 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
מִפתחים בחול
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
יום חמישי, 22/01/2004, שעה 17:32
סטודנט נצחי ומרדף חייזרי בספרו של של רוג'ר זלאזני
|
|
פרד קסידי, אחד הגיבורים הטיפוסיים של זילאזני, הוא סטודנט
נצחי נונשלאנטי ומשעשע. הוא אוהב להלך על גגות והוא לא לוקח
את החיים ברצינות. מצוד פתאומי שמתפתח סביבו, ובו מעורבים
אנשי משטרה ומאפיה בצד הייזרים מחוץ לגלקסיה, מאלץ אותו
לשנות את טעמו, פרד מצטרף למחפשים אחר חפץ קטן וסמלי
שמשמעותו לא ברורה, אך חשיבותו בעיני החייזרים גדולה לאין
ערוך.
1
ובעוד אני שוכב לי, כשידי השמאלית משמשת ככר, על צדו המתלכסן של גג הרעפים, בצלו של הגמלון, נועץ מבטי בצמרירי העננים בתוך הבריכה התכולה של אחר-הצהריים, דימיתי לראות, בין מצמוצים, מעל לקמפוס ומעלי, פיסה מהירה של כתובת-רקיע.
אתה מריח אותי מט? קראתי.
מבט של רגע, והכתובת נעלמה. משכתי בכתפי. רחרחתי גם את הרוח הקלה שהחליטה לפני רגעים ספורים בלבד לחלוף-לעבור משם.
''מצטער,'' מלמלתי אל היומנאי העל-טבעי. ''אין שום סרחון חריג.''
פיהקתי ואחר-כך התמתחתי. התעוררתי מתנומה קצרה, ודומני שראיתי אז את קצהו של חלום. חשבתי שקרוב לוודאי טוב שאני לא מסוגל להיזכר בו. הצצתי בשעוני. נוכחתי שאני מאחר לפגישה שלי. אבל בעצם, ייתכן שהשעון לא מדייק. בעצם, על-פי-רוב הוא לא מדייק.
התכופפתי קדימה לתנוחה של 45 מעלות, כשעקבי עדיין נחים על העיניות לוכדות הקרח, וכשידי הימנית נחה עתה על הגמלון. המרובע, שנמצא חמש קומות מתחתי, היה מעשה מחשבת של ירוק ובטון, של צל ואור, אנשים בסלואו-מושן, מזרקה הדומה לפאלוס שחטף בקצהו כדור מרובה ציד. מעבר למזרקה נמצא בניין ג'פרסון, ובקומה השלישית של ג'ף שכן משרדו של המנחה העכשווי שלי, דניס ווקסרות'. טפחתי על כיסי. שוליה של מערכת השעות שלי עדיין ניכרו בעדו. טוב.
לקום, לרדת, לגשת ולעלות שוב נראה לי בזבוז זמן נורא ואיום כיוון שכבר הייתי למעלה. אף-על-פי שזה חרג במקצת מהמסורת המפוארת והברוכה, חרג גם מהנוהג האישי שלי שלא להרבות בטיפוס לפני רדת השמש, הדרך המובילה לשם כשכל הבניינים מחוברים זה לזה או סמוכים מאוד זה לזה היתה קלה אף לא משכה תשומת-לב, יחסית.
התנהלתי מסביב לגמלון והגעתי עד לשולי הגג מהצד השני. כמטר אחד קדימה ושני מטרים למטה קפיצה קלה ונמצאתי על גגה השטוח של הספרייה והמשכתי לדלג. ואז חציתי את הגגות ועקפתי את הארובות על שורת בנייני מגורים עירוניים שהוסבו לצרכים אחרים. מעל לכנסייה, כמו קווזימודו שם זה היה קצת מסוכן חציתי זיז, ירדתי לאורך מרזב, חציתי זיז נוסף, עד שהגעתי אל האלון הגדול והזקן ומשם אל הזיז האחרון. מצוין! חסכתי שש או שבע דקות, הייתי בטוח בכך.
ואני הרגשתי שפעלתי בנימוס רב כשתרתי מבעד לחלון, משום ששעון הקיר הורה שהקדמתי בשלוש דקות.
ראשו של דניס ווקסרות', עיניו פקוחות לרווחה, פיו פעור בתדהמה, התנשא מזווית הקריאה שלו, הסתובב לאטו, ואז האפיל, המשיך כלפי מעלה, גרר את שאר חלקי גופו על רגליו, סביב שולחנו, לעברי.
הפניתי את ראשי לאחור כדי לראות במה הוא מביט כשהוא פתח את החלון בתנופה ואמר, ''מיסטר קסידי, מה בדיוק אתה מנסה לעשות, לעזאזל?''
הסתובבתי שוב. הוא אחז באדן החלון כאילו היה יקר לו מאוד, וכאילו ניסיתי לסלקו מהמקום.
''חיכיתי לפגישה איתך,'' אמרתי. ''הקדמתי בשלוש דקות את המועד שנקבע.''
''ובכן, אתה יכול לחזור ולרדת ולהיכנס בדיוק באותה הצורה שכל...'' החל לומר. ואז נמלך בדעתו. ''לא! חכה! זה עלול להפוך אותי לשותף לאיזושהי עברה. תיכנס מפה!''
הוא זז הצדה ואני נכנסתי לחדר. ניגבתי את ידי על מכנסי, אך הוא החליט ללחוץ אותה.
הוא הסתובב, ניגש אל שולחנו, התיישב.
''יש תקנה נגד טיפוס על בניינים,'' אמר.
''כן,'' אמרתי, ''אבל זה רק עניין רשמי. הם היו חייבים לנסח משהו כדי להתנער מאחריות, זה הכל. אף אחד לא שם לב''
''אתה,'' אמר כשהוא מטלטל את ראשו. ''אתה הסיבה לתקנה הזאת. אני אולי חדש כאן, אבל הכנתי את שיעורי הבית שלי בכל מה שנוגע אליך.''
''אני לא חשוב מאוד בעצם,'' אמרתי. ''כל עוד אני נוהג בדיסקרטיות לאף אחד לא ממש אכפת''
''אקרופיליה!'' אמר בביטול, וחבט בידו על הקלסר שנח על שולחנו. ''פעם הבאת חוות דעת רפואית מטורפת לגמרי שהצילה אותך מהשעיה מהלימודים, ואפילו גייסה למענך מידה מסוימת של אהדה והפכה אותך לסלבריטי קטן. קראתי אותה עכשיו. זה קשקוש מוחלט. אני לא קונה את זה. אני אפילו לא חושב שזה מצחיק.''
משכתי בכתפי. ''אני אוהב לטפס על דברים,'' אמרתי. ''אני אוהב להיות למעלה במקומות גבוהים. בכלל לא אמרתי שזה מצחיק. ודוקטור מרקו בכלל לא מטורף.''
הוא השמיע עיצור מבעד לשפתיו והחל לעלעל בעמודי הקלסר. התחלתי להרגיש סלידה כלפי האיש הזה. שערו היה בהיר, מסופר קצר והיו לו שפם וזקן תואמים, מטופחים, שכמעט הסתירו את פיו הקטן והמרושע. הערכתי שהוא באמצע שנות העשרים שלו. והוא כבר נעשה מגעיל ואוטוריטרי ואפילו לא מזמין אותי לשבת, ואני בוגר ממנו בכמה שעות ואפילו טרחתי להגיע למקום בזמן. פגשתי אותו רק פעם אחת לפני כן, לכמה דקות, במסיבה. הוא היה זרוק לגמרי אז והתנהג בצורה הרבה יותר נעימה. הוא עוד לא ראה את התיק שלי, כמובן. אבל זה לא צריך לשנות משהו. הוא צריך להתייחס אלי כאל תלמיד חדש לכל דבר ועניין ולא להסתמך על כל מיני סיפורים ששמע. אבל יועצים באים והולכים כלליים, מחלקתיים, מיוחדים. התמודדתי עם הטובים ביותר שבהם, והתמודדתי עם הגרועים ביותר. אני לא יכול לקבוע כך, במהירות, מי היה החביב עלי ביותר. אולי מרימה. אולי קרופורד. מרימה עזר לי לבטל את דרישת ההשעיה. בחור הגון מאוד. קרופורד כמעט הצליח לסדר אותי, כמעט גרם לי להוציא את התואר, מה שהיה מנחיל לו, קרוב לוודאי, את פרס יועץ השנה. אבל בכל זאת היה בחור טוב. רק קצת יותר מדי יצירתי. איפה הם עכשיו?
קירבתי כיסא, התיישבתי בנינוחות, הצתתי סיגריה והשתמשתי בפח כמאפרה. נדמה שהוא לא הבחין, והמשיך לעלעל בחומר.
דקות אחדות עברו כך ואז הוא אמר: ''בסדר, אני מוכן לשיחה איתך.''
