 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
טרף
פרקים לדוגמה / מייקל קרייטון
יום רביעי, 20/10/2004, שעה 16:31
ספרו החדש של מייקל קרייטון (''פארק היורה'', ''כדור'')
|
|
מן הכריכה האחורית:
ניסוי התנהל במדבר נוודה, ומשהו השתבש. משהו נורא. ענן של נאנו־גרגרים – רובוטים זערוריים – נמלט מהמעבדה. הענן הזה מסוגל להתקיים בכוחות עצמו, ואף להתרבות. יש לו בינה, והוא לומד מן הניסיון. מכל בחינה מעשית, הוא חי.
הוא מתוכנת להתנהג כמו חיית טרף. הוא מתפתח במהירות, ונעשה יותר ויותר קטלני משעה לשעה.
כל הניסיונות להשמידו נכשלו.
והטרף הוא אנחנו.
עכשיו חצות. הבית חשוך. אני לא בטוח איך זה ייגמר. הילדים חולים מאוד, מקיאים בלי הפסקה. אני שומע את בני ואת בתי שופכים את המעיים שלהם בחדרי האמבטיה שלהם. ניגשתי לבדוק מה איתם לפני כמה דקות, לראות מה קורה להם. הקטנה מדאיגה אותי, אבל הייתי חייב להכריח גם אותה להקיא. אחרת אין לה סיכוי.
נדמה לי שאני דווקא בסדר, לעת עתה לפחות. אבל כמובן, הסיכויים לא טובים: רוב האנשים שהיתה להם נגיעה בעסק הזה כבר מתו. ויש כל־כך הרבה דברים שאני לא יודע בוודאות.
המִתקן הושמד, אבל אין לי מושג אם הספקנו לעשות את זה בעוד מועד.
אני מחכה למֵיי. היא יצאה למעבדה בפאלוֹ אלטוֹ לפני שתים־עשרה שעות. אני מקווה שהיא הצליחה. אני מקווה שהיא שכנעה אותם שהמצב חמור מאין כמוהו. אני מצפה לשמוע מהמעבדה, אבל לעת עתה לא שמעתי מלה.
יש לי צלצולים באוזניים, וזה לא סימן לטובה. אני מרגיש רטיטות בחזה ובבטן. הקטנה יורקת, לא ממש מקיאה. יש לי סחרחורת. אני מקווה שלא אאבד את ההכרה. הילדים זקוקים לי, בייחוד הקטנה. הם מבוהלים. אי־אפשר להאשים אותם.
גם אני מבוהל.
כשאני יושב ככה בחושך, אני מתקשה להאמין שרק לפני שבוע, הדאגה הכי גדולה שלי היתה חיפוש עבודה. זה כמעט מצחיק אותי עכשיו.
מצד שני, שום דבר לא מסתדר כפי שקיווית שהוא יסתדר.
בבית
יום 1
10:04
שום דבר לא מסתדר כפי שקיווית שהוא יסתדר.
אף־פעם לא התכוונתי לשבת בבית ולטפל בו. להיות עקר בית. אבא במשרה מלאה. איך שלא תרצו לקרוא לזה – שום מונח לא יהיה ממש מוצלח. אבל זה מה שנהיה ממני בחצי השנה האחרונה. עכשיו נכנסתי לחנות קרֵייט אֶנד בּארֶל במרכז סן חוזה כדי לקנות כמה כוסות, ותוך־כדי־כך הבחנתי שיש שם מבחר לא־רע של תחתיות לצלחות אוכל. היינו צריכים תחתיות חדשות: אלה שג'וליה קנתה בשנה שעברה, הסגלגלות והקלועות, כבר נעשו בלויות למדי, והמקלעת התמלאה כולה באוכל תינוקות. הבעיה היא שהן קלועות, אז אי־אפשר לשטוף אותן כמו שצריך. לכן נעצרתי מול המדף כדי לראות אם יש שם תחתיות טובות, ומצאתי כמה נחמדות בצבע תכלת, ולקחתי גם מפיות לבנות. ואז נפלו עיני על תחתיות צהובות, שנראו חינניות מאוד, עליזות, אז לקחתי גם אותן. לא היו שש על המדף, וחשבתי שכדאי שיהיו שש, אז ביקשתי מהמוכרת לגשת למחסן ולראות אם יש להם עוד. עד שהיא חזרה הנחתי אחת על השולחן, ושמתי עליה צלחת לבנה, ולידה שמתי מפית צהובה. הכול נראה שמח מאוד, והתחלתי לחשוב שאולי כדאי לי לקנות שמונה ולא שש. ואז צלצל הסלולרי שלי.
זו היתה ג'וליה. ''היי חומד.''
''היי ג'וליה. מה קורה?'' שאלתי. שמעתי רעש מכונות ברקע, שקשוק מתמיד. בטח משאבת הרִיק של המיקרוסקופּ האלקטרוני. היו במעבדה שלה כמה מיקרוסקופים אלקטרוניים סורקים.
היא אמרה, ''מה קורה אצלך?''
''האמת? אני קונה תחתיות לצלחות.''
''איפה?''
