 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
הטלויזיה של עדנה
סיפורים / מיכאל ברנד
יום שלישי, 25/03/2003, שעה 13:07
סיפור מתוך גליון מספר 4 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה
|
|
''מתיתיה'', ''טטשבילי'', ''צימרמן''... אצבעו של נחום החליקה במורד רצף השמות על האינטרקום.
למה קבעו שעליו להתחיל לעשות ביקורי בית, הוא לא ידע. תל-אביב תמיד בלבלה אותו לגמרי: כותבים כתובת אחת, אבל על הבית כתובה כתובת אחרת, ובסוף, כדי להיכנס פנימה, מסתבר שהכניסה היחידה היא בכלל מרחוב שלישי. שלושים שנה הוא עבד כמתקן טלויזיות בלי שיצטרך לסבול מכל השטויות האלה. הוא ישב לו בנחת במעבדה, ותיקן טלויזיות. המעבדה היוותה בשבילו בית יותר מכל מקום אחר. הוא בילה שם עשרים שעות ביממה ולפעמים יותר. אנשים היו באים, מביאים את הטלויזיות שלהם (ולפעמים גם מכשירי חשמל אחרים) כמו שאנשים מביאים את חיות המחמד שלהם לוטרינר. הוא היה מקשיב בנימוס למה שהיה להם להגיד, נותן לזה להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשניה, ואז היה פונה אל הטלויזיה ובאמצעות טסטר-דקר ושני מברגי פיליפס שואל אותה, את החולה, מה מציק לה.
אנשים יודעים יפה מאוד לבלבל את המוח, ונחום כמעט אף פעם לא הצליח לרדת לסוף דעתם. פעמים רבות היה לו הרושם שהם עצמם לא מבינים את מה שהם אומרים. אנשים מדברים הרבה ובקול רם - יותר ויותר ככל שהם מבינים פחות - אבל טלויזיות שקטות תמיד, ומדברות רק באמיתות פשוטות, שהן כל מה שמתקן טלויזיות צריך.
נחום היה מגרד בפדחתו ואומר: ''הממ... זה יקח יומיים. תוכל לבוא לאסוף אותה ביום שלישי?'' ואז האנשים היו שמחים יותר והולכים, והוא יכול להתחיל לעבוד, כשאיש אינו עומד מעבר לכתפו ומציק לו.
אלא שמאז שנכנסה ההנהלה החדשה, הכל השתנה. לא עוד וטרינר. עכשיו היה נחום לרופא העושה ביקורי בית. והוא, אפילו רשיון נהיגה לא עשה מעולם, ועל כן היה חייב להיטלטל עם מזוודות מלאות ציוד אל בית הלקוחות באוטובוסים, לחפש במשך שעות את הדירה הנכונה, ובסוף לסבול הפרעות בלתי פוסקות במהלך כל עבודתו. למען האמת, זה התחיל להימאס עליו.
והנה הפעם, כשנראה כאילו הגיע כבר אל הכתובת המיוחלת, מצא נחום את עצמו עובר מכניסה לכניסה של הבית, מבלי שהשם שחיפש נמצא בכלל על תיבות הדואר או על האינטרקום. השם היה ''עדנה''. הוא דיבר איתה בטלפון והיא נשמעה כמו זקנה חביבה, אף אם מטורללת מעט, כמו כל לקוחותיו. מצד שני, כנראה שלא היתה חביבה מספיק על מנת לרשום את שמה בכניסה לבית.
פתאום תפס נחום את עצמו: הוא חיפש שם פרטי, ומה שרשום בכניסה היה תמיד שמות משפחה. מה היה שם משפחתה של עדנה? הוא הניח על הרצפה את ארגז הכלים שסחב בידו הימנית, פשפש בכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הדהויים שלו, ושלף פתק כתום קטן עליו רשם, בכתב יד שהוא עצמו בקושי הצליח לפענח, את השם, מספר הטלפון, הכתובת, והוראות ההגעה. ''עדנה סלמוניקו''. זהו. דווקא ''סלמוניקו'' נשמע מוכר, עכשיו שנחום חשב על כך. זה לא היה בכניסה הזאת, אבל היה שם כזה בכניסה הקודמת, כניסה ב'.
שוב שלח נחום את זרועו אל מאחורי גופו, דחף חזרה למקומו את הפתק הכתום, משך כלפי מעלה את מכנסיו כדי שחריץ אחוריו לא יבלוט מהן, ובאותה תנועה ממש שלח את ידו הגרמית כלפי מטה והרים את ארגז כלי העבודה שחיכה לו על הרצפה. לאחר מכן, נאנח והחל ללכת לעבר כניסה ב'.
כשהגיע, לחץ על כפתור האינטרקום המתאים והזקנה פתחה לו את הדלת. מספר הדירה היה חמש עשרה, והזקנה אמרה לו, לפני שפתחה, שמדובר בקומה רביעית. כבר כשהגיע למעלה, עוד לפני שבכלל נכנס לדירה, החלה הזקנה בפטפוט שוטף, ומשהחלה - לא חדלה. ''אלוהים ישמור, מסכן שלי'', היא פתחה. ''ככה עולה ארבע קומות בבית בלי מעלית, והארגזים האלה נראים נורא גדולים ונורא כבדים - זה בטח קשה לך. אתה רוצה לנוח קצת? אתה רוצה לשתות משהו קר? אולי לימונדה?''