ואז הוא נשא עיניו לעברי וחייך.
''הסמסטר הזה, מיסטר קסידי, נדאג לכך שתשלים את התואר שלך.''
החזרתי לו חיוך.
''וזה, מיסטר ווקסרות', יהיה כשיצמחו לי כאן שערות,'' הצבעתי על כף ידי.
''נראה לי שהייתי קצת יותר יסודי מאשר קודמי,'' השיב. ''אני מבין שאתה מכיר את כל תקנות האוניברסיטה?''
''אני חוזר ומשנן אותן בקביעות.''
''אני מניח גם שאתה מודע לכל הקורסים המוצעים בסמסטר הזה?''
''זו הנחה סבירה ביותר.''
הוא הוציא מקטרת ונרתיק טבק מכיס פנימי במקטורנו והחל למלא את הכלי באטיות, בתשומת-לב רבה לכל פיסה וגרגר, ונדמה כי הוא מתענג על כל רגע ורגע. מהרגע הראשון סיווגתי אותו כמעשן מקטרת.
הוא ישב וקיטר במקטרתו, העלה עשן והתבונן בי מתוך העשן.
''אם כך אנחנו מעבירים אותך להשלמת-תואר-בחובה,'' אמר, ''על-פי כללי המחלקה לגבי החוג העיקרי.''
''אבל אתה אפילו לא ראית את כרטיס הרישום שלי.''
''זה לא חשוב. אחד מאנשי המחשב שלנו חישב למעני את כל הבחירות שאתה יכול לבחור, כל שילוב אפשרי של הקורסים שאתה עשוי לבחור כדי לשמור על המעמד שלך כתלמיד מן המניין. השוויתי את כל אלה עם הרקורד שלך, שהוא עשיר מאוד, ובכל מקרה מצאתי דרך להיפטר ממך. תבחר מה שתבחר, לא חשוב מה, אתה תשלים חוג עיקרי במשהו.''
''מתקבל רושם שעבדת באופן די יסודי.''
''נכון.''
''אכפת לך אם אשאל למה אתה כל-כך מעוניין להיפטר ממני?''
''ממש לא,'' השיב. ''האמת היא שאתה טפיל.''
''טפיל?''
''טפיל. אתה לא עושה שום דבר, רק רובץ כאן.''
''אז מה לא בסדר?''
''אתה נטל, אתה מכביד על המשאבים האינטלקטואליים והרגשיים של הקהילה האקדמית.''
''שטויות במיץ,'' אמרתי. ''אני פרסמתי כמה מאמרים די טובים.''
''בדיוק. אתה צריך כבר ללמד או לעסוק במחקר ואחרי השם שלך צריכות להופיע כבר כמה אותיות במקום שתתפוס מקום של איזה תלמיד מסכן לתואר ראשון.''
הרחקתי מעלי את תמונתו של התלמיד המסכן לתואר הראשון כפי שהצטיירה לנגד עיני רזה, עיניים שקועות, אפו וקצות אצבעותיו דבוקים לחלון, הבל פיו מעלה אדים על הזכוכית, פיו מזיל ריר בגין ההשכלה שאני מונע ממנו ואמרתי, ''עוד שטויות במיץ. למה בעצם אתה רוצה להיפטר ממני?''
הוא נעץ לרגע את מבטו במקטרתו, כמעט כמי ששקוע בשרעפיו, ואז אמר, ''אם ארד לשורש העניין, אני פשוט לא סובל אותך.''
''אבל למה? אתה בכלל לא מכיר אותי.''
''אני יודע עליך וזה יותר ממספיק.'' הוא טפח על התיק. ''הכל נמצא כאן,'' אמר. ''אתה מייצג גישה שאינני יכול לכבד.''
''אתה מוכן לדבר בצורה ספציפית יותר?''
''בסדר,'' אמר ופתח באחד העמודים המסומנים שבלטו מהתיק. ''לפי הרישומים האלה, אתה תלמיד לתואר ראשון כבר רק רגע שלוש-עשרה שנים, בערך.''
''זה די מדויק.''
''מן המניין,'' הוסיף.
''כן, תמיד הייתי מן המניין.''
''הגעת לאוניברסיטה בגיל צעיר. היית נער שהקדים את בני גילו. הציונים שלך היו תמיד טובים מאוד.''
''תודה.''
''זה לא נאמר כמחמאה. זאת היתה קביעה. הרבה מאוד חומר מתקדם אבל תמיד לתואר ראשון. למעשה, מבחינה כמותית, בחומר הזה יש שני דוקטורטים לפחות. כמה שילובים מתבקשים מתוך כך''
''שילובים אינם תקפים במסגרת תקנות החוג הראשי של המחלקה.''
''כן, אני מודע לכך. שנינו מודעים לכך היטב. במרוצת השנים התברר כי הכוונה שלך היא להמשיך את המעמד שלך כסטודנט מן המניין, אך אינך רוצה לקבל את התואר בכלל.''
''אני מעולם לא אמרתי זאת.''
''כל הודאה תהיה מיותרת, מיסטר קסידי. הדברים מדברים בשם עצמם. לאחר שסיימת את כל הדרישות הכלליות, עדיין היה לך קל יחסית להימנע מלהשלים את התואר על-ידי כך שהחלפת את התחום העיקרי שלך באופן תקופתי, וקיבלת מערכת חדשה של דרישות מיוחדות. אבל אחרי זמן-מה, אלה נעשו חופפים. בתוך זמן קצר נאלצת להתחיל לעבור מדי סמסטר. התקנה לגבי חובת השלמת תואר לאחר סיום החובות בתחום לימודים חוגי הועברה, כך אני למד, בגללך. אתה עשית לא מעט איגופים מהצד, אבל הפעם לא נשארו לך עוד צדדים. הזמן עובר, השעון יצלצל. זו השיחה האחרונה מסוג זה שתקיים אי פעם.''
''כך אני מקווה. רק באתי כדי להחתים את הכרטיס שלי.''
''אתה גם הצגת לי שאלה.''
''כן, אבל ברור לי כעת שאתה עסוק ואני מוכן להקל עליך.''
''אין שום בעיה. אני יושב כאן כדי להשיב לשאלותיך. אם כן נמשיך. כשנודע לי בראשונה על המקרה שלך, הייתי מסוקרן באופן טבעי לגבי הסיבה להתנהגותך המשונה. כשהוצעה לי ההזדמנות להיות היועץ שלך, הטרחתי את עצמי לברר''
''הוצעה לך ההזדמנות? אתה אומר שאתה עושה את זה מרצון?''
''בהחלט כן. רציתי להיות זה שייפרד מעליך לשלום, שילווה אותך בדרכך אל העולם הממשי.''
''אם רק תואיל לחתום על הכרטיס שלי''
''עדיין לא, מיסטר קסידי. רצית לדעת למה אני לא סובל אותך. כשתצא מכאן דרך הדלת תדע את הסיבה. אז קודם כל, אני הצלחתי במקום שקודמי נכשלו. אני מכיר את התנאים המפורטים בצוואתו של דודך.''
הנהנתי. היתה לי הרגשה שהוא יפנה בכיוון ההוא.
''נראה שחרגת מתחומי המינוי שלך,'' אמרתי. ''זה עניין אישי.''
''אם הדבר נוגע לפעילויותיך כאן, הוא נכלל בתחום ההתעניינות שלי וגם מעורר השערות שונות. למיטב הבנתי, דודך המנוח הוריש לך קרן נאמנות די גדולה שמעניקה לך קצבה נדיבה ביותר כל זמן שאתה סטודנט מן המניין שלומד לקראת תואר. ברגע שתקבל תואר מאיזה סוג שהוא, הקצבה תיפסק ויתרת הסכום תחולק בין נציגי הצבא האירי הרפובליקני. דומני שתיארתי את המצב בהגינות?''
''בהגינות רבה ככל שניתן לתאר מצב בלתי הגון, כמדומני. דוד אלברט הפסיכי, המסכן. ובעצם, אני הוא המסכן. כן, העובדות מדויקות.''
''נראה כי האיש התכוון לדאוג לכך שתקבל השכלה הולמת לא יותר, לא פחות ואחר-כך להניח לך לעשות את דרכך שלך בעולם. רעיון נבון ביותר, למיטב הכרתי.''
''את זה כבר ניחשתי.''
''ואתה אינך שותף להשקפה הזאת, אני מניח.''
''אמת. ברור כי מעורבות כאן שתי פילוסופיות חינוכיות שונות מאוד.''
