 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
אשתי התחלפה היום פעמיים
סיפורים / דן שוורץ
שבת, 01/06/2002, שעה 0:00
יש הגיון בשגעון...
|
|
הופיע בגליון מספר 12 של המימד העשירי, אוקטובר 2001
אשתי התחלפה היום פעמיים. בפעם השניה היתה זו בלונדינית מצודדת. היא דרשה שנקיים יחסים. יצאתי מחדר השינה בתואנה שאני זקוק למקלחת ונעלתי אותה מבחוץ. יכולתי לשמוע אותה צורחת בעודי פולט את ארוחת הצהריים לתוך האסלה.
''אתה מטורף, אד!'' צווחה הבלונדה.
הלוואי, חשבתי, אבל ידעתי שהיא טועה. כל מה שנותר הוא לחכות...
1
את סימונס פגשתי באחד הלילות הגרועים ביותר. ניסיתי להשתכר נואשות במטרה לאזור אומץ ולשים קץ ליסורי. גלי החילוף הכו ללא רחם. הוויסקי שמולי הפך קודם לטקילה וכעת התייצב על קוקטייל שדמה בצבעו ובטעמו לשמן מכונות.
הלקוחות בבאר הקטן התחלפו בצורה מזוויעה. ניסיתי לקבוע את מבטי בכוס שמולי כדי לא לראות את כל זה.
כשהרמתי את עיני כדי להזמין משקה נוסף קרה הדבר.
כל יושבי החדר התחלפו.
המוזג התחלף.
צבע הקירות התחלף.
המשקה שזה עתה הוגש לי התחלף.
סימונס.
הוא לא התחלף.
לרגע קט נדמה היה כי חלפה על פניו הבעת זעזוע, אך כעת הוא נראה שלו. מצאתי את עצמי רץ אליו.
''אתה ראית את זה!'' צרחתי.
שקט השתרר. כל יושבי הבאר הביטו בי ובסימונס.
''אתה מטורף אדוני,'' פתח סימונס בעודו קם מהשולחן. ''אודה לך מאד אם תעזבני לנפשי,'' הוסיף, ופנה לכיוון היציאה האחורית.
ההחלטה היתה כמעט מיידית, לא היה לי מה להפסיד. עקבתי אחריו בסמטה החשוכה, ידי מגששת בכיס אחרי ה-357. שהכנתי מראש כדי לפצפץ לעצמי את המוח. לפתע הוא הסתובב.
''לטובתך, כדאי שתעזוב אותי,'' אמר בנעימות.
''לטובתך,'' עניתי תוך שאני מוציא את האקדח ומכוון לעברו, ''כדאי שתתחיל לדבר.''
''אין לי מושג על מה אתה מקשקש,'' פלט סימונס, לא מתרשם בעליל.
''ראיתי אותך נרתע אחרי החילוף,'' אמרתי ודרכתי את האקדח.
''בסדר,'' נאנח. ''לא כאן. בוא אחרי.''
2
''ניסית כבר להתאבד?''
ישבנו בדירת החדר המעופשת של סימונס. הוא עישן בשרשרת. המצב היה מביך מאד, בעיקר עקב קור הרוח המדהים של סימונס לנוכח האקדח שהחזקתי בידי. חשבתי שאדע כיצד להתנהג, אך משהגענו לדירתו הבנתי כי אין לי מושג מה הצעד הבא שלי. היה זה דוקא סימונס שהחליט לדבר, לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה, משנתחוור לו כי אין בכוונתי או ביכולתי לתקשר.
''ניסית כבר להתאבד?'' חזר סימונס על השאלה.
''כן,'' עניתי לבסוף. ''כמה זמן אתם כבר עוקבים אחרי?''
''אתה טועה - אין כאן שום 'אתם'. או יותר נכון יש, אך אני איני חלק מהם, לפחות לא ברגע זה. אני באותו מצב כמוך מר....?''
''אז איך אתה יודע שניסיתי להתאבד?'' קטעתי אותו.
''זהו צעד הגיוני בהתחשב בנסיבות, הלא כן?'' השיב סימונס בשלווה בעודו מפשיל את שרוולו. היו שם שלוש צלקות גדולות למדי באזור הוורידים.
''יתכן שתמצא כי קל לך יותר לדבר בלי אקדח ביד.''
