עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
ברוך הבא כאוס
פרקים לדוגמה / קייט ווילהלם
יום שני, 16/06/2003, שעה 9:53
ספרה של קייט ווילהלם
|
|
1
יו לַסַטֵר עמד כשגבו אל החלון, מביט בלויד פירסון מתפתל. הם היו במשרדו של פירסון, חדר מרוהט עם מכתבה ומדפי ספרים שסיפקה האוניברסיטה, נטולי אישיות בדיוק כמו פירסון עצמו. הוא היה אחד מאותם אנשים שבדיעבד אף אחד לא הצליח לזהות, כל כך ניטרלי עד שיכול היה להתפוגג בערפל, להתמזג עם הנוף ולהיעלם לעד.
לויד פירסון הפסיק לנענע את העיפרון בעצבנות ונשם מלוא ריאותיו. ''אני לא יכול לעשות את זה'', אמר בצדקנות, בעודו בוחן את העיפרון. ''זה לא יהיה אתי, ומלבד זאת היא תערער. היא אפילו יכולה לטעון לאפליה מינית''.
''היא לא תערער. תאמין לי, היא לא תעשה מזה עניין''.
פירסון הניד בראשו. הוא הציץ בשעון היד שלו, ואז אימת את הממצאים עם שעון הקיר.
לסטר החניק צחקוק.
''תעשה את זה, או שאעקוף אותך'', אמר בנועם. ''זה מצחיק איך שאנשים שונאים לטפל בעניינים שיכלו להיפתר בדרג נמוך יותר, אתה יודע?''
''אין לך זכות!'' קטע אותו פירסון. הוא הביט בלסטר, ובמהירות שב והסיט את מבטו. ''זה בלתי נסבל''.
''אתה צודק במאה אחוז. הדיקן מק'רורי, נכון? במקרה יש לי את המספר שלו איפשהו כאן. אני משער שהמזכיר שלך יחייג בשבילי?'' הוא חיפש את פנקסו ואז עצר, מחזיק אותו פתוח.
''אני רוצה לדבר עם הממונה עליך, הבוס שלך, מי שזה לא יהיה''.
לסטר משך בכתפיו. ''יש לך חתיכת נייר? אכתוב בשבילך את המספר''. פירסון הושיט לו פנקס והוא שרבט את המספר. ''זה באזור החיוג של וושינגטון. חייג בעצמך, אם לא אכפת לך. יש לך קו חיוג חיצוני, נכון? וזה הקו הישיר שלו, המזכיר האישי שלו יענה. פשוט אמור לו שזה בעניין ציפור הטרף. הוא כבר יעביר אותך''.
''המזכיר האישי של מי?''
''שר ההגנה'', אמר לסטר, כאילו מופתע מכך שפירסון לא זיהה את המספר.
''אני לא מאמין לך''. פירסון חייג את המספר.
לסטר פנה לעבר החלון. הקמפוס נראה כמו עיסה של בניינים אדומי לבנים, שלג מלוכלך ויותר מדי אנשים בני אותו גיל. אלוהים, הוא לא היה מצליח להחזיק מעמד בחברת המוני הצעירים שהיו עסוקים כל הזמן בַּמִינִי-ייסורים ובמיני-משברים ובמיני-הצלחות שלהם. אפנת היוניסקס שולטת כאן. בבגדי החורף הכהים כולם נראים אותו דבר. הנוף נראה כמו תרגיל ברישום פרספקטיבה: אותם הבניינים, אותו השלג, אותן הדמויות העמומות החוזרות ללא סוף. הוא הקשיב לפירסון המדקלם את המסר שלו על אודות ציפור הטרף, ורגע לאחר מכן:
''לא משנה. אני מצטער על הטרחה. לא אמתין. זה בסדר''.