''מיסטר קסידי, אני סבור שהכלכלה היא השולטת במצב, ולא הפילוסופיה. במשך שלוש-עשרה שנים הצלחת להמשיך כסטודנט מן המניין בלא לקבל תואר כדי להמשיך ולקבל את הקצבה שלך. אתה ניצלת ניצול מכוער את הפרצה בצוואתו של דודך, מפני שאתה נער שעשועים וחובבן ואין לך שום תשוקה של ממש לעבוד, לקבל משרה קבועה, לגמול לחברה על כך שהיא סובלת בשקט את קיומך. אתה אופורטוניסט. אתה חסר אחריות. אתה טפיל.''
הנהנתי. ''בסדר, סיפקת את סקרנותי לגבי אורח החשיבה שלך. תודה רבה.''
גבותיו נעו וקימטו את מצחו והוא בחן את פני.
''מכיוון שייתכן שתהיה היועץ שלי זמן רב,'' אמרתי, ''רציתי לדעת משהו על הגישה שלך. כעת אני יודע.''
הוא צחקק. ''אתה מבלף.''
משכתי בכתפי. ''אם רק תחתום על הכרטיס שלי, לא אקח עוד מזמנך.''
''אני לא צריך לראות את הכרטיס הזה,'' אמר לאטו, ''כדי לדעת שלא אהיה היועץ שלך עוד זמן רב. זהו זה, קסידי, זה הסוף לקלות-הראש שלך.''
שלפתי את הכרטיס והושטתי אותו. הוא התעלם ממנו והמשיך: ''בנוסף על הדמורליזציה שאתה גורם כאן באוניברסיטה, אינני יכול שלא לתהות מה היה דודך מרגיש אילו ידע כיצד מסכלים את משאלותיו. הוא''
''אשאל אותו כשיקפוץ לביקור,'' אמרתי. ''אבל כשראיתי אותו לפני חודש הוא לא בדיוק הסתובב.''
''סליחה? לא בדיוק הב...''
''הדוד אלברט היה אחד מאלה ששיחק להם המזל בשערוריית 'בייד-א-ווי'. לפני שנה בערך. אתה זוכר?''
הוא הניד ראשו לאטו. ''נדמה לי שלא, לצערי. חשבתי שהדוד שלך מת. למעשה, הוא חייב להיות מת. אם הצוואה...''
''זה עניין פילוסופי עדין,'' אמרתי. ''מבחינה משפטית הוא מת לגמרי. אבל הוא דאג לכך שיקפיאו ויאחסנו את גופתו אצל 'בייד-א-ווי', אחת מאותן חברות הקפאת המתים. אבל הבעלים, כך התברר, לא היו ישרים במיוחד, והרשויות העבירו אותו למוסד אחר, יחד עם ניצולים אחרים.''
''ניצולים?''
''נראה לי שאין מילה מדויקת יותר. בספרי החשבונות של 'בייד-א-ווי' נמצאו יותר מחמש מאות לקוחות, אבל למעשה רק חמישים הונחו על הקרח. כך הם הפיקו רווח עצום.''
''אני לא מבין. מה קרה לאחרים?''
''הרכיבים היותר טובים שבתוכם מצאו את דרכם לשוק האפור של בנק האיברים. זהו תחום נוסף שבו היה ל'בייד-א-ווי' רווח נאה.''
''נדמה לי שאני נזכר בפרשה. אבל מה הם עשו ב... שרידים?''
''אחד השותפים היה גם בעלים של מוסד לקבורה. הוא פשוט נפטר מהפריטים ההם בעזרת תפעולו של המוסד הנ''ל.''
''אה. ובכן... חכה רגע. מה הם עשו כשמישהו בא ורצה לראות איזה חבר או קרוב שהוקפא?''
''הם החליפו את לוחיות השם. כל גוף קפוא שרואים אותו מבעד ללוחית קפואה די דומה לגוף אחר כולם נראים כמו כעכים בצלופן. מכל מקום, הדוד אלברט היה אחד הבודדים שהם שמרו לתצוגה. תמיד היה לו מזל.''
''איך הם התגלו בסוף?''
''התחמקו מתשלום מס. הם נעשו חמדנים.''
''אני מבין. אם כך דודך יכול להופיע להתחשבנות ביום מן הימים?''
''האפשרות הזאת קיימת תמיד. כמובן, היו מעט מאוד החייאות מוצלחות.''
''האפשרות הזאת לא מטרידה אותך?''
''אני מטפל בדברים כאשר הם צצים. בינתיים זה לא קרה לדוד אלברט.''
''בנוסף על האוניברסיטה ומשאלותיו של דודך, אני מרגיש מחויב להצביע על כך שאתה פוגע באלימות גם בגורם אחר.''
הסתכלתי מסביבי. סקרתי את החדר. חיפשתי גם מתחת לכיסא שלי.
''אני מרים ידיים,'' אמרתי.
''לעצמך.''
''לעצמי?''
''לעצמך. על-ידי כך שאתה מקבל את הביטחון הכלכלי הקל של המצב, אתה נכנע לאינרציה. אתה הורס את הסיכויים שלך להגיע למשהו אי פעם. הטפילות שלך רק צומחת יותר ויותר.''
''הטפילות?''
''הטפילות. אתה מסתובב סתם ולא עושה שום דבר.''
''זאת אומרת שאם תצליח לזרוק אותי מכאן, אתה בעצם רק פועל לטובתי, מה?''
''בדיוק כך.''
''לא נעים לי להגיד לך, אבל ההיסטוריה מלאה אנשים כמוך. אנחנו שופטים אותם בחומרה בדרך-כלל.''
''ההיסטוריה?''
''לא המחלקה. התופעה.''
הוא נאנח והניד בראשו. הוא קיבל את הכרטיס שלי, נשען לאחור, נשף במקטרתו, החל לקרוא בתשומת-לב מה שכתבתי.
תהיתי האם הוא מאמין ברצינות שהוא עושה לי טובה בכך שהוא מנסה לחסל את סגנון החיים שלי. קרוב לוודאי שכן.
''חכה רגע,'' אמר. ''יש כאן שגיאה.''
''שום שגיאה.''
''מספר השעות לא נכון.''
''לא. אני צריך שתים-עשרה, ויש שתים-עשרה.''
''אני לא חולק על כך, אבל''
''שש שעות, פרוייקט אישי בין-תחומי, לקרדיט בהיסטוריה של האמנות, במקרה שלי זה יהיה בשטח האתר עצמו, באוסטרליה.''
''אתה יודע שבעצם זה צריך להיות אנתרופולוגיה. אבל זה ישלים את הנושא המרכזי. זה לא מה שאני''
''אז שלוש שעות של ספרות השוואתית עם הקורס ההוא על הטרובדורים. זה נותן את מספר השעות הנכון ואני אוכל להשלים את זה בעזרת הווידיאו בדיוק כמו לגבי הקטע ההוא, השעה של ענייני היום שנחוצה בשביל הקרדיט במדעי החברה. זה בסדר, ובסך הכל יש עשר שעות. ואז קרדיט של שעתיים לאריגת סלים למתקדמים, והנה לך שתים-עשרה, ואני מסודר.''
''ממש לא! אתה לא מסודר! הדבר הזה הוא קורס של שלוש שעות, וכך זה נעשה אצלך למקצוע ראשי!''
''לא ראית עדיין את החוזר מספר חמישים ושבע, מה?''
''מה?''
''שינו את זה.''
''אני לא מאמין לך.''
הסתכלתי לעבר מגירת הדואר הנכנס שלו.
''תקרא את הדואר שלך.''
הוא חטף את המגירה, טרף אותה. באיזשהו מקום סמוך לאמצע, מצא את הנייר. עקבתי אחר הבעותיו ורשמתי לפני אי-אמון, זעם ותימהון בתוך חמש השניות הראשונות. אני קיוויתי לראות ייאוש, אבל אי-אפשר לקבל הכל בבת אחת.
רק תסכול ותמיהה נותרו כשהוא פנה אלי שוב ואמר: ''איך עשית את זה?''
''למה אתה חייב תמיד לחפש את הגרוע ביותר?''
''מפני שקראתי את התיק שלך. אתה סידרת את המרצה באיזשהו אופן, נכון?''
''זה נבזי מאוד מצדך. ואני אנהג בטיפשות אם אודה בכך, נכון?''
הוא נאנח. ''אני מניח שזה נכון.''
הוא הוציא עט, לחץ עליו בכוח מיותר והשאיר את חתימתו על הקו של ''אושר על ידי'' בתחתית הכרטיס.
כשהחזיר לידי את הכרטיס הוא ציין, ''הגעת ממש לשיא, אתה יודע. הפעם עברת ממש במזל. מה אתה מתכוון לעשות כהדרן?''
''אני שומע שבשנה הבאה יוכנסו שני נושאים מרכזיים חדשים. אני משער שאני צריך לפנות אל היועץ המחלקתי המתאים אם אני מעוניין להחליף את תחום העיסוק שלי.''
''אתה תפנה אלי,'' אמר, ''ואני אשוחח עם היועץ המתאים.''
