 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
כנפיים פרושות
סיפורים / אורי שגיא
יום ראשון, 18/01/2004, שעה 22:42
סיפור מתוך גליון מספר 9 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה
|
|
זוכרים את המערכון האלמותי ההוא של מונטי פייתון, אודות
התוכי אשר ''חלף עבר, חדל מלהיות, תוקפו פג והוא הלך לפגוש
את בוראו''? העוף אשר הוכרז, בסיום פיסקה המרגשת עד היום
אף את הקשוחים שבמבקרי הספרות, כ''תוכי לשעבר''? אף אחד מכם
לא שאל את עצמו, מן הסתם, מה קרה לפני כן. או אחר כך.
ואיך הפך התוכי למנוח בדיוק, ולמה כעת הוא פגר נטול חיים.
כדי לטפל בשאלות הרות גורל שכאלה אנו פונים, כמובן,
לסופרי המד''ב והפנטסיה. שלא תגידו שלא דואגים לכם.
הרברט, בהתקף של כעס תזזיתי ונשימה כבדה וחורקנית, משך בפראות את הכלוב מעל הוו המשתלשל מהתקרה, והציב אותו על לוח עץ המהגוני המלא בסימנים המוזרים הכתובים בצבע לבן. תנועתו הפראית העבירה בכלוב רעידות שוחקות מַקור. הוא החל לומר את ההשבעות במהירות מיומנת, ולאחר זמן קצר חש התוכי בתחושה המוכרת, כמעט כמו זכרון גזעי מר.
החדר החשיך כאילו מחסום בלתי נראה הוצב בין פנים החדר ובין אור השמש. נפחו של החדר גדל לפתע, והוא הפך אינסופי, גבולותיו רחוקים מכדי שעיני התוכי יוכלו לראותם. בקצותיו נבעה אפלה ממקום בו לא היתה משמעות לאור ולחושך, ובמרכזו אור השמש החיוור שלא הצליח להפיץ את עצמו ולחמם. החדר הפך לגשר, לחיבור בין שני העולמות. ובלב החיבור הזה נמצא התוכי, מחטט ומחליק במקורו את נוצותיו הירוקות.
צל מגובש הופיע בקצה האינסוף, ודמה להפרעות הראיה שהחלו לפקוד את התוכי לאחרונה. אבל הוא היה דבר אחר. הצל הלך והתקרב אל לב הגשר, בהשראת הזימון, נמשך אל מערבולת שרק הוא יכול לראות, כמו הסימנים הבלתי נראים בהם נעזרו יונים בניווטן. התוכי חש, יותר מאשר שמע, את הקול החלול נוקש על מוחו. ''שלום, תוכי. איך אתה מרגיש?''
דבריו הלמו בתוך הדממה. ''סביר, בהתחשב במצב. למרות שאני מזדקן. אני מרגיש את הזקנה מטפסת עלי כמו הטחב במקלחת של הרברט. אבל בניגוד אליו, אני לא יכול לחסל את הזקנה האוכלת בי עם חומר מדביר. אתה מוכרח לעזור לי!''
הקול התעלם מהפזרנות המילולית. ''אני יכול רק לנסות. אעשה כמיטב יכולתי''.
היתה זו הפעם הראשונה בה הסכים הקול לפעול למען התוכי, והתוכי היה מחייך אליו באושר, אילו רק היו לו שפתיים במקום מקור. אבל בניגוד לתוכי, לא יכול הקול להתעלם מכללי הזימון. הוא הפך רשמי יותר. ''זומנתי. האם אתה מסכים לשאת אותי במהלך הזימון?''
התוכי רצה להרהר מעט בשאלה, לבדוק בינו לבין עצמו אם הוא מוכן. אם הוא יכול לשאת זימון נוסף. אם הוא יכול להסתכן בתוצאות הידועות, בכאבי גילו שינסוק לפתע בעקבות הזימון. הקול אמר, ''אם תרצה את עזרתי, עליך להסכים לשאת אותי''.
