המנהרה


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 11

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

המנהרה
סיפורים / ורד טוכטרמן וגיא בקר
יום רביעי, 24/09/2003, שעה 10:00

סיפור מתוך גליון מספר 7 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה

את ורד וגיא כולם מכירים, ומי שלא מוזמן לעיין בחוברות
הקודמות של כתב העת שלנו, כמו גם בעיתונות הכתובה ובארכיון
המוסד, המחלקה למבצעים מיוחדים ולנעלי בית. מקורו של הסיפור
הבא, לעומת זאת, לוטה בערפל. כל שאנחנו יודעים הוא שיש,
או היתה, מנהרת רחיצת מכוניות מסוימת אי שם בדרך מסביבת
מגוריהם של הצמד הנ''ל למקום עלום זה או אחר המכיל גם הוא,
הפלא ופלא, מנהרה שכזו. באופן חשוד מאד זכו שתי המנהרות
הללו לשילוט מאיר עיניים לאמור ''המנהרה''. צירוף מקרים
שכזה לא יעבור בשתיקה אצל ורד וגיא, אך עם זאת חשוב לציין
שכל קשר בין מנהרות הרחיצה בסיפור לבין מנהרות רחיצה
אמיתיות, חיות או מתות, מקרי בהחלט.

''כן?''
האיש שניצב לצד ביתן התשלום השפיל את מבטו דרך חלון המכונית הפתוח אל רונן. רונן זכה למבט מקרוב מאד בכרסו התפוחה של האיש, תלולית עגולה וסגולה-דהויה בחולצת הסריג הישנה, חיקוי לקוסט. בידו השמאלית החזיק האיש ספלון קפה טורקי וזרתו היתה מורמת בחיקוי מבדח של מלכת אנגליה. רונן הרים את מבטו מעל לכרס המשתפלת ואמר, ''כן, אני רוצה רחיצה רגילה.'' רצוי מאד שהמכונית תהיה נקייה לקראת הנסיעה לתל אביב, ו''המנהרה'' – רחצת מכוניות, פוליש, וקס חם וניקוי פְנים – נמצאה בדיוק ביציאה מחיפה. פגישה שניה זה לא זמן טוב להופיע עם מכונית מלוכלכת, ומירית (ככה קראו לה?) לא נראתה לו הטיפוס שיקבל דבר כזה בהבנה. מספיק שהמכונית מצ'וקמקת, היא לא חייבת להיות גם מלוכלכת. רונן שקל גם לבצע ניקוי יסודי ושאיבה של פנים המכונית, אבל ויתר על הרעיון. יש גבול להשקעה בנשים. אם יש דבר שתשלומי המזונות לזיווה לימדו אותו, זה הדבר.
''שלושים שקל,'' אמר בעל הכרס בשעמום, וכרסו רעדה קלות מול פניו של רונן עם כל מלה. ''ותסגור טוב את החלונות, למה תמיד יש לנו חוכמולוגים שלא סוגרים טוב ואחר כך מתלוננים.'' והוא לגם לגימה זעירה מהקפה.
רונן מסר לו את הכסף, והשמן שלח זרוע ארוכה אל מעבר ללוח המחירון שניצב על כרעי תרנגולת, דרך חלון ביתן התשלום, ומסר לרונן תג פלסטיק כחול. ''סע, חביבי. המנהרה פנויה.''
''פנויה? אבל לפני רגע...''
''סע, סע. אני אומר לך שהמנהרה פנויה.''
רונן ידע שרק לפני רגע ראה מכונית יגואר מפוארת וכסופה, שכלל לא נראתה כאילו נזקקה לרחיצה בכל חמש הדקות שבהן הספיקה להיות מחוץ לאריזה, מתקרבת אל פתח המנהרה, ותג פלסטיק דומה לזה שברשותו, אבל בצבע סגול, נשען על לוח המחוונים צמוד לשמשה הקדמית. לא יתכן שבעל התג הסגול כבר עבר. אבל הבלבית אומר, הבלבית בטח יודע. הוא משך בכתפיו והחל לגלוש באיטיות לעבר המנהרה, סוגר את החלון תוך נסיעה. בתוך המנהרה באמת לא נראה כל זכר ליגואר הכסופה.
גם כשיצא לא ראה אותה בשום מקום.