''לכולם יש יועץ מחלקתי.''
''אתה מקרה מיוחד הדורש טיפול מיוחד. אתה תפנה לכאן שוב בפעם הבאה.''
''בסדר,'' אמרתי, ותייקתי את הכרטיס בכיסי כשקמתי. ''אז להתראות.''
כשפניתי אל הדלת הוא אמר, ''אני אמצא דרך.''
נעצרתי על הסף.
''אתה,'' אמרתי בנועם, ''וההולנדי המעופף.''
סגרתי את הדלת בשקט מאחורי.
2
תקופה של תקריות וקטעים, שברים ופיסות. כמו
''אתה מדבר ברצינות?''
''לצערי, כן.''
''הייתי מעדיפה שזה ייראה זוועה מהסיבות הברורות,'' אמרה בעיניים קרועות לרווחה, כשהיא נסוגה לעבר הדלת שזה עתה נכנסנו דרכה.
''טוב, אז לא משנה מה זה היה, זה כבר היה. בואי רק ננקה ו...''
היא פתחה את הדלת כשהשיער הארוך, היפה, הפראי שלה מרצד בעוד היא מניעה ראשה נמרצות.
''אתה יודע מה, אני הולכת לחשוב על זה עוד קצת,'' אמרה, וחזרה לתוך המסדרון.
''אוי, בחייך, ג'יני. זה ממש לא נורא.''
''כמו שכבר אמרתי, אחשוב על זה.''
היא החלה לסגור את הדלת.
''אז שאצלצל אלייך יותר מאוחר?''
''אני לא חושבת.''
''מחר?''
''אתה יודע מה, אני אתקשר איתך.''
קליק.
לכל הרוחות. היא יכלה כבר לטרוק את השפופרת. סיום החלק הראשון בחיפוש שלי אחר שותף חדש לדירה. האל סידמור, שחלק את הדירה במשך זמן-מה, התחתן לפני כמה חודשים. התגעגעתי אליו מפני שהוא היה חבר אמיתי, שחקן שחמט מעולה ותמיד התפרע בכל המסיבות האפשריות, ובנוסף על כך היה גם פרשן מוכשר של נושאים רבים ומגוונים. ובכל זאת החלטתי לחפש משהו קצת שונה הפעם. נדמה היה לי שהבחנתי באיכות הזאת, שלא ניתן להגדיר, אצל ג'יני, לילה אחד בשעה מאוחרת כשטיפסתי על מגדל הרדיו מאחורי המעונות של הבנות והיא היתה עסוקה בענייני סיום היום שלה, בחדרה בקומה השלישית. אחר-כך העניינים התנהלו להפליא. פגשתי אותה בקומת הקרקע, עשינו דברים ביחד במשך חודש ויותר, וזה עתה הצלחתי לשכנע אותה לשקול שינוי בסידורי המגורים שלה בסמסטר הקרוב. ואז זה קורה.
''לעזאזל!'' החלטתי ובעטתי במגירה שנגררה מתוך השולחן ותוכנה הושלך והתפזר על הרצפה. אין טעם לרוץ אחריה עכשיו. קודם כל צריך לנקות. ניתן לה להתגבר על הדברים. אתראה איתה מחר.
מישהו ממש הפך את הדירה לגמרי, עבר על כל מה שנמצא כאן. הזיז אפילו את הרהיטים והוריד את הכיסויים מעל הכריות. נאנחתי כשהבטתי במראה. יותר גרוע מאשר אחרי הפרועה במסיבות. איזה עיתוי גרוע לפריצה וגנבה. זאת איננה השכונה הכי מי-יודע-מה אבל היא בהחלט לא הגרועה ביותר. דבר כזה מעולם לא קרה לי. אבל כשזה קורה, זה תמיד חייב לקרות בדיוק בזמן הלא מתאים, להבהיל את חברתי החיננית והנעימה. ובנוסף על הכל, היה לי ברור שמשהו כבר נעלם.
החזקתי סכום מסוים של מזומנים ועוד פריטים לא זולים במגירה העליונה בשידה שבחדר השינה. החזקתי עוד מזומנים בבוהן של מגף ישן על מדף בפינה. קיוויתי שהוַנדל הסתפק במגירה העליונה. זה היה הרעיון חסר ההשראה שהוליד את הסידור הזה.
ניגשתי לראות.
חדר השינה שלי היה מסודר יותר מאשר הסלון, אם כי גם אותו הפכו קצת. המצעים נתלשו והמזרן היה מונח במעוקם. שתיים ממגירות השידה היו פתוחות, אך תוכנן לא נלקח. נכנסתי לחדר, פתחתי את המגירה העליונה והסתכלתי לתוכה.
הכל נמצא עדיין במקום, אפילו הכסף. ניגשתי אל המדף, בדקתי את המגף. גליל השטרות נמצא עדיין במקום שבו השארתי אותו.
''כל הכבוד לך. עכשיו זרוק את זה לכאן,'' אמר קול מוכר שלא הצלחתי למקם בהקשר ההוא.
הסתובבתי וראיתי שפול באיילר, פרופסור לגיאולוגיה, הגיח זה עתה מהארון שלי. ידיו היו ריקות, אם כי הוא לא היה זקוק לשום כלי נשק כדי להקנות תוקף לאיום כלשהו. הוא היה נמוך אך בעל מבנה שרירי וחזק, ותמיד התרשמתי מכמות העור המצולק על פרקי אצבעותיו. הוא היה אוסטרלי, החל לעבוד כמהנדס מכרות בכמה מקומות די קשים, ורק אחר-כך המשיך בלימודים מתקדמים בגיאולוגיה ופיסיקה ועבר להוראה.
אבל תמיד הייתי ביחסים מצוינים עם האיש, גם אחרי שסיימתי את לימודי הגיאולוגיה כחוג ראשי. הכרתי אותו באופן חברתי זה שנים אחדות. אבל לא ראיתי אותו במשך כשבועיים, מפני שהוא יצא לחופשה. חשבתי שהוא נמצא מחוץ לעיר.
לכן אמרתי, ''פול, מה העניין? אל תגיד לי שאתה עשית את כל הבלגן הזה.''
''את המגף, פרד. פשוט תעביר אלי את המגף.''
''אם חסר לך כסף, אשמח להלוות לך''
''את המגף!''
העברתי אותו אליו. עמדתי והבטתי כשהוא תחב את ידו לתוכו, מישש, שלף את גליל השטרות שלי. הוא נחר באכזבה והשליך את המגף והכסף בחזרה אלי, בכוח. שמטתי את שניהם מפני שהוא פגע בי בבטן.
עוד בטרם הצלחתי להשלים קללה קצרה, הוא תפס אותי בכתפיים, סובב אותי ודחף אותי לכורסה ליד החלון הפתוח, שם התנופפו הווילונות בקלילות ברוח.
''הכסף שלך לא מעניין אותי, פרד,'' אמר ונעץ בי מבט נזעם. ''אני רק רוצה משהו שנמצא בידיך ושייך לי. כעת, כדאי שתתן לי תשובה ישרה: אתה יודע על מה אני מדבר או לא?''
''אין לי שמץ של מושג,'' אמרתי. ''אין לי שום דבר ששייך לך. יכולת לצלצל אלי ולשאול אותי. לא היית מוכרח להתפרץ לכאן ו''
הוא סטר לי. לא בעוצמה רבה במיוחד. הסטירה הספיקה לזעזע אותי ולהשתיק אותי.
''פרד,'' אמר, ''תסתום כבר. פשוט תסתום את הפה שלך ותקשיב. תענה כשאציג לך שאלה. זה הכל. תשאיר את הפרשנות ליום אחר. אני ממהר מאוד. אני יודע שאתה משקר כי כבר הייתי אצל השותף שלך לשעבר, האל. הוא אומר שזה בידיך, מפני שהוא השאיר את זה פה כשעבר מכאן. אני מדבר על המודלים שלי, המודלים של אבן-כוכב שהוא קיבל אחרי מסיבת הפוקר אצלי במעבדה. זכור לך?''
''כן,'' אמרתי. ''אילו היית רק מתקשר ושואל - ''
הוא סטר לי שוב. ''איפה הם?''
טלטלתי את ראשי, גם כדי לרענן אותו וגם בשלילה.
''אני... אני לא יודע,'' אמרתי.
הוא הניף את ידו.
''חכה! אני אסביר! הדבר הזה שנתת לו היה מונח על השולחן בחדר הכניסה, והוא השתמש בו כמשקולת לניירות. אני בטוח שהוא לקח את זה איתו יחד עם כל הציוד שלו כשהוא עבר מכאן. לא ראיתי את זה כבר כמה חודשים. אני בטוח בזה.''
''טוב, אז אחד מכם משקר,'' אמר, ''ואתה בידי.''