הטיעון הזה הכריע את הכף. מובן שלא היתה לתוכי ברירה. הקול לא יכול לשוחח עם הרברט אלא אם התוכי ישא אותו. לכן ענה, ''אני מסכים''.
התוכי חש את התחושה המוכרת של מוחו הנקרע מעצמו ונדחק לפינה קטנה, כמו קליפת עץ מתקלפת, בעוד תודעה אחרת, שונה וזרה, נכנסת במקומו. אימה עלתה בו, שעה שמאחזי תודעתו בגופו הלכו וקטנו, הלכו ונקרעו ממנו. אבל ההשתלטות לא היתה מוחלטת. חלק ממנו נותר שם, בתוך מוחו, דחוס כתולעת במסתור, צופה סביל במחזה שלפניו.
המקור שלו נפתח, וקול בקע מתוכו. קולו של התוכי, מונע על ידי הנוכחות האחרת. ''רצית לדבר אִתי, הרברט?''
''כן, סבא''.
''אני מקשיב''.
''שוב התקשרו אלי מהבנק לפני כמה דקות''.
''ואיך זה קשור אלי?'' אילו יכול, היה הקול מחייך. אבל מקור של תוכי לא מסוגל לכך, וההומור שבדבריו נעלם מהרברט. ''כבר אין לי חשבון בנק פעיל. למעשה, אין לי בכלל חשבון בנק''.
''אתה יודע שלא זה מה שאני רוצה''. עיניו של הרברט נעשו חולמניות לרגע, ובפינתו הקטנה והצפופה ידע התוכי על מה אדוניו חושב. על מילכוד 22, על שייקספיר שנותן הרצאות קבועות בחוג לספרות באוניברסיטת קיימברידג', על מובי דיק. הרברט רוצה לכתוב ספר גדול. גדול באמת. נצחי. שיהפוך אותו מסופר אלמוני לסופר מפורסם. ספר שלא יצטרך לפרסם בשם עט, כמו בן עשרה המתבייש לבקש חברות מילדה בכיתתו.
ספר שיגרום למנהל הבנק שלו להפסיק להציק לו בטלפונים זועמים.
''אני יודע מה אתה רוצה, הרברט''. הסבא פרסם בימי חייו ביוגרפיה וכמה סיפורים קצרים. התרומה הכספית שלהם לחשבון הבנק שלו היתה זעומה כתרומתן של דמעות למפלסו של אגם. מעטים זוכרים את שמו בגלל ספריו. אבל להרברט זה מספיק. הוא קרא את הביוגרפיה של סבו, והוא החליט שלסבו יש מספיק כישרון. והוא בטוח שסבו צריך לעזור לו, כי כך אמורים לעשות קרובי משפחה. סבו צריך לעזור לו, וסבו צריך לעשות כן מבלי לבקש על כך קרדיט, כמו ג'יימס ג'ויס וג'פרי צ'וסר.
הכמיהה הקשתה את פניו של הרברט כפני סלע שנחרץ במפולת. ''אתה חייב לעזור לי! אתה יכול לתאר לעצמך כמה קשה להתקיים כיום כסופר. כל כך הרבה מהסופרים הטובים ביותר ממשיכים עוד לכתוב. מרק טווין, דוסטויבסקי, טולקין. אני לא יכול להתמודד אִתם לבדי. אתה חייב לעזור לי!''
הסב נאנח, והמקור נפתח מבלי להשמיע קול. שני בני המשפחה ניהלו את אותה שיחה, פחות או יותר, בכל פעם בה הוא זומן. הסב, לפחות, ניסה לגוון את דבריו מדי פעם. להתלוצץ מעט, לגוון את תשובותיו, לנפנף בכנפיו הירוקות של התוכי, לגרד עם המקור את הנוצות המדובללות תמיד. אבל הרברט, בהיותו דבוק למטרתו כמו עלוקה ביער גשם, לא סטה ולו לרגע מעקשנותו. את הסב, שתמיד אהב שינויים וריגושים כל עוד הם במידה, החלה התנהגותו של נכדו להטריד.