''קרייט אנד בארל.''
היא צחקה. ''יש שם עוד גבר מלבדך?''
''לא...''
''טוב, בסדר, לא נורא,'' אמרה. הרגשתי שהשיחה הזאת לגמרי לא מעניינת את ג'וליה. היה לה משהו אחר בראש. ''תשמע, רציתי להגיד לך, ג'ק, אני נורא מצטערת, אבל גם הערב אני חוזרת מאוחר.''
''אהא...'' המוכרת חזרה עם עוד תחתיות צהובות. החזקתי את הטלפון צמוד לאוזן ורמזתי לה להתקרב. זקפתי שלוש אצבעות, והיא הניחה על השולחן עוד שלוש. אמרתי לג'וליה, ''הכול בסדר?''
''בטח, השיגעון הרגיל. אנחנו משדרים הערב מצגת דרך לוויין לי''סים באסיה ובאירופה, ויש לנו בעיות עם ההתקשרות ללוויין מהצד הזה, בגלל ניידת השידור ששלחו לנו – באמת, אתה לא רוצה לדעת... בכל אופן, זה יעכב אותי שעתיים, חומד. אולי יותר. אני אחזור רק בשמונה, הכי מוקדם. אתה מוכן להאכיל את הילדים ולהשכיב אותם?''
''אין בעיות,'' אמרתי. ובאמת, לא היו בעיות. כבר התרגלתי. בזמן האחרון, ג'וליה עבדה עד שעה מאוחרת כל יום. כמעט כל ערב היא הגיעה הביתה רק אחרי שהילדים נרדמו. זַיימוֹס טכנולוגיות, החברה שבה עבדה, ניסתה לגייס עוד סיבוב של הון סיכון – עשרים מיליון דולר – והלחצים היו כבדים. במיוחד מפני שזיימוס פיתחה טכנולוגיה בתחום שהיא בחרה לקרוא לו ''ייצור מולקולרי'', למרות שרוב האנשים קוראים לו נאנוטכנולוגיה. בימים אלה, המלה נאנו אינה אהובה על י''סים – יזמי סיכון. יותר מדי י''סים נכוו בעשר השנים האחרונות: סיפרו להם שהמוצרים נמצאים ממש מעבר לדלת, אבל הם לא יצאו מהמעבדה בסופו של דבר. לדעת הי''סים, נאנו היא הבטחה שאין מאחוריה שום מוצר.
לא שהיה צורך לספר את כל זה לג'וליה; היא עבדה בזמנה בשתי קרנות הון סיכון. היא למדה באוניברסיטה פסיכולוגיה של הגיל הרך, אבל התגלגלה לתחום ההתמחות שנקרא ''הדגרת טכנולוגיות'', כלומר עזרה לחברות היי־טק לצאת מחיתוליהן. (היא נהגה להתלוצץ ולומר שהיא עדיין עוסקת בפסיכולוגיה של הגיל הרך.) בסופו של דבר היא הפסיקה לייעץ לחברות האלה, ועברה לעבוד באחת מהן במשרה מלאה. ועכשיו היא היתה סגנית־נשיא בזיימוס.
ג'וליה סיפרה שזיימוס השיגה כמה פריצות־דרך, ושהיא מקדימה בהרבה את שאר החברות בתחום. היא אמרה שהם רחוקים רק כמה ימים מאבטיפוס של מוצר מסחרי. אבל אני לא קיבלתי את כל מה שהיא אמרה בלי פקפוק.
''תשמע, ג'ק, אני רוצה להזהיר אותך,'' אמרה בקול מלא אשמה. ''אריק יתעצבן.''
''למה?''
''טוב... הבטחתי לו שאני אבוא למשחק.''
''למה עשית את זה, ג'וליה? כבר דיברנו על הבטחות כאלה. הרי אין סיכוי שתספיקי להגיע למשחק הזה. כבר שלוש. אז למה אמרת לו שתבואי?''
''חשבתי שאני אספיק.''
נאנחתי. בסך הכול, אמרתי לעצמי, זה סימן שאכפת לה. ''בסדר. אין בעיות, חומד. אני אטפל בזה.''
''תודה. כן, עוד דבר, ג'ק. התחתיות? תקנה מה שאתה רוצה, רק שלא יהיו צהובות, בסדר?''
והיא ניתקה.
הכנתי ספגטי לארוחת הערב, כי ספגטי לא עורר בעיות אף־פעם. בשעה שמונה, שני הקטנים כבר נרדמו, וניקול גמרה להכין שיעורים. היא היתה בת שתים־עשרה, והיתה אמורה להיכנס למיטה בעשר, אם כי היא לא רצתה שהחברות שלה ידעו על זה.
הקטנה, אמנדה, היתה רק בת תשעה חודשים. היא התחילה לזחול לכל פינה, להיאחז בכל מיני דברים ולקום. אריק היה בן שמונה; הוא היה משוגע לכדורגל ואהב לשחק בלי הפסקה, חוץ מבזמן שהתחפש לאביר ורדף אחרי אחותו הגדולה בכל הבית עם חרב הפלסטיק שלו.