לסטר חייך לעבר הנוף העגום, אבל כשפנה לעבר החדר לא ניכר בפניו שביב של הומור. הוא משך את הפתק, הניח אותו בתוך מאפרה והעלה אותו באש. אחרי שנשרף כתש את האפר ביסודיות, ואז רוקן אותו לפח האשפה. הוא אחז בעט בשיפוע, בחן את פיסת הנייר הבאה, ואז החליק את הפנקס לכיסו. הוא שמר על קול נקי משעשוע כשאמר, ''אתה לעולם לא תשתמש במספר הזה שוב, או אפילו תזכור שהשתמשת במספר כזה. בעצם, הביקור כולו מסווג, וכל מה שקשור אליו. ברור?''
פירסון הנהן באומללות.
כעת לסטר חש כלפיו בוז ותו לא. הוא לא נלחם מספיק. ''אם כך, פשוט תגיד לה שאין שום סיכוי שתקבל אישור לחופשה ללא תשלום. יש לך בערך שעה עד שהיא תגיע לכאן. אתה כבר תחשוב על עשרות סיבות טובות מספיק שבגללן המחלקה שלך לא מסוגלת להסתדר בלעדיה''.
הוא אסף את מעילו וכובעו מהכורסה עליה השליך אותם ועזב מבלי להביט לאחור.
לָייל טֵייני לעולם לא תדע מה קרה, חשב בסיפוק בעוצרו ליד מדרגות בניין המחלקה להיסטוריה כדי ללבוש את מעילו. הוא הלך לדוכן אגודת הסטודנטים וקנה מילקשייק בטעם מאלט, לקח כתב עת לביקורת שירה, קנה עט ואז צעד לעבר רכבו והמתין. רוב השירים היו זבל, אבל כמה מהם היו לא רעים. טובים מכפי שציפה. הוא קרא שוב אחד מהם. נחמד. אז ראה אותה יוצאת ממכוניתה. לָייל טֵייני היתה בעלת גובה ממוצע, רחבה מעט לטעמו. הוא העדיף נשים דקיקות והיא היתה עגלגלה ורכה. חמישה קילוגרמים, העריך. היא צריכה להיפטר מחמישה קילוגרמים כדי להיראות מספיק רזה בשבילו. הוא אהב עצמות לחיים בולטות, ושהלחי עצמה תהיה נטולת עגלגלות. שערה היה קצר ומקורזל, חום כהה עם שמץ של אפור, כאילו סבלה ממחסור בחומר כשצבעה אותו. הוא ידע כל כך הרבה עליה, עד שהיא היתה נדהמת לו ידעה שמישהו תיעד מידע כזה ושניתן בכלל להשיגו. הוא הכיר את הצלקות שלה, את ההיסטוריה הרפואית שלה, את ציוניה בקולג', את הכנסתה והוצאותיה... היא היתה קופצנית: הוא גיחך כשקיפצה בקלילות בשלג המומס שכיסה את אבן השפה בכניסה לבניין. זה היה נחמד, לא הרבה נשים נשארות קופצניות בגילה: שלושים ושבע שנים, ארבעה חודשים ושישה עשר ימים.
היא נעלמה בתוך הבניין. הוא הציץ בשעונו והתערב עם עצמו. שמונה עשרה דקות. זה ייקח שמונה עשרה דקות. למעשה זה לקח עשרים ושתיים. כשהופיעה שוב, הקופצניות נעלמה. היא צעדה במורד המדרגות מביטה היישר קדימה, מפלסת את דרכה בשלג המימי. לאחר מכן חצתה את הכביש מבלי להביט לצדדים, מהווה סכנה למי שרק יעז להתעמת אִתה. היא הגיעה למכוניתה ופתחה את הדלת בחוזקה, החליקה פנימה ונסעה משם במהירות מופרזת. זה מצא חן בעיניו. בלי בכי. בלי מבט סנטימנטלי אחרון על הנוף. נחישות פשוטה וטובה. יו לסטר אהב לדעת הכל על אודות האנשים בהם השתמש. זה עתה זכה במידע על אודות לָייל טֵייני שאף אחד לא יכול היה לספר לו. הוא הרגיש שהוא מכיר אותה קצת יותר טוב כעת משהכירהּ באותו בוקר. הוא שרק בזיוף כשסובב את המפתח, התניע את הרכב השכור ועזב את שטח האוניברסיטה. היא תסתדר, אמר לעצמו בביטחון. היא תהיה בסדר גמור.