''אתה רוצה עזרה? הרי לך עזרה! שיעור מספר אחת בכתיבת ספרים: דע והבן את מה שכל סופר יודע!'' הכעס הקל של הסב הורגש בנפנוף כנפיים זועף ופראי. הרברט, עד כמה שהתוכי יכול לשפוט, לא הושפע מהמחווה. מה יודע אדם על חייהם ונימוסיהם של תוכים? ''מטרתו של סופר היא לספר סיפורים לא רגילים. אף אחד לא רוצה לקרוא סיפורים רגילים על אנשים רגילים שלא קורה להם כלום. אנשים רוצים לקרוא על הדברים הלא רגילים. על הדברים הבלתי צפויים. על המאבק האובססיבי של אחאב בלוויתן. על חייו של אומן דגול וגאון כמו מיכלאנג'לו. את מי מעניין לקרוא על החיים הרגילים וחסרי העניין של אדם שקם בבוקר, הולך לעבוד, חוזר בערב, מזמן את הוריו שמתו בטרם עת, והולך לישון עם ואליום? אף אחד לא רוצה לקרוא על זה. ובאמת, אתה תמיד חושב על הביוגרפיה הקטנה שפרסמתי. הסיבה שהיא קריאה ומהנה, הסיבה שאהבת אותה, הסיבה שהיא הצליחה למכור כמה עותקים, היא שחיי היו בלתי רגילים, ושגם את החלקים הרגילים של חיי הצלחתי לתאר באופן בלתי רגיל. את זה אתה צריך ללמוד. עד שלא תלמד את זה, לא תוכל להיות סופר גדול. עד שלא תלמד להשאיר את הראש פתוח לקלוט את הדברים הבלתי צפויים והלא שגרתיים שבחיים, לא תצליח לגעת בנושאים בני אלמוות של הקיום האנושי. ואם לא תצליח לגעת בהם, לא תוכל לכתוב ספר נצחי וגדול באמת. עד אז, תמשיך לכתוב רומנים זולים''.
הרברט נשך את שפתו התחתונה והשפיל מעט את ראשו בתנועה שאפילו התוכי כבר ידע לזהות. אטימותו היחסית של הנכד היתה עניין פלאי מעט בעיני הסב, כפי שידע התוכי כתוצאה משיתוף הנשמות שחלקו בזמן זימונים. כעת התפלא הסב על כך שהביקורת שלו הצליחה לחדור את אטימותו האובססיבית של נכדו בעל הראש הסלעי.
''נכדי. אני לא אוהב להרצות או להטיף מוסר. אבל אם אתה רוצה להגיע לקצה הפירמידה, אתה חייב ללמוד לטפס''.
''אתה צודק, סבא. אני אנסה... לצפות לבלתי צפוי, כמו שקראת לזה. ואולי גם כדאי לי לקרוא את מובי דיק''. לחייו האדימו מעט, צבע שהתוכי כמעט ולא ראה בפני אדונו. ביישנות? ממתי הרברט מכיר בקיום המושג? האם הוא אפרוח הלומד לעוף?
''כשאהיה מוכן, כשאלמד לראות את הדברים הבלתי רגילים בחיים, אז תעזור לי?''
תדהמתו של הסב זהה לזו של התוכי. מסתבר שגם המתים יכולים להיות מופתעים. יש חדש תחת השמש. ''אם תרצה בעזרתי, אעזור לך. כשתהיה מוכן''.
הרברט אומר את המלים שמסיימות את תוקף הזימון. בשעה שהקישור הולך ומתפוגג, יש לתוכי ולסב זמן קצר לשוחח ביניהם.