''זה באמת לא כל כך נורא'', הרגיע אותה נחום, ''אבל אולי בכל זאת לימונדה. חם היום''.
הזקנה נעלמה לתוך הדירה, וכשנחום נכנס פנימה אחריה היא כבר היתה בתוך גומחת המטבח הקטנה שהתפצלה מהחדר היחיד שתפקד גם כסלון וגם כחדר שינה, ולדעת נחום גם כמוזיאון, מחסן, מגרש גרוטאות ובית גידול למספר לא קטן של צמחים שחיו כאן בעציצים שגודלם לא עלה על גודל אגרוף.
''זאת הטלויזיה?'' שאל נחום כשהבחין במקלֵט הקטן והישן שהתחבא בפינת החדר.
''כן'', ענתה הזקנה, מבלי בכלל להפנות מבטה אליו או אל החדר, ''כמה טלויזיות אתה רואה כאן?''
נחום, כאמור, שמע את ה''כן'', ונתן לכל השאר לעבור בקלילות ולצאת מהאוזן השניה. הוא הניח את זוג ארגזי הכלים על השטיח הארגמני, ומשך בשתי ידיו את עגלת הטלויזיה קדימה, כדי להוציא אותה מהפינה. טלויזיות ישנות תמיד שיפרו את מצב רוחו, והטלויזיה הזאת נראתה עוד הרבה יותר ישנה ממקלטים אחרים שנחום חשב עליהם כשרידים פרהיסטוריים. טלויזיות ישנות היו פשוטות. יכולת לראות כל שפופרת-ריק וכל דיודה. יכולת להלחים מתנד קצת יותר טוב לבסיס ולסגור ענין. בטלויזיות החדשות, אם זה לא עובד אז זה לא עובד. אתה מוצא את עצמך מחליף שפופרת-קתודית שלמה רק כי מחבר שלה ניתק, מחליף מעגל שלם כי נשרפה בו דיודה פולטת אור.
גם בנו אותן אז טוב יותר. היום בונים אותן כך שבסוף תקופת האחריות הטלויזיה תתקלקל ותצטרך לקנות חדשה. פעם, אם טלויזיה חיה פחות מבעליה, המצב היה רע מאוד.
והטלויזיה הזאת, כאמור, נראתה כמו משהו שהיה ענתיקה עוד כשהטלויזיות הישנות האחרות ירדו מפס היצור. נחום לא הופתע לגלות שאין מדבקה עם שם היצרן והדגם - המדבקה מן הסתם התקלפה ונפלה לפני עשרים וחמש שנה - אבל בכל זאת סִקרן אותו לדעת. זה לא נראה כמו שום טלויזיה שיצא לו לטפל בה קודם לכן. כנראה תוצרת אמריקאית, חשב בלִבו.
נחום לחץ על הכפתור האדום הגדול, והטלויזיה נדלקה. המסך היה קטן, אך התמונה בו ברורה וחדה. הטלויזיה הציגה ארבע נשים שדיברו זו עם זו על כוס קפה. שתים היו בלונדיניות, אחת - שחרחורת, ואחת - אדמונית קצוצת שיער. נחום לא זיהה את הסדרה, אך לא היתה בכך שום הפתעה: ככל שאהב לתקן טלויזיות מקולקלות, כך שנא טלויזיות עובדות: הוא לא אהב את המשדרים, ולא אהב לשבת בחוסר מעש ולהתבונן בהם. היתה רק תוכנית אחת שאהב, ובה היה צופה באדיקות.
''הכל נראה כאן בסדר גמור'', העיר נחום. ''מה הבעיה עם הטלויזיה?''
הזקנה, שבאותו רגע ממש חזרה מן המטבח, חייכה אליו חיוך מתנצל. היא השתיקה בלחיצת כפתור את קול הטלויזיה, הגישה לנחום את כוס הלימונדה, סימנה בידה לעבר אחת הכורסאות הוורודות שגדשו את החדר ואמרה: ''שב, תשתה, ואני אסביר לך''.
נחום, בלית ברירה, לקח את כוס הלימונדה והניח לכובד משקלו לשקוע לתוך הוורדרדות הרכה של הכורסה. עדנה סלמוניקו, שהיתה כולה עור ועצמות, התישבה בעדינות על הכורסה שמנגד.
''אז ככה'', היא פתחה, ונחום הקשיב, ''לפני כמה ימים התחלתי לראות את הסרט שלי -''
''הסרט שלך?'' קטע אותה נחום, והמתין לדברי הסבר.
''הסרט שלי'', חזרה הזקנה כאילו מדובר בדבר שכל בר-דעת יבין, ''הסרט שמקרינים כל יום אחרי הצהרים''. היא חיפשה לרגע את השם במוחה, ואז מצאה אותו: '''צעירים חסרי מנוח'''.
''אה'', הנהן נחום בהבנה. הביטוי 'סרט' לציון סדרת טלויזיה לא היה נדיר בקרב נשים זקנות שביקר, ולא אחת מהן אימצה לעצמה את הסדרה, תחת הביטוי 'הסרט שלי'. נחום היה אמור להתרגל לזה לפני שנים. ''אז התחלת לראות את 'צעירים חסרי מנוח'. ומה קרה אז?''
''אני לא בטוחה איך לתאר את זה'', מוללה הזקנה מפית קטנה בין אצבעותיה. דבריה יצאו מקוטעים ואיטיים, כאילו היה קשה לה לחבר את המילים למשפט. ''האנשים היו... זקנים מדי'', פלטה לבסוף.
