קטן, גדול


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13

תגובות: 3

ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12

תגובות: 2

דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11

תגובות: 1

ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10

תגובות: 0

מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08

תגובות: 0

בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08

תגובות: 0

פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08

תגובות: 39

תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08

תגובות: 1

חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08

תגובות: 11

סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08

תגובות: 6

המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08

תגובות: 6

דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07

תגובות: 16

המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07

תגובות: 74

התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07

תגובות: 3

בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07

תגובות: 25

קטן, גדול
פרקים לדוגמה / ג'ון קראולי
יום חמישי, 02/02/2006, שעה 10:00

ספרו של ג'ון קראולי, שזכה בפרס הפנטסיה העולמי

מן הכריכה האחורית:

זהו סיפורו של בית, שהוא בעצם בתים מרובים, לכל עונה ולכל טעם; זהו סיפורה של משפחה אנושית, ששורשיה נמצאים מעבר לעולם בני-האנוש; זהו סיפורה של חבילת קלפים שספק חוזה, ספק יוצרת את המציאות. זהו סיפורם של הבל ושל אליס ושל ג'ורג' ושל אוברון, שמתגוררים כולם בחבל ניו-אינגלנד ובסביבות ניו-יורק, ומוצאים עצמם מעורבים בקרב אחרון והתחלה חדשה.

'קטן-גדול' הוא קלאסיקה מודרנית. רבים משווים יצירה זו ליצירתו של לואיס קרול, מחבר סיפורי 'אליס בארץ הפלאות' ו'אליס בארץ המראה'. זהו סיפור אגדה מודרני, המתרחש בעולמנו אנו, תוך עירוב, מעשה אומן, של מציאות ודמיון.

אנשים הם אנשים, אך האדם הוא אישה.
– צ'סטרטון

ביום כלשהו ביוני, שנת -- 19, עשה איש צעיר דרכו ברגל לצפון, מן העיר הגדולה לעיירה או מקום בשם סַפְחורש, מקום שסיפרו לו אודותיו, אך מעולם לא היה בו. שמו היה הבל בארנאבל, והוא הלך לסַפְחורש בכדי להתחתן; הוא הלך ברגל ולא נסע, שכן היה זה אחד התנאים לכך שיותר לו לבוא לאותו המקום.

מאיפשהו לאנשהו

אף שעזב את חדרו שבעיר מוקדם בבוקר, הייתה זו כמעט שעת צהריים בטרם חצה את הגשר העצום שעל המשעול שמעטים הלכו בו, ויצא אל העיירות בעלות השם אך חסרות הגבולות המוגדרים שמצפון לנהר. במהלך שעות אחר-הצהריים הוא ניווט בין מקומות אלו, שלהם שמות אינדיאניים, ולרוב לא היה יכול לנוע במסלול הישיר, שכן זה נשלט בידי שטף התעבורה המכאנית, כה מלכותית ותמידית; הוא פסע משכונה לשכונה, והביט במורד סמטאות ולתוך חנויות. הוא ראה מעט הלכים, ולו גם מקומיים, אף שהיו בנמצא ילדים שרכבו על אופניים; הוא תהה אודות חייהם במקומות אלו, אשר לו נראו עגמומיים בפרבריותם, אף שהילדים נראו מאושרים למדי.
קבוצות המבנים הטיפוסיים לשדרות מסחריות ולרובעי מגורים החלו לאבד מסדרם בהדרגה, הידלדלו בדומה לקצותיו של יער גדול; החלו להתכסות במגרשים מכוסי עשב שכמו היו קרחות-יער; מעת לעת חורשה מדולדלת או אחו מעופש הכריזו כי הם נכונים להפוך לפארק תעשייתי. הבל הפך בדעתו משפט זה, שכן נראה כי אכן זהו מקומו בעולם, בפארק תעשייתי, בין המדבר לזָרוּע.
הוא עצר בספסל ממנו אנשים יכלו לעלות על אוטובוס שייקח אותם מאיפשהו לאנשהו. הוא ישב, פיתל כתפיו והסיר את התיק הקטן מעל גבו, הוציא ממנו כריך אותו הכין בעצמו – עוד תנאי – ומפה עזת-צבע, אותה רכש בתחנת דלק. הוא לא היה בטוח אם התנאים אסרו על מפה, אך ההנחיות אותן קיבל לסַפְחורש לא היו מדויקות, והוא פתח אותה.
בוא נראה. הקו הכחול הזה ייצג ככל הנראה המדרכה עשוית האבנים השבורות, שלצידה מפעלי לבנים נטושים, שלאורכה הוא הלך. הוא הפנה את המפה כך שהקו הקביל לספסל שלו, בדומה לדרך עצמה (הוא לא היה מבין גדול בקריאת מפות), ומצא, הרחק לשמאלו, את המקום שלעברו הלך. השם סַפְחורש לא הופיע, למעשה, אבל הוא היה פה, איפשהו, בקבוצה זו של חמש עיירות שסומנו בסימנים חסרי-החשיבות ביותר שבמקרא המפה. ככה. היה קו כפול אדום, עבות, שעבר קרוב לשם, גאה ביציאותיו וכניסותיו; הוא לא יוכל ללכת לאורכו. קו כחול עבה (בהתאם למבנה מערכת העורקים והוורידים, הבל דמיין כיצד כל התנועה זורמת דרומה אל העיר לאורך הקווים הכחולים, וממנה על האדום) עבר מעט קרוב יותר, ושילח דרכי גישה מסתעפות אל עיירות וישובים לאורך הדרך. הקו הכחול שהוא ישב לצידו – דק בהרבה, כאחד מנימי העין – היה יובל לאותו כחול; כנראה שבתי-עסק שונים עברו לשם: עיירת הכלים, עיר האוכל, עולם הרהיטים, כפר השטיחים. נו... אך היה גם קו שחור דקיק, כמעט בלתי ניתן להבחנה, שהוא יוכל בקרוב ללכת לאורכו, כחלופה. הוא חשב בתחילה כי הקו אינו מוביל לשום מקום, אבל לא, הוא המשיך, כושל, נראה בתחילה כמעט כאילו המֶמַפה שכח אותו בתוך תסבוכת עצבי הדרכים, אך לאחר מכן הופך לברור יותר בשממה הצפונית, ומגיע קרוב מאוד לעיירה שהבל ידע כי היא נמצאת ליד סַפְחורש.
ובכן, האחד הזה. הוא נראה כשביל להלכים.
לאחר שמדד באגודלו ובאצבעו את המרחק אותו עבר על המפה, ואת המרחק שעוד עמד לפניו (הגדול בהרבה), הוא כיתף תרמילו, הטה כובעו כנגד השמש, ויצא לדרכו.

לגימת מים ארוכה

הוא לא חשב עליה רבות בעת שהלך, אף שמחשבות אודותיה מעולם לא רחקו ממנו במשך השנתיים בהן אהב אותה; החדר בו פגש אותה היה אחד שאותו ראה בעיניו רוחו לעתים קרובות, לעיתים באותה חיישנות שחש אז, אך לרוב, כיום, בשמחה והכרת תודה; הביט, וראה את ג'ורג' עכברון מציג לו, אי-אז, כוס, מקטרת, ואת שתי בנות דודתו הגבוהות: היא, ואחותה הביישנית שלצידה.
זה היה בבית העיר של משפחת עכברון, הבית האחרון שעוד גרו בו בבלוק, בספרייה שבקומה השלישית, זו שחלונותיה מופרדים בחוצצי אבן ומטולאים בפיסות קרטון, ושהשטיח הכהה שבה נשחק ללבן לאורך הקווים שהובילו בין הדלת לדלפק המשקאות ולחלונות. כן, היה זה באותו חדר ממש.
היא הייתה גבוהה.
קומתה הייתה כמעט מטר שמונים וחמש, כמה וכמה סנטימטרים יותר מהבל; אחותה, שרק מלאו לה ארבע-עשרה, הייתה גבוהה כמוהו. שמלות המסיבה שלהן היו קצרות, ונצצו, שלה אדומה, של אחותה לבנה; הגרביונים הארוכים עד-למאוד שלהן זהרו. הדבר המוזר היה, שהן היו ביישניות כשם שהיו גבוהות, במיוחד הצעירה, שחייכה אך סירבה ללחוץ את ידו של הבל, ורק פנתה והסתתרה עוד יותר מאחורי אחותה.
ענקיות מעודנות. המבוגרת יותר הביטה בג'ורג' בעת שערך ביניהם הכרות מלאת משובה, וחיוכה חיישני. שיערה היה אדום-זהוב, עדין ומתולתל. שמה, אמר ג'ורג', היה יומיום אליס.
הוא לחץ את ידה והביט מעלה. ''כמו לגימת מים ארוכה,'' הוא אמר, והיא החלה לצחוק. אחותה צחקה גם כן, וג'ורג' עכברון התקפל כמעט לשניים והכה על ברכו. הבל, שלא הבין מדוע האמרה האנגלית הנושנה תהה כה מצחיקה, הביט מן האחת לשני ועל פניו חיוך מלאכי, אידיוטי, וידו עוד אוחזת בשלה.
היה זה הרגע המאושר בחייו.