''אני לא יכול לעשות עוד דבר כדי לעזור לך מעבר לזה'', אמר הקול החלול בתוך ראשו של התוכי.
''אני מסכים. מעכשיו הכל תלוי בי. אני לא חושב שהרברט יהיה מוכן יותר ממה שהוא עכשיו''.
''באמת לא. אל תבזבז את ההזדמנות, תוכי. אסור לך לבזבז אותה. הרברט אולי לא מושלם, ולי, בתור סבא, קשה מאוד להודות בזה, אבל יש מעט מאוד אנשים שמתאימים יותר ממנו למה שאתה רוצה לעשות. ואתה חייב להצליח. אתה יודע את זה, נכון?''
כן. התוכי ידע. הוא חש את משא האחריות על כנפיו כמו שהוא חש את השנים הנערמות עליו, במהירות רבה מדי, כמו מפולות, עם כל זימון שהוא חווה.
תוקף הזימון פג. אור השמש והחיים שמחוץ לחדר החלו לחזור אל הדירה, בעוד ממדיו של החדר חוזרים למידות נתפסות. נוכחותו של הקול בתוך מוחו של התוכי הלכה ונחלשה ככל שנרגעה המערבולת הבלתי נראית, והתוכי אמר דומם, ''תודה'', מבלי לדעת אם הסב שומע אותו.
תודעתו קיבלה שליטה מחודשת על מוחו. שני אוהבים נפגשים, והאיחוד שלהם שמח מאין כמוהו. לאחר האיחוד המשמח, כמו בכל הזדווגות או זימון, תוקפת אותו תשישות נוראית. כל אורגזמה היא מוות קטן, אבל במקרה זה חסרה לו האורגזמה.
הדירה בה חי התוכי היא דירת חדר אחד. מהמקום בו נמצא הכלוב שלו, באחת הפינות, רואה התוכי את הדירה כולה. מצד אחד נמצא החלון היחיד בדירה, גדול אך במעט מהכלוב שלו, ולו תריס לבן מאובק וחורק. מבעד לחלון תמיד רואה התוכי ערפיח, אף פעם לא ענפים ועצים וציפורים מזמרות. מתחת לחלון נמצאת המיטה הנמוכה של הרברט, עליה התעורר עכשיו משנת הצהרים שלו. הוא תמיד השתמש במצעים לבנים. בקיר לידו נתלה הכלוב של התוכי נמצאת דלת הדירה, חומה ועבה. ממול למיטה, בצמוד לקיר, ניצב שולחן העבודה של הרברט, מעץ חום צהוב וזול, ועליו מחשב קטן ואפור. השולחן תמיד מלא בניירות שנערמים בחוסר סדר ובחפצים קטנים בהם יכול הרברט לשחק בזמן העבודה. מול התוכי נמצאים מטבחון קטן, בו תמיד היו כלים מלוכלכים וקופסאות קרטון של מזון מהיר שהוזמן בטלפון, ומקלחת קטנה ומלאת ירוקת עם שירותים, שהופרדה משאר הדירה בדלת עץ דקה ואדמדמה.
התוכי קפץ מטה בכלובו המגביל ואכל כמה גרעינים. ההתרגשות לקראת מה שעמד לעשות נטלה ממנו את מעט התיאבון שנותר בו בחיי הכלא הצר הללו. הוא לגם מעט מים והשתמש במקורו הלח לנבור בנוצותיו המדובללות.