''השחקנים בסדרה היו זקנים מדי?'' שאל נחום, להבהרה. לעצמו חשב: למה בעלי טלויזיות תמיד חייבים להיות מטורללים כל כך? למה לא יכול להיות לי פעם אחת לקוח שפוי ונורמלי? בסתר ליבו, שמח נחום על כך שהוא עצמו רואה רק שעה אחת של טלויזיה בשבוע, וכך שומר על שפיות דעתו. לגברת סלמוניקו לא אמר שום דבר מכל זה, כמובן. הוא רק הנהן בידענות וחקר: ''כל שחקני הסדרה היו זקנים מדי?''
''כן!'' התלהבה הזקנה, כאילו חשבה שנחום מכיר ומזהה את התקלה, ''בדיוק כך! השחקנים היו זקנים מדי, וגם היו הרבה שבכלל לא הכרתי. זה היה לי מאוד מוזר, כי אני בדרך כלל עוקבת אחרי הסרט כל יום. בהתחלה ניסיתי לטפל בזה בעצמי, ולא לקרוא לטכנאי - כדי לחסוך לעצמי כסף, אתה מבין - אבל זו כנראה היתה טעות...''
''איך, בדיוק, ניסית לטפל בזה בעצמך?'' שאל נחום ומצחו התקמט. אנשים שמטפלים בטלויזיות שלהם בעצמם תמיד גורמים הרבה יותר נזק מתועלת.
''נתתי לה מכה!'' ענתה הזקנה בטון המבהיר ששיטה זו היא שיטה עתיקת יומין ובדוקה, ושהענין אמור להיות לו מובן מאליו. ''נתתי לה מכה חזקה מהצד. ככה: פאף!'' אמרה, וידה השמאלית הדגימה באוויר חבטה נלהבת.
''וזה עזר?'' שאל נחום ביובש.
''בהתחלה כן'', הסבירה עדנה, ''אבל אז זה התקלקל שוב, ובפעם השניה שטיפלתי בה... אני חוששת שעשיתי לה קצת נזק''.
''מה קרה?'' הנחה אותה נחום להמשיך. הוא כבר היה רגיל לכך שאנשים המספרים לו על תקלות לא יכולים לספר לו את הסיפור מתחילתו ועד סופו, אלא חייבים להפוך את הנושא כולו לפינג-פונג של שאלות ותשובות. האבחנה היתה נכונה במיוחד כשלקוחות נאלצו לספר לו כיצד הרסו במו ידיהם את מקלט הטלויזיה שלהם. במקרה כזה היה עליו ממש לגרור מהם את התשובות.
''תראה בעצמך'', אמרה הזקנה, והגבירה שוב את קול הטלויזיה. על המרקע, ארבע הנשים היו שקועות בשיחה נלהבת.
''אני לא מבינה את זה בכלל'', אמרה השחרחורת, ''אף פעם לא אכפת לו מה אני רוצה. אפילו אנתוני היה יותר נלהב מהנושא מטריי''. היא השלימה את המשפט בתנועת יד נרגנת והעוויה של חוסר אונים.
נחום פנה חזרה אל עדנה. הוא הכיר את התסמונת הזאת - נשים זקנות המזמינות טכנאי טלויזיה כי משעמם להן בבית - אבל לא רצה להיות שותף לה. הוא רצה לחזור הביתה. זה כבר היה סוף יום העבודה שלו, והוא היה סחוט. ''גברת סלמוניקו'', הוא אמר, ''אני לא מבין. מה לא בסדר בטלויזיה?''
''ששש...'' היסתה אותו עדנה, ''תקשיב עכשיו''.
הבחורות בטלויזיה המשיכו בשיחתן.
אחת הבלונדיניות, לאחר לגימה מכוס הקפה שלה, הגיבה לתלונתה של קודמתה: ''זה בגלל שגברים הומואים מבינים מה הדברים החשובים: בגדים, מחמאות וזין''.
נחום השתנק. שחקנית בסדרת בידור אמרה זה עתה את המילה ''הומואים'' בשידור, ואם לא די בדבר, הרי שמיד - עוד בטרם התחיל נחום לשכנע את עצמו שאולי לא שמע כראוי - המשיכה את המשפט, וסיימה אותו בציון שמו המפורש של איבר המין הזכרי.
לסתו של נחום צנחה, ובשניות שעברו עד שנזכר איך סוגרים את הפה הספיקה שיחת הבחורות להתקדם. הן החליפו ביניהן עצות שימושיות בנושא בגידות.
לשמחתו של נחום, השתיקה עדנה ברגע זה את הטלויזיה בשנית, וחסכה מאוזניו צליה נוספת.
נחום הניד בראשו בזעזוע. ''את צודקת'', הוא אמר, ''חייבים לטפל בזה מיד''.
''כן'', הנהנה הזקנה, ''כבר יומיים שסדרות בשעות השיא כוללות דיאלוגים וולגריים כאלה, ואני החלטתי שאני לא יכולה יותר ככה. אתה מסוגל לטפל בזה?''
''אני לא יודע'', הודה נחום, ''בחיים עוד לא ראיתי דבר כזה. תני לי להסתכל שניה על המכשיר''.