המחשבה על היגואר הכסופה הטרידה אותו כל הדרך לתל-אביב. כשהחל לשכוח את המקרה, ראה לצד תחנת דלק במבואות תל-אביב שלט גדול, ''המנהרה'', שגילה לו כי יש סניף נוסף לאותה חברה, והמחשבה שוב אחזה בו. איך יכלה היגואר הכסופה לצאת מהמנהרה כל כך מהר?
המחשבה המשיכה להטריד אותו כל אותו יום, ודעתו היתה מוסחת כאשר פגש את מירית. פעמיים קרא לה ''מירי'' בטעות, וכמה פעמים חמק משאלתה מה לא בסדר אתו. לבסוף היא התרגזה ושמה קץ לפגישה, יוצאת בסערה ממכוניתו ומזהירה אותו שלא יעז להתקשר אליה אי פעם שוב.
בדרכו חזרה לחיפה, עגום ומבולבל, ראה שוב לצד הדרך את ''המנהרה'' שעל פניה חלף בדרכו. הוא הביט בה בזעף וראה מכונית לקסוס שחורה נכנסת אל תוך מנהרת הרחצה, חלונותיה מואפלים, ורק שלושה כתמי צבע בהירים – תג הפלסטיק הסגול בשמשה הקדמית וצמד דגלונים בחזיתה. הוא חשב לעצמו שהנהג בוודאי שכח להסיר את הדגלונים, והם ישברו לו בתוך מנהרת הרחיצה, והוא צחקק לעצמו למחשבה. ואז התחלף האור ברמזור והוא נסע.
כשהגיע למבואות חיפה, החליט להכנס למסעדת ''שיפודי'' שצמודה לסניף ''המנהרה'' החיפאי. הוא חנה במגרש החנייה של המסעדה, ורק כשיצא ממכוניתו הבחין ליד איזו מכונית הוא חונה.
לקסוס שחורה. הוא הקיף אותה לעבר חזיתה. שני הדגלונים דווקא היו במצב מצוין.
הוא עמד כמה דקות ופשוט הביט בה, מנסה להבין מתי היא הספיקה לצאת מהרחיצה, לעקוף אותו, להגיע הנה ולחנות לפניו. לבסוף הגיע למסקנה שכנראה היא נסעה בכביש הישן, ונכנס אל המסעדה. בדרכו פנימה כמעט התנגש באדם לבוש מדי שרד של נהג שיצא ממנה, מנגב את פיו במפית. רונן הסתובב, מחזיק את הדלת פתוחה, והביט בעקבותיו כשזה נכנס למכונית והתניע אותה. ואז מישהו מבפנים צעק עליו שהוא נותן לכל המזגן לברוח, והוא נכנס והניח לדלת להיסגר.

בביתו הריק, ישב רונן על הספה ובהה בטלוויזיה הכבויה, מנסה להבין איך לעזאזל הגיעה הלקסוס השחורה לפניו לחיפה. הרעיון לגבי הכביש הישן נראה לו פחות סביר ככל ששקל אותו. לפי דיווחי התנועה באותו יום, הכביש הישן היה עמוס למדי, והוא לא יכול לדמיין לעצמו איך מישהו יכול להשיג יתרון בנסיעה בו במקום בכביש החדש; הוא היה די בטוח שהמכונית לא עקפה אותו בדרך. היתכן שהיתה זו מכונית אחרת, מדגם זהה ועם דגלונים זהים?
הוא דחה את הרעיון בשאט נפש אבל לא עלתה בדעתו אפשרות אחרת. הוא החליט שהוא לא יכול יותר לדוש בבעיה לבדו. שאלות סבוכות כאלו דורשות התייעצות עם המומחים.

