עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
ארור תהיה, ניל ארמסטרונג!
מאמרים / טד גיויא
יום שלישי, 21/07/2009, שעה 18:42
האם הנחיתה על הירח נעצה פגיון בלבו של המדע הבדיוני?
|
|
השבוע לפני ארבעים שנה סופרי מדע בדיוני היו סלבריטאים בתקשורת – לפחות לשעות אחדות. כאשר ניל ארמסטרונג דרך על אדמת הירח ב-21 ביולי 1969 ''הזינוק-העצום-עבור-האנושות'' שלו לא היה רק קיום ההבטחה של הנשיא קנדי למסע לירח עוד לפני תום העשור, אלא גם מימוש חלומותיהם של גדודי סופרי פאלפ שבעיניהם מרצדים כוכבים.
הרבה לפני שנאס''א נוסדה, ה-ABC של המדע הבדיוני (אסימוב, ברדבורי וקלארק) ואחרים במקצועם תיעדו ביצירות בִּדְיון מסעות מחקר ביקום. הנחיתה על הירח הייתה רגע התהילה שלהם. גם הציבור וגם הסופרים עצמם הכירו בכך. כאשר רשתות הטלוויזיה חיפשו ראשים מדברים לשידורים שלהן, סופרי מדע בדיוני היו ראשונים ברשימתן.
ברגע שבו הנשר נחת ארתור סי. קלארק ישב לצד וולטר קרונקייט. מוקדם יותר באותו יום הסופר אמר למיליוני צופים, בריאיון עם הארי ריזונר, שהמסע הזה לחלל היה ''מקדמה על חשבון עתיד האנושות''. אחרי ההליכה על הירח קרונקייט העסיק את קלארק ורוברט היינליין בעיסוק החביב עליהם – ספקולציות על העתיד. ותיקי המדע הבדיוני היו אופטימיים ככל האפשר. היינליין סירב לשים גבולות למקומות שאליהם המסע בחלל יוכל להוליך. ''אנחנו יוצאים ללא הגבלת זמן'', הכריז.
רשת ABC השיבה אש עם אייזק אסימוב ופרדריק פול, ותיקי ספרות הפאלפ, שרואיינו על ידי רוד סטרלינג. ריי ברדבורי, מצדו, תמיד העדיף את מאדים על פני הירח בכתיבתו, והסתבר כמסמר היום. ברדבורי יצא באמצע ''מסיבת הירח'' של דיוויד פרוסט, מרקחת טלוויזיה בריטית מוזרה שהתחרתה בכיסוי החדשותי של האירועים ההרואיים באמצעות מופע בידור מוזר, שבו כיכב כל דבר מאנגלברט המפרדינק ועד לדיון על המוסריות של הנחיתה על הירח בהשתתפות איי. ג'יי. פי. טיילור וסמי דיוויס הבן. ברדבורי כה התרגש מהנחיתה של אפולו שהוא בכה. הוא לא יכול היה לסבול את חוסר הכבוד בדיווח של פרוסט.
מטבע הדברים למר ברדבורי לא חסרו הזמנות באותו לילה. אחרי שעזב את ה''מסיבה'' של פרוסט הוא נסע במונית לאולפני CBS שבהם מייק וולאס ראיין את הסופר. ''זהו מאמץ להפוך אלמותיים'', הכריז ברדבורי. איך? ''אנחנו הולכים לשאת את זרענו לחלל ואנו עומדים לזרוע אותו בעולמות אחרים ואז שוב לא נצטרך לשאול את עצמנו את שאלת המוות לעולם''.
התחזיות הגדולות של אותו יום התבררו כמקדימות את זמנן, אם לדבר בלשון המעטה. נכון, תכנית אפולו הייתה הצלחה – ואפילו גברה על האסון של ביטול הנחיתה של אפולו 13 על הירח, שהפכה באופן בלתי צפוי לפרק ההרואי ביותר בסאגה של המרוץ לחלל. אבל תכנית אפולו התבררה כקץ הטיסות המאוישות לירח, ולא ראשית עידן מסעות החלל. מי היה מנחש, אחרי טיסת אפולו 17 בשנת 1972, שאף אסטרונאוט לא יטוס שוב לירח. הנה דוגמה אחת למהירות שבה דברים משתנים: עשור לאחר מכן כאשר אנשים דיברו על ''הליכת ירח'' (moonwalk) הם דיברו בדרך כלל על צעדי ריקוד של מייקל ג'קסון.