הדבר הראשון שעושים בתיקון טלויזיה הוא בחירת ארגז כלים. לרוב העבודות, ארגז הכלים הנכון הוא הארגז הכחול, הארגז הסנטימטרי, אבל זה רק משום שרוב הטלויזיות הן יפניות. הטלויזיה הזאת היתה ישנה מכדי להיות יפנית, ונחום חשד שהפעם יזדקק לארגז האדום, האינצ'י.
כדי לבדוק את הנושא, בחר נחום מברג מתוך הארגז האדום והלך אִתו אל צִדה האחורי של הטלויזיה. כבר על הבורג הראשון, זה המפרק את מעטה המגן החיצוני של המקלט, ניתן לראות תמיד בבירור אם מדובר בבורג סנטימטרי או בבורג אינצ'י. לצערו הרב של נחום, לא היה במקלט של עדנה אף בורג מאחור.
נחום חיפש בצדדים, בחלקו העליון ואף בחלקו התחתון של המקלט, והכל לשוא. בקונסטרוקציה כולה לא נמצא אפילו בורג אחד בודד. הדבר הקשה על קביעת נושא אינצ'ים/סנטימטרים, אך חמור מכך: לנחום לא היה שמץ של מושג איך לפתוח את הקופסה.
נחום הביט שוב במקלט, בוחן אותו מכל צדדיו תוך שהוא מתהלך סביבו ומזיז אותו. לבסוף גירד בלחיו ואמר: ''אני לא יודע אם אצליח לטפל במכשיר הזה, אבל אני יודע שכאן אין לי את הכלים. אני יכול, אם את רוצה, לקחת אותו למעבדה. זה יקח יום-יומיים, ואני אחזיר לך אותו הנה, בתקווה מתוקן. בסדר?''
הזקנה הנהנה בראשה ולחשה לנחום בקול ממתיק סוד: ''אני חושבת שזאת המנקה. לפני שבוע שכרתי עוזרת, והיא כבר הספיקה להפוך לי את כל הבית. אני חושבת שהיא קלקלה לי גם את הטלויזיה''.
נחום הביט בה כאיש המבטיח לשמור את סודה מכל משמר, ופנה לקחת את הטלויזיה. הוא ניתק אותה מכבל החשמל, הניף אותה ביד אחת, ביד השניה הרים את שני ארגזי הכלים, ויצא מן הדירה מפטיר 'להתראות' מוטרד ומהורהר בדרכו החוצה.
כשהגיע אל המעבדה, הניח את זוג ארגזי הכלים על מדף בצד, ואת הטלויזיה על השולחן במרכז החדר. אם להודות על האמת, מעבדתו של נחום היתה לא פחות צפופה מאשר דירתה של עדנה סלמוניקו, אך מן השפיץ-פלייר הכבד ביותר ועד אחרון האומים, נחום הכיר כאן כל פריט ופריט, וכולם היו חבריו.
עתה עמדה הטלויזיה על שולחן העבודה, נגישה מכל כיוון, ואף על פי כן מונחת שם כאבן שאין לה הופכין. אך נחום לא התכוון שמצב זה ישאר כך עוד זמן רב.
קשה לומר שלנחום היתה שיטה בתיקון טלויזיות. נכון יותר להגיד שהוא ידע מה לא לעשות. בתיקון טלויזיה, לעולם אל תהפוך את הטלויזיה לאדם. אל תתייחס אליה כאל חברך הטוב ביותר. אם ברצונך לתקשר עם טלויזיה, תצטרך לעשות זאת במגרש שלה; תצטרך ללמוד לחשוב כמו טלויזיה - וטלויזיות לא חושבות, לא באמת.
נחום התחיל בתיקון כפי שעשה תמיד: הוא הכין לעצמו כוס קפה. בתנועות מכניות, מתורגלות, שלף את ספל הזכוכית הגדול, הרתיח את המים, הוסיף את הסוכר, מזג את המים, כיסה בחלב ובחש. ידיו לא עצרו ולא היססו לרגע.
לאחר שסיים, התישב על הכסא הגבוה שמול הטלויזיה והחל ללגום באיטיות, בעודו בוחן את המכשיר בעיניים קפדניות.
מסך של ארבעה-עשר אינץ', העריך, אבל שטוח למדי, מספיק כדי שנחום יוכל לבחון בו את השתקפותו, שאחזה גם היא ספל של משקה בצבע בז'. נחום היה עוף מוזר בין מתקני טלויזיה בנושא הזה. המשקה הרשמי במקצוע היה קפה טורקי של עלית: שחור כמו הלילה, מר כמו המוות, לוהט כמו כבשן. קפה כזה שלא משחק אתך, אלא אוכל לך את הקיבה מבפנים כמו חומצה. עמיתיו למקצוע טענו שהם שותים את הבוץ כי זה מעיר אותם. אם היו יכולים, היו כנראה מזריקים את הקפאין ישירות לווריד.
נחום לא רצה להתעורר. הוא לא הרגיש ישנוני. ההפך הוא הנכון: קפה עזר לו להירגע ולהכנס למקצב הנכון. זה היה מין טקס שהכניס את נחום לסוג של טראנס, טראנס ללא חשיבה. ניסיונו של נחום הראה שמחשבות מיותרות אינן מועילות בתיקון טלויזיות. הן רק מכניסות היסוסים ועכבות. עבודותיו הטובות ביותר של נחום נעשו כאשר הצליח להיפטר מהן כליל ולתת לידים לעשות את מה שהן יודעות.