''הלו, רפי?''
''רונן? אהלן, גבר! שנים לא שומעים ממך!''
''מה העניינים, רפי? איך הולך לך בימינו?''
''הכל בסדר. עובדים, כרגיל, רווית בסדר, שירז – הגדולה שלי – בדיוק מתגייסת עוד שבועיים.''
''וואלה? איך הזמן רץ! כאילו רק לפני יומיים היינו שנינו בטירונות.''
''כן, כן, הזמן טס. וגם שירז,'' רפי צחק בקול. ''סידרתי לה בחיל האוויר.''
''אה, אחלה, אתה תמיד ידעת לסדר דברים.'' אמר רונן בשפל קול. ''כמו אז שיצאת לקצונה. חבל שהמפקד לא אהב אותי ולא נתן לי גם. היינו יכולים להיות אחלה ביחד.''
''כן, כן,'' אמר רפי. ''רצית משהו במיוחד?''
''תגיד, מה הדרך הכי מהירה לדעתך מתל-אביב לחיפה?''
''מה? אתה מתקשר אלי אחרי שנתיים, וזה מה שאתה שואל?'' רפי צחק. ''הייתי אומר שדרך כביש החוף זה בדרך כלל הכי מהר, לא? באוטו, אתה מתכוון?''
''כן, כן, באוטו.''
''בוא'נה, אתה תמיד היו לך יציאות מוזרות. כן, אז אני חושב שזה דרך כביש החוף. למה?''
רונן היסס לרגע ואז סיפר לרפי את הסיפור המוזר על הלקסוס הנעלמת. ''אתה מבין? והיא הגיעה לשם לפני, ואני מנסה להבין איך.''
רפי צחק שוב. לרונן היתה תחושה שרפי צוחק עליו קצת יותר מדי. ''אתה אומר שזה היה ליד 'המנהרה'? נו, תסתכל קצת באינטרנט, בנאדם, בשביל מה יש אינטרנט?''
''בשביל שהחבר הדפוק של הבת שלי יוכל למצוא תמונות של בחורות ערומות, אני יודע?''
''נו, אז אפשר למצוא שם עוד שניים-שלושה דברים.''
''בחיאת, רפי, אם אתה יודע משהו, למה שלא תגיד?''
''שמע,'' קולו של רפי הרצין פתאום. ''אני לא ממש אמור לדבר על זה.''
''על מה? נו, בחייך, תהיה בנאדם.''
''טווווב,'' אמר רפי באי-רצון. ''נניח, תיאורטית, ואני לא רוצה לרמוז שיש כזה דבר, אבל נניח שהיו מגלים שיטה להעביר כלי רכב שלמים מנקודה א' לנקודה ב', באופן מיידי.''
''כן?'' שאל רונן במתח.
''ונניח, שוב תיאורטית, שזה היה מאד יקר, אבל בכירים בממשלה ובצבא היו רוצים להשתמש בזה כדי להפחית את הסיכון הבטחוני.''
''כן?''
''ונניח – לגמרי תיאורטית, כן? – שאולי מנסים לפתח אמצעי מעבר לאדם בודד, אבל הטכנולוגיה עוד לא הגיעה לשם, וחייבים חוץ ממתקן ההעברה, גם מתקן נוסף שמותקן בגוף המועבר, אז זה חייב להיות במכוניות. תיאורטית. ונניח, רק נניח, שהיה צריך למצוא דרך להסוות את המעברים האלה בלי שמישהו יחשוד. מקום שטבעי שמכונית תיכנס אליו ותיעלם.''
''מה, במנהרות הרחיצה? אתה צוחק עלי, נכון?''
''כן, כן. אני צוחק.'' ורפי אכן צחק שוב. ''הוא בטח עקף אותך בדרך.''
''אה. הייתי צריך לדעת.''

בשבועות שלאחר מכן רונן לא יכול לחדול מלצפות בעצבנות במתקני שטיפת המכוניות של ''המנהרה''. הוא ראה עוד כמה מכוניות שרד עם התגים הסגולים, ופעם אחת אף חשב שהוא מזהה באחת מהן את יצפאן, נכנס בעליזות למכונת רחיצה ולא יוצא מצדה השני.
פעם אחת אף אזר עוז וניגש אל הבלבית ושאל אותו לפשר היעלמותן המסתורית של המכוניות בעלות התג הסגול, אך זה הביט בו כאילו איבד את שפיות דעתו והסביר לו ש''אין דבר כזה תגים סגולים.'' באותה הזדמנות גם סיפר לו על מבצע המנויים החדש, המזכה אותו בעץ ריחני לאוטו על מנוי לעשר שטיפות. רונן הודה לו בנימוס.
אחר צהרים אחד ישב במכוניתו, מפהק ותוהה אם השתגע סופית מול המנהרה, והנה, בסובארו לבנה שנכנסה אל מכונת הרחיצה, בין הקוביות הפרוותיות שעיטרו את מראת המכונית, ומאחורי התגית הסגולה שהיתה מונחת על לוח המחוונים, קלט את פניו המחייכים של אותו חדל אישים, שנשר משלושה בתי ספר – אחד מהם אקסטרני – שלא הצליח להחזיק ולו גם בעבודה אחת בקביעות מאז נזרק רשמית מהצבא – חברה הדפוק של חני, בתו, ובין זרועותיו, מצחקקת בעליזות ולא מבחינה כלל באביה המזועזע, אותה חני עצמה. המכונית ובתוכה הצמד-חמד נבלעה במתקן הרחיצה ונעלמה.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

''מאיפה יש לך תג סגול?'' התנפל רונן על חברה הדפוק של חני כשזה הוריד אותה ליד ביתה של זיוה, מוצצת המזונות.
''מה? אדון נחמני, מה אתה רוצה ממני?''
''התג! התג הסגול! זה שהעביר אותך במנהרה! מאיפה יש לך אותו?''
הנער הביט בו בחשש. ''זה? אה, זה יש לכולם. אבל לא מדברים על זה.''
''מה?'' רונן הרגיש את דמו עולה לראשו ועומד לפרוץ מקודקודו כמזרקה.
''נו, כן. אל תגיד לי שאתה לא יודע.''
''שמע, צוציק, מאיפה השגת אותו?''
''זה משה מעכו הביא לי בקומבינה.''
''בקומבינה.''
''כן, נו. משה טוב בקומבינות.''
''כן? אז שמע, אתה מסדר לי אתו כזה – בקומבינה – גם כן, או שאתה שוכח מחני. הבנת?'' רונן ניסה להשמע מאיים.
''בסדר, בסדר, רק תעזוב לי ת'חולצה. נסדר לך כזה. אני ידבר אתו שיסדר לך התקנה.''
''התקנה?''
''נו, כן, צריך לעשות התקנה באוטו. אומרים שעובדים ככה שלא יהיה צריך התקנה, אבל בינתים עוד צריך התקנה.''
''אוקיי. סדר. תוך שבוע.''
''בס-דר. שבוע.''