מעטים סבלו מהשתלשלות עניינים זו יותר מסופרי מדע בדיוני. קהילת המדע הבדיוני כולה בכתה עם ריי ברדבורי ב-21 ביולי 1969. כאשר המסע בחלל נעלם מהעמודים הראשונים של העיתונים, המדע הבדיוני איבד רבות מהזוהר שלו ואת רוב הקוראים שלו. אני מנחש שחצי מהסיפורים בסוגה זו בתקופה שקדמה לנחיתה של אפולו עסקו בחלל החיצון. כיצד אותם סופרים יכולים להסתגל לעולם שבו טילים ואסטרונאוטים איבדו את הזוהר שלהם? הסופרים, ברובם, דבקו בעלילות מסעות החלל החביבות עליהם, אבל הסיפורים חסרו את כוח החיות שהיה בהם קודם.
במבט לאחור אנחנו יכולים להודות שככל הנראה הנחיתה של אפולו 11 הייתה קץ ימי הזוהר של המדע הבדיוני. לאחר סיום תכנית אפולו, נאס''א הפכה לעוד סוכנות ממשלתית מן המניין, ביורוקרטית יותר מהרואית. יש חשיבות גם לכך שהפעם הבאה שבה חלליות זכו לתשומת לב הציבור הייתה אסון הצ'לנג'ר ב-1986. ובפעם האחרונה שבה נתקלתי בחוקר חלל בכותרות, ה''ידוענית'' הייתה ליסה נובאק, אסטרונאוטית בנאס''א שנהגה יותר מ-1,400 קילומטרים לבושה בחיתול כחלק ממזימה לתקוף יריבה רומנטית ברובה אוויר. המקרה לא הגיע לבית המשפט, ונובאק הכחישה בתוקף את דיווחי החדשות אודות החיתול. ראוותני, כן... אבל לא בדיוק ברמה של חולית או טרילוגיית המוסד.
בתקופת הביניים שבין האסטרונאוטים שהיו הצוות המובחר לבין ליסה נובאק של הצהובונים, קוראים פנו לסוגי ספרות אחרים. אמייזיג סטוריז, כתב עת שנהנה מתפוצה של 50,000 גיליונות באמצע שנות ה-60, ירד ל-12,000 בזמן אסון הצ'לנג'ר. הוא נסגר ב-1995, וניסיונות להחיותו לא הצליחו. גלקסי שהגיע לתפוצה שהתקרבה ל-100,000 גיליונות בתקופה שפול ערך אותו, נסגר ב-1980. ההחייאה שלו באמצע שנות ה-90 נמשכה שמונה גיליונות. כתבי עת והוצאות לאור רבים אחרים נפלו לצדי הדרך בתקופה זו.
הבה נודה על האמת, סופרי מדע בדיוני דומים במידה רבה לחוזי תחזיות בשוק המניות. כאשר התחזיות שלהם נכונות, כולם מקשיבים. אך כאשר התחזיות שלהם לא מתממשות, הקהל שלהם נעלם. המרוץ לחלל היה רגע נדיר שבו נדמה היה שהסופרים האלה קולעים למטרה. כה רבים מסיפוריהם האחרים – על מסע בזמן, טלפתיה, פלישת חייזרים, שואה גרעינית ודומיהם – מעולם לא התממשו (תודה לאל!), אבל לתקופה קצרה סיפורי החלליות היו סבירים. שתי האומות החזקות ביותר בעולם התרכזו בעזיבת כדור הארץ. השרבטנים שחלמו על מצב עניינים כזה בדיוק נראו כמורי דרך חכמים.
