 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
מלכה בשר ודם
ספרים / רמי שלהבת
יום שישי, 30/10/2009, שעה 12:57
ביקורת על ''מלכת השלג'' של ג'ואן וינג'י
|
|
תחפושות, טקסי מעבר, אהבות גדולות מהחיים, פוליטיקה בין כוכבית, עבר מפואר ועתיד מבטיח, סוגיות אקולוגיות, יצורים מהונדסים גנטית, מאבקי כוח ושחיתויות, כל אלה ועוד הם אבני הבניין של ''מלכת השלג'', ספרה המונומנטלי של ג'ואן וינג'י.
החיים על פני העולם תיאמת נעים במחזורים. פעם במאה שנים מתחלפת העונה מחורף לקיץ ובחזרה, וכל שינוי שכזה מטלטל את תרבותו של העולם מהיסוד. כעת עומד החורף להתחלף בקיץ ואריינרוד, מלכת החורף, אמורה לפנות את מקומה למלכה שיבחרו הקיציים להעמיד במקומה.
חילופי העונות בתיאמת אינם רק שאלה של אקלים. הפסטיבל האחרון, שבו יוקרבו לאלת הים מלכת החורף ובן זוגה (''איל הכוכבים''), ישים קץ לשלטונן של התושבים שוחרי הטכנולוגיה המכונים ''חורפיים'' ויחזיר את העולם לידיהם של הקיציים האנטי-טכנולוגיים, הנוטים הרבה יותר למיסטיקה.
אם זה לא מסבך את המציאות מספיק, המעבר מחורף לקיץ פירושו גם ניתוקה של תיאמת מכל קשר עם שאר הגלקסיה. למשך מאה שנה החור השחור שסביבו סובב העולם יחדל לשמש כערוץ תחבורה, וההגמוניה הגלקטית – איחוד עולמות רופף שקם על חורבות הקיסרות הגדולה – תאבד את אחיזתה בתיאמת. איתה יאבדו כל הנכסים שהעניק לתיאמת הקשר עם ההגמוניה המדכאת, ובראש ובראשונה פירות הטכנולוגיה המתקדמת שנאותה להשאיל למקומיים.
אך לאריינרוד יש תוכניות אחרות. אחרי 150 שנות חיים, שאותן היא חייבת לשיקוי נעורים שמופק בעולם זה בלבד, היא ממאנת לאבד את אחיזתה בעולם ולאפשר לו להידרדר שוב למאה שנות פיגור ונחשלות. בדומה לכל מלכות החורף שקדמו לה, גם היא מתחבלת תחבולות לסכל את סדר החיים הטבעי בעולמה. אחת התחבולות תביא לעולם את מון – תכפילה גנטית מושלמת שלה, אשר תגדל כ''קיצית'' ותירש אותה.
ג'ואן וינג'י (ההוצאה תרגמה את שמה ללא יו''ד: ''וינג''') היא אנתרופולוגית בהשכלתה. לא פעם היא הכריזה על עצמה כעל ''אנתרופולוגית העתיד''. תפיסה זו ניכרת היטב בספר. היא פורשת בפני הקוראים עולם שבו שלוש תרבויות נפרדות המקיימות ביניהן קשרי גומלין מורכבים: החורפיים, הקיציים והחיצוניים. לכל תרבות מאפיינים משלה – אמונות משותפות, מיתוסים מכוננים, מנהגים ומטרות – ולא פעם הן מתנגשות בנקודות ההשקה. בכל תרבות יש גם זרמים ותתי זרמים, וגורמים החותרים תחת האתוסים המשותפים, וּוינג'י בונה את המציאות שלה בעושר כה רב עד כי ברור לקוראים שמאחוריו חבוי עושר רב אף יותר של חברה חיה ופועמת.
לאורך 420 עמודים, העלילה מתקדמת במקביל בכמה מסלולים מפותלים. כך אנו פוגשים את ספארקס, אהוב ילדותה של מון, בן לאם קיצית ואב שהגיע מהכוכבים, אשר יוצא אל העיר הגדולה ונעלם. כשמון יוצאת לחפש אותו, הדברים מסתבכים והולכים כמובן. עוד מככבים בספר מפקחת משטרה שנאלצת להתמודד כל העת עם השוביניזם הקשוח של המנגנון הפטרנליסטי מאוד של ההגמוניה, בעודה מנסה לאכוף את החוק על בני הכוכבים ועל אריינרוד גם יחד. לצידה מככבים סוחר מושחת המשמש כ''איל הכוכבים'' – מאהבה ושליחה של אריינרוד – יוצרת מסכות עיוורת, מנהלת קזינו והרובוט שלה, יזם 'חורפי' אידיאליסט ועוד כהנה וכהנה.