לָייל שפתה קומקום קפה וצעדה בעודה ממתינה שירתח. ספר הביכורים שלה נח על השולחן ונראה פתאום כה קטן, שברירי מכדי לשאת את משקלה, על אף שזה בדיוק מה שהיה עליו לעשות. על כריכת הספר היתה תמונה של נץ במעופו. אור השמש גרם לזנב האדמדם לבהוק באדום עז. הספר היה על נצים, על המילה נץ, על אנשים הדומים לנץ. זה לא היה ספר על ידיעת הטבע, או על צפרות, או על איזה תחום מאוד ספציפי, אבל הוא זכה לפופולריות, ובשבוע שעבר נכנס לרשימות רבי המכר. מזל מקרי, כמובן, שיש סיכוי קלוש בלבד שיתרחש בשנית. היא לא היתה סופרת, והיא לא באמת ידעה משהו על ציפורים בכלל ועל נצים בפרט, מלבד הדברים שעלו ממחקר והתבוננות שערכה במשך חמש השנים במהלכן כתבה את הספר. הספר היה כה מרוחק מתחום ההיסטוריה בו עסקה, עד כי במחלקה שלה אפילו לא החשיבו אותו במניין הפרסומים שלה.
המחלקה שלה לשעבר, תיקנה את עצמה ומזגה את הקפה. אז התיישבה ליד השולחן, בהתה בספר, ושחזרה במוחה את ארוחת הצהרים פעם נוספת.
בובי קוניירס, עורך הספר, ומַל לווינסון מכתב העת ציפורים היו משוכנעים שספר המשך שיעסוק בנשרים יהיה מצליח באותה מידה.
''שקלי זאת, לָייל'', אמר מַל ברצינות, פונה אליה בשמה הפרטי מבלי שיתבקש לעשות זאת. ''אנחנו רוצים את המאמר. אני יודע שעשרת אלפים זה לא המון, אבל אנחנו נשלם על ההוצאות שלך, וזה ישתלם. ובובי יכול להבטיח לך חמישה עשר אלף מראש על הספר. אל תגידי לא לפני שתחשבי על זה''.
''אבל אני לא יודעת כלום על נשרים, שום דבר. ואורגון? למה שם? ודאי ישנם נשרים במקומות נוספים''.
מַל הצביע על גזיר העיתון שהביא עמו: מכתב לעורך של כתב עת מתחרה. הוזכר שם זן הנשר הגדול שנראה לאורך רצועת החוף של אורגון במשך שנתיים רצופות, דבר המרמז על קינון בסביבה.
''החלק הזה של אורגון נראה כמו יער בראשית'', אמר. ''ונשרים מזן הנשר הגדול נמצאים בסכנת הכחדה. יתכן שזהו אתר הקינון האחרון בחוף המערבי. אלה יהיו מאמר וספר נהדרים. תאמיני לנו, שנינו מסכימים בנדון, זה יהיה אפילו מוצלח יותר מהנץ. הייתי רוצה לקרוא לו ציפור טרף''.
בובי הנהן. ''אני מסכים אתו, לָייל. זה יצליח''.
היא לגמה מהקפה, עדיין בוהה בספר. בתיק המסמכים שלה היו החוזים, מפה של אורגון, מפה נוספת של אותה רצועת חוף והעתק של מאמר על נשרים שמַל מצא באחד המדורים בכתב העת שלו.
''ומה אם לא אצליח למצוא את הקן?'' שאלה, מבינה תוך כדי כך שהיא עומדת לעשות זאת.
''זה די קשה להסתיר קן של נשר'', אמר מַל, מחייך מאוזן לאוזן, יודע שהשתכנעה. אז החל לדבר על נשרים, ובמשך יתרת השעה שבילו יחד נדמה היה שכולם יודעים שהיא תלך לאורגון, תחפש את הקן בגבעות המשוננות, תתקין מסווה לצילום ותתחיל לחפש אחר העובדות, הרכילויות, המיתוסים וכל דבר אחר שיראה לה נחוץ להשלמת ספר באורך מלא.
