשרת על פני פערים של זמן, מקום ומציאות. בכך דומה ''דרשת האש'' ל''שנה של מלאכים'', שגם בו המיתי שוכן כדבר שבשגרה בעולם היום-יום (ואינו מתעורר לתוכו כמו ב''כל הפלאות שבעולם''). המאפיין הבולט האחר של חיפה בסיפור זה הוא הקדושה שהיא חדורה בה. פולחן ואמונה תופסים בו תפקיד חשוב בהיבטים שונים, ושיאו של הסיפור בתיאור פולחן האש (או פולחן האור) של פוליפמוס. שני סיפורים אלה הם קצרים מאוד, אבל הם יוצרים יחד עיר שבה נחצים הגבולות שבין המיתי והמציאותי ואשר הקדושה היא לה טבע שני.
ב''שירה'', הסיפור האחרון ב''סיפורי חיפה'' שבו אדון, יש שוני מהותי אחד לעומת שאר הסיפורים. בעוד שהשאר מתרחשים בהווה כלשהו, ''שירה'' מתרחש בבירור בעתיד. לשיטתי, המאפיינים של חיפה הניכרים גם בו הופכים אותו לסיפור של אותה עיר, גם אם על פניו ניתן לטעון ששינוי הזמן ומאפיינים אחרים שלו מפרידים בבירור בינו לבין הסיפורים האחרים. יתר על כן, במובן מסוים ''שירה'' משלב את כל האלמנטים האלה ומביא אותם לשיא. ''שירה'' הוא סיפורה של נור, סטודנטית סורית לספרות עברית, המגיעה לחיפה לחקור את כתביו של משורר ישראלי נשכח מלפני ''השואה הקטנה'' (אסון כלשהו שהחריב את ירושלים וטיבו לא ברור). בעצם שמה של הסטודנטית, נור, שפירושו בעברית ''אש'' או ''אור'', יש רמז לפולחן האש והאור החוזר בסיפורים האחרים. קדושתה של העיר ניכרת כבר בכניסתה של נור לחיפה עם הגעתה ברכבת מדמשק: ''היא הצמידה את פניה לחלון וצפתה מרותקת בעיר המתקרבת. מעבר לברק האור הבהאי היא החלה לזהות בנינים, ואז עברה הרכבת בקריית דת ופתאום העולם נמלא מסגדים ובתי כנסת וכנסיות. אמנם בכל עיר היה רובע שכזה, אך בחיפה, שהיו שקראו לה ספק בלעג ספק בחיבה עיר-התחליף, לקריה היתה משמעות מיוחדת, כפולה''. נור רואה את ''קריית הדת'' של חיפה, הרושם הראשוני שלה מהעיר, ''מעבר לברק האור הבהאי'' (יותר מפעם אחת תדהר עושה שימוש בסיפורים אלה בדימוי הזריחה הכפולה של זריחת השמש המשתקפת בכיפת הזהב הבהאית) וקושרת בכך את קדושת העיר לשמש ולזריחה.
אך אין ספק שהמוטיב המרכזי ב''שירה'' סובב סביב ספרות, ספרים וכוחם. גיבורת הסיפור היא סטודנטית סורית לספרות עברית, שמגיעה לחיפה כדי לחפש בספריות את כתביו של המשורר ליאור תירוש. במקום בספריות האוניברסיטה היא מוצאת את עצמה בחנויות הספרים הישנים של חיפה, ושם היא מגלה שהמשורר שלה היה גם סופר שכתב סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה. אחד מסיפורים אלה נקרא ''שירה'', ובו מסופר על סטודנטית סורית לספרות עברית בשם נור שבאה לחיפה שאחרי ''השואה הקטנה'', כדי לחקור את כתביו של משורר נשכח. לפתע נור לא יודעת עוד אם היא דמות בסיפור או שמא היא הקוראת של הסיפור. המאורעות שמתרחשים לאחר מכן מטשטשים עוד את הגבול שבין המציאות שלה לספרות שהיא חוקרת. ב''שירה'' לביא תדהר מקצין את המגמות שראינו בסיפורים הקודמים. הוא משתמש בכוחם של הספרים לברוא מציאות כדי לטשטש את הגבול שבין היום-יום והבדיון, בין המציאותי לסיפורי, בין קווי זמן ועידנים, ומטיל את הדמות הראשית שלו ואת הקורא לעולם שבו נופלות כל המחיצות.