שמתי את האקדח בכיס והתיישבתי. נראה שסימונס החליט להשתלט על השיחה, ואילו אני נתתי לו לעשות זאת בחפץ לב.
''איך זה התחיל אצלך?''
לקח לי קצת זמן להזכר. הדבר קרה, אמנם, רק לפני שבועות אחדים, אך הזמן מאז נראה כמו נצח.
''הצבעים. הצבעים התחילו להתחלף. בהתחלה הצבעים של המכוניות. הייתי בטוח שהשתגעתי. למעשה הייתי בטוח עד לרגע שבו ראיתי אותך בבאר.''
''ונסיון ההתאבדות?''
''לפני יומיים החלטתי לבלוע כדורי ואליום.''
''איפה היה הפתק?''
''מצאתי אותו תוך כדי חיטוט בקופסת הואליום כשחיפשתי את ההוראות. רציתי לוודא שאני לוקח מספיק כדי למות מהר וללא כאבים.''
''אפשר לראות?''
הוצאתי את הפתק מהכיס והושטתי אותו אליו. רק משפט אחד היה רשום עליו:
''אל תעשה זאת, אד!''
''נעים מאד, אד,'' אמר סימונס והושיט לי בתשובה פתק משלו:
''בבקשה אל תעשה זאת, סימונס!''
''נראה שהם מעונינים בך יותר,'' הערתי, ''הם הקדישו לך מילה נוספת.''
''אל תתן לזה להטעות אותך - זה היה הנסיון השני שלי.''
חייכתי לראשונה מזה ימים רבים. כעת לא היה עוד טעם להתחמק משאלת השאלות.
''אז מה דעתך על זה, סימונס?''
סימונס הדליק סיגריה נוספת בשרשרת הבלתי נגמרת שלו והתחיל לדבר.
''בשונה ממך, החלטתי מראש להתייחס לכל המצב הזה בצורה רציונלית. לא ראיתי טעם להתחבט בשאלה האם אני משוגע או לא, כי אם כן הרי אני גמור בין כה וכה.''
סימונס הפסיק לטובת שאיפה מהסיגריה, והמשיך.
''לאחר צפייה בחילוף לאורך זמן הגעתי למסקנה שהוא תוצאה בלתי נמנעת של מסע בזמן,'' אמר.
''עכשיו אני יודע שאתה משוגע.''
''יש לך הסבר אחר?''
נאלצתי להודות ביני לביני שלא עשיתי כל נסיון, ולו הקל שבקלים, להסביר לעצמי את פשר הטירוף הזה.
''לא. אבל זה לא הופך את ההסבר שלך להגיוני,'' פסקתי.
סימונס נאנח, כמסביר משהו פשוט לילד קטן.
''טוב, תראה, נניח שיש תפוח על כסא. מה קורה אם הכסא נעלם פתאום?''
''התפוח נופל לרצפה,'' אמרתי. התשובה נראתה לי מטומטמת משום מה.
''נכון,'' הסכים סימונס, ''אבל האם התפוח מגיע לרצפה מיד?''
''לא. לוקח לו זמן להגיע לשם.''
''יפה מאד. עכשיו, נניח שהתפוח הוא מאורע מסוים בהווה, ואילו הכסא הוא מאורע שקדם לו וגרם במישרין להווצרות המאורע הראשון. מאורע ה-'תפוח' נשען כביכול על מאורע ה-'כסא'. אתה תופס למה אני מתכוון?''
למרות הדימוי הכושל התחלתי להבין.
''אתה טוען שאם נסלק מאורע מסוים בעבר תהיה לכך השפעה על ההווה, אלא שההשפעה לא תהיה מיידית. יקח לשינוי 'זמן' מסוים להגיע להווה.''
''נכון מאד. כמו אבן שאתה זורק לאגם,'' חזר סימונס לדימוייו הכושלים. ''היא יוצרת גלים שנעים במהירות מסוימת. זה מסביר מדוע החילוף מגיע בגלים ולא בבת אחת.''
לרגע שמחתי על שעלה בידי להבין סוף סוף את המתרחש, אך כעבור רגע התפוגגה האשליה.