ידיו של נחום, נעות כמו מעצמן, אספו בשלב זה את כבל החשמל של הטלויזיה, שהיה מונח על רצפת המעבדה, וחיברו אותו אל השקע שבקיר. ההארקה השפיעה על טלויזיות בדומה להשפעת הקפה על נחום. היא הרגיעה אותן.
ועתה, כאשר שני הצדדים היו רגועים, הגיע הזמן לבחון את הפרטנר לריקוד.
הטלויזיה של עדנה, הבחין נחום לאחר שהניח את ספל הקפה והחל להתהלך סביבה באיטיות, היתה גם היא עוף מוזר. בסלון של עדנה קיבל בטעות את הרושם שמדובר בטלויזיה ישנה, אך כעת ראה שעיצוב המכשיר לא היה יכול מעולם להיחשב חדיש. השילוב של הקופסא השחורה, הפינות המעוגלות, המסך השטוח, האנטנה הפנימית, המידות הקטנות וכפתורי הלחיצה הצבעוניים נראה כעירוב סגנונות מתקופות עיצוב שונות. חבל, נחום אהב להכיר את המכשיר שהוא עובד עליו. כשהיה צעיר יותר, בודאי היה הולך בנקודה זו ומחפש את הדגם בקטלוגים השונים המצויים בידו, אך בניסיונו הנוכחי כבר הכיר אותם די הצורך כדי לדעת שמכשיר כזה אינו מופיע באף אחד מהם. הוא לא הכיר אף מודל של טלויזיה שלא היו בו חריצי אִוורור. כנראה היה זה יבוא אישי של יצרן לא מוכר.
בהיעדר קטלוג וללא הוראות תחזוקה, לא היתה לנחום ברירה אלא לפתור בעצמו את החידה שהפריעה לו בדירתה של עדנה. ידיו החלו לעבור בשיטתיות, אך בעדינות, על משטח הטלויזיה החיצוני, כמו ידיו של אדם המלטף את מכסה המנוע של מכונית יוקרתית באולם תצוגה. חלקה החיצוני של הטלויזיה היה עשוי כמעט כולו מקשה אחת של חומר שחור, שלדעתו של נחום היה פלסטיק. גם המישוש היסודי לא גילה סדקים נסתרים ביציקה האחידה. אצבעותיו ניסו אפילו ללחוץ פנימה את המסך עצמו, אך לשווא. למקלט לא היו נקודות פירוק. אך טלויזיה שלא ניתן לפרק אותה היתה בשביל נחום כמו תעלומת רצח בחדר נעול בשביל שרלוק הולמס. אחרי הכל, אם לא ניתן לפרק את הטלויזיה, כיצד הרכיבו אותה מלכתחילה?
גרסה צעירה יותר של נחום היתה הולכת להתייעץ בשלב זה עם מתקני הטלויזיות הותיקים, שאולי יזהו את המכשיר ויכירו את צפונותיו, וייתכן שאם היה עושה כך הסיפור כולו היה נגמר אחרת, אך נחום היה העובד הותיק ביותר בחברה, ולא רצה לשאול את הצעירים.
לכל הרוחות, חשב, אפילו לאוניות בבקבוקים יש הסבר הגיוני. מרכיבים אותן חלק-חלק דרך פיית הבקבוק.
בנקודה זו נפלו אצבעותיו על חריץ במעטה הפלסטיק החיצוני של המכשיר, והוא מיהר, מעודד, לבחון את אשר מצא. הביט - והתאכזב. האצבעות בסך הכל מצאו את כפתור ההפעלה.
אלא שאז חשב נחום שוב על שרלוק הולמס ועל המוטו האלמותי שלו. אם אין נקודת פירוק אחרת, כפתור ההפעלה חייב להיות הפתרון. רק מטורף היה מנסה זאת, כמובן, אך אולי ניתן להרכיב טלויזיה כמו אניה בבקבוק, על-ידי הכנסת הפיסות הקטנות אחת אחרי השניה דרך הפתח, והרכבתן כשהן כבר בפנים. זה לא תרגיל פשוט, כמובן. לנחום לא היה מושג, לדוגמה, איך ניתן להכניס פנימה את השק''ק, שהיא שפופרת ואקום אחת גדולה, אך לא היה לו ספק שיש לכך פתרון. אלמלא היתה דרך להעביר גוף בגודלה של קופסת נעליים דרך פתח בגודלה של חפיסת סיגריות, ילדים לא היו באים לעולם.
אבל אם כבר נפתחה האופציה לפתחים בגודל זה, הרי שהיו לנחום רעיונות נוספים. בטלויזיות ישנות בדרך כלל לא היו כל הכפתורים נגישים באותה מידה. הכפתורים השימושיים ביותר, כגון כפתור ההדלקה והכיבוי, מוקמו מלפנים, אך השאר הוחבאו בדרך כלל מאחורי פנל תמים למראה.
עתה, כשידע מה לחפש מצאו אצבעותיו של נחום את הפנל הקדמי, שמוקם ישירות מתחת למסך, ללא קושי. לחיצה קטנה והפנל נפתח, חושף את כפתורי כוונון התחנה, השעה והתאריך. דפנו האחורית של התא הפנימי, דופן הבסיס, ממנה יצאו הכפתורים והחוגות, צדה מיד את עינו של נחום. היא היתה עשויה מחומר מט ואפור, בניגוד לשחור המבריק של הקונסטרוקציה היצוקה.