''סיפורי חיפה'' אינם מחזור סיפורים שלם. כל אחד מהסיפורים מתקיים בהווה (או בעתיד) משלו שרק לעתים ניתן לזהות אותו. אבל המאפיינים המשותפים של חיפה המופיעים בכל הסיפורים קושרים אותם בקשר הדוק. כאשר בוחנים אותם במבט-על עולה מהם תמונה ברורה של חיפה כפי שהיא מצטיירת בחזונו של לביא תדהר. חזון זה יוצר תוצאה מיוחדת, עיר ספקולטיבית שהיא בעת ובעונה אחת אוניברסלית ומקומית. אחת השאלות המעניינות ביותר בנוגע לספרות הספקולטיבית הישראלית היא אם היא תוכל לשמור על מאפיינים המיוחדים לארץ בעודה פונה לקהל שאינו ישראלי. חיפה של לביא תדהר מצליחה בכך על ידי הפיכתה לעל-זמנית וחוצת יקומים באופן ברור, תוך איפיונה באמצעות סממנים מקומיים מובהקים.
מכאן נובעת גם התשובה לשאלה שבה פתחתי מאמר זה. לכאורה המאפיינים שקושרים את הסיפורים זה לזה, המאפיינים שמאפשרים לנו להתייחס לסיפורים לא קשורים כיחידה אחת, הם אוניברסליים לחלוטין. אך כשאנו בוחנים מאפיינים אלה בסיפורי חיפה של תדהר, נראה לי שאפשר לומר במידה ידועה של ביטחון שהם נובעים מהעיר, ולא מוחלים עליה. הספרות והספרים המשנים את המציאות בסיפורי חיפה מגיעים ממקומות ספציפיים מאוד, מחנויות ספרים שניתן לזהות כיום. נצחיות הנמל לא נובעת מהיותו צומת מיסטי כלשהו, אלא מהיותו נמל חשוב במזרח הים התיכון במשך אלפי שנים. עירוב הזמנים והמקומות מוצא את ביטויו בסבך הרחובות של העיר הממשית. היותו של המוח'רקה אתר לפולחן אש אינה המצאה סיפורית של תדהר. לשיטתי, זהו ביסוס נוסף להצעה שלי שאנו עומדים כאן בפני מדע בדיוני ישראלי שמצליח לגשר בהצלחה על הפער בין המקומי לבין האוניברסלי והבינלאומי.
תודות
בעת הכנת ההרצאה שעליה מתבסס מאמר זה שניים מהסיפורים שעסקתי בהם עדיין לא ראו אור. לביא תדהר הואיל בטובו לשלוח לי את הסיפורים, ועל כך נתונה לו תודתי.
דותן דימט קרא גרסה ראשונית של המאמר הזה והערותיו תרמו רבות להקנות לו את צורתו הנוכחית.
מקורות
(1) Lavie Tidhar / “One Day, Soon”. In: Lovecraft Unbound. Ed. Ellen Datlow. Dark Horse Publishing, 2009.
(2) Lavie Tidhar / “The Projected Girl”. In: Naked City: New Tales of Urban Fantasy. Ed. Ellen Datlow. St. Martin's Press (forthcoming, Summer, 2010).
(3) ''כל הפלאות שבעולם'' הוא חלק ממחזור סיפורים קצרצרים בשם ''סיפורי פלישה''. לביא תדהר / ''סיפורי פלישה''. בתוך: חלומות באספמיה, 18, עמ' 27-31.
(4) שם, עמ' 29.
(5) לביא תדהר / ''דרשת האש''. בתוך: חלומות באסמפיה, 20, עמ' 7-8.
הבלוג של לביא תדהר
מלאכים בשמי ישראל: שלוש שקופיות מאתר ''בלי פאניקה''
שירה באתר האגודה
|