''בסדר, אבל זה עדיין לא מסביר שום דבר. גם בהנחה שאתה צודק, אנחנו עדיין לא יודעים מי משנה את העבר ומדוע. מעל לכל, זה לא מסביר למה אנחנו לא מתחלפים.''
''נכון. אני לא יודע את התשובות לכל השאלות האלה, אך יש לי מספר השערות. אולי הם מנסים לשפר את העתיד על ידי שינוי העבר, אבל איני חושב שזו התשובה. ראשית, שינוי העבר הוא בוודאי עסק מסובך ביותר. יש צורך לחשב כיצד משפיע כל שינוי, ולו הפעוט ביותר, על העתיד. שנית, גלי החילוף יגיעו גם למפעילי מכונת הזמן במוקדם או במאוחר. אינני חושב שהם רוצים להתחלף, לא כל עוד יש להם ברירה אחרת. מן הסתם הם מקריבים את עצמם לטובת האנושות.''
''שואה! אתה מדבר על שואה גרעינית!''
''אפשרות סבירה, אבל זו יכולה להיות באותה מידה שואה ביולוגית או אקולוגית. מי יודע, לעזאזל?''
''טוב. ומי לדעתך מבצע את השינויים האלה?''
''ברור שהם מהעתיד. זה החלק היחיד שעלה בידי להוכיח,'' ובאומרו זאת הרים את הפתקים מהשולחן וקירב אליהם את להבת המצית שלו. הוא החזיק אותם במצב זה דקה תמימה. הם לא נשרפו.
בהיתי בו בתדהמה, אך סימונס לא השגיח בכך והמשיך.
''זהותם המדויקת מסבירה מדוע אנחנו לא מתחלפים.''
''ומהי זהותם המדויקת?''
''את התשובה לשאלה הזאת אתה כבר יודע. הבט בפתק שלך.''
הרמתי את הפתק בתנועה איטית, כמתוך חלום, וקראתי אותו בפעם המאה, אלא שהפעם ראיתי משהו אליו לא שמתי לב קודם לכן. לא היה בכך כל ספק - היה זה כתב ידי.
''נכון. אנחנו מפעילים, למעשה נפעיל את המכונה מאי שם בעתיד. נראה שהם יצרו סביבנו שדה הגנה כלשהו המגן עלינו מפני החילוף. הדבר הכרחי כדי למנוע ממפעילי המכונה, כלומר מאתנו, להתחלף תוך כדי עבודה. הדבר בודאי גוזל כמויות אנרגיה עצומות כי...''
אבל אני כבר לא הקשבתי. ודאי יצרתי רושם נורא, כי קפאתי במשך זמן שנראה לי ארוך מאד, מן הסתם ארוך בהרבה ממה שהיה במציאות. חזרתי לעצמי לאחר שסימונס הביא לי כוס מים שהואילו בטובם לא להתחלף במשך הזמן שנדרש לי לשתות אותם.
זמן מה לא נאמר דבר. סימונס המשיך לעשן ואילו אני שקעתי במחשבות. אכן, נראה כי החלקים בתצריף המטורף הזה מתחברים סוף סוף, נכנעים לחוקיות מסוימת, מעוותת ככל שתהיה. אך משהו לא היה כשורה, חלק אחד בתצריף סירב להתחבר לאחרים. לקח לי זמן להבין מה בדיוק מפריע לי.
''סימונס, אם הם, כלומר אנחנו, משנים את העבר ויוצרים את גלי החילוף שבסופו של דבר ישמידו גם אותנו, לא יהיה מי שיפעיל את המכונה שתשנה את העבר. זה מצב פרדוכסלי. אני חושש שהתיאוריה שלך לא נכונה.''
להפתעתי לא ניכרה בסימונס שום התרגשות. למעשה נראה כי ציפה לשאלה.
''התחבטתי בשאלה זו זמן רב, אד, ויש רק מסקנה הגיונית אחת: לזמן יש כיוון, כיוון העתיד. אנו מגדירים זאת כ-'קדימה'. גלי החילוף נעים גם הם רק בכיוון אחד. כשם שמאורעות בהווה משפיעים רק על העתיד ולא על העבר, כך גם מאורעות בעתיד, יש בכוחם להשפיע רק על העתיד המרוחק עוד יותר. העלמות מכונת הזמן ומפעיליה בעתיד לא תשפיע על השינויים בעבר - אבל את כל זה אין בכוחי להוכיח. תאלץ לבחור בעצמך אם להאמין לי או לא.''