הרברט התיישב אל מול המחשב. השמש צבעה את גבו בשעת השקיעה שלה, גוועת לאיטה ומדממת אל תוך הנוף האורבני מלא פסגות המגדלים. למולו שכב העיתון היומי ובראשו כותרת גדולה על השלמת בניית האבטיפוס הראשון לחללית המהירה מן האור על פי התיאוריה המשותפת של אינשטין ובוהר. הרברט ניסה להתרכז ושיחק בידיו בכדור גומי גמיש וקטן שהשמיע קולות מעיכה גררניים, כמו ציפורני קוף על קליפת עץ. ''משהו על... בלי מפלצות משולשות עיניים... אולי על המסע הראשון בחללית, ועל התגליות המרעישות שלה... אולי על מה שקורה לאנשי הצוות במסע הזה, על התחושה של מסע מעל למהירות האור... אולי סיפור על היסטוריה חלופית... על הדיעות שטוענות שמסע במהירות העולה על מהירות האור יהרוג את הנוסעים... זה יכול להיות נחמד. אחרי הכל... אותו דבר אמרו החרדים משבירת מחסום הקול ומנסיעת רכבות במהירות העולה על חמישים קילומטרים לשעה... על מסדר דתי סודי שמנסה להכניס את אנשיו לצוות האסטרונאוטים במסע הזה כדי לפגוש במשיח החדש שלהם''.
בכלובו התלוי, תחליף עלוב למכלאה בה נולד וגדל, ותחליף עלוב עוד יותר לעץ ירוק עלווה בג'ונגל בו מעולם לא חי אלא בחלומותיו המשונים, הביט התוכי באדוניו הממלמל בניסיון נואש לסחוט את היצירתיות מתוכו.
הרברט לא יהיה יותר מוכן מזה. אותו דבר נכון גם לגבי התוכי. הוא לא נעשה צעיר יותר, והוא לא יהיה חכם ונבון הרבה יותר ממה שהוא עכשיו. אם לא יפעל, הוא ימות בקרוב.
''צפה לבלתי צפוי''. התוכי מעולם לא דיבר לפני כן. לא מרצונו ולא באמצעות תודעתו. הוא חש מוזר מעט. ייתכן שחש כך כשניסה ללמוד לעוף, אבל אז לא היה מודע לעצמו, כך שהוא לא זוכר.
''אולי על עולם הנמצא בעצמו בתנועה מהירה מהאור...''
''צפה לבלתי צפוי'', ניסה התוכי שוב, ואימץ את קולו.
''או על שורת אסונות... הפוקדים...''
הוא מעולם לא חשב שהמכשול הראשון שלו יהיה השגת תשומת לבו של אדוניו. ''אולי על שליחת קופים למסע הראשון, שיהפכו לאלים של גזע נחות ששוכן בעולם עליו תנחת החללית'', הציע.
''אולי על שליחת קופים למסע הראשון...'' הסכים הרברט מבלי דעת. ''לא... זה קצת בעייתי...'' לפתע הרים את ראשו, והביט בתוכי בעיניים פעורות. ''אתה אמרת את זה''.
''צפה לבלתי צפוי, הרברט''.
''סבא? חשבתי שסיימתי את הזימון''.
''סיימת אותו. סבא שלך לא נמצא כאן. לא עכשיו. רק אני''.
הרברט העיף את הכיסא לאחור בהתרוממות פראית ממושבו. הדם אזל מפניו כמו נספג באדמה יבשה. ''חכה, הרברט. חכה. לפני שאתה נותן לדעות הקדומות שלך להשתלט עליך. אני יכול להציע לך את מה שאתה רוצה. אני הדבר הבלתי צפוי אליו עליך לצפות. חכה, הרברט!''
הרברט קפא על עומדו. דבריו של התוכי חדרו אליו לאִטם, כמו אבן השוקעת בביצה סמיכה. ''אני יכול לעזור לך להשיג את מה שאתה רוצה''. אין טעם לפנות לטוב לבו. הביצה לא משחררת את הקורבן, אלא אם כן הוא יכול להציע לה פרס גדול יותר. ''אני יכול לעזור לך להשיג את מה שאתה רוצה. צפה לבלתי צפוי''.
שפתיו של הרברט שכחו את טעמן של מלים. לא בקע מהן קול אלא חרחורי נשימה. ידיו רעדו בניסיון להפר את השיתוק. ''חכה, הרברט!'' הוא פרפר כמו חיה הלכודה בשיניו של טורף.