הוא הניף את ידו שוב, אבל הפעם התכוננתי לכך. התכופפתי ובעטתי בו במפשעה.
זה היה מרהיב ממש. כמעט היה שווה לחכות כדי לראות את זה, מפני שעד אז מעולם לא בעטתי במפשעתו של מישהו. הדבר הקר, הרציונלי, שהתבקש לאחר מכן, היה לנסות לפגוע בעורפו בזמן שהוא היה מקופל כך, ומוטב לשפד אותו במרפק שלי. אבל באותו זמן לא הייתי במצב-רוח קר ורציונלי. למען האמת, פחדתי מהאיש הזה, פחדתי להתקרב אליו יותר מדי. ומפני שלא היה לי ניסיון נרחב עם אנשים שחטפו בעיטה במפשעה, לא היה לי שום מושג כמה זמן יעבור עד שהוא יזדקף ויסתער עלי.
ובגלל זה פעלתי בצורה הטבעית שלי, במקום להישאר במקום ולהתמודד איתו.
דילגתי מעל לזרוע הכיסא, פתחתי את החלון ויצאתי בתוך שנייה. היה שם אדן צר ואני התקדמתי לאורכו עד שהחזקתי את המרזב, כשני מטרים וחצי מימין.
יכולתי להמשיך מסביבו, לרדת או לעלות. אבל החלטתי להישאר באותו מקום. הרגשתי ביטחון.
כעבור זמן לא רב, הגיח ראשו מהחלון, מופנה אלי. הוא בחן את האדן וקילל אותי. הצתתי סיגריה וחיכיתי.
''למה אתה מחכה?'' אמרתי כשהוא נעצר כדי לנשום. ''צא החוצה. אתה אולי הרבה יותר קשוח ממני, פול, אבל אם תצא לכאן רק אחד מאיתנו ייכנס שוב. למטה יש בטון. קדימה. קל לדבר. תראה לי.''
הוא נשם נשימה עמוקה והידק את לפיתתו באדן. לרגע חשבתי שהוא עומד לנסות באמת לצאת משם. אבל הוא השפיל את מבטו כלפי מטה, והפנה את מבטו שוב אלי.
''בסדר, פרד,'' אמר, וחזר להפעיל את קול-המרצה שלו. ''אני לא טיפש כזה. אתה ניצחת. אבל תקשיב, בבקשה. מה שאמרתי נכון, אני חייב להשיג את הדבר ההוא. לא הייתי עושה מה שעשיתי אם זה לא היה חשוב מאוד. תגיד לי בבקשה, אם תואיל בטובך, אם אמרת את האמת.''
הסטירות שחטפתי עדיין צרבו בבשרי. לא התחשק לי להיות נחמד. לעומת זאת, כנראה שזה היה חשוב לו מאוד הרי זה גרם לו להתנהג כפי שהתנהג, ולכן גם אם לא אומר לו, לא אוכל להרוויח שום דבר מזה. לכן אמרתי: ''זו האמת.''
''ואין לך שום מושג איפה זה יכול להיות?''
''בכלל לא.''
''אולי מישהו הרים את זה?''
''בקלות.''
''מי?''
''כל אחד. אתה זוכר את המסיבות שלנו. היו פה שלושים, ארבעים בני-אדם.''
הוא הנהן, חרק בשיניו.
''בסדר,'' אמר אז. ''אני מאמין לך. אבל תנסה לחשוב. אתה זוכר משהו כל דבר שהוא שיכול להפנות אותי בכיוון הנכון?''
הנדתי בראשי. ''מצטער.''
הוא נאנח. הוא צנח. הוא התיק את מבטו.
''אוקיי,'' אמר בסופו של דבר. ''אני הולך. אני מתאר לעצמי שאתה מתכנן להתקשר למשטרה.''
''כן.''
''ובכן, אין לי שום אפשרות לבקש טובות או לאיים עליך ברגע זה. אבל זה גם זה וגם זה בקשה וכן אזהרה מכל פעולת תגמול שאהיה מסוגל לבצע. אל תתקשר למשטרה. יש לי מספיק צרות גם בלי הדאגה הזאת.''
הוא הסתובב.
''חכה,'' אמרתי.
''מה?''
''אולי, אם תוכל להגיד לי מה הבעיה...''
''לא. אתה לא יכול לעזור לי.''
''טוב, אז נניח שהחפץ יופיע? מה אני אמור לעשות עם זה?''
''אם זה יקרה, תשים אותו במקום בטוח ואל תגיד מילה על זה שהוא אצלך. אני אתקשר מזמן לזמן. תגיד לי את זה אז.''
''למה זה כל-כך חשוב?''
''אה-אה,'' אמר, ובזה נעלם.
שאלה נלחשה מאחורי ''אתה רואה אותי, ג'ינג'י?'' ואני הסתובבתי, אך לא היה שם איש, אף-על-פי שאוזני עדיין הצטלצלו בגלל המכות שספגו. החלטתי אז כי זהו יום רע ופרשתי אל הגג כדי להקדיש מחשבה לעניין. מסוק של משטרת התנועה עבר מעלי, ואני נשאלתי לגבי כוונות אובדניות. אבל אמרתי לשוטר שאני מתקן את הרעפים על הגג, ונראה שהתשובה הזאת סיפקה אותו.
תקריות וקטעים נמשכו –
''דווקא ניסיתי להתקשר איתך. שלוש פעמים,'' אמר. ''לא היתה תשובה.''
''העלית בדעתך לגשת לכאן אישית?''
''התכוונתי לעשות את זה. ממש עכשיו. הקדמת אותי.''
''התקשרת למשטרה?''
''לא. אני צריך לדאוג לא רק לעצמי אלא גם לאשתי.''
''אני מבין.''
''התקשרת אליהם?''
''לא.''
''למה?''
''אני לא בטוח לגבי התשובה. טוב, אני חושב שאני רוצה לדעת יותר מה בדיוק הולך כאן לפני שאלשין עליו.''
האל הנהן, עיניו הכהות ניבטו מפנים חבולים, מכוסים פלסטרים.
''ואתה חושב שידוע לי משהו שאתה לא יודע?''
''בדיוק כך.''
''טוב, אז אני לא יודע,'' אמר, לגם מהכוס, נרתע ובחש עוד סוכר בתה הקר שלו. ''קודם היה צלצול בדלת, ניגשתי לפתוח והוא עמד מולי. נתתי לו להיכנס והוא התחיל לשאול אותי על האבן המחורבנת ההיא. סיפרתי לו כל מה שהצלחתי לזכור, אבל שום דבר לא סיפק אותו. ואז הוא התחיל ללחוץ עלי.''
''ומה קרה אז?''
''נזכרתי בכמה דברים נוספים.''
''אה-הה. כך למשל נזכרת שזה בידי מה שלא נכון כדי שהוא יילך להתנפל עלי ויעזוב אותך בשקט.''
''לא! זה בכלל לא כך!'' אמר. ''אמרתי לו את האמת. השארתי את זה שם כשעברתי מהדירה. מה קרה לזה אחר-כך אין לי שום מושג.''
''איפה השארת את זה?''
''הזיכרון האחרון שלי הוא שהחפץ נמצא על שולחן הכתיבה.''
''למה לא לקחת את זה איתך?''
''לא יודע. כנראה שנמאס עלי כבר להביט בזה.''
הוא קם והחל לפסוע לאורך הסלון שלו, נעצר והשקיף מבעד לחלון. מרי הלכה להרצאה היא היתה בשיעור באותו אחר-צהריים כשפול קפץ לשם, ניהל את הדיון שלו עם האל, והחל לגלגל את הכדור לאורך הסימטה שהובילה אלי.
''האל,'' אמרתי, ''אתה מספר לי את כל האמת ורק את האמת?''
''את כל מה שחשוב.''
''בחייך.''
הוא הפנה את גבו אל החלון, הביט בי, הסב את עיניו.
''טוב,'' אמר, ''הוא טען שהדבר שהיה בידינו שייך לו.''
התעלמתי מכך שדיבר בגוף ראשון רבים.
''זה היה שלו,'' אמרתי. ''פעם. אבל אני הייתי נוכח כשהוא נתן לך את זה. הבעלות עברה מידיו.''
אבל האל הניד בראשו. ''זה לא כל-כך פשוט,'' אמר.
''מה?''
הוא חזר לשבת עם התה הקר שלו. הוא תופף באצבעותיו על גבי השולחן, לגם לגימה מהירה וחזר להביט בי.
''לא,'' אמר. ''תבין, החפץ שהיה בידינו היה באמת שלו. אתה זוכר את הלילה שבו קיבלנו את זה? שיחקנו קלפים במעבדה שלו עד שעה מאוחרת מאוד. שש האבנים היו על מדף מעל למשטח העבודה. אנחנו הבחנו בהן עוד קודם ושאלנו אותו עליהן פעמים אחדות. אבל הוא רק חייך ואמר משהו מסתורי או החליף את הנושא. ואז, בהמשך הלילה, לאחר שהוא שתה עוד ועוד, הוא החל לדבר עליהן וסיפר לנו מה הן.''