שבוע לאחר מכן נסע לו רונן בחזרה לחיפה מ''משה מעכו,'' שדווקא התגלה כברנש חביב למדי. ערימת החפצים שהוציא מהבגאז' של מכוניתו קרקשה במושב האחורי, והוא תהה לאן יידחף הכל. אבל משה אמר שאין ברירה – המתקן גדול. אולי פעם יהיה אפשרי לעבור במנהרה בלי מכונית ובלי התקנה, אבל כרגע זה מה יש.
רונן נכנס בחריקת מנצחים אל הרחבה שמול סניף ''המנהרה'' בחיפה, והציב את רכבו מול הכניסה למנהרה, ועל לוח המחוונים, מול השמשה, הציב בגאווה את התג הסגול. הוא ניגש אל הבלבית שניצב שם, באותה כרס, באותה חולצה דהויה, וחיטט בשיניו בקיסם.
''אני רוצה לעבור במנהרה.''
''בסדר, בסדר, אין בעיה. סע לשלום.''
אדישותו של הבלבית אכזבה קצת את רונן, שציפה ליחס קצת יותר אח''מי כעת, משהשיג תג סגול.
''אפשר רק להכנס לשירותים קודם?'' ההתרגשות השפיעה עליו בכל זאת. הוא לא רצה להחמיץ כלום מהחוויה.
''כן, בטח,'' אמר הבלבית וחיטט בשיניו בשעמום. ''קח מפתח במשרד.''
הנערה בחולצה הלבנה מסרה לו מפתח שלזנבו מחובר מחזיק מפתחות אדום. ''הנה, קח. תחזיר אותו אחר כך אלי, כן?''
''אין בעיה,'' אמר רונן וצעד לעבר השירותים. הוא ניסה לפתוח את הדלת. נעול.
רונן עמד וחיכה, מתופף באצבעותיו בחוסר סבלנות.
דקה עברה, והאיש בפנים לא יצא. רונן התחיל להתעצבן. הוא התקרב לדלת בהיסוס ונקש עליה. ''אה... סליחה? חסר לך עוד הרבה?''
האיש בפנים לא ענה, או שענה ורונן לא שמע אותו בגלל רעש התנועה. הוא היסס, ואז נקש שוב, מצמיד את אוזנו לדלת.
אין תשובה.
רונן התחיל לדאוג. היתכן שלאיש בפנים קרה משהו? הוא החל לפנות לעבר המשרד, ואז עלה בדעתו שאולי אין איש בפנים, שאולי סתם המנעול תקוע והוא יעשה צחוק מעצמו.
הוא הביט סביבו, לא היה שם איש. הוא ניגש בצעד נחוש אל חלקם האחורי של השירותים. כפי שציפה, היה שם חלון, גבוה בקיר, רפפות הזכוכית שלו מכוסות בטינופת של שנים. הוא התעלם מריח השתן היבש שעלה מהאדמה במקום והביט סביבו. הנה. הדלי שאליו מתנקז הצינור של המזגן.
הוא הפך את הדלי מול החלון, משתדל לגעת בו כמה שפחות, משתדל לא להישען על הקיר בידיו, משתדל לא לנשום. הוא טיפס על הדלי והטה את ראשו להציץ בין הרפפות אל תוך השירותים. השירותים היו חשוכים וריקים. הוא הביט פנימה בעיון רב, מנסה להבחין אם בפינה החשוכה שמשמאל לחלון יש מישהו. כלום. בשירותים לא היה איש, סתם המפתח שנתנו לו לא פעל. בטח נתנו לו בטעות את המפתח של שירותי הנשים.
הוא הקיף את השירותים בזעף, מוכן לגשת למשרד ולתת מנה לבחורה שם על שהריצה אותו סתם, כשדלת השירותים נפתחה. מול אור הפלואורסנט שבקע מבפנים הוא ראה איש בחליפה יקרה, יוצא מהשירותים, שורק בעליצות ומסובב על אצבעו מפתח.
עם מחזיק מפתחות ירוק.

חלומות באספמיה
ורד טוכטרמן
גיא בקר

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

אהבתי! (חדש)
Preacher יום חמישי, 25/09/2003, שעה 16:27
המפתחות לטלפורטר אצל הג'ינג'י?