בסבך האינטריגות והתככים שבהם מעורבים כל השחקנים העיקריים בספר, נדמה שרק דבר אחד משותף כמעט לכולם – אלה אנשים שרוצים לשנות את המציאות. לקראת הסוף אומרת זאת השוטרת במפורש:
''האדישות, גונדהאלינו, הינה הכוח האדיר ביותר ביקום. היא הופכת כל דבר בו היא נוגעת לחסר משמעות. לאהבה או לשנאה אין כל סיכוי לעמוד נגדה. היא מאפשרת להזנחה, לריקבון ולעוול מפלצתי לפעול ללא רסן. אין היא פועלת. היא מתירה – וזה אשר מעניק לה כוח כה רב.'' (ע' 419)
למרבה המזל, לנו, הקוראים, תחלואי האדישות אינם נוגעים כלל ועיקר. הסיפור שמספרת לנו וינג'י עוסק כל כולו באנשים שאינם מסכינים עם הסדר הקיים ושואפים לשנות אותו, כל אחד בדרכו. התוצאה מרתקת. אריינרוד עצמה, שמונעת לא רק מיצר שימור עצמי אלא גם משאיפה לשחרר את עולמה מעריצות ההגמוניה, מוכנה לעשות הכל כדי למנוע את החילוף המתקרב. כל האמצעים כשרים בעיניה, וכל כישלון מוביל להחלטה קיצונית יותר ומוסרית פחות. יתר הדמויות, ובמיוחד ספארקס, נדרשות להתמודד עם ההשלכות של החלטותיה ולעתים אף להושיט לה עזרה נגד רצונן. וכך העלילה מסתבכת והולכת, עד שכל ההחלטות של כל הדמויות ינקזו את ההתרחשויות לשבוע אחד בפסטיבל האחרון של החורף, בעיר הבירה קארבונקל.
''מלכת השלג'' הוא אופרת חלל מרהיבה, וכתוב כמצופה מאופרה – הכל בו מתרחש בקנה מידה גדול – האינטריגות, האהבות, השנאות וכמובן ההחלטות. זו אחת מנקודות העוצמה של הספר, אך גם אחת מחולשותיו. לא פעם, לדוגמה, מצאתי את עצמי מתקשה להאמין לאהבה חובקת הכל של ספארקס לשתי אהובותיו ועל אחת כמה וכמה לנאמנותה הבלתי מתפשרת של מון למי שבגד בה בכל דרך אפשרית. רגשות אנושיים יותר וטוטאליים פחות היו מדברים אלי יותר. אותו דבר נכון גם לנאומים הארוכים שבהם וינג'י נוטה לפתוח מפעם לפעם כדי להסביר לקוראים איך הם אמורים להבין את המציאות שהיא יצרה.
אבל כל אלה דברים קטנים לעומת רוחב היריעה המדהים והעומק שוינג'י מציעה בספרה. ראשית ישנו כמובן המיתוס של מלכת השלג, שאותו שאבה וינג'י בין השאר מתוך המיתולוגיה הקלטית. את הדמות הזו, אלת הירח הקלטית אריאנרהוד, היא בחרה בספר זה לפצל לשתיים: אריינרוד ומון (ירח, באנגלית), וליצור עימות חזיתי בין שני החצאים עד היום שבו נדרשת ההכרעה ביניהם. מיתוס זה מתקשר אצלה גם למיתוס הפריון, המסמל את המעבר בין עונות השנה. כמו להדגיש את משמעות המיתוס הזה בסיפור, מתברר עד מהרה שאריינרוד, מלכת החורף, ויתרה על פוריותה והפכה עקרה עקב השימוש בסם מאריך החיים. מון, לעומתה, עוברת תהליך הפוך, ומגלה איך למרות היותה ''סיבילה'' שעל פי המסורת המקורית נאסר על גברים לבוא איתה במגע, היא תוכל להפר את האיסור הזה ולהרות בעתיד.
במקביל לעימות זה מתחולל בספר קרב גם בין הטכנולוגיה לטבע. אך ההגדרה הזאת מטעה: במציאות שבה הספר מתרחש, הטבע רחוק מלהיות טהור. הקיסרות הקדומה השאירה אחריה שלל טכנולוגיות ביולוגיות, הכוללות יצורים תבוניים מהונדסים גנטית, וירוסים שהוטמעו בבני אדם כדי להעניק להם כישורים מיוחדים ועוד. ההגמוניה, שצמחה על חורבות הקיסרות, הצליחה להשמיש מחדש חלק מהטכנולוגיות העתיקות, אך בצורה חלקית ומסולפת. עובדה זו בולטת במיוחד כשוינג'י לוקחת אותנו לראות את עולם הבירה של ההגמוניה, ולגלות שהאקולוגיה בו כמעט קרסה עקב ניצול יתר.