''אני זוכר,'' אמרתי. ''הוא סיפר לנו שהוא הלך לראות את אבן-כוכב, שנתקבלה ממש באותו שבוע מהחייזרים והוצגה בפומבי בניו-יורק. הוא צילם מאות תצלומים דרך כל מיני פילטרים, מילא מחברת שלמה ברישומים, אסף את כל הנתונים האפשריים. אחר-כך הוא פנה לבנות מודל של הדבר. הוא אמר שבדעתו למצוא דרך לייצר אותם בזול, למכור אותן כמו מזכרות, כמתנות קטנות. אותן חצי תריסר אבנים על המדף שלו היו המוצרים המעולים ביותר שהצליח לייצר עד אז. הוא חשב שהאבנים האלה יצאו די מוצלחות.''
''בסדר. ואז הבחנתי שהיו כמה ניסיונות לא מוצלחים שהשליך לפח האשפה שלו ליד משטח העבודה. הוצאתי את האבן שנראתה הכי טוב מכולן והרמתי אותה אל האור. היא היתה דבר יפה, בדיוק כמו האחרות. פול חייך כשראה שאני מחזיק אותה ואמר, 'זה מוצא חן בעיניך?' אמרתי לו שכן. ואז הוא אמר, 'אז קח את זה.'''
''אז לקחת את זה. גם אני זוכר את זה כך.''
''כן, אבל זה לא הכל,'' אמר. ''אני לקחתי את האבן אל השולחן, ושמתי אותה על-יד הכסף שלי וכל פעם ששלחתי את ידי לקחת כמה מטבעות, הסתכלתי בה אוטומטית. אחרי כמה זמן התחלתי להבחין בפגם זעיר, איזשהו ליקוי בבסיס אחת הזרועות. זה היה ממש לא משמעותי, אבל זה התחיל לעצבן אותי יותר ויותר בכל פעם שהבטתי בזה. ובכן, כששניכם יצאתם מהחדר אחר-כך כדי להביא עוד בירה ומשקאות קלים, לקחתי אותה והחלפתי אותה באחת מאלה שהיו על המדף.''
''אני מתחיל להבין.''
''אוקיי, אוקיי! אז כנראה שלא הייתי צריך לעשות את זה. באותו זמן לא ראיתי בזה שום פסול. אלה היו רק אבטיפוסים של מזכרות שהוא השתעשע בהם, וההבדל בכלל לא ניכר אלא אם כן התבוננת בזה טוב-טוב.''
''הוא היה מבחין בזה בפעם הראשונה.''
''וזאת הסיבה לכך שהוא חשב שהן מושלמות ולא טרח להביט שוב. ומהו בדיוק ההבדל, בעצם? אפילו בהעדר שישיית בירות התשובה כל-כך ברורה מאליה.''
''זה נשמע בסדר, אני מוכן להודות. אבל בעצם הוא כן בדק את האבנים ונראה גם שהן חשובות יותר ממה שנתן לנו להבין. אני שואל את עצמי, למה?''
''השקעתי בזה המון מחשבה,'' אמר. ''הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא שעסקי המזכרות הם סתם סיפור שהמציא לכבודנו מפני שרצה להראות אותן ולהתפאר בהן והיה מוכרח לספר לנו משהו. נניח שמישהו מהאו''ם היה פונה אליו בבקשה שייצר מודל כמה מודלים של האבנים? ערכה של האבן המקורית עולה על כל דמיון, אי-אפשר להחליף אותה, והיא מוצגת לציבור. כדי לשמור עליה מגנבה או להגן עליה מפני מישהו בעל דחף כפייתי ופַטיש, נראה שהכי טוב יהיה להניח אותה באיזה כספת ולהציג אבן מזויפת בתיבת התצוגה, במקומה. פול הוא אולי הבחירה המתבקשת למשימה זאת. בכל פעם שמישהו מדבר על קריסטלוגרפיה, מזכירים את שמו.''
''אני מוכן לקבל חלק מהדברים האלה,'' אמרתי, ''אבל כל העניין לא מסתדר לי ביחד. בשביל מה להתרגז כל-כך על הפריט הפגום כשהוא יכול פשוט לייצר אחר? למה אי-אפשר פשוט לשכוח את זה שאיבדנו?''
''ענייני ביטחון?''
''אם זה כך, לא אנחנו הבעיה אלא הוא. למה הוא היה מוכרח לפגוע בנו ולהזכיר את זה דווקא בזמן שהצלחנו כל-כך לשכוח את הדבר? לא, זה לא מסתדר לי.''
''בסדר, אם כך מה?''
משכתי בכתפי.
''נתונים לא מספיקים,'' אמרתי, וקמתי על רגלי. ''אם תחליט לקרוא למשטרה, אל תשכח לומר להם שהוא מחפש בעצם דבר שאתה גנבת ממנו.''
''אויש, פרד, זו מכה מתחת לחגורה.''
''אבל זו האמת. אני שואל את עצמי מהו הערך המהותי של הדבר הזה? תשכח איך הם מגדירים בדיוק את ההבדל בין עברה קלה לעברה חמורה.''
''אוקיי, הבהרת את העמדה שלך. מה אתה מתכוון לעשות?''
משכתי בכתפי. ''שום דבר, כנראה. אני מתאר לעצמי שאחכה ואראה מה קורה. תודיע לי אם יעלה בדעתך משהו אחר.''
''בסדר. וגם אתה.''
''בסדר.''
פניתי לעבר הדלת.
''אולי תישאר בכל זאת לארוחת ערב?'' שאל.
''לא, תודה, אני כבר ממהר.''
''אז להתראות.''
''כן. אל תיקח ללב.''
עברתי על פני חנות מאפים סגורה, מואפלת. משחק של ליל ואור על חלון הראווה. אתה טועם את הלכם שלי? קראתי. היססתי, הסתובבתי וראיתי שהצללים הסתדרו להם בדמות של היצע המאפים. רחרחתי, המשכתי בדרכי.
פיסות וקרעים –
סמוך לחצות, בדיוק כשניסיתי נתיב חדש במעלה הקתדרלה, נדמה היה לי שמניתי עוד גארגויל אחד. אבל כשהתקרבתי יותר, ראיתי כי זהו פרופסור דובסון, שנמצא על המתמך. הערכתי שהוא השתכר שוב מרוב ספירת כוכבים.
המשכתי, נעצרתי לנוח על זיז סמוך.
''ערב טוב, פרופסור.''
''שלום, פרד. כן, ערב טוב, נכון? לילה נהדר. קיוויתי שתעבור מכאן. בוא תשתה משהו.''
''הסבולת שלי נמוכה,'' אמרתי. ''אני שותה לעתים רחוקות מאוד.''
''זו הזדמנות מיוחדת,'' הסביר.
''טוב, אז רק קצת.''
קיבלתי את הבקבוק שהושיט אלי, לגמתי מעט.
''טוב, טוב מאוד,'' אמרתי כשהחזרתי לו את הבקבוק. ''מה זה? ומה השמחה?''
''זה קוניאק מיוחד מאוד-מאוד שאני שומר יותר מעשרים שנה במיוחד בשביל הלילה הזה. הכוכבים עברו סוף סוף בנתיביהם הבוערים אל המקומות הנכונים, התייצבו בתבונה הדורה, רצופה סימנים לבאות.''
''למה אתה מתכוון?''
''אני פורש, אני יוצא מהמירוץ המכוער הזה.''
''אה, ברכותי. לא שמעתי.''
''זה היה מכוון. אני כיוונתי זאת כך. אני לא סובל פרידות פורמליות. אני צריך רק לסגור עוד כמה דברים קטנים, ואהיה מוכן ללכת. קרוב לוודאי שבשבוע הבא.''
''ובכן, אני מקווה שתיהנה בעתיד. רק לעתים נדירות אני פוגש מישהו שמתעניין במה שמשותף לנו. אתגעגע אליך.''
הוא לגם מבקבוקו, הנהן, השתתק. הצתתי סיגריה, השקפתי לעבר העיר הנמה, הפניתי מבטי למעלה אל הכוכבים. הלילה היה צונן, הבריזה היתה יותר מלחה. קולות תחבורה קלים עלו ונעלמו, רחוקים, דמויי חרקים. מזמן לזמן הפריע עטלף את הצפייה שלי במערכות הכוכבים.
''אלקייד, מיזאר, אליות','' מלמלתי, ''מגרז, פקדה...''
''מראק ודוהב,'' אמר כשהשלים את הדובה הגדולה והפתיע אותי, הן על כך ששמע והן על כך שידע את השאר.