והיא אכן רוצה לעשות את זה, הזכירה לעצמה בנחרצות, וניסתה לא לחשוב על מה שיקרה אם הספר ייכשל. אם לא תצליח למצוא את הקן, אם הנשרים לא מקננים שם השנה, אם... אם... אם... היא תצטרך להיפגש עם פירסון ולבקש שיחזיר לה את משרתה, או ללכת לאיזשהו מקום אחר ולהתחיל מחדש. בחטף הרהרה בהגשת תלונה על אפליה נגד פירסון והאוניברסיטה, אבל ויתרה על הרעיון. זה לא הסגנון שלה. אף אחד לא הכריח אותה לעזוב, ואף אחד לא הבטיח לה חופשה ללא תשלום לצורך עבודה שאינה קשורה לתחום שלה. פירסון הסביר לה את זה בנימה ההגיונית ביותר שלו, זו שתמיד גרמה לה לרצות להכות אותו עם קרפיון רטוב. מחשבה חולפת על הסיכוי של אשה בגילה להשיג עבודה בתחום ההתמחות שלה חלפה ונעלמה מבלי שתזכה לתשומת לב הולמת ברגע שהחלה לחשוב ברצינות על הקשיים שבמציאת קן נשרים בגבעות המיוערות והתלולות באזור החוף של אורגון.
היא הניחה את הספר על כיסא, פרשה את מפת החוף והחלה להתעמק בה. הקן יהיה במרחק של מייל או שניים מהמים, והמקומות בהם נראו הציפורים סומנו בבירור על גבי המפה – אזור שאורכו חמישה עד שמונה מייל ורוחבו בערך שניים. זה יהיה אפשרי, אם יהיה לה מזל, ובתנאי שאותו קורא שצפה בהם צדק, ובתנאי שהנשרים חזרו השנה...
לָייל ישבה על קצה מיטתה ושוחחה בטלפון. במהלך השבוע האחרון ארזה את רוב החפצים שתיקח עמה, והעבירה לחדר העבודה את הדברים שלא רצתה שדיירי המשנה שלה ישתמשו בהם. היא תנעל את הדלת ותשמור את המפתח אצלה. באורח פלאי כמעט נמחקו הבעיות מנגד עיניה. היא שמעה את חברתה ג'קי מפצירה בה לשקול שוב את החלטתה, בעוד מוחה נודד למחשבות על דברים שהיא עדיין צריכה לעשות. המחאה בנקאית כדי לפתוח חשבון בכפר סלמון קי, עוד סרטי צילום ונייר הדפסה...
''ג'קי, זה לא שאני ילדה שמעולם לא עזבה את הבית'', אמרה, משתדלת לשמור על טון רגוע. ''וחוץ מזה, ממש נמאס לי ללמד. לא הבנתי כמה נמאס לי עד שעזבתי. אלוהים! לבדוק את כל העבודות האלו!''
דקה לאחר מכן היתה אסירת תודה לפעמון הדלת שאילץ אותה לקטוע את שיחת הטלפון. ''ארוחת צהרים? בטח. אגיע'', אמרה וניתקה, והלכה לפתוח את הדלת.
האיש היה בגובה מטר ושמונים כמעט, אבל כפוף. היו לו פנים גדולות. לעתים רחוקות ראתה תווי פנים רחבים כשלו: עיניים גדולות עם ריסים כבדים וארוכים וגבות עבות וכהות בצבע חום, אף שיכול היה לרכז אליו את מלוא תשומת הלב לו היה על פרצוף קטן יותר, ופה שמתאים לדלעת של ליל כל הקדושים. הפה התרחב אפילו יותר כשחייך.