אנונימיות

לא היו אלה, עד לרגע בו פגש את יומיום אליס שְׁתוּמַים בספרייה בבית עכבר שבעיר, חיים שהאושר פיעם בהם במיוחד; אך במקרה היו אלו חיים שהתאימו היטב למסע החיזור שבו אז פצח. הוא היה צאצא יחיד לנישואיו השניים של אביו, ונולד כאשר אביו היה כמעט בן שישים. כאשר אימו הבינה כי העושר הנכבד של משפחת ברנאבל התמוסס ברובו תחת ניהולו של אביו, ושכתוצאה מכך לא הייתה סיבה של ממש לשאת את האיש, שלא לדבר על לשאת ברחמה את בנו, היא עזבה אותו בהתקף של מרירות. הדבר היה רע להבל, שכן היא הייתה הפחות-אנונימית מכל קרוביו; למעשה, היא הייתה היחידה מכל קרובי משפחתו שאת פניה הוא יכול היה להעלות מיד בזיכרונו בהגיעו לגיל זקנה, אף שהיה רק ילד בעת שעזבה. הבל עצמו ירש במידה רבה את האנונימיות של בני ברנאבל, ורק קורט ממוצקותה של אימו; לאלו שהכירו אותו הדבר נראה כזיק של ממש, זיק של נוכחות שהוקף בזוהר אפסות עמום.
הייתה להם משפחה גדולה. לאביו היו חמש בנים ובנות מאשתו הראשונה; הם כולם חיו בפרברים אנונימיים, בערים שמוקמו במדינות המתחילות באות א' ושידידיו העירוניים של הבל לא ידעו להבדיל ביניהן. הבל עצמו היה מתבלבל בהם מעת לעת. היות והם הניחו כי לאביו כסף רב, והיות ומעולם לא ציין מפורשות מה בכוונתו לעשות בו, היה אביו ברוך בבתיהם. לאחר שאשתו עזבה, הוא בחר למכור את הבית בו הבל נולד, ולנדוד מצאצא אחד לשני בחברת בנו הצעיר, רצף מתחלף של כלבים אנונימיים, ושבע תיבות שהוכנו במיוחד ושהחילו את הספרייה שלו. ברנאבל היה אדם משכיל, אף שלימודיו היו מסוג כה נוקשה ומרוחק עד שלא יכלו לשמש כנושא לשיחה ולא הקטינו את האנונימיות הטבעית שלו במאום. בניו ובנותיו המבוגרים יותר ראו בתיבות הספרים משום מטרד, בדומה לזה הנובע מבלבול בין גרביו לגרביהם בשעת הכביסה.
(מאוחר יותר, הבל היה נוהג לנסות ולסדר את אחיו-למחצה ואחיותיו-למחצה, ואת בתיהם, בערים ובמדינות היעודות להם בעודו יושב על האסלה. יתכן והדבר נבע מכך שבשירותים שבבתיהם הוא היה חש אנונימי מתמיד, אנונימי עד כדי שחש בלתי-נראה; בכל מקרה, הוא היה מעביר שם את זמנו בכך שהיה מארגן ומזיז את אחיו ואחיותיו ואת ילדיהם כקלפים בחפיסה, מנסה להתאים פנים למרפסות, ומרפסות לגינות, עד שבהיותו מבוגר היה ביכולתו לסדר את החפיסה כולה. הדבר הביא לו את אותה תחושת סיפוק קודרת שקיבל בעת שפתר תשבצים, ואת אותו הספק – מה אם הוא ניחש מילים שהשתבצו נכונה, אך לא היו המילים להן התכוון הכותב? עיתון השבוע הבא, שבו היה הפתרון, אף פעם לא הגיע.)
נטישתה של אשתו לא הפכה את ברנאבל לאדם שמזגו פחות טוב, אלא רק לאדם אנונימי עוד יותר; לילדיו הגדולים יותר נראה, בעת שהתאבך ולאחר מכן התנדף מחייהם, שממשות קיומו הלכה ופחתה. היה זה רק להבל שהוא נתן, כמתנה, את מוצקותו הפרטית: השכלתו. היות ושניהם נעו ונדו לעתים כה תכופות, הבל מעולם לא הלך לבית ספר רגיל; ועד שאחת המדינות שהתחילה באות א' גילתה מה אביו עשה להבל במהלך כל השנים הללו, הוא כבר היה מבוגר מכדי שניתן יהיה לחייבו ללכת לבית ספר. וכך, בהגיעו לגיל שש-עשרה, הבל ידע לטינית, קלאסית ושל ימי הביניים; יוונית; מתמטיקה בסגנון מיושן; והיה יכול לנגן מעט בכינור. להוציא הקלאסיקות כרוכות-העור של אביו, מעטים היו הספרים בהם רחרח; הוא יכול היה לצטט מאתיים שורות מוירגיליוס, פחות או יותר במדויק; והוא כתב בכתב יד מושלם, בסגנון המנזרים.
אביו מת באותה שנה, כמי שהצטמק מכך שהעביר את כל שהיה סמיך בו, לבנו. הבל המשיך בנדודיו כמה שנים נוספות. הוא התקשה למצוא עבודה שכן לא הייתה לו דיפלומה; לבסוף למד להדפיס בבית ספר עלוב לניהול, אי שם בסאות' בנד, כך היה נדמה לו לאחר מכן, והוא היה לפקיד. הוא חי זמן רב בשלושה פרברים בעלי אותו שם בשלוש ערים שונות, ובכל מקום קרוביו קראו לו בשם שונה – שמו שלו, שמו של אביו, וכינויו, הבל; האחרון כה התאים למצבו הערפילי שהוא בחר לשומרו. כאשר הגיע לגיל עשרים ואחד, חיסכון בלתי ידוע של אביו נפתח, והזרים לו סכום כסף כלשהו, והוא עלה על אוטובוס אל העיר הגדולה, וברגע שעבר את האחרונה שבערים בהן גרו אחיו ואחיותיו, הוא שכח אותן ואת קרוביו כולם, כך שזמן רב לאחר מכן היה עליו לשחזר אותם, פנים אל מול גינה; ולאחר שהגיע אל העיר הגדולה הוא התמוסס בה לגמרי, בהכרת תודה, כטיפה הנופלת אל הים.