''במקום שבו השארתי אותם לפני שנים כה רבות,'' המשיך. ''יש לי הרגשה מוזרה מאוד כעת זה הדבר שיצאתי לנתח הלילה. האם השקפת אחורנית לעבר איזושהי נקודה בעברך ונוכחת שהיא נעשית כל-כך עזה ועכשווית שכל השנים שחלפו בינתיים נראות לך קצרות, חלומיות, לא אישיות כמו תנועות של אחר-צהריים במאי שנוהלו באמצעות השגרה?''
''לא,'' אמרתי.
''יום אחד, כשתרגיש כך, זכור הקוניאק,'' אמר והוא לגם עוד לגימה והעביר לי את הבקבוק.
שתיתי עוד קצת והחזרתי אותו לידיו.
''למעשה הם הזדחלו, אותם אלפי ימים. מקום קטנוני, וכל זה,'' המשיך. ''אני יודע זאת אינטלקטואלית, אם כי משהו אחר מכחיש זאת כעת. אני מודע לזה במיוחד, מפני שאני מודע להפליא להבדל בין הזמן הקודם לבין ההווה הזה. זה היה דבר מצטבר, השינוי. מסע בחלל, ערים מתחת לפני הים, החידושים ברפואה אפילו המגע הראשון שלנו עם החייזרים כל הדברים האלה התרחשו בזמנים שונים וכל היתר נראה כאילו לא השתנה. קצב אטי. החיים יפים באותה מידה בעיקר למעט הדבר החדש הזה. ואחר-כך עוד אחד, בזמן אחר. ואחר-כך עוד אחד. אין שום מהפכה עצומה. תהליך תוספתי זה מה שהיה. ואז לפתע אדם מוכן לפרוש, וזה מעורר הרהור. הוא משקיף לאחור, אל קיימברידג', שם איש צעיר קם ומטפס על בניין. הוא רואה את הכוכבים ההם. הוא מרגיש את המרקם של הגג ההוא. כל מה שקרה אחר-כך נראה מטושטש, מונוכרום של קליידוסקופ. הוא כאן והוא שם. כל היתר אינו מציאותי. אבל אלה שני עולמות שונים, פרד שני עולמות שונים לגמרי והוא בעצם לא ראה איך זה קורה, ובכלל לא תפש את האחד בעת שהלך, או את האחר בעת שהגיע. וזו התחושה המלווה אותי הלילה.''
''זו תחושה טובה או רעה?'' שאלתי.
''אני לא יודע ממש. לא גייסתי עדיין מספיק רגש כדי ללכת עם זה.''
''תודיע לי כשתעשה את זה, טוב? עוררת בי סקרנות.''
הוא צחקק. גם אני צחקקתי.
''אתה יודע, נורא מוזר,'' אמרתי, ''אתה הרי מעולם לא חדלת לטפס.''
הוא השתתק לזמן-מה ואחר-כך אמר, ''בעניין הטיפוס, זה די משונה... כמובן, זה היה משהו שנחשב כמסורת כשהייתי סטודנט, אף-על-פי שזה מצא חן בעיני יותר מאשר בעיני רוב האנשים, כמדומני. המשכתי בזה עוד שנים אחדות אחרי שעזבתי את האוניברסיטה, ואחר-כך זה נעשה עניין הרבה פחות קבוע, בגלל המעבר ממקום למקום וחוסר ההזדמנויות. אבל הייתי מקבל התקפים התקפי כפייה, למעשה ואז הייתי מוכרח לטפס. ואז הייתי יוצא לחופשה, נוסע לאיזשהו מקום שבו הארכיטקטורה מתאימה לעניין. בלילות הייתי מבלה בטיפוס על הבניינים, הייתי מדלג על הגגות ועל המגדלים.''
''אקרופיליה,'' אמרתי.
''נכון. אבל קריאת הדבר בשמו עדיין לא מסבירה אותו. מעולם לא הבנתי מדוע אני עושה זאת. למען הדיוק, אני עדיין לא מבין. בכל זאת, הפסקתי לטפס במשך תקופה ארוכה. השינוי ההורמונלי של גיל העמידה, אולי. מי יודע? ואז באתי ללמד כאן. דווקא כששמעתי על הפעילויות שלך התחלתי לחשוב על זה שוב. זה עורר בי את התשוקה, ואחריה המעשה, והדחף שאינו בר כיבוש חזר. וכך זה לגבי מאז. השקעתי זמן רב יותר במחשבה מדוע אנשים מפסיקים לטפס על כל מיני דברים מאשר בשאלה מדוע הם מתחילים בכלל.''
''נראה שזה דבר טבעי, שנעשה מדרך הטבע.''
''בדיוק.''
הוא לגם לגימה נוספת, הציע לי את הבקבוק. הייתי שמח להוסיף ולשתות אבל אני מכיר את המגבלות שלי וכשאני יושב על הזיז זה לא הזמן לדחוק את גבולות המעטפת. לכן הוא החווה בבקבוק לעבר השמים. ''לחיי הגבירה עם החיוך,'' אמר ושתה בשמי.
''לחיי סלעי האימפריה,'' הוסיף כעבור רגע, כשהוא לוגם ופונה לעבר מערכת כוכבים אחרת. הוא נקב בשם הלא נכון, אבל לא חשוב. הוא ידע לא פחות ממני כי היא נמצאת עדיין מתחת לאופק.
הוא נשען לאחור, מצא סיגר, הדליק אותו והרהר בקול: ''אני תוהה כמה עיניים יש בכל פנים במקום שבו מסתכלים ב'מונה ליזה'. האם העיניים האלה מורכבות? קבועות? ומה לגבי צבען?''
''רק שתיים. אתה יודע זאת. והצבע הוא חום בז' כזה כך לפחות זה נראה בתמונות.''
''אתה חייב לפגוע ברטוריקה הרומנטית? חוץ מזה, לאסטביגנים יש המון אורחים מעולמות אחרים שיילכו לראות אותה.''
''נכון. ואם כבר מדברים על זה, יהלומי הכתר הבריטי נמצאים במשמורת של אנשים שהאישונים שלהם דמויי סהר. עיניים סגולות כאלה, נראה לי.''
''מספיק,'' אמר, ''זה מרגיע. תודה רבה לך.''
כוכב נופל נשרף במעופו בנתיבו בחזרה לעבר הארץ. בדל הסיגריה שלי נע אחריו.
''אני שואל את עצמי אם היו אלה חילופין הוגנים,'' אמר. ''אנחנו לא מבינים את מכונת רניוס, ואפילו החייזרים לא יודעים בדיוק מהי מהותה של אבן-כוכב...''
''זה לא היה בדיוק סחר חליפין.''
''שניים מאוצרות הארץ הלכו לבלי שוב ולנו יש שניים משלהם בתמורה. איך אתה יכול לקרוא לזה?''
''חוליה בשרשרת קולה,'' אמרתי.
''אני לא מכיר את המונח. ספר לי עליו. ''
''ההקבלה הזאת עלתה בדעתי כשקראתי את פרטי העסקה שהוצעה לנו. הקולה היא כעין מסע טקסי שתושבי קבוצות האיים ממזרח לגיניאה החדשה בני האי טרובריאן, הפפואנים של מלנזיה עושים מדי תקופה. זהו כעין סיבוב כפול, תנועה בשני כיוונים נוגדים בין האיים. המטרה היא החלפה הדדית של פריטים שאין להם שום ערך תפקודי לשבטים השונים המעורבים בדבר, אך יש להם משמעות תרבותית עצומה. בדרך-כלל, אלה פריטי גוף שרשרות, צמידים נושאים שמות והיסטוריה צבעונית. הם נעים באטיות מסביב לעיגול הגדול של האיים, מלווים על-ידי ההיסטוריות שלהם ההולכות וצומחות, מוחלפים בטקסים הדורים ומורכבים ומשמשים למקד את ההתלהבות התרבותית באופן שמקדם אחדות מסוימת, תחושה של מחויבות ואמון הדדיים. עכשיו, הדמיון הכללי לתוכנית החילופין שאנחנו נכנסים אליה יחד עם החייזרים נראה לי די ברור. החפצים נעשים בני-ערובה תרבותיים כמו גם סמלי כבוד לגבי הנאמנים. מעצם קיומם, העברתם, הצגתם, הם יוצרים באורח בלתי נמנע איזושהי תחושה של קהילה. זו המטרה האמיתית של שרשרת קולה, כפי שאני רואה את זה. משום כך המילה 'סחר' לא מצאה חן בעיני.''
''מעניין מאוד. אף לא אחד מהדיווחים ששמעתי או קראתי לא האיר זאת כך ובוודאי שגם לא השווה זאת לתופעת הקולה. הם מציגים זאת יותר במושגים של תשלום ראשון תמורת הצטרפות למועדון גלקטי, מחירו של כרטיס הכניסה שיאפשר ליהנות מהתשואות של הסחר וחילופי הרעיונות. משהו מהסוג הזה.''