''גברת טֵייני? האם תוכלי להקדיש לי כמה דקות מזמנך? שמי יו לסטר, ממחלק הסמים''. הוא מסר לה תעודה מזהה והיא החלה לפתוח את הדלת. הוא החזיק אותה פתוחה לרוחב הסנטימטרים האחדים שהשרשרת אפשרה.
''גברתי, אם לא 'כפת לך, תבדקי את התעודה המזהה והתמונה, השווי אותה לפרצוף שלי ואם זה נראה לך בסדר, תפתחי את הדלת''. הבעה של סבל היתה על פניו כשאמר זאת.
היא נהגה לפי הנחייתו ואז הכניסה אותו, חושבת שהוא בוודאי מחפש מקור מידע או משהו כזה. היא חשבה על מבטם המזוגג של כמה מתלמידיה. כהרף עין התחלפה המחשבה בהקלה משום שזה כבר לא עניינה.
''איך אוכל לעזור לך, מר לסטר?'' היא הצביעה על כורסה בלית ברירה, מקווה שהוא לא ייענה להזמנה-לכאורה.
''את לבד?''
היא הנהנה.
''טוב''. הוא השיל את מעילו ואת כובעו והניח אותם על הספה, ואז שקע בתוך הכורסה שהצביעה עליה. ''מתכוננת ליציאה?''
היא קפצה בהפתעה אבל אז, כשהעיפה מבט על הדירה, החליטה שכל אדם בעל זוג עיניים יכול להבין שהיא נוסעת לאנשהו. ''כן. בשבוע הבא אני יוצאת לטיול''.
''אני יודע. אורגון. סלמון קי. בית דונלווי בערוץ סלמון''.
הצמרמורת שחשה היתה כגוש קרח עמוק בתוכה. ''מה אתה רוצה, מר לסטר?''
''איך למדת ת'טריק הזה?'' שאל בסקרנות אמיתית. ''אף פעם לא הוכשרת בריגול''.
''אני לא יודעת על מה אתה מדבר. בבקשה תואיל לומר לי לשם מה באת. כפי שאתה יכול לראות, אני די עסוקה''.
''מרשים מאוד. את פשוט נסוגה קצת וממשיכה ממקום בטוח. מאוד יעיל. מרתיע במיוחד את מי שלא מכיר את השיטה. ובחיי, את ממש טובה בזה''.
היא המתינה. הוא יודע, חשבה, שבפנים היא קפואה: זו דרכה להתמודד עם כעס, פחד, זעם? מאוחר יותר היא תנתח את התחושות השונות. ויו לסטר, כך תבין, גם הוא נסוג מעט, צופה, מחשב, מעריך אותה לאורך כל הדרך.
''או.קיי, אגש ישר לעניין'', אמר. ''בלי משחקים, בלי פנייה לנאמנות או לחוש הצדק שלך, או למשהו אחר. אנחנו, המחלקה שלי ואני, מבקשים את עזרתך בעניין רגיש. אנחנו רוצים שתשיגי בשבילנו טביעת אצבעות של חשוד''.
היא צחקה בהקלה. ''אתה לא רציני''.
''דווקא כן, רציני להחריד. בית דונלווי הוא במרחק קפיצה ממקום אחר, ששוכן על הצוק הסמוך המשקיף אל האוקיינוס. באותו בית ישנו אדם שאנחנו מאוד רוצים לתפוס. אבל אנחנו חייבים להיות בטוחים. אנחנו לא יכולים לרמוז לו שאנחנו רודפים אחריו. אנחנו צריכים מישהי כל כך תמימה, כל כך לא מזיקה, עד שלא יקדיש לה מחשבה נוספת. את מעבירה לו תמונה להסתכל בה, הוא מחזיר לך אותה ואת מניחה אותה בזהירות במעטפה שניתן לך. סוף הסיפור. זה כל מה שאנחנו רוצים. אם זה האיש שלנו, נדאג לעקוב אחריו כדי שיוביל אותנו לחשובים ממנו ואז נלכוד את כולם. הם מבריחים שני שלישים מכל הקוקאין, החשיש והאופיום שמגיעים לארצות הברית כיום''.