במשיכה קלה פירק נחום את הפנל הקדמי, פלטה שכל גודלה כגודל שתי אצבעות הצמודות זו לזו, וחשף לגמרי את התא הפנימי. בעוד מאמץ קטן הצליח לשחרר גם את הפלטה האחורית שלו, אך כשהוציא אותה היה גץ חשמלי קצר, ונחום הרגיש את שיערות ראשו סומרות בהשפעת חשמל סטאטי. ''גברת סלמוניקו לא תסלח לי אם הרסתי לה את הטלויזיה'', היתה מחשבתו הראשונה של נחום. ''גם אם בסדרות הבידור יש מדי פעם גסויות, היא עדין תעדיף את זה מאשר להיות בלי טלויזיה בכלל''.
אף על פי כן, אזר נחום עוז והציץ דרך החריר שנפתח אל חלקו הפנימי של המכשיר.
חושך. נו, למה ציפה?
הוא נשף לתוך הפתח כמי שמפזר אבק, אך שום אבק לא התעופף - פנים הטלויזיה האטום, היה שמור היטב. אחר הלך לאחד מארגזי הכלים שעמדו בפינת החדר והוציא ממנו נרתיק קטן. הוא פתח את הרוכסן, ושלף מספר כלים שנראו מתאימים יותר לרופא שיניים מאשר למתקן טלויזיות. לעת עתה היה זקוק רק למראה הקטנה שמוקמה בקצה ידית, אך הוא אהב להיות מוכן לבאות. בתנועה חלקה השיב את הנרתיק למקומו בארגז הכלים ומשך את ידו חזרה כשהיא אוחזת פנס זעיר שהוצא מתא אחר בתוך אותו ארגז.
כשהיה מרוצה מבחירותיו, פנה שוב אל המקלט וקרב אליו בפסיעות של איש היודע שאת הגרוע מכל כבר עבר.
הוא לא ידע למה ציפה כאשר החדיר את המראה לתוך קרבי המכשיר. בטלויזיה שהיה בה כזה ערב רב של סגנונות ניתן היה לצפות לכל דבר החל משפופרות ואקום ישנות וכלה במעגלים מודפסים מודרניים.
ההצצה הראשונה לא גילתה דבר. כאשר הדליק את הפנס ראה מבעד למראה הקטנה כבל רב-גדילי, צבעוני מלופף. כבלים כאלה ניתן למצוא בכל טלויזיה. עבור נחום, ליפופי התיל נראו כתגובתה של הטלויזיה להזמנת הריקוד שלו: אם קודם הוא הסתובב סביבה, כעת היא מסתובבת סביב עצמה.
הוא ניסה לפנות את הכבל משדה הראיה על ידי הזזת המראה, ואחרי כן על-ידי החדרת אצבעותיו אל פנים המכשיר, ורק כששתי שיטות אלו נכשלו, השתמש בפינצטה שהכין מבעוד מועד. בהתמסרות פתאומית ומוחלטת חשפה הטלויזיה את עצמה בפניו.
רק כאשר עשתה זאת, הבין נחום שידע לכל אורך הדרך מה מצפה לו בתוך המכשיר. לא שפופרות הואקום האהובות עליו ובודאי לא חוטי החיבור העבים שהונחו ביד. פנים הטלויזיה היה מודרני לחלוטין. אולטרה-מודרני. היו שם דברים שנראו כמו מעגלים מודפסים, אך לא בדיוק. מעגל מודפס הוא פיסת פלסטיק שטוחה, עליה מונחים מעגלים חשמליים. הרכיבים כאן לא היו שטוחים. הם היו בעובי חמישה סנטימטר לערך (או שמא שני אינץ'), שקופים, והחִווטים החשמליים חצו את כל נפחם, בכל כיוון שהוא.
המכשיר היה לטלויזיה מה שמכונית מרוצים היתה לעגלה רתומה לסוסים.
''לי אין שום דרך לתקן דבר כזה'', מלמל נחום לעצמו. ''אין לי לזה אפילו חלפים מתאימים''.
אם קודם היתה לו תחושה של ריקוד, אולי אפילו של חוויה אינטימית, הרי שכעת הרגיש נחום כאילו הוא חודר לדברים שאין לו זכות עליהם. הטלויזיה מיאנה להיענות לרצונותיו, והוא לא רצה לכפות אותם עליה.
הוא השיב את המכסה למקומו, מסתיר שוב את האלקטרוניקה העדינה ומתפלל שאותו גץ קטן שראה והרגיש לא שרף דבר בתוך המקלט. הוא לא רצה למצוא את עצמו מסביר את מה שקרה לגברת סלמוניקו.
כשהוא מחזיק אצבעות, נחום לחץ על כפתור ההפעלה. מיד הופיע על המסך דודו טופז. התמונה היתה חדה וברורה, והראתה את דודו רוקד עם בחורה ששרה שיר באיטלקית. לרגע העז נחום לקוות שבתעייתו העיוורת בנבכי הטלויזיה הצליח לפתור איכשהו את הבעיה, ושבתוכנית לא יהיו שוב דיאלוגים גסים. נחום לא הבין איטלקית, ולרגע קט עוד קיווה לטוב, אך הוא הבין גם הבין כאשר הגברת החלה להתערטל, חושפת את דדיה בעודה רוקדת עם דודו לעיני קהל חי.