''זה היה רק דבר המפרסם, כדי לרכך את המחאה הציבורית כנגד הוויתור על אוצרות תרבות. בסך הכל הבטיחו לנו הדדיות בשרשרת. אני בטוח שהדברים האלה אכן יתרחשו בסופו של דבר, אבל לא בהכרח כתוצאה ישירה. לא. הממשלות שלנו עסקו בשיטה המקובלת זה שנים, לתת לאנשים הסבר פשוט, קל לעיכול, של דבר מורכב.''
''זה די ברור לי,'' אמר. הוא התמתח ופיהק. ''למעשה, אני מעדיף את הפרשנות שלך על זו הרשמית.''
הדלקתי סיגריה נוספת.
''תודה,'' אמרתי. ''אבל חובה עלי לציין שאני תמיד מוכן לקלוט רעיונות הנראים לי מהנים מבחינה אסתטית. המרחב הקוסמי של העניין שרשרת קולה בין-כוכבית מאשש וגם מדגיש בו זמנית את הדמיון בין כל הגזעים הנבונים בגלקסיה קושר אותם יחד, בונה מסורות משותפות... הרעיון נראה לי די מוצלח.''
''ברור לגמרי,'' אמר והחווה לעבר הקומות היותר גבוהות של הקתדרלה. ''אמור לי, אתה מתכוון לטפס מכאן עד הסוף הלילה?''
''קרוב לוודאי, בעוד זמן-מה. אתה רוצה ללכת עכשיו?''
''לא, לא. סתם סקרנות. בדרך-כלל אתה מגיע עד למעלה, נכון?''
''נכון, ואתה לא?''
''לא תמיד. למעשה, בזמן האחרון נשארתי יותר בגובה הממוצע. אבל שאלתי על כך מפני שיש לי שאלה, בהתחשב בכך שאתה במצב-רוח פילוסופי.''
''זה מידבק.''
''בסדר. אז תגיד לי מה אתה מרגיש כשאתה מגיע למעלה.''
''התעלות, אני חושב. תחושה של הישגיות, בערך.''
''למעלה פחות מסתירים לך את הנוף. אתה יכול לראות רחוק יותר, לקלוט פרטים נוספים במתאר. אני שואל את עצמי אם זהו העניין, זאת אומרת, פרספקטיבה טובה יותר?''
''אולי זה חלק מהעניין. אבל יש עוד דבר אחד שאני מרגיש כשאני מגיע למעלה: אני תמיד רוצה להמשיך עוד קצת למעלה, ואני תמיד מרגיש שאני כמעט יכול, שאני ממש עומד לעשות את זה.''
''כן, זה נכון,'' הוא אמר.
''למה אתה שואל?''
''אני לא יודע. אולי כדי שיזכירו לי. הבחור ההוא בקיימברידג' היה אומר בדיוק מה שאתה אמרת, אבל אני כבר שכחתי חלק מזה. לא רק העולם השתנה.''
הוא לגם שוב.
''אני שואל את עצמי, '' אמר, ''איך זה היה בדיוק? המפגש הראשון ההוא שם בחלל עם החייזרים? קשה להאמין שעברו כבר כמה שנים מאז שזה קרה. ברור שהממשלות נתנו לנו גירסה מתוקנת, מיופה, כך שקרוב לוודאי לא נדע לעולם מה נאמר או נעשה. התנגשות מקרית, צירוף מקרים, אף לא אחד מהצדדים לא הכיר את המערכת שבה נפגש עם האחר. סתם מסע מחקר, זה הכל. אין ספק שמבחינתם הזעזוע היה פחות חריף, מפני שהם מכירים כל-כך הרבה מינים אחרים ברחבי הגלקסיה. בכל זאת... אני זוכר את החזרה הבלתי צפויה ההיא. המשימה נשלמה. היא בוצעה חצי מאה לפני תאריך היעד. מלווה על-ידי ספינת סיור אסטביגנית. אם עצם מגיע למהירות האור הוא הופך לדלעת. כולם ידעו את זה. אבל החייזרים מצאו דרך לרמות את החלל והמרחב ולשלול ממנו את הדלועים שלו, והם החזירו את הספינה שלנו בחזרה דרך המנהרה שהתקינו מתחתיו. או על פני הגשר שמעליו. או משהו כזה. המון נתונים בשביל המחלקה למתמטיקה. הרגשה מוזרה. בכלל לא כמו שחשבתי שזה יהיה. משהו דומה לזה כשאתה מטפס על כיפה או צריח כנסייה חלק ממש קשה ואז, כשאתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שהצלחת, שהגעת, אתה נושא את עיניך ורואה שמישהו אחר כבר נמצא שם למעלה. וכך אנחנו נתקלנו בציוויליזציה גלקטית קונפדרציה רופפת של מינים שהתקיימו זה אלפי שנים. אולי היה לנו מזל. התחושות שלי היו ועודן מעורבות. איך אפשר לעלות עוד קצת אחרי משהו שהוא אנטי-קליימקס כזה? הם נתנו לנו ידע טכני איך לבנות ספינות חסינות-דלעת משלנו. הם גם הזהירו אותנו מפני כל מיני נדל''ן שמימי. הם העניקו לנו מקום בתוכנית החילופין שלהם, שבה אנחנו בוודאי לא נבלוט. השינויים יתרחשו במהירות גוברת והולכת בשנים הבאות. העולם אולי יתחיל אפילו להשתנות בקצב ניכר. ומה יהיה אז? ברגע שאותה איכות של עקב בצד אגודל תאבד, כולם עלולים להימצא בסופו של דבר אובדי דרך ותוהים כמו אותו טפסן לילה קשיש ושתוי היושב על קתדרלה, שזכה בהצצה אל שיני ההילוכים המצקצקות שבינו, כאן, לבין מגדלי קיימברידג' שנמצאים שם, לא חשוב איפה. ומה אז? ראה את המקור ולדלעת חזור? לפרוש? אלקייד, מיזאר, אליות', מגרז, פקדה, מראק ודוהב... הם היו שם. הם מכירים אותם. אולי, באיזשהו מקום עמוק בתוכי, רציתי שנהיה לבדנו בקוסמוס שנתבע לעצמנו את כל זה. או שכל החייזרים שנפגוש יהיו קצת נחשלים לעומתנו, בכל התחומים. חמדנים, גאוותנים, אנוכים... נכון. אבל כעת, אנחנו הפרובינציאלים. ישמור אלוהים! נותר עוד מספיק כדי לשתות לחיינו. טוב! אז לחיים! אני יורק על פניו של הזמן שהתמיר אותי!''
לא מצאתי מה לומר באותו מקום, לכן לא אמרתי דבר. חלק ממני רצה להסכים איתו, אבל רק חלק. וחלק ממני די הצטער על כך שהוא גמע את הברנדי ולא השאיר טיפה.
אחרי זמן-מה הוא אמר, ''אני לא חושב שאמשיך לטפס הלילה,'' ונראה לי שמוטב כך. אני עצמי החלטתי שלא להמשיך לטפס הלאה, וכך הסתובבנו, הצרנו את הסיבוב שלנו, למטה, סביב ושוב למטה, ואני ליוויתי את האיש הטוב לביתו.
פיסות וקרעים. פיסות –
תפסתי את קצה מהדורת החדשות המאוחרת מאוד לפני שנכנסתי למיטה. זו היתה ידיעה מפזרת ערפל לגבי אחד פול באיילר, פרופסור לגיאולוגיה, שהותקף על-ידי ונדאלים בסנטרל פארק בשעת ערב מוקדמת, ובנוסף על הכסף שהיה בכיסיו, שדדו ממנו המנוולים את לבו, כבדו, כליותיו וריאותיו.
איזושהי סערה באקווריום האפל מעל לעמוד השדרה לאחר מכן התיזה חלומות, מתכונות עמידות בפני זיכרון כמערבולת של פנסי לילה, בשוליים הדקיקים, השקופים, של התודעה, חוץ מאשר ה-אתה מרגיש, בכור? שבוודאי נמשך לאורך זמן ארוך עד לאינסוף יותר מאשר היתר, משום שלאחר מכן, זמן רב לאחר מכן, עורר אותו הקפה השלישי של הבוקר וגילה בו שמץ של סחרור, של צבע.
מִפתחים בחול (Doorways in the Sand)
מאת רוג'ר זילאזני (Roger Zelazny)
תרגום: דורית לנדס
הוצאת עם עובד, 2003
215 עמודים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
ישר כוח!
backdoorslam יום חמישי, 22/01/2004, שעה 21:57
|
|
|
 |
|
|
|
|
ספר טוב
שרי יום שישי, 23/01/2004, שעה 15:03
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