בתנועה פראית הוא השתחרר מההלם וברח בריצה מהבית, נעליו לא רכוסות ובגדיו המקומטים משינה עדיין עליו. דלת הבית נטרקה אחריו בכוח רב, הולמת באוויר בעוצמה שהכאיבה לאוזניו של התוכי.
בכלובו נפנף התוכי בכנפיו ועף, מתנגש בסורגים החלודים, מגיב לסערת הרגשות של אדוניו, כמו גם לסערת רגשותיו שלו. תגובתו של הרברט היתה אחת מאלו שצפה במהלך הכנותיו הארוכות כשורשיו של עץ. ולא היתה זו הגרועה מבין האפשרויות.
הרברט לא חזר לדירה הקטנה והמוזנחת במהלך שאר היום והלילה. והתוכי, שהמתח השאיר אותו ער במהלך הלילה האפל בניגוד לאופיו ולדחפים הטבועים בו, חשב, וחזר וחשב, על האפשרויות השונות, ועל גורלו של גזע שלם שהונח לבחירה בידיו של אדם; בידיו של סופר בינוני שיודע לחלום, אבל רק על עצמו. מבעד לחלון הבליח כוכב מקרי מבעד לערפיח. התוכי כבר הפסיק לשים לב לתחושה הכבדה, המימית, של נשימתו. למרות חלומותיו התכופים, הוא ידע היכן הוא נמצא. אין זה ג'ונגל עם עצים ירוקים. זו דירה מכוערת עם קירות חשופים ואבק שנערם כעלים בסתיו, עם אוויר סמיך ומחליא.
הוא לא הראשון שניסה להודיע על תודעתו. במהלך השיחות הקטועות עם סבו של אדוניו, התוודע התוכי להיסטוריה העגומה מעט של אחיו לכלובים ברחבי העולם. אין זאת שהסב היה לוחם חופש למען זכויות בעלי החיים, אבל לפחות כעת, לאחר שמת, גילה בעצמו חוש צדק כלשהו, והסכים לערוך חקירה קצרה על הנושא, למענו של התוכי.
מדי פעם היה תוכי מנסה לגלות לאדוניו שהוא חי ומסוגל לחשיבה עצמאית. עד כה, התוצאות תמיד היו זהות. הבעלים היה שולח את התוכי לעולם ממנו באו המתים, מי בדרך שקטה ונעימה כטביעה בביצה או במי נהר שגאה, ומי בדרך פראית ומהירה כהכשת נחש או שיני חיה. העולם בחר לנהוג כעדר פילים ולהתעלם מתבונתם של התוכים, לרמוס את זכויותיהם כעשב הקל. אומנם, תבונה זו של התוכים מקורה בזימון שנעשה כה מקובל אצל בני האדם, ולכן ניתן לומר שהיא מעשה ידי אדם. אבל אין בכך כדי לומר שברואי האדם אינם זכאים לדבר מידיו פרט לשרירות לב. האדם היה אל התוכים, אבל כעת נעשו התוכים נבונים כאלוהים.
התוכי זוכר מישהו שהיה אתו במכלאה, אחיו אולי. הסב סיפר לו שהוא ניסה לעשות, לפני כמה חודשים, את מה שהתוכי עשה, אצל אדוניו הרופא. הרופא, בתדהמתו, חנק את התוכי בכלובו עוד בטרם הצליח לסיים את נאום הפגישה שלו. הוא קיווה שהרברט לא ינהג כך. הרברט לא היה אדם חסר מצפון ומוסר, והוא היה מוכן להקריב הרבה למען החלום שלו. הוא יתקשה יותר מרוב האנשים להרוג יצור תבוני, בייחוד אם יש לו מה להציע להרברט. כך, לפחות, קיווה התוכי.