נחום עצם את עיניו כלא מאמין, מקווה באמת ובתמים שמראות הזוועה יעלמו כאשר הוא יפקח את עיניו. הוא ספר עד שלושים, לאט, ואז פקח את עיניו, וגילה שאל הרוקדים הצטרף עוד איש אחד, מחופש כזרג ענק, שהתנודד מצד לצד בעת שרקד.
נחום סגר את הטלויזיה בשאט-נפש. במקום לתרום לפתרון, הוא רק החמיר את הבעיה.
בידים שעודן רועדות מן החוויה הבלתי צפויה, החזיר נחום את המכסה החיצוני של תא המכוונים למקומו, והתרחק מהמכשיר למרחק בטוח. נראה שלא תהיה ברירה. הוא יצלצל לעדנה וימסור לה את הבשורות המרות: התמונה מצוינת; איכות הצליל, נפלאה; אפילו כוונון התחנות פועל ללא מתום; אך לטלויזיה אין תקנה.
על שולחן הצמוד לקיר המעבדה ניצב טלפון לבן, שהיה בדרך-כלל מנותק כדי שלא יפריע לנחום בעבודתו. נחום חיבר אותו כעת בחוסר חשק אל השקע שבקיר, וחייג למספר הטלפון של עדנה, שעוד נשמר בכיסו האחורי.
בעוד הטלפון צמוד לאוזנו, נחום הסתובב בחזרה אל הטלויזיה והביט בה. משהו לא הסתדר לו, אך הוא לא הצליח להניח עליו את האצבע. הוא התבונן במכסה תא המכוונים וחשב לעצמו: אפילו כוונון התחנות היה מושלם. האפרכסת באוזנו השמיעה צליל חיוג, אך נחום היה אלפי קילומטרים ממנה. אפילו כוונון התחנות היה מושלם.
את צליל החיוג קטע קולה של עדנה: ''הלו?'', אך נחום בקושי שמע. ''הלו?'' חזרה עדנה מצידו השני של הקו.
''סליחה, טעות במספר'', אמר נחום בקול רפה והניח את האפרכסת חזרה על כנה.
הוא לא האמין שלא שם לב עד כה למה שניצב כל העת מול עיניו.
תא המכוונים כלל כפתורים לכיוון התחנות, אך לא ייתכן שכל החוגות שהיו בו שמשו לקביעת תחנה. היו שם יותר מדי. כאשר פתח נחום לראשונה את התא חשב שהחוגות הנותרות נועדו לקביעת שעה ותאריך, וגם כעת, כשבצעד הססני קרב שוב אל המכשיר ופתח את התא, עדין נראו המכוונים כמיועדים לצורך זה. אך איזה צורך יש בכיוון המועד במכשיר טלויזיה? מה היא עושה עם האינפורמציה?
נחום כרע כעת על ברכיו, עיניו בגובה המכוונים. גם עליהם, כמו על כל שאר המכשיר, לא הופיע כל כיתוב, אך הסידור המרחבי שלהם, גודלם היחסי ומבנה השנתות הביעו רבות. הוא לא הצליח לחשוב על שום תפקיד אחר עבורם.
נחום עצם את עיניו, וניסה להעלות בזכרונו את סידור החוגות בעת שפתח את המכשיר לראשונה. אחרי כמה שניות החלה תמונה להתגבש מול עיני רוחו. החוגות היו רופפות מעט, ועל כן זזו כשפתח את חלקו הפנימי של המכשיר, אבל נחום חשב שהוא זוכר כיצד היו במקור: הנה, את זאת יש לכוון קצת יותר למעלה, וזאת טיפה שמאלה.
אלא שאם השינוי האחרון גרם לנזק, כך שבמקום שאלות וולגריות, תוכניות הבידור מתחילות ממש להראות קטעים לא צנועים, הרי שאולי שינוי הלאה, בכיוון ההפוך, יכול לשפר את המצב.
נחום החליט לשים את יהבו על תאוריה זו. הוא הזיז את החוגות, האחת עוד יותר למעלה, האחרת עוד יותר שמאלה, והדליק שוב את הטלויזיה, מחזיק אצבעות ומקווה לטוב.
על המסך התייצבה מיד דמותו של חיים יבין, קריין החדשות, שהיה באמצע ידיעה.
''ראש הממשלה, מר רבין, אמר היום שעד עתה גרמניה שיחקה תפקיד מוביל במציאת מידע על רון ארד אך לא תוכל עוד למלא תפקיד זה כתוצאה מההדלפות האחרונות, שמקורן בגרמניה'', הקריא יבין, ''מר רבין טען שהשמועה כאילו הוא נסע לשיחות בדלתיים סגורות עם ראש ממשלת גרמניה, הלמוט קול, כתוצאה מכך שזה טרק לו את הטלפון בפרצוף היא 'שטויות גמורות'. את דברים אלו אמר מר רבין בנאום התודה שלו, כאשר קיבל את תואר מהנדס כבוד למים''.
'''תמיד רציתי להיות מהנדס מים', אמר רבין, 'עוד משחר ילדות רציתי לנסוע לאוניברסיטת ברקלי כדי ללמוד הנדסת מים, אבל בן-גוריון וכצנלסון ביקשו ממני להישאר'''.
''עוד אמר רבין'', המשיך יבין, ''שכאשר טייל עם שמעון פרס באפריקה, רצה רבין ללכת לבקר באתרי המים. פרס לא רצה, ויש האומרים שזה המקור למתיחות ביניהם. יצחק רבין קיבל את תואר מהנדס כבוד למים, לאחר שבטקס קבלת פרס הנובל אמר שתמיד רצה להיות מהנדס מים''.