תחזיות מדויקות אודות הירח – ראשיתן לכל כמאוחר בז'ול ורן ובספרו אל הירח משנת 1865. בספר זה ורן צפה בצדק שארצות הברית תהיה המדינה הראשונה שתשגר אנשים לירח, והצביע על פלורידה כמקום השיגור הטוב ביותר. הוא ניחש את גודל הצוות הנכון – שלושה אסטרונאוטים – והתקרב מאוד לאמת בתיאוריו את ממדי תא החללית ומשך המסע לירח. יצירות מדע בדיוני מעטות היו מדויקות יותר בתחזיותיהן על אודות ההיסטוריה שבאה אחריהן.
אחרי ורן, כמעט כל סופר מדע בדיוני רציני התמודד עם סיפורי ירח בשלב זה או אחר. קלסיקות על הירח כוללות את האנשים הראשונים על הירח של ה. ג'י. ולס, את עריצה היא הלבנה של רוברט היינליין ואת אבק ירח של ארתור סי. קלארק. יצירתו המפורסמת ביותר של קלארק, 2001: אודיסאה בחלל, מסתמכת גם היא על הירח לצורך תפנית מפתח בעלילה – לוח שחור גדול שנמצא ליד מכתש טיכו הוא העדות הראשונה לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, ותגליתו מניעה את שאר העלילה. אך ראוי לציין ששבע שנים לפני ספרו של קלארק, קליפורד סימאק פיתח נושא דומה ומיקם אותו באותו מכתש בדיוק בהצרה עם טיכו השובב שלו.
כאשר הירח הפך לסתם עוד פיסת נדל''ן נטושה, כמו חלקים גדולים של פלורידה אחרי משבר המשכנתאות, ההשפעה הפסיכולוגית על המדע הבדיוני הייתה הרסנית. תחזיות כבירות רבות הושמעו בידי סופרים בעלי חזון לגבי עתיד הטיסה לחלל. אבל איש מהם לא העז לחזות תחזית זו – ש-35 שנים אחרי תכנית אפולו לא יצא לפועל אף מסע לאחד מכוכבי הלכת של מערכת השמש, ולאיש לא תהיה התעוזה לשלוח אסטרונאוט – או אפילו שימפנזה – חזרה לירח.
המדע הבדיוני חווה קמבאק מסוים בימים אלה, אבל הירח ממלא תפקיד קטן במאמצי החייאה אלה. הממסד הספרותי גילה את פיליפ ק. דיק. הספרים שלו נכללו בפרויקט הספרייה של אמריקה, והוא מקרה מחקר מצוין לדרך שבה סופרים שזכו בעבר לבוז יכולים לזכות בשיקום שמם. אך דיק נזקק רק לעתים רחוקות לחלליות ביצירותיו, ויש לכך חשיבות רבה. בזמן שעמיתיו דמיינו מסעות לירח בשנות ה-60, דיק הבין שיש דרך אחרת לצאת למסע – ארוזה במעטפות קטנות. תפיסות ה''מציאות החלופית'' שלו החזיקו מעמד הרבה אחרי שחקר החלל יצא מהאופנה.
ואף-על-פי-כן, קשה לחובבי מדע בדיוני להביט בירח המלא מדי חודש ולפטור אותו כמטרה אבודה. המדע הבדיוני מידרדר מזה ארבעים שנה, אבל לא דרוש הרבה כדי לשנות את המגמה. אני חושב שאפשר לומר בביטחון שאם אי-פעם נשלח צוות אסטרונאוטים למאדים או מעבר לו, נאס''א והספקים שלה לא יהיו המגזר היחיד בכלכלה שייהנה משגשוג. חולמים ספורים העמלים על מעבדי התמלילים שלהם אולי יזכו לעוד כמה דקות תהילה.
טד גיויא הוא מחברם של שישה ספרים, וספרו הבא לידתו (ומותו) של הקוּל יצא לאור בנובמבר. הוא עורך האתר jazz.com וכותב ביקורות על ספרים באתרים The New Canon, Conceptual Fiction ו-Great Books Guide
מאמר זה מתפרסם כאן באדיבותו של המחבר.
המערכת מודה לאסף בן-נון על הגהת התרגום.
טד גיויא - אתר הבית
jazz.com
The New Canon
Great Books Guide
Conceptual Fiction
המאמר המקורי
|
 |
|