בבוקר חזר הרברט לדירה, ועיניו נפוחות ואדומות. התוכי הכיר את הרגלי אדונו מספיק כדי לדעת מה עשה בלילה: הוא חיפש, ולבטח מצא, מין, זרע, ותאווה שסופקה, ששימשו כתחליף וכמקלט מפני הפחד והבלבול בהם היה נתון אתמול. התוכי ידע שיש להרברט כמה ידידות אליהן הוא הולך כשהוא מחפש פורקן מיני. מדי פעם הן מגיעות לדירה מכוערת זו, וכך יוצא לתוכי להתעורר בלילה ולהקשיב לרעשים שהם משמיעים. לגניחות, לאנחות, לדברי התאווה, לצחוק, כל אותם דברים אותם לא ידע בעבר ושכפי הנראה גם לא ידע לעולם. בדיוק כפי שאין הוא מכיר את גניחות העץ המותקף על ידי סערה של רוח, ברקים, ורעמים, אלא בחלומותיו. התוכי ידע שמדובר בהתנהגות מקובלת בקרב בני האדם, גם אם איננה כה מקובלת בקרב התוכים החיים עם בני זוגם עד מוות. לבני האדם קשה יותר לשמור על נאמנות.
בניגוד לתוכים. הוא לקח עובדה זו לתשומת לבו, במהלך הכנותיו הארוכות לקראת היום הזה. בני האדם מתקשים לשמור על נאמנות. מבחינתו, משמעות הדבר היא שטפרי העיט עדיין נכונים לעוט עליו, ושאפילו אם יגיע להסכמה עם הרברט, עדיין לא יסתיימו הסכנות מהן עליו להיזהר. הרברט יכול עדיין לבגוד בו, בדיוק כמו במשל על העקרב והצפרדע. לבגוד בו לא מתוך רשעות, אלא פשוט כפועל יוצא של אופיו האנושי.
הרברט נעמד מול הכלוב התלוי על הוו החורק. ריחו החריף הציף את אפו של התוכי, שהבחין כעת גם בשאריות ארוחה שכללה בשר קר ברוטב פטריות ואטריות מטוגנות. זאת בנוסף לריח הזרע והמין שמבעירים בו תשוקה מזוקקת כארס הנחש, שלעולם לא תבוא על סיפוקה. לאחר רגע מאיידת התשוקה את הטיפות, והתוכי יכול להתמקד שוב בהרברט.
''אמרת שאתה יכול לתת לי את מה שאני רוצה''. עיניו האדומות של הרברט אינן משלות את התוכי. הריח והמלים מגלים לו את המידע הנוסף לו הוא זקוק. ''למה אתה מתכוון?''
הרברט חשב על הנושא במהלך הלילה הארוך שעבר עליו. עין העיט מופנית אל התוכי, ואם לא יזהר, יחוש בטפרים.
''אתה רוצה להיות סופר מפורסם, הרברט. לכתוב ספר גדול באמת. אני יודע את זה. ביקשת עזרה מסבך''. התוכי עוצר בעצמו במאמץ. זהו משא ומתן, ויש לו משק כנפים משלו.
''נכון. אבל אתה אינך סבא שלי''. גם הרברט יודע משהו על משא ומתן. היו לו כמה וכמה כאלה עם מוציאים לאור קשוחים.
אבל הכנותיו של התוכי היו ארוכות כנוצות של העיט שרדף אותו. לכל תמרון של הרברט היה לו תכסיס משלו. מלבד זאת, היה לו מה שהרברט רצה בו יותר מכל. הוא הציע אותו תמורת מחיר פעוט: השארתו בחיים והפסקת השימוש בו ככלי לזימונים. לא היה לו צורך ביותר מזה. הספר שיכתוב, גם אם שמו לא יופיע עליו, הוא כל שרצה להשיג. אם הספר יהיה מספיק טוב, הוא יוכל להמשיך ולכתוב בשביל הרברט, כסופר צללים, עד יום מותו. אם לא, הוא בידיו של הרברט.