ניקול היתה בשלב הצניעות בחייה; ולא היה דבר שאריק אהב יותר מאשר לחטוף לה את החזייה, להתרוצץ בבית ולצעוק, ''ניקי לובשת חזייה־הה! ניקי לובשת חזייה־הה!'' בעוד ניקול, שכבודה העצמי לא הרשה לה לרדוף אחריו, חורקת שיניים וצורחת, ''אבא? הוא שוב פעם עושה את זה! אבא!'' ואני הייתי צריך לרוץ אחרי אריק ולהגיד לו שאסור לו לגעת בדברים של אחותו.
כאלה היו חיי עכשיו. בהתחלה, אחרי שאיבדתי את מקומי במֶדיָה טְרוֹנִיקס, מצאתי עניין בהתמודדות עם יריבות בין אחים. ולעתים קרובות, חשבתי שזה די דומה לתפקיד הקודם שלי.
במדיה טרוניקס עמדתי בראש חטיבת התכנוּת, וניהלתי קבוצה של תוכניתני מחשב צעירים ומבריקים. הייתי בן ארבעים, מבוגר מדי לעבוד בתכנות בעצמי; כתיבת קוד מיועדת לצעירים. אז ניהלתי את הצוות, וזו היתה משרה מלאה; האנשים שלי, כמו רוב התוכניתנים בעמק הסיליקון, חיו ממשבר למשבר: פורשות שנהרסו בתאונה, בגידות, אהבות שירדו מהפסים, הצקות מצד ההורים ובעיות סמים, ומעל כל אלה עבודה לפי לוח הזמנים של מסע מזורז, עם מרתונים ליליים על פחיות של דיאט קולה ושקיות של צ'יפס.
אבל העבודה היתה מרתקת, בתחום הכי מתקדם שיש בכלל. כתבנו תוכנות מהסוג המכוּנה עיבוד מקבילי מבוזר, או תוכנה מבוססת־סוכנים. תוכנות כאלה מחקות תהליכים ביולוגיים: הן יוצרות סוכנים וירטואליים בתוך המחשב, ומניחות לפעילות־הגומלין בין הסוכנים האלה לפתור בעיות מציאותיות. זה נשמע מוזר, אבל זה עובד יופי. לדוגמה, אחת התוכנות שלנו חיקתה נמלים מחפשות מזון – איך הן מוצאות את הדרך הכי קצרה למקור המזון – כדי לנתב את התעבורה ברשת טלפונים גדולה. תוכנות אחרות חיקו התנהגויות של טרמיטים, נחילי דבורים ואריות משחרים לטרף.
זה היה נהדר, ובוודאי הייתי נשאר שם, אלמלא קיבלתי על עצמי תפקידים נוספים. בחודשים האחרונים שלי במדיה טרוניקס הטילו עלי את האחריות לאבטחה, במקום יועץ חיצוני שעשה את העבודה במשך שנתיים אבל לא הצליח לעלות על גניבת קוד מקור של החברה, לפני שהוא הופיע בתוכנה שנמכרה מטייוואן. למעשה, זה היה קוד מקור של החטיבה שלי – תוכנה לעיבוד מבוזר. זה היה הקוד שנגנב.
ידענו שזה אותו קוד, מפני שאף־אחד לא נגע בביצים הצבועות. תוכניתנים תמיד שמים ביצים צבועות בקוד שלהם – פנינים קטנות שלא משרתות שום תכלית שימושית, וקיימות רק בשביל השעשוע. החברה הטיוואנית לא שינתה אפילו אחת מהן; הם השתמשו בקוד שלנו, על קרבו ועל כרעיו. למשל, לחיצה על Alt-Shift-M-9 היתה פותחת חלון שבו מתנוסס תאריך הנישואים של אחד התוכניתנים שלנו. גניבה פשוטה, אין מה להגיד.
כמובן, הגשנו תביעה, אבל דון גרוס, ראש החברה, רצה לוודא שזה לא יקרה עוד פעם. אז הוא הטיל עלי את האחריות לאבטחה, ומכיוון שהייתי כל־כך מעוצבן על הגניבה, קיבלתי את התפקיד. זו היתה רק משרה חלקית; עדיין ניהלתי את החטיבה. הדבר הראשון שעשיתי בתור קב''ט היה מעקב אחר השימוש בתחנות העבודה. זה היה די פשוט; בימינו אלה, שמונים אחוז מהחברות מפקחות על מה שהעובדים שלהן עושים במסופים שלהם. עושים את זה בעזרת מצלמות וידיאו, או ברישום כל לחיצה על מקש, או בסריקת דוא''ל לחיפוש מלות מפתח מסוימות... יש כל מיני שיטות.