בניגוד לכך, דווקא הקיציים, שלכאורה קשורים לטבע וסולדים מכל מגע עם בני החלל ועם הידע שלהם, מסמלים בספר את התקווה לשקם את ההבנה האמיתית של הידע הקדום.
כך נוצר מצב אבסורדי לכאורה. החברה הטכנולוגית שיצרה ההגמוניה היא למעשה האויבת של הטכנולוגיה ''האמיתית'', המבוססת על הבנה עמוקה של מדעי הטבע ועל מניפולציה בהם. הקיציים, לעומת זאת, חיים חיים פשוטים ובלתי טכנולוגיים בעליל, אך ההבנה שלהם את המציאות מוצגת כדבר נכון יותר. מון מקווה להיות הגשר בין הידע של החורפיים לתפיסת העולם האתית יותר של הקיציים ולהחזיר את תהילת העבר.
האם זו שמרנות? לא בדיוק. וינג'י השתמשה בתבנית מוכרת היטב מספרות הפנטסיה ויצרה יצירה שלכאורה בנויה כל כולה על כמיהה לעבר מפואר. אך בניגוד לתפיסה הרומנטית של יצירות טולקין וחקייניו, לדוגמה, אין פה געגועים של ממש. הקיסרות הקדומה קרסה בשל שחיתות וניהול כושל. הגעגוע אינו אליה או לגדולת עבר זו או אחרת, אלא לידע שהיה בה וליכולת לנצל אותו כעת בצורה נכונה יותר. למרות קיומו הבלתי פוסק של העבר ברקע, הן אריינרוד והן מון, כל אחת בדרכה, מתמקדות בראש ובראשונה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר כפי שהן מבינות אותו. העבר, עבור אריינרוד, הוא רק מכשלה, ואילו במון טמון הפוטנציאל להיות גשר לידע של העבר, אך למען העתיד. נוסטלגיה לא תמצאו בספר.
מה שכן תמצאו הוא סודות, והספר כולו עוסק בחשיפתם. כחלק ממסלול החניכה שלה, על מון לחשוף את סודות היקום, לא פחות. בדרך עליה לגלות את סוד כוחן של הסיבילות, סוד כוחם של מי החיים, סודות הטכנולוגיה שההגמוניה מסתירה מבני תיאמת, סודות הכמוסים אפילו ממנהיגי ההגמוניה, סודות מזימותיה של תיאמת ועוד.
כל אלה חייבים להיחשף עד היום האחרון של שלטון החורף, יום שבו כולם פרט למלכת החורף נדרשים על פי המנהג לחבוש בו מסכה – אחרי שרבים התחפשו באופן קצת פחות גלוי לכל אורך הספר והסתירו את זהותם בדרכים אחרות. פסטיבל המסכות המסמל את סופה של תקופה הוא מועד של הסתרה, אך לא פחות מכך, יום של גילוי, כי בסופו כל המסכות מוסרות ומתחיל מחזור חדש. הגיבורים עצמם, יש לציין, חייבים לעבור דרך הרבה יותר מפרכת, לאורך חמש שנים של עלילה, עד שייחשפו כל הסודות שבהם הקיפו את עצמם.
''מלכת השלג'', זוכה פרס הוגו, הוא אפוס מרהיב. ספר עשיר בפרטים וברעיונות, לא בהכרח קל לקריאה, אך מתגמל מאוד. שנים רבות הוא אזל בדפוס בעברית וניתן היה להשיג אותו רק במאמץ רב בחנויות הספרים המשומשים. טוב עשו בהוצאת זמורה ביתן שהחלו למכור אותו מחדש, ולו רק בדפוס דיגיטלי.
מלכת השלג
מאת ג'ואן וינג'
תרגום: ישעיהו לויט
הוצאת זמורה ביתן, 1983
422 עמודים
ג'ואן וינגי' - סקירה באתר ''בלי פאניקה''
המיתולוגיה הקלטית - מאמר מאת איה לידג'י
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מה לגבי ההמשכים? (חדש)
ארן רהט יום שישי, 30/10/2009, שעה 16:56
ביקרות מעולה.