היתה זו הצעה שאי אפשר לסרב לה, כפי שנהגו לומר בשפת אדוניו.
היה זה כל רצונו של התוכי. לכתוב ספר. הספר יגשים את החלום שלו, גם אם הדבר יימשך שנים. היתה לו סבלנות. הוא ידע שיש חיים אחרי המוות. כך או כך, הוא יזכה לראות בהגשמת חלומו.
התוכי הביט ברשמקול הקטן שהוכנס אל כלובו, ואחר גירד קצת את הנוצות שלו במקורו. לזה חיכה, ולזה קיווה. זה מימושה של העיסקה. כעת, הסכנה מצדו של הרברט לא הפחידה אותו עוד. לא היה לו ספק שהרברט יכיר בערך היצירה של התוכי. לא היה לו ספק שהרברט לא יהסס לפרסם אותה תחת שמו שלו.
לא הרברט הוא שהפחיד אותו. לא עוד. הגשמת חלומו הגדול היא שהפחידה אותו, כמו שתמיד קרה. כמו ללמוד לעוף. כמו למצוא בת זוג ולהקים משפחה. היה זה דחף בלתי נמנע בקרבו. והוא עדיין פחד מפניו. הוא מנפנף בכנפיו להפיג את הפחד. הוא למד לעוף. הוא יכתוב את הספר.
גשמי זלעפות יורדים בג'ונגל בו מעולם לא היה. הם שוטפים את דפי נשמתו ונקווים לאגם של דיו ואותיות. התוכי פותח את מקורו, והאגם נשפך החוצה, מסתדר למלים ומשפטים שחיכו ימים רבים להיחלץ מקינן המבודד בצל הצוק:
''בראשית: בראשית היו חלומות. חלומות על מעוף בין ענפי עצים ירוקים ואדירים. על מעוף הלהקה, תוך קריאות שמחה, מעץ לעץ. מעל לצמרות, נוצות מתנפנפות, אחרי ראש הלהקה. חלומות על קנים וחיזורים, על הזדווגויות עם בנות זוג ועל הולדת ילדים. על התחמקויות מחיות טרף ומסכנות. על לימוד הילדים לעוף. על עזיבת הקן בו גדלתם. כולכם, אחי, חולמים את החלומות הללו מדי פעם. למרות שרובכם המוחלט מעולם לא היה בג'ונגל. לעולם לא יהיה. החלומות הללו נובעים ממקום עמוק יותר מחייו של כל אחד מאתנו. הם עמוקים יותר... יותר... יותר מחייהם של אדונינו, בני האדם.
אני נולדתי וגדלתי במכלאה. היו לי כמה ענפים עבים לדמות לג'ונגל ענק ואינסופי. שלושה עלים לדמות לעלוות עץ. קולות רחוקים של נביחת כלבים לדמות לאויבים. תוכי שאינני מכיר היה המנהיג שלי, עד שלקחו אותי לשרת ככלי קיבול לנשמות בני האדם המתים.
אינני בא לספר לכם על חיי הג'ונגל שמעולם לא הכרתי. כולכם יודעים ומכירים אותו טוב בדיוק כמוני. לכולנו אותן נוצות. אני בא לספר לכם על חיי עם האדם שהוא אדוני. על חיי עם המתים שאכלסו את גופי לזמן קצר. ועל החלומות האישיים שלי.
יש לי נוצות ירוקות וחסרות פאר. כנפי חלשות מכדי לעוף זמן רב. עיני צהובות מעט, ומקורי גם. אין לי שם. לא מאדוני, ולא מרצוני. אני תוכי. כך אני מכיר את עצמי. כך אתם תכירו אותי''.
חלומות באספמיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
נהניתי!
טייני הצב יום שני, 19/01/2004, שעה 20:31
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