דון גרוס היה טיפוס קשוח, נחת לשעבר, שלא איבד לגמרי את הגישה הצבאית שלו. כשסיפרתי לו על המערכת החדשה הוא אמר, ''אבל אתה לא מפקח על המסוף שלי, נכון?'' בטח שלא, אמרתי לו. אבל האמת היא שהעליתי תוכנות פיקוח על כל מחשב ומחשב בחברה, כולל המחשב שלו. וכך גיליתי כעבור שבועיים שדון מתעסק עם בחורה מהנהלת חשבונות ומרשה לה להשתמש ברכב של החברה. ניגשתי אליו ואמרתי לו שבהסתמך על דוא''ל שקשור לג'ין מהנהלת חשבונות, נדמה לי שמישהו מתעסק איתה, לא ידוע לי מי, ויכול להיות שהיא מקבלת הטבות שלא מגיעות לה. אמרתי שאין לי מושג מי האיש הזה, אבל אם הם ימשיכו להשתמש בדוא''ל, אני אעלה עליו בקרוב.
חשבתי שדון יקלוט את הרמז, והוא קלט. אבל עכשיו הוא שלח את הדוא''ל המפוקפק מביתו, מפני שהוא לא הבין שכל הדברים עוברים דרך השרת של החברה, ומגיעים בסופו של דבר אלי. ככה נודע לי שהוא מוכר תוכנה ''בהנחה'' למפיצים בחו''ל, ומקבל ''דמי ייעוץ'' שמנים לחשבון באיי קיימן. זה היה בלתי־חוקי בעליל, ולא יכולתי להתעלם מזה. ניגשתי לעורך־הדין שלי, גרי מארדר, והוא יעץ לי להתפטר.
''להתפטר?'' שאלתי.
''בטח. כמובן.''
''למה?''
''מה זה חשוב למה? קיבלת הצעה טובה יותר ממישהו אחר. יש לך איזו בעיית בריאות. או צרות במשפחה. אבל אתה חייב להסתלק משם. לך תתפטר.''
''רגע אחד,'' אמרתי. ''אתה חושב שאני צריך להתפטר בגלל שהוא עובר על החוק? זה מה שאתה מציע לי לעשות?''
''לא,'' אמר גרי. ''בתור עורך־דין, עצתי לך היא שאם ידוע לך שמישהו עובר על החוק, חובתך האזרחית היא לדווח על כך. אבל בתור חבר, אני מציע לך לסתום את הפה ולברוח במהירות.''
''זה נשמע לי כמו פחדנות. אני חושב שאני חייב להודיע למשקיעים.''
גרי נאנח והניח יד על כתפי. ''ג'ק,'' אמר, ''שהמשקיעים ידאגו לעצמם. אתה צריך להסתלק מהמקום המזורגג הזה.''
חשבתי שזה לא בסדר. קודם עצבנה אותי גניבת הקוד שלי, אבל עכשיו מצאתי את עצמי חושב שאולי הוא בכלל לא נגנב. אולי הוא נמכר. היינו חברה בבעלות פרטית, והלכתי לדבר עם אחד מהדירקטורים.
מסתבר שהוא היה שותף לקנוניה. למחרת היום פוטרתי בגלל רשלנות חמורה והתנהגות בלתי־הולמת. היה אפילו איום בתביעה משפטית; הם הכריחו אותי לחתום על ערימה של התחייבויות לשמירת סודיות כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים שלי. גרי טיפל בניירת בשמי, ונאנח למראה כל מסמך חדש.
בסופו של דבר יצאנו לאור השמש העמום. אמרתי, ''טוב, לפחות זה מאחורי.''
הוא פנה והביט בי. ''זה באמת מה שאתה חושב?''
כי כמובן, זה בכלל לא היה מאחורי. בדרך בלתי־ברורה כלשהי, הפכתי להיות מנודה. הכישורים שלי היו מעולים, ועבדתי בתחום מתקדם מאין כמוהו. אבל כשניגשתי לריאיונות קבלה לעבודה, הרגשתי שאף־אחד לא מעוניין להעסיק אותי. גרוע מזה, הרגשתי שהמראיינים מרגישים לא־נוח. עמק הסיליקון הוא רחב־ידיים, ובכל זאת זה מקום קטן. שומעים דברים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי משוחח עם מראיין שהכרתי קצת, טד לנדאו. הייתי המאמן של הילד שלו בליגת הבייסבול לילדים בשנה הקודמת. כשנגמר הריאיון שאלתי אותו, ''מה שמעת עלי?''
הוא נד בראשו. ''שום דבר, ג'ק.''
אמרתי לו, ''טד, היו לי עשרה ריאיונות בעשרה ימים. תגיד לי.''
''אין לי מה להגיד.''
''טד.''
הוא עלעל בניירות שלו והסתכל בהם, לא בי. הוא נאנח. ''ג'ק פוֹרמן. מחפש צרות. לא משתף פעולה. תוקפני. חמום־מוח. לא טוב בעבודת צוות.'' הוא היסס והוסיף, ''ויש שמועה שהיית מעורב באיזושהי קומבינה. לא אומרים מה בדיוק, אבל משהו מפוקפק. קיבלת מהצד.''
''אני קיבלתי מהצד?'' שאלתי. התמלאתי זעם והתחלתי לפתוח את הפה, אבל תפסתי שאני נראה בלי ספק חמום־מוח ותוקפני. אז סתמתי את הפה ואמרתי לו תודה.