שם ומספר

היה לו חדר בבניין שפעם שימש כביתו של כומר ששירת בכנסיה שעמדה מאחוריו, זכורה לטוב וזנוחה. מחלונו הוא יכול היה לראות חצר כנסייה, בה אנשים עם שמות הולנדיים התהפכו בנינוחות בקבריהם הנושנים. בבוקר, התעבורה שהחלה לזרום שימשה לו כשעון מעורר – בניגוד לקרקוש המתמשך של רכבות המערב-התיכון, הוא מעולם לא למד לישון בשאון זה – והוא היה יוצא לעבודתו.
הוא עבד בחדר לבן, נרחב, שבו הרעשים הזעירים שהוא והאחרים השמיעו עלו אל התקרה וצנחו חזרה לאחר שעברו תמורות משונות; בעת שמישהו השתעל, היה זה כאילו התקרה עצמה השתעלה שיעול מתנצל, יד מכסה על פה. במהלך היום כולו, הבל היה מעביר סרגל הגדלה על פני טור אחר טור של כתב דפוס זעיר, בוחן כל שם ואת הכתובת ומספר הטלפון שנלוו אליו, ומסמן באדום את אלו שלא תאמו באורח מלא לשמות ולכתובות ולמספרי הטלפון שהודפסו על כל אחד מן הכרטיסים שבכל אחת מן הערמות שהונחו למולו מדי יום.
בתחילה, השמות שקרא היו חסרי כל משמעות עבורו, אנונימיים במהותם כמספרי הטלפון. הפרט החשוב היחיד בשמות היה מקומם המקרי אך הבלתי ניתן לערעור בסדר האלף-בית, ובשגיאות המטופשות שהמחשב היה מחדיר לתוכם, ושעבור מציאתן שילמו להבל. (העובדה שהמחשב ביצע כל כך מעט שגיאות הרשימה את הבל הרבה פחות מאשר טיפשותו המוזרה; למשל, לא היה ביכולתו להבדיל בין ר', במשמעות רחוב, לבין ר' במשמעות רב, ובעת שהתבקש לפתוח קיצורים אלו, היה המחשב מפיק, ללא חיוך, את מסבאת רב השִבעה ואת בית התפילה לזכר הרחוב שליט''א.) אך במהלך השבועות, כשהבל החל להעביר את ערביו הריקים בשיטוט מתמשך ברחובות העיר (שכן לא ידע שמרבית האנשים נשארים בבית לאחר רדת החשיכה), והחל ללמוד את השכונות השונות ואת גבולותיהן, על מקומות הבילוי והפינות האפלוליות שבהן, שמות שבהם הביט מבעד לזכוכית החלו לרקום פנים, גיל והלכי רוח; האנשים אותם ראה באוטובוסים וברכבות ובחנויות הממתקים, האנשים שצעקו זה אל זה מעבר לסמטאות שהפרידו בין מבני שיכון ושעמדו בפה פעור אל מול תאונות דרכים ושהתווכחו עם מלצרים ומוכרות, והמלצרים והמוכרות עצמם, כל אלו החלו לרחוש ולגעוש מבעד לדפים הדקיקים; הספר החל להראות לו כאפוס רחב יריעה אודות חיי העיר, על כל המתרחש בה, טרגדיות ופארסות, מלאת מאורעות ודרמה. הוא מצא אלמנות כבודות בעלות שמות הולנדיים שגרו, כפי שידע, בבתים שלהם חלונות גבוהים בשדרות אדירות, ושניהלו את עיזבון בעליהן, ושלבניהם היו שמות כמו אריק וסטיל ונשאו תארי כגון דר' ממ' וגרו בשכונות בוהמיות; הוא קרא אודות משפחה בעלת שמות פרועים, יווניים, שגרה על פני מספר מבנים בשכונה שפעם הלך בה, משפחה שגדלה והשילה מעליה מחבריה בכל פעם שעבר עליה בסדר האלף-בית – לבסוף הוא החליט שמדובר בצוענים; הוא הכיר גברים שנשותיהם ובנותיהם בנות הטיפש-עשרה החזיקו בטלפונים משל עצמן (בהן הן הסתודדו עם מאהביהן), בעוד הגברים שלהן מתקשרים דרך מספרי הטלפון הרבים של העסקים בהם החזיקו ונשאו את שמם; הוא החל לחשוד באנשים שהשתמשו בקיצור לאות הראשונה של שמם ובשמם האמצעי המלא, שכן גילה שהם כולם עוסקי בגביית חובות, או שהם עורכי דין שמשרדם מצוי בביתם, או קציני שיטור שגם מכרו רהיטים משומשים; הוא למד כי כמעט כל מי שנקרא סינגלטון או סינגלטארי חי בבניינים בצפון העיר, שם שמותיהם הראשונים של גברים היו שמותיהם של נשיאי עבר, ושמות הנשים היו שמות של אבני חן, פנינה ורובי ונופר, ולפניהן מתנוסס בגאון התקציר גב' – הוא דמיין אותם גדולים וכהי-עור, זוהרים בדירות קטנות, לבדם עם ילדים רבים, נקיים. מן המנעולן הגאה שהשתמש בכל כך הרבה אותיות א' בשמה של חנותו הקטנה כך שהופיע ראשון באלף בית, ועד לתתרופוליס ארכימדס שבא אחרון (מלומד זקן שגר לבדו, קורא עיתונים יווניים בדירה מהוהה) – הוא הכיר את כולם. תחת סרגל ההגדלה שלו, שם זעיר ומספר היו עולים מעלה כפיסת עץ שנישאת אל החוף בידי הגלים לספר את סיפורה; הבל הקשיב, הביט בכרטיסו, מצא כי יש התאמה, והפך את הכרטיס בעוד סרגל ההגדלה משליך לעברו את הסיפור הבא. האיש שקרא לצידו הפליט אנחה כבדה. התקרה השתעלה. התקרה צחקה, בקול רם. כולם הרימו ראש.
איש צעיר, שזה עתה נשכר, צחק.
''כרגע גיליתי,'' הוא אמר, ''רישום בכרטיסיה על שם מועדון הרובה והתותח שממוקם בגשר רעש.'' הוא בקושי הצליח לדבר מרוב שצחק, והבל הופתע מכך שדממתם של כל שאר המגיהים לא השתיקה אותו. ''אתם לא קולטים?'' האיש כמו הפציר בהבל. ''זה בהחלט יהיה גשר רועש.'' לפתע, גם הבל צחק, וצחוקם עלה אל התקרה ולחץ ידיים.
שמו של האיש היה ג'ורג' עכברון; הוא לבש שלייקס רחבים שחוברו למכנסיו הרחבות, ובעת שהיום נגמר, הוא עטף עצמו במעיל צמר גדול שצווארונו לכד את שיערו השחור הארוך, כך שהיה עליו לשלוח לאחור ידו ולשחררו החוצה, בדומה למנהגן של נשים. היה לו כובע דומה לזה של סבנגאלי, ועיניים דומות גם כן – מוצללות, מושכות, ומלאות משובה. לא חלף שבוע עד שפוטר, להקלתם המרובה של כל זוג משקפיים בחדר הלבן, אך עד למועד זה, הוא והבל הפכו – כפי שרק הבל בכל העולם כולו, כך נראה, עוד יכול היה לומר ברצינות – ידידי אמת.

עכבר העיר

כעת משג'ורג' היה לידידו, החל הבל במסע הוללות צנוע, ובו מעט משקה, ומעט סמים; ג'ורג' סייע לו להחליף את בגדיו, ואת חיתוך דיבורו, לסגנון עירוני יותר, והציג בפניו בחורות. בתוך זמן לא רב מדי, האנונימיות של הבל הוסתרה תחת מעטה, בדומה לאיש הבלתי-נראה בתחבושותיו; אנשים הפסיקו להיתקל בו ברחוב ולהתיישב בחיקו באוטובוס מבלי לבקש סליחה – תופעה אותה הסביר בכך שלמרבית האנשים נוכחותו הייתה מעורפלת עד למאוד.
לכל הפחות, משפחת עכברון – שחייה בבניין המאוכלס האחרון שנותר בבלוק מבנים שבנה עכברון העיר הראשון, ושרובם עוד נותרו בבעלות המשפחה – הרגישה בו; ויותר משהודה לג'ורג' על כובעו החדש ועל סגנון הדיבור החדש, הוא הודה לו על אותה משפחה מופלאה, קולנית ואוהבת. הוא ישב באמצע מריבותיהם, בדיחותיהם, מסיבותיהם, יציאותיהם-מן-האמבט-בכפכפים, ניסיונות ההתאבדות והפיוסים הקולניים, מבלי שירגישו בו במשך שעות; אך אז, לפתע, הדוד ריי או פראנז או אימא היו מביטים מעלה בפתיעה ואומרים, ''הבל כאן!'' והוא היה מחייך.
''האם יש לך קרובים בכפר?'' שאל פעם הבל את ג'ורג' בעודם לוגמים קפה רויאל בבר החביב על ג'ורג', באיזה מלון ישן, ומחכים לסערת שלג שתסתיים. ואכן, היו לו.