הוא ידע שקלע בול משום שפניה הפכו כה נטולי הבעה, כאילו פוסלו בשעווה. היה זה צבע של משהו שמת לפני זמן רב.
''זה נבזי'', אמרה בקול נמוך.
''אני מצטער'', ענה. ''אני באמת מצטער. אבל אנחנו נואשים למדי''.
היא הנידה בראשה. ''בבקשה לך'', אמרה בקול נמוך. כהרף עין התפשט גוש הקרח. גופה הקפוא נפרד ממנה. היא למדה לעשות זאת בזמן שהיא בוחנת את עצמה, לצאת מהתמונה כדי להתבונן בעצמה עושה דברים משוגעים – מחפשת גלולות בערפל של אלכוהול, נוהגת במהירות של מאה עשרים קילומטר לשעה אחרי בילוי בבר... זה היה תכסיס טוב, הוא צדק. זה אִפשר לה לשרוד אז. זה יעזור לה לעבור את הדקות הקרובות עד שיעזוב.
''גברת טֵייני, הילד שלך לא היה היחיד, ובכל יום הסטטיסטיקה רק הולכת וגדלה. והיא תמשיך לגדול יום אחרי יום. עזרי לנו לשים לזה קץ''.
''יש לכם מספיק סוכנים. אתם לא צריכים לגרור לתוך זה מישהו מבחוץ''.
''אמרתי לך, זה חייב להיות מישהו תמים לגמרי, מישהו שלא יפקפקו במניעיו. את תשיגי את התמונות ואת הסיפור שלך, זה מספיק מוצדק. החוזים טובים. אף אחד לא יֵדע שעזרת לנו''. הוא קם, פסע לעבר מעילו ושלף מעטפה מבודדת גדולה מהכיס הפנימי. ''גברת טֵייני, אנחנו חיים בטוב שבזמנים וברע שבזמנים. אנחנו רוצים לרסק את אותו מעגל של יבואני עילית. אנשים כאלה גורמים לזמנים אלה להיות הרעים שבזמנים. זהו עסק מלוכלך, בסדר, אני מסכים אִתך. אבל מותו של מייק היה מלוכלך יותר. מנת יתר בגיל שתים עשרה. זה מטונף לגמרי, לעזאזל''. הוא הניח את המעטפה על קצה השולחן ליד הספה. ''תני להם לעשות את הצעד הראשון. אל תנסי לכפות את עצמך עליהם בכל דרך שהיא. האיש הוא סול ורתר, בן שישים ושתיים או שלוש, תרבותי, אדיב, קרוב לוודאי בודד להחריד. והבחור שנמצא שם אִתו, טבח, נהג, שיפוצניק, שומר ראש, מי יודע? מקסימום בן עשרים ואחת, מוצא מקסיקאי. הם ירצו לדעת מי את ולמה את שם. אל תסתירי כלום, כתב העת, הנשרים, הכל לגיטימי לחלוטין. הם יקנו את זה. את אוהבת מוסיקה. גם ורתר. את תמצאי את ההזדמנות. פשוט המתיני, וכשתגיע – נצלי אותה. אל תדאגי יותר מדי בקשר לשמירה על טביעות האצבעות אם ייגע בתמונה, או בכוס, או בכל דבר אחר. גם אל תתעסקי בזה יותר מדי. בתוך המעטפה יש מעין אריזה, קודם כרכי אותה בעדינות מסביב לחפץ, ואז הכניסי אותו למעטפה ושימי בצד. אנחנו נשמור על קשר''.
הוא לבש את המעיל. כשהגיע לדלת הביט אליה שוב. ''את תסתדרי, לָייל. באמת. ואולי תצליחי להבין שאת אפילו מתנקמת בהם, גם אם רק קצת. זה יכול אפילו לעזור''.
ברוך הבא כאוס (Welcome, Chaos)
מאת קייט ווילהלם (Kate Wilhelm)
תרגום: טל וייס
הוצאת אודיסיאה, 2003
270 עמודים
ברוך הבא כאוס
הוצאת אודיסיאה
|
 |
|