כשפניתי לצאת הוא אמר לי, ''ג'ק, עשה לעצמך טובה. קח פסק־זמן. דברים משתנים במהירות בעמק הזה. יש לך קורות חיים מצוינות והכישורים שלך מעולים. חכה עוד...'' הוא משך בכתפיו.
''חודשיים?''
''אני הייתי אומר ארבעה. אולי חמישה.''
איכשהו, ידעתי שהוא צודק. מאז היום ההוא, לא התאמצתי יותר מדי. התחלתי לשמוע שמועות שמדיה טרוניקס בדרך לפשיטת רגל, ושאולי יהיו כתבי אישום. הרגשתי שעוד מעט יטוהר שמי, אבל בינתיים יכולתי רק לחכות.
בהתחלה היה מוזר לקום כל בוקר ולא ללכת לעבודה, אבל זה עבר בהדרגה. ג'וליה עבדה יותר ויותר שעות בתפקיד שלה, והילדים – לילדים יש תמיד דרישות. אם הייתי בבית, הם פנו אלי ולא אל העוזרת שלנו, מריה. התחלתי לקחת אותם לבית־הספר, לאסוף אותם אחרי הלימודים, להסיע אותם לרופא, לאורתודונט, לאימוני כדורגל. הארוחות הראשונות שבישלתי הסתיימו באסון, אבל השתפרתי.
ולפני שהספקתי להבין מה קורה, התחלתי לקנות תחתיות לצלחות אוכל ולבדוק סרוויזים אצל קרייט אנד בארל. והכול נראה לי טבעי לגמרי.
ג'וליה הגיעה הביתה בתשע וחצי. צפיתי במשחק של הג'איינטס בטלוויזיה, ולא ממש שמתי לב. היא נכנסה ונתנה לי נשיקה על העורף. היא שאלה, ''הם ישנים?''
''חוץ מניקול. היא עוד עושה שיעורים.''
''אלוהים, זה לא מאוחר מדי בשבילה?''
''לא, חומד,'' אמרתי. ''הרי הסכמנו. השנה מותר לה להישאר ערה עד עשר, שכחת?''
ג'וליה משכה בכתפיה, כאילו באמת שכחה. ואולי היא באמת שכחה. עברנו מין היפוך תפקידים; בעבר, תמיד היא היתה זו שידעה מה קורה עם הילדים, אבל עכשיו זה הייתי אני. הדבר הציק לפעמים לג'וליה, שפירשה אותו משום־מה כאובדן סמכויות.
''מה שלום הקטנה?''
''היא יוצאת מההצטננות. רק מושכת באף. ואוכלת יותר.''
הלכתי עם ג'וליה לחדרי השינה. היא נכנסה לחדר התינוקת, התכופפה מעל המיטה ונישקה בעדינות את הילדה הישנה. הסתכלתי בה וחשבתי שיש משהו באהבת אם שאב אף־פעם לא יוכל להגיע אליו. לג'וליה היה מין קשר עם הילדים שלא יהיה לי לעולם. לפחות, קשר מסוג שונה. היא הקשיבה לנשימתה החרישית של הקטנה ואמרה, ''כן, היא יוצאת מזה.''
אז היא נכנסה לחדרו של אריק, סילקה את הגיים בוי מעל השמיכה ושלחה אלי מבט זועף. משכתי בכתפיים, לא בלי כעס; ידעתי שאריק משחק בגיים בוי בזמן שהוא צריך לישון, אבל הייתי עסוק עם הקטנה באותה שעה והתעלמתי ממנו. חשבתי שג'וליה צריכה לגלות קצת יותר הבנה.
משם היא נכנסה לחדרה של ניקול. היא ישבה על המחשב הנייד שלה, אבל סגרה את המכסה ברגע שאמהּ נכנסה לחדר. ''היי אמא.''
''כבר מאוחר.''
''לא, אמא...''
''חשבתי שאת מכינה שיעורים.''
''כבר הכנתי.''
''אז למה את לא במיטה?''
''כי –''
''אני לא רוצה שתשבי כל הלילה ותדברי עם החברות שלך במחשב.''
''אמא...'' אמרה ניקול בקול נעלב.
''את רואה אותן כל יום בבית־ספר, זה צריך להספיק לכן.''
''אמא...''
''אל תסתכלי על אבא. שתינו יודעות שהוא יעשה כל מה שאת רוצה. אני מדברת איתך עכשיו.''
היא נאנחה. ''אני יודעת, אמא.''
שיחות מסוג זה בין ניקול וג'וליה נעשו יותר ויותר תכופות בזמן האחרון. אני מתאר לעצמי שזה טבעי, בגיל הזה, אבל חשבתי שאני צריך להתערב. ג'וליה היתה עייפה, ותמיד כשהיתה עייפה, היא נעשתה קשוחה ושתלטנית. הנחתי יד על כתפה ואמרתי, ''כבר מאוחר לכולנו. רוצה כוס תה?''
''ג'ק, אל תתערב.''
''אני לא מתערב, אני רק –''
''אתה כן מתערב. אני מדברת עם ניקול ואתה מתערב, כמו תמיד.''