ממבט ראשון

''הם דתיים מאוד,'' אמר לו ג'ורג' בקריצה בעת שהוביל אותו למין הנערות המצחקקות בכדי להציג אותו בפני הוריהן, הדר' והגב' שְׁתוּמַים.
''אני לא עובד כרופא,'' אמר הדוקטור, אדם קמוט ששיערו צמרי ועליצות חסרת חיוך כשל חיה קטנה. הוא לא היה גבוה כאשתו, שרדיד המשי שלה, המעוטר עד למאוד, נרעד בעת שלחצה את ידו של הבל ובקשה ממנו לקרוא לה סופי; היא עצמה לא הייתה גבוהה כבנותיה. ''כל בני ים היו גבוהים,'' היא אמרה, בהביטה מעלה במבט מופנם, כמי שיכולה לראות אותם כולם אי שם מעליה. היא נתנה את שם נעוריה לשתי בנותיה הגדולות, אליס ים שתומים, וסופי ים שתומים; אך אימא הייתה היחידה שאי-פעם השתמשה בשמות אלו, להוציא שבהיותה ילדה, ילד אחר קרא לאליס ים בשם יומיום אליס, והשם דבק בה, וכעת היו אלה יומיום אליס, וסתם סופי, ולא היה דבר לעשות לגבי כך, אף שכל מי שהביט בהן ראה בברור שהן בנות ים; וכולם הביטו בהן.
תהא דתם אשר תהא, הדבר לא מנע אותן מלחלוק מקטרת עם פראנז עכברון, אשר ישב למרגלותיהן היות ושתיהן תפסו את כל המקום על הספה הקטנה; או מלקחת מן הפונטש המתובל ברום שאימם הציעה להן; או מלצחוק מאחורי כפות ידיהן, יותר על הדברים שלחשו זו לזו מאשר על דברי השטות שפראנז פלט; או לחשוף, בעת ששיכלו רגליהן, ירכיים ארוכות תחת השמלות המנצנצות.
הבל המשיך להביט. אף שג'ורג' עכברון לימד אותו להיות עירוני שאינו מפחד מנשים, קשה היה להתגבר על הרגל של חיים שלמים, והוא המשיך להסתכל; ורק לאחר שהות הולמת בה היה משותק ממבוכה, הוא הכריח עצמו לפסוע על השטיח אל המקום בו ישבו. היות ולא רצה להישמע דיכאוני – ''בשם האל, אל תהיה דכאוני,'' ג'ורג' תמיד אמר לו – הוא התיישב על הרצפה לידן, עם חיוך מקובע על שפתיו ותנוחה שגרמה לו להראות (ואכן הוא נראה, הוא נדהם להגלות כי יומיום אליס פנתה להביט בו, וכי הוא נראה לעיניה) שביר באורח נוגע ללב. היה לו מנהג להניע את כוסו בין אצבע ואגודל, כך שהקרח נרעד ונמס במהירות וקרר את המשקה. הוא עשה זאת כעת, והקרח קשקש בכוסו כצלצול פעמון הדורש תשומת לב. השתררה שתיקה.
''אתן באות לכאן לעתים תכופות?'' הוא אמר.
''לא,'' היא אמרה בנעימה מדודה. ''לא לעיר. רק מדי פעם, כשלאבא יש עסקים או... דברים אחרים.''
''הוא דוקטור.''
''לא באמת. כבר לא. הוא סופר.'' היא חייכה, ולצידה, סופי גיחכה שוב, ויומיום אליס המשיכה בשיחה כאילו מטרתה לבחון כמה זמן תוכל לשמור על פנים רציניות. ''הוא כותב סיפורי חיות, לילדים.''
''אוה.''
''הוא כותב אחד בכל יום.''
הוא הביט מעלה אל עיניה הצוחקות, בהירות וחומות כזכוכית בקבוק. הוא החל להרגיש מוזר מאוד. ''הם בטח לא מאוד ארוכים,'' הוא אמר ולעלע.
מה קורה פה? הוא מאוהב, כמובן, וממבט ראשון, אך הוא כבר היה מאוהב בעבר וזה תמיד היה ממבט ראשון, והוא מעולם לא הרגיש כך – כאילו משהו בלתי מוסבר צומח בקרבו.
''הוא כותב תחת השם סאונדרס,'' אמרה יומיום אליס.
הוא העמיד פנים כמי שמחפש בזיכרונו אחר השם, אך למעשה הוא חיפש אחר הדבר שגרם לו להרגיש כה מוזר. הדבר התפשט החוצה, עד לכפות ידיו; הוא בחן אותן, במקומן בחיקו עטוף הסוודר, והן נראו כבדות מאוד. הוא שילב את האצבעות המסורבלות.
''מדהים,'' הוא אמר, ושתי הנערות צחקו, והבל צחק גם כן. התחושה גרמה לו לרצות לצחוק. לא היה זה החומר שעישן; זה תמיד גרם לו לחוש חסר משקל ושקוף. היה זה היפוכו של דבר. ככל שהביט בה יותר כך הדבר התגבר, וככל שהיא הביטה בו הוא חש יותר... מה? ברגע של שתיקה הם פשוט הביטו זו בזה, וההבנה רעמה והתנגנה בהבל בעת שהבין מה קורה: לא רק שהוא התאהב בה, וממבט ראשון, אלא גם היא התאהבה בו ממבט ראשון, ולשני אלו הייתה השפעה שכזו: הוא הלך ונרפא מאנונימיות. היא לא הוסוותה עוד, כפי שג'ורג' עכברון ניסה לעשות, אלא נרפאה, מבפנים כלפי חוץ. זו הייתה התחושה. היה זה כאילו היא ערבבה אותו עם קורנפלור. הוא החל להתעבות.

סנטה קלאוס הצעיר

הוא ירד במדרגות האחוריות הצרות אל השירותים היחידים שעדיין פעלו בבית, ועמד והביט אל תוך המראה הרחבה, שסדקיה מושחרים, באותו מקום עשוי אבן.
ובכן. מי היה מאמין. פניו ניבטו אליו מן המראה, לא באמת בלתי-מוכרות, אך עדיין כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותן. פנים מעוגלות וגלויות, פנים כפי שאולי היו נראות פניו של סנטה קלאוס הצעיר לו היינו רואים תמונות מוקדמות שלו: מעט חמורות סבר, משופמות בשפם שחור, ולהן אף מעוגל וקמטים זעירים סביב לעיניים, שם הילכו להן ציפורי-צחוק אף שעוד לא הגיע לגיל עשרים ושלוש. ככלל, פנים מאירות, עם עיניים שעוד נותר בהן דבר מה ריק ולא מוחלט, חיוור וחסר, אשר – כך הוא הניח – לעולם לא יתמלא. היה בכך די. למעשה, זה היה נס. הוא הנהן, חייך לעבר מיודעו החדש הזה, והביט בו שוב מעבר לכתפו בעת שעזב.
בעת שעלה במדרגות האחוריות, הוא פגש, בפתאומיות, ביומיום אליס בפנייה. כעת לא היה חיוך אידיוטי על פניו; והיא לא גיחכה. הם האטו בעת שהתקרבו זה אל זו; בעת שנדחקה בכדי לעבור אותו, היא לא המשיכה אלא פנתה בכדי להביט בו; הבל עמד על המדרגה הגבוהה יותר, כך שראשיהם היו ביחס המוכתב בסרטים לנשיקות. ליבו הלם בהתעלות ופחד, ראשו הלם בביטחון המוחלט הנובע מידיעה ודאית והוא נשק לה. היא הגיבה כמי שגם עבורה התממשה ודאות, ובעוד שערה, שפתיה וזרועותיה הארוכות מקיפות אותו, הבל הוסיף אוצר יקר ערך למצבור החוכמה הצנוע שברשותו.
נשמע רעש על המדרגות מעליהם, והם נפנו. הייתה זו סופי, שעמדה מעליהם ועיניה פעורות בעודה נושכת את שפתה. ''אני צריכה פיפי,'' היא אמרה, וריקדה אל מעבר להם בקלילות.
''את תעזבי בקרוב,'' אמר הבל.
''הלילה.''
''מתי תשובי?''
''אני לא יודעת.''
הוא אחז בה שוב; החיבוק השני היה רגוע ומלא ביטחון. ''פחדתי,'' היא אמרה. ''אני יודע,'' הוא אמר, רוחו נוסקת. אלוהים, היא הייתה גדולה. איך הוא אמור יהיה להצליח לעשות בה מעשה כשלא יהיו מדרגות לעמוד עליהן?