בשלב זה פינה יבין את מקומו על המסך לטובת קטע מצולם מתוך הענקת הפרס. המצלמה הציגה את רבין עומד מאחורי פודיום מרובה מיקרופונים ונואם: ''ממשלת גרמניה היוותה עד היום - אני לא יודע אם לקרוא לזה תפקיד מרכזי, אבל נאמר שהיה לה תפקיד כלשהו במציאת מידע על רון ארד. אם היא תמשיך למלא תפקיד זה גם בעתיד, נחיה ונראה. יש אנשים שמספרים כל מיני סיפורים על למה נסעתי לגרמניה, והאנשים האלה לא תמיד יודעים בדיוק על מה הם מדברים, ויש מהם שאומרים שטויות גמורות''.
זה כבר יותר טוב, חשב נחום לעצמו. חדשות שטותיות - ברור שזה עדין לא ממש טוב, אבל זה כבר הרבה יותר טוב מדודו טופז רוקד עם חשפניות או סדרות שנושאן העיקרי הוא מין.
אלמלא ניסיון מוצלח זה, אולי היה נחום מוותר. בשעות הבאות הוא נאלץ לספוג כשלון אחר כשלון, אך הניסיון הראשון, המוצלח, עודד אותו לאורך כל הדרך להאמין שמציאת סידור של המכוונים המפיק תוכניות נורמליות היא משימה אפשרית.
בשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת, לאחר שבילה את כל הערב והלילה מול המכוונים, הוא התחיל לראשונה להרגיש בהתקדמות. בשלב כלשהו גילה שהוא יודע למצוא מתי נגמרת ''דאלאס'' ומתחילה ''שושלת''. הוא ידע שאם הוא משאיר את מחוג השעות בכוונון מתאים ורק משחק עם חוגת התאריך הוא יכול לעבור ברצף אחד מ''ניקוי ראש'', דרך ''עוד להיט'' ועד ''חלומות בהקיציס''. הוא יכול לסובב את החוגה הלאה, כמובן, אך לא העז. גם כשברצף של תוכניות בוקר הופיעה לפתע התוכנית ''מילקשייק'', זה הספיק לנחום והוא סובב את החוגה מהר לאחור. בדרך כלל לא הסתכן עד כדי כך ונשאר באזורים הסולידיים.
בשעה חמש אחר הצהרים, כבר הכיר מגע ידיו את המכוונים טוב מספיק כדי לזהות שהנקישה שהשמיעה אחת החוגות במעבר על פני נקודה מסוימת היתה חזקה במעט מן הנקישות שהשמיעו השנתות האחרות. נחום החליט לכנות נקודה זו בשם ''מצב האפס'' והתקדם בשיטתיות למציאת מצב האפס של כל החוגות האחרות, במטרה לאפס את המנגנון כולו.
לקראת ערב הצליח להגיע למצב האפס, ושמח לגלות שבמצב זה מפיקה הטלויזיה תוצאות לא רעות בכלל. רק בערב, לאחר שסיים את כל העבודה, התקשר נחום אל עדנה סלמוניקו.
''חדשות טובות, גברת סלמוניקו!'' הודיע לה בטלפון, ''הצלחתי למצוא מה היתה הבעיה בטלויזיה שלך, והצלחתי גם לתקן''.
''זו באמת היתה העוזרת שלי?'' שאלה הזקנה בקול רפה.
''ממש כך'', הסכים נחום. ''היא ניקתה מהכפתורים פה את כל האבק שהחזיק אותם במקום, וכל הכיוון השתנה. יש לך מזל שזה לא היה הרבה יותר גרוע''.
''והצלחת לתקן את זה?'' אמרה הזקנה.
''בלי בעיות'', הצהיר נחום. ''כיוונתי הכל טיפ-טופ, וגם הלחמתי את הכפתורים למקום, כדי ששוב לא יזוזו בטעות. לפני שעשיתי את זה, ראיתי שעה שלמה של התוכנית החביבה עלי בטלויזיה, רק בשביל לראות שהכוונון מושלם, והוא באמת מושלם. התוכנית יצאה כמו שהיא יוצאת בכל שבוע. ותאמיני לי, מכל מה שיש בטלויזיה, זו התוכנית היחידה שאני לא מפספס אף פעם, כך שאני יודע בדיוק איך היא אמורה לצאת: בלי גסויות, בלי רמיזות; הכל נקי ויפה''.
''איזו תוכנית זאת?'' התפלאה הזקנה.
'''סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי'', ענה נחום בגאוה.
''באמת תוכנית טובה'', הודתה. ''גם זו, וגם 'שעה טובה' עם מני פאר. בארץ יודעים לעשות הפקות איכותיות''.
''גברת סלמוניקו'', אמר נחום, ''אם זו האיכות שאנחנו מגיעים אליה כשיש לנו ערוץ אחד בלבד, תארי לעצמך אילו תוכניות נפלאות יהיו כשייפתחו בארץ ערוצים נוספים, ותהיה כאן סופסוף גם קצת תחרות!''
איור: אדר ווינטר
חלומות באספמיה
לעולם-לא - סיפור מתוך גליון מספר 3
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
נהניתי
יוש יום חמישי, 12/06/2008, שעה 17:42
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