''חומד, כולנו הסכמנו שמותר לה להישאר ערה עד עשר, אז אני לא מבין למה זה –''
''אבל אם היא גמרה לעשות שיעורים, היא צריכה להיכנס למיטה.''
''זה לא היה בהסכם.''
''אני לא רוצה שהיא תבזבז את כל היום ואת כל הלילה על המחשב.''
''זה לא מה שהיא עושה, ג'וליה.''
בשלב זה פרצה ניקול בבכי, קפצה על הרגליים וצעקה, ''תמיד את מתנפלת עלי! אני שונאת אותך!'' היא רצה לשירותים וטרקה את הדלת. זה העיר את הקטנה, והיא התחילה לבכות.
ג'וליה פנתה אלי ואמרה, ''אולי אתה מוכן בכל זאת לתת לי לטפל בזה בעצמי, ג'ק?''
ואני אמרתי, ''את צודקת. אני מתנצל. את צודקת.''
האמת היא שבכלל לא חשבתי שהיא צודקת. יותר ויותר ראיתי את הבית הזה כבית שלי, את הילדים האלה כילדים שלי. היא התפרצה אלי הביתה, בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכבר עשיתי סדר כמו שאני רוצה, כמו שצריך להיות. והיא התחילה לעשות מהומות.
בכלל לא חשבתי שהיא צודקת. חשבתי שהיא לא־צודקת.
ובשבועות האחרונים, שמתי לב, תקריות מסוג זה נעשו יותר ויותר שכיחות. בהתחלה חשבתי שג'וליה מרגישה את עצמה אשמה מפני שהיא נמצאת כל־כך הרבה זמן מחוץ לבית. אחר־כך חשבתי שהיא מנסה לבסס מחדש את הסמכות שלה, להחזיר לעצמה את השליטה במשק הבית, שעברה לידי. ובהמשך חשבתי שזה בגלל שהיא עייפה, או קורסת תחת עומס העבודה שלה.
אבל בימים האחרונים הרגשתי שאני ממציא תירוצים להצדיק את ההתנהגות שלה. התחלתי להרגיש שג'וליה השתנתה. היא נעשתה, איכשהו, אשה אחרת – מתוחה יותר, קשוחה יותר.
הקטנה צרחה. הרמתי אותה מהמיטה, חיבקתי אותה, גרגרתי אליה, ובה בעת תחבתי אצבע לחיתול מאחור כדי לראות אם היא הרטיבה. אכן כן. הנחתי אותה על הגב על השידה, והיא צרחה שוב עד שמצאתי את הקשקשן האהוב עליה ושמתי אותו בידה. היא השתתקה והרשתה לי להחליף לה בלי יותר מדי בעיטות.
''אני אעשה את זה,'' אמרה ג'וליה, שנכנסה לחדר.
''אין בעיה.''
''היא התעוררה בגללי, אז אני צריכה לעשות את זה.''
''באמת, חומד, אין בעיות.''
ג'וליה הניחה יד על כתפי ונישקה אותי על העורף. ''אני מצטערת שהייתי כזאת מטומטמת. אני נורא עייפה. אני לא יודעת איזה שד נכנס בי. תן לי להחליף לקטנה, בכלל לא יוצא לי לראות אותה.''
''בסדר,'' אמרתי. זזתי הצדה, והיא התקרבה.
''מי פיצי של אמא?'' אמרה ודגדגה את הקטנה תחת הסנטר. ''מה שלום המתוּקונת שלי?'' הקטנה, מבולבלת מכל ההתעסקות הזאת, השמיטה את הקשקשן והתחילה לבכות ולפרפר על השידה. ג'וליה לא תפסה שסיבת הבכי היא אובדן הקשקשן; במקום זאת השמיעה קולות מרגיעים וניסתה להסתדר עם החיתול החדש, אבל זה היה קשה, מפני שהקטנה התפתלה ובעטה. ''תפסיקי כבר, אמנדה!''
אמרתי, ''זה מה שהיא עושה בזמן האחרון.'' ובאמת, אמנדה היתה בשלב של התנגדות נמרצת להחלפת חיתולים. ויש לה בעיטות די חזקות.
''טוב, אז היא צריכה להפסיק עם זה. תפסיקי!''
הקטנה צרחה עוד יותר חזק וניסתה להיחלץ. אחת המדבקות נתלשה. החיתול נשמט, ואמנדה התחילה להתגלגל לעבר קצה השידה. ג'וליה משכה אותה בחזרה בגסות. אמנדה לא הפסיקה לבעוט.
''לכל השדים והרוחות, אמרתי לך להפסיק!'' אמרה ג'וליה ונתנה לקטנה סטירה על הרגל. הקטנה רק בכתה עוד יותר ובעטה עוד יותר. ''אמנדה! תפסיקי! תפסיקי כבר!'' היא סטרה לה שוב. ''תפסיקי! תפסיקי!''
עבר רגע לפני שהגבתי. הייתי המום. לא ידעתי מה לעשות. רגליה של הקטנה קיבלו צבע אדום בהיר, וג'וליה המשיכה להכות אותה. ''חומד...'' אמרתי והתקרבתי אליה. ''בואי לא –''
ג'וליה התפוצצה. ''מספיק כבר עם ההתערבויות המזורגגות האלה שלך!'' צרחה וחבטה בכף ידה על השידה. ''מה הבעיה שלך לעזאזל?''