אי בים

כפי שניתן לצפות מאדם שגדל כאנונימי, הבל שיער תמיד כי נשים בחרו או דחו גברים על פי מדדים שלא היו ידועים לו – לפי הלך רוחן, בדומה לשליטים, או לפי טעם, בדומה למבקרים; הוא תמיד שיער כי בחירתה של אישה בו, או באחר, הייתה דבר קבוע מראש, בלתי-מובן ומיידי. ולכן, הוא כרכר סביבן, כחצרן, וחיכה שיבחינו בו. מסתבר, הוא חשב, בעמדו מאוחר באותו לילה במפתן בית עכברון, מסתבר שזה לא כך; הן – או לפחות, היא – חוותה אותן תשוקות וספקות, כמוני היא ביישנית ואחוזת תשוקה, וליבה הלם כשלי בעת שהתחבקנו, אני יודע שכך זה היה.
הוא עמד במשך זמן ארוך על המפתן, הופך בראשו יהלום זה של חוכמה, ומרחרח את הרוח אשר שינתה כיוון, כפי שקרה לעתים בעיר, ונשבה כעת מכיוון האוקיאנוס. הוא יכול היה להריח גאות, חוף וסחף-ים, ריח חמוץ, ומלוח, ומריר-מתוק. הוא הבין כי העיר הגדולה הייתה למעשה אי בים, ולמעשה, רק אי קטן.
אי בים. אפשר היה לשכוח עובדה בסיסית כל כך במשך שנים אם חיית כאן. אך הנה, כך זה היה; מפתיע אך נכון. הוא פסע מן המפתן והלך במורד הרחוב, מוצק כפסל מחזית ועד אחור, צעדיו מהדהדים על המדרכה.

התכתבות

כתובתה הייתה ''ספחורש, זה הכל,'' לדברי ג'ורג' עכברון, ולא היה להם טלפון; ולכן, משום שלא הייתה לו ברירה, הבל החל לאהוב אותה באמצעות הדואר ביסודיות שכמעט ועברה לה מן העולם. מכתביו העבים יועדו למקום זה שנקרא ספחורש, והוא חיכה לתשובה עד שלא היה יכול לחכות עוד ושלח עוד מכתב, כך שמכתביהם חלפו זה על פני בדואר, כפי שעושים מכתביהם של כל המאוהבים באמת; והיא שמרה אותם וקשרה אותם יחדיו בסרט בגון ורוד-חיוור, ושנים לאחר מכן, נכדיהם מצאו אותם וקראו אודות תשוקתם הבלתי-נתפסת של אותם אנשים זקנים.
''מצאתי גן,'' הוא כתב, בכתב ידו המזוות, השדוני, ובדיו שחורה; ''ישנו שלט על עמוד ליד הכניסה שכתוב בו עכברון-שתומים-אבן 1900. האם זה אתם? יש שם מעין אוהל לארבעת העונות, ופסלים, וכל נתיבי ההליכה מתעקלים כך שאי אפשר ללכת ישר למרכז. אתה הולך והולך ומגלה שאתה שוב יוצא החוצה. הקיץ כבר זקן שם (לא מבחינים בזה בעיר, מלבד בגנים), צבעי וויסקי ואבק, והגן קטן; אבל המכלול מזכיר לי אותך,'' כאילו היה משהו שלא. ''מצאתי ערימה ישנה של עיתונים,'' אמר מכתבה שחלף על פני שלו (שני נהגי המשאיות נופפו זה לזה לשלום מתוך הקבינות הגבוהות והכחולות, בנוסעם על כביש האגרה בבוקר ערפילי). ''יש שם סדרת קומיקס על ילד שחולם. הקומיקס כולו על החלומות שלו, על ממלכת החלום שלו. ממלכת החלום יפה להפליא; ארמונות ומצעדים תמיד מתקפלים ומתכווצים למרחק, או הופכים לעצומים ומבולגנים או שאם שאתה מסתכל בהם מקרוב אתה רואה שהם בעצם משהו אחר לגמרי – אתה יודע – בדיוק כמו בחלום אמיתי, רק שהם תמיד יפים. דודה-רבא ענן אומרת שהיא שמרה אותם בגלל שהאדם שצייר אותם, ששמו היה אבן, היה פעם ארכיטקט בעיר, ביחד עם הסבא-רבא של ג'ורג' והסבא-רבא שלי! הם היו ארכיטקטים של סגנון ''ביו-ארט''. ממלכת החלום היא מאוד 'ביו-ארט'. אבן היה שתיין – זו המילה שענן השתמשה בה. הנער בחלומות תמיד נראה ישנוני ומופתע בעת ובעונה אחת. הוא מזכיר לי אותך.''
לאחר התחלה חיישנית זו, מכתביהם הפכו כה דומים לשיחה פנים אל פנים עד שלבסוף, כשנפגשו בבר במלון הישן (שמחוץ לחלונותיו הצבועים נפל שלג), הם שניהם תהו אם הייתה טעות כלשהי, אם איכשהו, הם שלחו את כל המכתבים הללו לאיש הלא נכון, לאיש הזה, לזר הנבוך והבלתי ממוקד שלפניהם. התחושה חלפה בין רגע, אך בתחילה הם דיברו איש איש בתורו, ובאריכות, שכן הייתה זו הדרך היחיד המוכרת להם; השלג הפך לסופה, הקפה רויאל התקרר; משפט שלה נפל על אחד משלו, ואחד משלו על אחד משלה, ואז, בהתרוממות רוח כשל אנשים שזו הפעם הראשונה שהם לומדים כיצד לעשות זאת, הם שוחחו.
''את לא – ובכן – משתעממת שם, למעלה, לבדך כל הזמן?'' שאל הבל לאחר שהתאמנו זמן מה.
''משתעממת?'' היא הופתעה. נראה היה כי הרעיון מעולם לא עלה על דעתה קודם לכן. ''לא. ואנחנו לא לבד.''
''ובכן, לא התכוונתי... איזה מין אנשים יש שם?''
''איזה אנשים?''
''האנשים שאיתם... את לא לבד.''
''אה, טוב. פעם היו הרבה איכרים. בהתחלה היו שם מהגרים סקוטיים. מקדונלד, מקגרגור, בראון. כבר אין כל כך הרבה איכרים. אבל יש כמה. הרבה מהאנשים ששם הם עכשיו גם קרובים שלנו, בערך. אתה יודע איך זה.''
הוא לא ממש ידע. דממה נפלה, ונמוגה בעת ששניהם החלו לדבר בעת ובעונה אחת, ואז נפלה שוב. הבל אמר: ''זה בית גדול?''
היא חייכה. ''ענקי.'' עיניה החומות נראו כאור נוזלי באור המנורה. ''אתה תאהב אותו. כולם אוהבים. אפילו ג'ורג', למרות שהוא אומר שלא.''
''למה?''
''הוא תמיד הולך לאיבוד בתוכו.''
הבל חייך בחושבו על ג'ורג', הנווט, האיש שידע את דרכו במשעולי העיר בלילה, מתבלבל בבית רגיל. הוא ניסה להיזכר אם הוא התבדח אודות עכברי עיר ועכברי כפר במכתב. היא אמרה, ''אני יכולה לספר לך משהו?''
''כמובן.'' ליבו הכה בעוצמה, ללא כל סיבה.
''הכרתי אותך, כשנפגשנו.''
''למה את מתכוונת?''
''אני מתכוונת שזיהיתי אותך.'' היא כמעט וסגרה את ריסיה הצפופים, האדומים-זהובים, ואז שילחה בו מבט מהיר, מתגנב, ואז הביטה סביב לבר הרגוע כאילו מישהו עלול לשמוע אותה. ''סיפרו לי עליך.''
''ג'ורג'.''
''לא, לא. לפני הרבה זמן. כשהייתי ילדה.''
''עלי?''
''ובכן, לא עליך בדיוק. או שכן עליך בדיוק, אבל לא ידעתי את זה עד שפגשתי אותך.'' על המפה המשובצת, היא אחזה את מרפקיה בכפות ידיה, ואז נשענה קדימה. ''הייתי בת תשע; או עשר. ירד גשם במשך המון זמן. ואז היה בוקר שבו הלכתי עם ניצוץ בגן –''
''מה?''
''ניצוץ זה כלב שהיה לנו. הגן הוא, אתה יודע, האזור מסביב. נשבה רוח, וזה הרגיש כאילו הגשם עומד להיגמר. היינו רטובים לגמרי. ואז הבטתי מערבה: הייתה שם קשת בענן. זכרתי את מה שאימא אמרה לי: קשת בוקר במערב, מזג האוויר יערב.''
הוא דמיין אותה בחדות, בשמלה צהובה ומגפיים גבוהות, רחבות מפתח, ושערה אפילו יותר עדין ומקורזל מכפי שהוא כעת; הוא תהה כיצד ידעה מהו כיוון מערב, סוגיה שהוא עצמו כשל בה לעתים.
''זו הייתה קשת בענן, אבל בוהקת; והיא נראתה כאילו היא נוגעת בדיוק - שם, אתה יודע, לא רחוק; יכולתי לראות את העשב, כולו נוצץ וזוהר בכל הצבעים. השמיים הפכו גדולים, אתה יודע, כמו שקורה אחרי שירד גשם הרבה זמן, והכל נראה קרוב; המקום בו הקשת נחתה נראה קרוב; ויותר מהכל רציתי ללכת ולעמוד בתוכה – ולהביט למעלה – ולהתכסות בצבעים.''
הבל צחק. ''זה קשה,'' הוא אמר.
גם היא צחקה, מרכינה ראשה ומרימה ידה אל פיה, בתנועה שנראתה לו מוכרת באופן שהרעיד את ליבו. ''זה נכון מאוד,'' היא אמרה. ''זה נראה כאילו זה לוקח נצח.''
''את מתכוונת שאת –''
''כל פעם שאתה חושב שאתה מתקרב, היא שוב באותו מרחק כמו קודם, רק במקום אחר; ואם הלכת לאותו מקום, היא הייתה במקום שממנו באת; והגרון שלי כאב מרוב ריצה, ולא התקרבתי בכלל. אבל אתה יודע מה עושים אז –''
''מתרחקים ממנה,'' הוא אמר, מופתע לשמע קולו שלו, אבל איכשהו יודע שזו התשובה.
''בדיוק. זה לא קל כמו שזה נשמע, אבל –''
''לא, אני לא חשבתי ככה.'' הוא הפסיק לצחוק.
''– אבל אם אתה עושה את זה נכון –''
''לא, רגע,'' הוא אמר.
''– בדיוק נכון, אז...''
''הן לא באמת מגיעות לקרקע, את יודעת,'' אמר הבל. ''הם לא, לא באמת.''
''כאן הן לא,'' היא אמרה. ''עכשיו, תקשיב. הלכתי בעקבות ניצוץ; נתתי לו לבחור, כי לו לא היה אכפת, ולי כן. נדרש רק צעד אחד, ולהסתובב, ונחש מה.''
''אני לא יכול לנחש. את היית מוכסה בצבעים.''
''לא, זה לא ככה. מבחוץ, אתה רואה צבעים בתוכה; אז מבפנים –''
''את ראית צבעים מבחוץ.''
''כן. כל העולם צבוע, כאילו הוא עשוי מסוכריות – לא, כאילו הוא עשוי קשת בענן. עולם שלם שכולו צבע רך כמו אור, שמשתרע לכל מקום שאני יכולה לראות. אתה רוצה לרוץ ולחקור אותו, אבל אתה לא מעז לצעוד צעד אחד, כי אולי זה יהיה הצעד הלא נכון – אז אתה רק מביט, ומביט. ואתה חושב: הנה אני, סופסוף.'' היא שקעה במחשבות. ''סופסוף,'' היא אמרה שוב, ברכות.
''איך,'' הוא אמר, ולעלע, ואז ניסה שוב. ''איך אני קשור לכל זה? את אמרת שמישהו אמר לך...''
''ניצוץ,'' היא אמרה. ''או מישהו שדומה לו.''
היא הביטה בו בריכוז, והוא ניסה לסדר את פניו לארשת קשובה ונעימה. ''ניצוץ זה הכלב,'' הוא אמר.
''כן,'' נראה היה שהיא אינה רוצה להמשיך. היא הרימה כף והתבוננה בעצמה, זעירה והפוכה בחלק הקעור, ואז הניחה אותה. ''או מישהו שדומה לו. ובכן. זה לא חשוב.''
''רגע,'' הוא אמר.
''זה נמשך רק דקה. בזמן שעמדנו שם, אני חשבתי –'' בזהירות, מבלי להתבונן בו ''– אני חשבתי שניצוץ אמר...'' היא הרימה מבטה אליו. ''קשה להאמין בזה?''
''ובכן, כן. כן. קשה להאמין.''
''לא חשבתי שיהיה קשה. לא לך.''
''למה לא לי?''
''כי,'' היא אמרה, וערסלה את לחיה בכף ידה, פניה עצובים, אפילו מאוכזבים, והדבר השתיק אותו כליל. ''כי אתה היית זה שניצוץ דיבר עליו.''