אבל כדאי אולי להזכיר בשורה או שתיים שג'ואן וינג'י כתבה שתי ספרים ונובלה כהמשך ועד כמה ששמעתי (לא קראתי את ההמשכים), היא פותרת חלק מהתעלומות של מלכת החורף
|
|
|
|
|
שקלתי את זה (חדש)
גרומיט יום שישי, 30/10/2009, שעה 18:45
בתשובה לארן רהט
אבל מאחר שלא קראתי את מלכת הקיץ ואת השלישי לא ראיתי טעם להתייחס למה שאני לךא יודע.
כמו כן, הספר הראשון עומד לחלוטין בזכות עצמו. החיים אמנם ממשיכים ויש הרבה שאלות שמסקרן לדעת עוד, אבל בתוך הספר עצמו יש סגירת מעגל כמעט מושלמת.
|
|
|
|
|
המיתוס של מלכת השלג (חדש)
אפונית יום ראשון, 01/11/2009, שעה 12:37
סקירה מרתקת על ספר נפלא, שהוסיפה לי עוד כמה וכמה רבדים לסיפור ולדמויות, ובעיקר גרמה לי לרצות לקרוא שוב את הספר - תודה רבה!
אם אפשר, רציתי להוסיף רק נקודה אחת: אני קראתי את הספר כעיבוד של האגדה ''מלכת השלג'' של האנס כריסטיאן אנדרסן. עיבוד שהעתיק את העולם בו מתרחש הסיפור אל רקע רחב יריעה וחדש לחלוטין (כפי שפורט יפה כל כך בביקורת), אבל עקב אחרי פרטי הדמויות והעלילה כמעט אחד לאחד: שני הדודנים שהם חברים טובים מאז ינקותם, וגדלים אצל סבתם. הבן (קאי) מתעניין במכונות ובמדע יותר מאשר הבת (גרדה). מלכת השלג חוטפת - או מקסימה, או שניהם - אותו, וגרדה יוצאת בעקבותיו. היא נתקלת בחבורת שודדים, במלכת (?) הקיץ שמנסה להשאיר אותה אצלה, ובלי להתייאש חותרת אל ממלכת החורף, ואל קאי, שהשתנה בינתיים כל כך עד שכמעט ונבלע לחלוטין בקפאון שסביבו.ולכל אלה יש מקבילה מרתקת ותואמת ובו-בזמן מקורית ושייכת לתיאמת ולתרבויות שבו וסביבו, ולהם בלבד, בספרה של וינג'י.
אני זוכרת במיוחד את התיאור של ''היכל הרוחות'', שלא היה יותר מאשר מילים ספורות, בפתחו של היכלה של מלכת השלג של אנדרסן - ואילו מטעמים עשתה ממנו וינג'י בגירסה שלה!
רק רסיסי המראה השבורה של השטן (למיטב זכרוני) שנתקעו בעיניו ובליבו של קאי, והסבירו את השינוי שחל באישיותו בתחילת הסיפור - רק הם נעדרים (או, כמובן, שהחמצתי את המקבילה אליהם בגירסה המעובדת - הממ, כבר אמרתי שהביקורת גרמה לי לרצות לקרוא שוב את הספר?).
שוב, תודה רבה. תענוג לקרוא סקירות לא רק על ספרים חדשים ובלתי מוכרים, אלא גם על ותיקים ואהובים, דרך עיניים אחרות, שמאירות בהם נקודות מעניינות, שיכולות להוסיף עוד על החיבה הקיימת לספר.
|
|
|
|
|
תודה רבה :-) (חדש)
גרומיט יום ראשון, 01/11/2009, שעה 19:43
בתשובה לאפונית
איכשהו הצלחתי להעביר ילדות שלמה כמעט בלי להיחשף לאנדרסן (אבל לא נורא - זה רק קצה הקרחון של חטאי התרבותיים), כך שלא רציתי להתייחס לקישור שאיני מבין לעומק. במקום זאת התייחסתי למיתוס ששימש מקור גם עבור האגדה של אנדרסן עצמו.
ניתוח מעניין, תודה! באמת הגיע הזמן שאתקן גם את החור הזה בהשכלה.
|
|
|
|
|
המיתוס של מלכת השלג (חדש)
אלמוני יום רביעי, 23/12/2009, שעה 14:01
בתשובה לאפונית
מראות דווקא מופיעות בסיפור של וינג'. יש חדר פיתוי בארמון של מלכת החורף שמכוסה כולו מראות בו היא מבלה עם אהוביה. כשמון פוגשת שוב את אהובה בסוף הספר הוא מנפץ אותם.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