והיא יצאה מהחדר בכעס מופגן.
פלטתי נשיפה ארוכה ולקחתי את הקטנה על הידיים. אמנדה לא היתה מוכנה להפסיק לצרוח, מבלבול ולאו דווקא מכאבים. הגעתי למסקנה שאצטרך לתת לה בקבוק לפני שהיא תחזור לישון. ליטפתי אותה על הגב עד שהיא נרגעה במקצת. הלבשתי לה את החיתול, לקחתי אותה למטבח והעמדתי בקבוק לחימום. התאורה היתה מועטה, רק נורות הפלואורסצנט שמעל הדלפק.
ג'וליה ישבה ליד השולחן, שותה בירה מבקבוק, בוהה בחלל. ''מתי תמצא עבודה?'' שאלה.
''אני משתדל,'' אמרתי.
''באמת? אני חושבת שאתה אפילו לא מנסה. מתי היה הריאיון האחרון שלך?''
''בשבוע שעבר,'' אמרתי.
''הייתי רוצה שתזדרז קצת יותר,'' רטנה, ''כי זה מוציא אותי מהדעת.''
בלעתי את הכעס שמילא אותי. ''אני יודע. זה קשה לכולנו,'' אמרתי. השעה היתה מאוחרת, ולא רציתי עוד ויכוחים. אבל הבטתי בה מזווית העין.
ג'וליה היתה בת שלושים ושש, אשה נאה להפליא, קטנת גוף, בעלת שיער שחור ועיניים שחורות, אף סולד ואישיות שרבים היו מתארים כתוססת, או מבעבעת. בניגוד לרוב בעלות תפקידי הניהול בהיי־טק, היא היתה חיננית ונוחה לבריות. היא רכשה ידידים בקלות, והיה לה חוש הומור בריא. לפני שנים, אחרי שהבאנו את ניקול לעולם, ג'וליה היתה באה הביתה עם סיפורים משגעים על חולשותיהם הקטנות של הי''סים שלה. היינו יושבים ליד השולחן הזה עצמו ומתגלגלים מצחוק עד־מוות, בעוד ניקול הקטנה מושכת לה בשרוול ושואלת, ''מה מצחיק, אמא? מה מצחיק?'' כי רצתה להיות שותפה לבדיחה. כמובן, לא יכולנו להסביר לה שום דבר, אבל ג'וליה תמיד היתה מצוידת בבדיחת קרש חדשה בשביל ניקול, כדי שגם היא תוכל להצטרף לצחוקים. ג'וליה היתה מחוננת בכשרון אמיתי לראות את הצד המגוחך של החיים. היא היתה מפורסמת בשלוות־הנפש שלה; כמעט מעולם לא איבדה את השליטה בעצביה.
ברגע זה, אין צורך לומר, היא רתחה. אפילו לא היתה מוכנה להסתכל עלי. יושבת בחצי־חושך ליד שולחן המטבח העגול, משלבת רגל על רגל, בועטת באוויר בקוצר־רוח ובוהה בחלל. כשהסתכלתי בה, היתה לי הרגשה שגם המראה החיצוני שלה השתנה איכשהו. כמובן, היא איבדה משקל בזמן האחרון, חלק מעומס העבודה. פעם היתה בפניה רכּוּת מסוימת, שנעלמה לה; עצמות הלחיים נעשו בולטות יותר; הסנטר נראה חד יותר. ובגלל כל זה היא נראתה קשה יותר, אבל גם זוהרת יותר.
גם הבגדים שלה השתנו. ג'וליה לבשה חצאית כהה וחולצה לבנה, המדים התקניים של עולם העסקים. אבל החצאית היתה הדוקה יותר מהרגיל. הבטתי ברגלה הבועטת והבחנתי שהיא נועלת סנדלים גבוהי־עקב – אלה שהיא נהגה לכנות ''סנדלי דפוק־אותי''. היא אף־פעם לא נעלה דברים כאלה כשהלכה לעבודה.
ואז תפסתי שהשינוי בה הוא מוחלט – ההתנהגות, ההופעה, מצב הרוח, הכול – ובבת־אחת הבנתי מה קורה: אשתי מתעסקת עם מישהו.
המים התחילו לרתוח על הכיריים, ואני הוצאתי את הבקבוק ובדקתי אותו על זרועי. הוא התחמם יותר מדי, וידעתי שאצטרך לחכות דקה עד שהוא יתקרר קצת. הקטנה התחילה לבכות, ואני טלטלתי אותה קצת על כתפי והתהלכתי סביב בחדר.
ג'וליה לא הביטה בי לרגע. היא רק המשיכה לנדנד את רגלה ולבהות בחלל.
קראתי איפשהו שזאת תסמונת. הבעל לא עובד, המשיכה הגברית שלו יורדת, האשה כבר לא מכבדת אותו, והיא פונה לרעות בשדות זרים. קראתי את זה בגלאמור או ברֶדבּוּק או באחד השבועונים הביתיים האלה שהייתי מעלעל בהם בזמן שחיכיתי שמכונת הכביסה תסיים את הסבב, או שהמיקרוגל יפשיר את ההמבורגרים.