לשחק בכאילו

היה זה כנראה משום שלא נשאר דבר שאותו היה יכול לומר, שבאותו הרגע – או ליתר דיוק, ברגע שלאחר אותו הרגע – שאלה קשה, או הצעה רגישה, שהבל התחבט בה במהלך היום כולו התגלגלה מעל ללשונו בצורה רחוקה מאוד ממושלמת.
''כן,'' היא אמרה, מבלי להרים את לחייה מידה, אך עם חיוך חדש שהאיר את פניה כמו קשת בענני הבוקר שבמערב. וכך, כאשר השחר המדומה של אורות העיר הראה להם את השלג הנערם, גבוה ופריך, גם על אדן חלונם, הם שכבו עטופים עד צוואר בשמיכות העבות והפריכות אף הן (מערכת החימום של המלון כשלה בקור הפתאומי), ודיברו. הם עדיין לא הלכו לישון.
''על מה,'' הוא אמר, ''את מדברת?''
היא צחקה, וכרבלה כנגדו את בהונותיה. הוא חש משונה, סחרחר, בדרך משונה אותה לא חש מאז הגיע לפרקו, וזה היה מוזר, אבל כך זה היה: התחושה הזו, של להיות כל כך מלא עד שקצות אצבעותיו וציצת ראשו פעמו: זהרו, אולי, לו היה מסתכל בהם. הכל היה אפשרי. ''זה לשחק בכאילו, נכון,'' הוא אמר, והיא הסתובבה, מחייכת והתאימה את גופיהם זה לזה בפיתולים תואמים שצורתם כשל S.
לשחק בכאילו. כשהוא היה ילד, כשהוא ואחרים מצאו דבר מה קבור – צוואר של בקבוק חום, כף חלודה, אפילו אבן שבה חצי חור שנועד לציר – הם יכלו לשכנע את עצמם שהוא עתיק מאוד. זה היה שם עוד כשג'ורג' וושינגטון היה בחיים. אפילו קודם. זה היה דבר עתיק יומין ורב ערך. הם שכנעו עצמם בכך בכוח החלטתם המשותפת, תוך שהם מסתירים החלטתם זו זה מזה, בדומה למשחק בכאילו, אבל שונה.
''אבל אתה רואה?'' היא אמרה. ''זה נועד להיות. ואני יודעת את זה.''
''אבל למה?'' הוא שאל, מאושר, מתענה; ''מדוע את כל כך בטוחה?''
''בגלל שזו סיפור. וסיפורים מתקיימים.''
''אבל אני לא יודע שזו סיפור.''
''אנשים בסיפורים לא תמיד יודעים. אבל הם עדיין בתוכם.''
ערב חורף אחד, כשהיה עוד ילד והתגורר אז אצל אח-למחצה שהיה דתי-למחצה, הוא ראה בפעם הראשונה טבעת סביב לירח. הוא הביט למעלה לעברו, עצום, קרחוני, רוחבו מחצית שמי הלילה, והשתכנע כי הדבר חייב להיות אות לכך שהעולם בא אל קיצו. הוא חיכה, נרגש, באותה חצר בפרברים לכך שהלילה השקט יתרסק לכדי אפוקליפסה, וכל הזמן ידע בליבו כי הדבר לא יקרה: כי אין כל דבר בעולם הזה שאינו מותאם לו וכי אין כל הפתעות ממין זה. באותו הלילה הוא חלם אודות גן-עדן: גן-עדן היה גן שעשועים אפלולי, קטן וחסר שימחה, שבו רק קרוסלה שהסתובבה כל העת וכמה משחקי מחשב בכדי לשעשע את המאמינים. הוא התעורר כשהוא חש הקלה, ולאחר מכן לא האמין עוד בתפילותיו, אף שהשמיע אותן ללא טרוניה למען אחיו. הוא יאמר את שלה, אם היא תבקש, ויעשה זאת בשמחה; אך היא לא התפללה כלל, עד כמה שידע; במקום זאת ביקשה הסכמתו למשהו, משהו משונה כל כך, כה בלתי ניתן לתפיסה בעולם המציאותי שבו הוא תמיד חי כה – הוא צחק, מופתע. ''סיפור אגדה,'' הוא אמר.
''אני מניחה,'' היא אמרה, ישנונית. היא שלחה יד מאחוריה, אליו, ומשכה אותו סביבה. ''אני מניחה, אם אתה רוצה.''
הוא ידע שיהיה עליו להאמין בכדי ללכת למקום שהיא הייתה בו; ידע כי, במידה ויאמין, יוכל ללכת לשם גם אם המקום אינו קיים, גם אם זה רק משחק בכאילו. הוא הניע את היד שהיא משכה אליה על פני בשרה הארוך, והיא נלחצה כנגדו תוך השמעת קול קטן. הוא חיפש בעצמו את אותו כוח החלטה נושן, חסר שימוש מזה זמן רב. אם היא תלך לשם, אי-פעם, הוא לא רצה להישאר מאחור; רצה שלעולם לא להיות רחוק ממנה יותר מעכשיו.