האמנתי לו.
האמנתי גם כי הוא התאורטיקן העומד מאחורי המסע בזמן. נאלצתי להאבק בדחף פראי לרצוח אותו בו במקום כשחלחלה בי הידיעה שמעשה זה יפסיק את גלי החילוף תוך זמן קצר. הוא שלח בי מבט ארוך ובוחן. היה ברור שהוא יודע מה מתרחש בראשי, אולי אף טוב ממני.
האקדח נשאר בכיס.
3
בבית הקפה בקומה האחרונה של האמפייר סטייט בילדינג יושבים שני אנשים. הם בולטים מאד בסביבתם המיידית שכן (וזאת בניגוד לשאר הלקוחות) הם אינם שותים קפה או תה אלא שתיה אלכוהולית כלשהי המתחלפת מדי כמה דקות ביחד עם המלצר, עיצוב החדר ושאר הלקוחות. התנהלותם היא כשל מכרים ותיקים, וצופה מהצד (לו יכול היה להתקיים לאורך זמן) היה מהמר, מן הסתם, כי הם חברים לנשק מאיזו מלחמה נשכחת. למעשה הם מכירים יומיים. הצופה התיאורטי, לו שמע את שיחתם, היה מחליט כי הם מטורפים לחלוטין.
אחד מהם אומר: ''איזה צרות צרורות עשיתי לעצמי כשניסיתי להתאבד. בטח הלכתי איזה שלושה דורות אחורה כדי לגרום לאחות מוסמכת להתפרץ בטעות לחדר שלי שלוש שניות אחרי שחתכתי את הוורידים.''
השני צוחק ועונה: ''כן, ואני כנראה ביצעתי שיחת טלפון אנונימית כדי להודיע על ניסיון ההתאבדות של עצמי, כי אין לי הסבר אחר לעובדה שהאמבולנס הגיע עוד לפני שבלעתי את כדור הואליום האחרון.''
השניים צוחקים עוד שעה קלה. אחד מהם הופך רציני לפתע.
''עוד לא מאוחר להתחרט,'' הוא אומר.
''אני לא רוצה מוות בלתי צפוי,'' עונה השני. ''בעצמך אמרת ששדה המגן כנראה הוסר כבר. החילוף שלנו הוא רק עניין של זמן. אני רוצה להחליט בעצמי על הרגע המדויק שבו זה יקרה.''
''כרצונך,'' אומר הראשון ומסב את מבטו. ''כל אחד בוחר את דרכו.''
''כן, כל אחד בוחר את דרכו,'' עונה השני, ''וזו בחירתי האחרונה. היה שלום.''
הראשון מנסה לומר משהו אך דמעות חונקות את גרונו. הוא מביט בכוסו בטמטום בעוד חברו עוזב את בית הקפה בצעדים קלילים של אדם היודע כי עול כבד הוסר מעליו.
...ההמתנה הסתיימה.
אני עומד על גג האמפייר סטייט בילדינג ומביט בנוף העירוני. זוהי שעת ערב מאוחרת, ובכל זאת התנועה סואנת. המכוניות משנות את מיקומן בפתאומיות מדי כמה דקות. הדבר מזכיר לי את הסרטים הישנים משנות השלושים, בהם התמונה קופצת מדי פעם. אני מוציא מהכיס את עיתון הבוקר ועובר על הכותרת הראשית בפעם האחרונה, רק כדי לוודא שהיא לא השתנתה. הכותרת מכריזה באותיות גדולות על שערורייה בבית הלבן, ובכותרת המשנה הסבר על חשיפת קונספירציה של הנשיא וחברי סנאט מסוימים להשמיד את מדינות חבר העמים במכת פתע גרעינית. הכתבה בעמודים הפנימיים מתרחבת מדי כמה דקות כדי להכיל פרטים נוספים על הפרשה. אני זורק את העיתון לרצפה ושם לב לפתק שבין עמודיו המתנפנפים ברוח.
אני מרים אותו וקורא:
''השדה נפל. עשה זאת.''
הרוח מכה בפני ואני מחייך כל הדרך למטה.
המימד העשירי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מדהים
עינת יום שלישי, 01/10/2002, שעה 20:23
(10 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