החיים קצרים, או ארוכים

במאי, בספחורש, יומיום אליס ישבה בצל העצים על אבן בוהקת שבלטה החוצה אל מעל לבריכה עמוקה, בריכה שנוצרה על-ידי מפל שצנח מבקע בקירות האבן הגבוהים. הנחל שזינק אל מחוץ לבקע בכדי ליפול מטה אל הבריכה השמיע נאום בעודו עושה כן, נאום שחזר על עצמו אך שהיה תמיד מלא עניין. יומיום אליס האזינה, אף שכבר שמעה כל זאת בעבר. היא נראתה דומה מאוד לנערה על בקבוק הסודה, אף שלא כה דקיקה, וחסרת כנפיים.
''סבא פורֶל,'' היא אמרה לבריכה, ושוב: ''סבא פורל.'' ואז היא חיכתה, וכאשר דבר לא קרה, לקחה שתי אבנים קטנות והכניסה אותן אל תוך המים (קרים וחלקים כמשי, כפי שרק מים בבריכות אבן יודעים להיות) והקישה בהן, דבר שיצר בתוך המים רחש כשל אקדחים היורים במרחק, שנשאר זמן רב מכפי שרעש נשאר בחלל האוויר. אז, מאי-שם בין פתחי המסתור מכוסי האצות שלאורך הגדה, שחה החוצה פורל לבן ענק, אלבינו ללא חגורה או כתמים, עיניו הורודות גדולות ומלאות רצינות. האדוות החוזרות והנשנות מן המפל גרמו לו להראות כרועד, ולעינו הגדולה להראות כקורצת או שמע ממצמצת מדמעות (היכולים דגים לבכות? היא תהתה, ולא בפעם הראשונה.)
כאשר חשבה שתשומת ליבו נתונה לה, החלה לספר לו כיצד הלכה אל העיר בסתיו, ופגשה את האיש הזה בביתו של ג'ורג' עכברון, וכיצד ידעה מיד (או לפחות החליטה מהר מאוד), שהוא האחד שהובטח לה שהיא ''תמצא או תמציא'' כפי שאמר לה ניצוץ לפני זמן כה רב. ''בזמן שישנת בחורף'', היא אמרה בביישנות, בעברה באצבעה על נימי הקוורץ שבסלע שעליו ישבה, מחייכת מבלי להביט בו (שכן דיברה על זה שאותו אהבה), ''אנחנו, ובכן, נפגשנו שוב, ונשבענו זו לזה – אתה יודע –'' היא ראתה אותו מניד את זנבו השקוף-מעט; היא ידעה כי זהו נושא כאוב. הוא נמתחה למלוא אורכה על הסלע הקריר, וכשסנטרה אחוז בידיה ועיניה מלאות אור, תיארה לו את הבל באורח מזהיר ומעורפל, דבר שלא נראה כמביא את הדג למידה כלשהי של התלהבות. היא התעלמה מכך. זה חייב להיות הבל שאליו הייתה הכוונה, זה לא יכול היה להיות אף אחד אחר. ''אתה לא חושב כך? אתה לא מסכים?'' ואז, בזהירות רבה יותר: ''הם יהיו מרוצים?''
''אין לדעת,'' אמר סבא פורל בעגמומיות. ''מי יכול לדעת את שעולה בדעתם?''
''אבל אתה אמרת...''
''אני מביא מסרים מהם, בת. אל תצפי ליותר מכך ממני.''
''ובכן,'' היא אמרה, נרגזת, ''אני לא אחכה לנצח. אני אוהבת אותו. החיים קצרים.''
''החיים,'' אמר סבא פורל כמי שגרונו חנוק מדמעות, ''הם ארוכים. ארוכים מדי.'' הוא הפנה את סנפיריו בזהירות, ובמכה אדירה של זנבו החליק לאחור אל מקום המסתור שלו.
''תאמר להם שבאתי, בכל מקרה,'' היא צעקה אחריו, קולה זעיר לצד רחש המפל. ''תאמר להם שעשיתי את חלקי.''
אך הוא נעלם.
היא כתבה להבל: ''אני עומדת להתחתן,'' וליבו נפל בקרבו בעת שעמד לצד תיבת הדואר, עד שהבין שהיא מתכוונת אליו. ''הדודה הגדולה ענן קראה מאוד בזהירות בקלפים, קריאה אחת לכל חלק, וזה עומד להיות ביום אמצע הקיץ, וזה מה שעליך לעשות. בבקשה בבקשה בצע את כל ההוראות במדויק, או שאני לא יודעת מה יכול לקרות.''
וכך הבל מצא עצמו הולך ולא נוסע לספחורש, ובצרורו חליפת נישואין משומשת ולא חדשה, ואוכל שאותו הכין ולא קנה; ומשום כך הוא החל להביט סביב אחר מקום בו יוכל לישון את הלילה, מקום שעליו למצוא או לבקש ללון בו, אך מבלי לשלם.

פתיחת קלפי טארוט בסַפְחורש

הוא לא ידע באיזו פתאומיות הגן הפארק התעשייתי יסתיים ואזורי הספר יחלו. הייתה זו שעת אחר-צהריים מאוחרת עת פנה מערבה, והדרך הפכה לישנה ומלאת משטחים מתוקנים, מטולאת כנעל ישנה בגוונים רבים זפת. משני צידי הדרך נראו שדות וחוות; הוא הילך תחת עצים, זקופים כשומרים, שלא היו שייכים לשדות ולחוות, ושהטילו עליו, מעת לעת, צללים מרובים. העשבייה העבותה המצויה בשולי דרכים, מאובקת וסחופת רוח, ידידה לאדם ולתעבורה, נדה לעברו מצד הגדרות ומתוך החפיר שלצד הדרך. לעתים פחות ופחות מזומנות הוא שמע המהום מכונית; ההמהום היה מתגבר באופן מקוטע בעת שהמכונית היית עולה או יורדת גבעה, ופתאום, במפתיעה ובשאגה רמה, היא הייתה מגיעה וחולפת על פניו בעוצמה ובמהירות, משאירה את העשבייה מתנודדת ומגחכת בקול למשך רגע; ואז, באותה המהירות, השאגה הייתה דועכת להמהום מרוחק, ונעלמת, והרחש היחיד היה קולם של חרקים ורגליו שלו המכות על הקרקע.
במשך זמן רב הילך במעלה גבעה, אך כעת העלייה הגיעה לישורת, והוא הביט סביב על אזורים נרחבים, ששמש אמצע-הקיץ נגעה בהם. הדרך עליה פסע המשיכה וירדה דרכם, דרך כרי אחו ושדות וסביב לגבעות מיוערות; היא נעלמה בעמק בקרבת עיירה קטנה שאת קצות גגותיה ניתן היה לראות בקושי מעל לירוק המתפרץ, ואז הופיעה שוב, כסרט זעיר ואפרורי שהתפתל אל תוך ההרים הכחולים שאל עבר הבקע שבהם השמש הלכה ושקעה, אפופה בעננים מתאבכים.
ובדיוק באותו הרגע, הרחק בספחורש, אישה שישבה על המרפסת הפכה את קלף הטארוט ששמו מסע. היה שם הלך, תרמיל על גבו ומטה מוצק בידו, ודרך ארוכה ומפותלת לפניו, שבה עליו ללכת; וגם השמש הייתה שם, אף שאם שוקעת או זורחת היא מעולם לא יכלה להחליט. לצד תבניתם ההולכת ונגלית של הקלפים, סיגריה חומה העלתה עשן בצלחת. היא הסיטה את הצלחת והציבה את מסע במקומו בפריסה, ואז הפכה קלף נוסף. היה זה מארח.
בעת שהבל הגיע אל תחתית הגבעה הראשונה שהדרך חזרה לעלות בהן, הוא מצא עצמו בצל עמוק, והשמש שקעה.

שיחי ערער

ככלל, הוא העדיף למצוא מקום לישון בו מאשר לבקש לינה; הוא הביא עמו שתי שמיכות. הוא אפילו חשב למצוא אסם וחציר לישון בהם, כפי שעושים הלכים בספרים (בספרים שלו), אך האסמים האמיתיים שעל פניהם עבר נראו לא רק כרכוש פרטי אלא גם פעילים מאוד ומלאים בחיות גדולות. למעשה, הוא החל לחוש מעט בודד בעת שאור שעת-ערביים הלך והתעמעם והשדות הפכו מטושטשים, וכאשר הגיע לבקתה גדולה בתחתית הגבעה, הוא ניגש אל הגדר ותהה כיצד ינסח את בקשתו, אותה חשב למוזרה.
הייתה זו בקתה לבנה, שנחה בינות לשיחים ירוקי עד. ורדים שזה עתה פרחו השתרגו סביב לדלת הולנדית ירוקה. אבנים צבועות בלבן סימנו את המשעול שהוביל מן הדלת; על פני הדשא המאפיל, צבי צעיר הרים ראשו בפתיעה והביט בו, חסר תנועה, וגמדים ישבו בשיכול רגליים על פטריות גדולות, או חמקו לדרכם בנושאם אוצרות. על השער היה שלט בסגנון כפרי שעליו כיתוב שנצרב לתוכו: שיחי הערער. הבל הסיר את הסוגר ופתח את השער, ופעמון קטן צלצל והפריע את הדממה. חלקה העליון של הדלת ההולנדית נפתח, ואור מנורה צהוב זלג החוצה. קולה של אישה אמר, ''ידיד או אויב?'' ואז היא צחקה.
''ידיד,'' הוא אמר, והלך אל עבר הדלת. האוויר הריח ניחוח ודאי של ג'ין. האישה שנשענה על חלקה התחתון של הדלת הייתה אחת מאלו שלהן תקופה ארוכה של אמצע החיים; הבל לא יכול היה להחליט באיזה שלב של תקופת חיים זו היא נמצאת. שיערה הדק היה יכול להיות אפור או חום, היא לבשה משקפי עיני-חתול, וחייכה חיוך ובו שיניים תותבות; זרועותיה השלובות על הדלת נראו נעימות ומנומשות. ''ובכן, אני לא מכירה אותך,'' היא אמרה.
''תהיתי,'' אמר הבל, ''האם אני בדרך הנכונה למקום הנקרא ספחורש?''
''אני לא יכולה לומר לך,'' היא השיבה. ''ג'ף? האם תוכל לומר לאיש הצעיר הזה את הדרך לספחורש?'' היא חכתה לתשובה מבפנים שאותה לא יכול היה לשמוע, ואז פתחה את הדלת. ''היכנס,'' היא אמרה, ''ואנחנו נראה.''
הבית היה זעיר ומסודר ומלא חפצים. כלב זקן מאוד, מן הסוג המזכיר מברשת איבוק, רחרח את רגליו וצחק צחוק מתנשם; הוא התנגש בשולחן טלפון עשוי במבוק, כתפו פגעה במדף שעליו פיצ'פקס, רגלו דרכה על שטיח רצפה שהחליק והוא כשל דרך מעבר צר אל תוך סלון שהריח מורדים, רום ולהבות האח של החורף שחלף. ג'ף הניח מידו את העיתון והרים את רגליו עוטות כפכפי הבית מעל לשרפרף מרופד. ''ספחורש?'' הוא שאל סביב למקטרתו.
''ספחורש. נתנו לי הנחיות, בערך.''
''אתה נוסע בטרמפים?'' פיו הצר של ג'ף נפתח בדומה לזה של דג, והוא נשף עשן בעודו מסתכל בהבל במבט ספקני.
''לא, למעשה אני הולך.'' מעל לאח תלה אריג רקום מילים:
אחיה לי בבית
לצד הדרכים
ואהיה ידידה לבני האדם.
מרגרט ערער 1927
''אני הולך לשם בכדי להתחתן.'' אההה, נראה היה שהם אומרים.
''ובכן,'' ג'ף נעמד. ''מרג', את המפה.''
הייתה זו מפה כפרית או דבר דומה, מפורטת בהרבה מזו של הבל; הוא מצא את מצבור העיירות אותו הכיר, מצוינות בברור, אך ללא סימן לספחורש. ''זה צריך להיות כאן בסביבה.'' ג'ף מצא עפרון, ולצלילי ''המממ.'' ו''בוא נראה'', חיבר את קצות העיירות לכדי כוכב בעל חמש פינות. הוא הכה בעפרונו על הפנטגון הסגור בתוך הכוכב בעל חמש הפינות, ואז הרים את גבותיו החוליות לעברו של הבל. תרגיל ישן של קוראי מפות, הניח הבל. הוא הבחין בצללית דרך שחצתה את הפנטגון, והתחברה אל הדרך בה הלך ושהסתיימה כאן, בנחל-אחו. ''המממ,'' הוא אמר.
''זה כל מה שאני יכול לומר לך,'' אמר ג'ף וגלל מחדש את המפה.
''אתה עומד ללכת כל הלילה?'' שאלה מרג'.
''ובכן, יש לי שמיכות.''
מרג' שרבבה שפתיה לנוכח השמיכות חסרות הנוחות שהוצמדו לתרמילו. ''ואני מניחה שלא אכלת כל היום.''
''הו, יש לי, את יודעת, סנדביצ'ים, ותפוח...''
המטבח היה מנוקד בסלים שבהם פירות מפתים להדהים, ענבים כחולים ותפוחים בגון החלודה ואגסים בעלי גומות שבלטו מבין פירות הקציר כאחוריים. מרג' הביאה צלחת מהבילה אחת לאחר השנייה מן התנור אל השעוונית שעל השולחן, ולאחר שהכל נגמר, ג'ף מזג להם ליקר בננות לכוסות זעירות, שצבען כאבן אודם. זה עשה את זה; שאריות הסתייגותו המנומסת מן האירוח נמוגו, ומרג' הכינה את ספת-המיטה והבל הובל למיטה ונעטף בשמיכה אינדיאנית בגווני אדמה חומים.
במשך רגע לאחר שהערערים עזבו אותו, הוא שכב והביט סביב לחדר. הוא היה מואר רק בידי מנורת לילה שהתחברה הישר לשקע, שצורתה כשל בקתה זעירה בצבע ורדרד. לאורה הוא ראה את כיסא האדר של ג'ף, הסוג שמשענותיו הכתומות תמיד נראו לו טעימות, כסוכריות נוקשות ומצופות. הוא ראה את קפלי הוילונות נעים ברוח קלה שנשאה ריחות ורדים. הוא הקשיב לכלב שדמה למברשת איבוק נאנח בחלומותיו. הוא מצא אריג רקום מילים נוסף. על האחד הזה, כך היה נדמה לו אף שלא היה יכול להיות בטוח, היה כתוב:
הדברים שעושים אותנו מאושרים
עושים אותנו שמחים.

הוא ישן.

קטן גדול (Little Big)
מאת ג'ון קראולי (John Crowley)
תרגום: איתמר פארן
הוצאת אודיסיאה, 2006
525 עמודים

קטן, גדול - בחנות הספרים של אודיסיאה

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

הפעם יש פרק אחרון??? (חדש)
THE ONE יום חמישי, 02/02/2006, שעה 10:37