אבל עכשיו נעשיתי מבולבל לגמרי, בבת־אחת. האם ייתכן שזאת האמת? אולי אני סתם עייף, וממציא לעצמי סיפורי זוועה? בסך הכול, למה חשוב לי שהיא לובשת חצאיות הדוקות יותר, או סנדלים אחרים? האופנה משתנה. אנשים מרגישים אחרת בימים שונים. ואם היא כועסת לפעמים, האם זה מספיק כדי לקבוע שהיא מתפרפרת? בטח שלא. יכול להיות שאני פשוט מרגיש שאני לא ראוי לה, לא מספיק מושך. יכול להיות שחוסר הביטחון שלי הוא המדבר אלי. מחשבותי המשיכו לשוטט בכיוון הזה עוד כמה זמן.
אבל משום־מה, לא הצלחתי לשכנע את עצמי שאין בזה שום דבר. הייתי בטוח שזאת האמת. חייתי עם האשה הזאת יותר משתים־עשרה שנה. ידעתי שהיא השתנתה, וידעתי למה. הרגשתי בנוכחותו של מישהו אחר, מישהו מבחוץ, מישהו שפלש לזוגיות שלנו. הרגשתי את זה בעוצמת שכנוע שהפליאה אותי. הרגשתי את זה בעצמות, כמו כאב.
נאלצתי להפנות את גבי אליה.
הקטנה קיבלה את הבקבוק וגרגרה בשמחה. במטבח החשוך, היא הביטה בפני באותו מבט יציב, מיוחד במינו, שיש לתינוקות. נרגעתי במקצת כשהסתכלתי עליה. היא עצמה את עיניה כעבור כמה זמן, ופיה התרופף. הנחתי אותה על כתפי עד שהיא גיהקה, ואז החזרתי אותה לחדר השינה שלה. רוב ההורים טופחים לתינוקות שלהם על הגב חזק מדי בניסיון להוציא מהם גיהוק. עדיף לשפשף את גבם בכף היד, ולפעמים אפשר להסתפק רק בשתי אצבעות לאורך עמוד השדרה. היא פלטה גיהוק חרישי ונרדמה לגמרי.
הנחתי אותה במיטה וכיביתי את מנורת הלילה. האור היחיד בחדר הגיע עתה מהאקווריום המבעבע, אור ירוק־כחול בפינת החדר. צוללן עשוי פלסטיק שוטט על הקרקעית, גורר אחריו שובל של בועות.
כשפניתי לצאת ראיתי את צלליתה של ג'וליה בפתח. שערהּ השחור היה מואר מאחור. היא צפתה בי במשך כל הזמן הזה. לא יכולתי לקרוא את פניה. היא התקרבה חרש. גופי נדרך. היא כרכה את זרועותיה סביבי והשעינה את ראשה על חזי.
''אני מבקשת סליחה,'' אמרה. ''אני מטומטמת לגמרי. אתה עושה עבודה נהדרת. אני סתם מקנאת, זה הכול.'' כתפי נעשתה רטובה מדמעותיה.
''אני מבין,'' אמרתי וחיבקתי אותה. ''הכול בסדר.''
חיכיתי כדי לראות אם גופי יירגע, אבל זה לא קרה. נשארתי חשדני ודרוך. היתה לי הרגשה לא־טובה ביחס אליה, הרגשה שסירבה להסתלק.
היא יצאה מהמקלחת לחדר השינה, מנגבת את שערהּ הקצר. ישבתי על המיטה וניסיתי לראות את סוף המשחק. פתאום קלטתי שהיא אף אף־פעם לא התקלחה בערב. ג'וליה תמיד התקלחה בבוקר, לפני העבודה. ועכשיו, קלטתי, בדרך־כלל היא נכנסת ישר למקלחת כשהיא חוזרת הביתה, עוד לפני שהיא אומרת שלום לילדים.
גופי עדיין היה מתוח. כיביתי את הטלוויזיה. שאלתי, ''איך היתה המצגת?''
''המה?''
''המצגת. לא היתה לך מצגת היום?''
''אה,'' אמרה. ''אה, בטח. היתה לנו. זה היה בסדר גמור, אחרי שהצלחנו להתחיל. הי''סים בגרמניה לא יכלו להישאר עד הסוף בגלל הפרשי השעות, אבל – תגיד, אתה רוצה לראות אותה?''
''מה זאת אומרת?''
''הקלטתי את זה. רוצה לראות?''
זה הפתיע אותי. משכתי בכתפיים. ''שיהיה. בטח.''
''אני באמת רוצה לדעת מה אתה חושב, ג'ק.'' קלטתי את הנימה המתנשאת. אשתי מואילה לשתף אותי בעבודתה. לתת לי הרגשה שיש לי חלק בחייה. הסתכלתי בה כשפתחה את התיק והוציאה תקליטור DVD. היא הכניסה אותו למכשיר, חזרה והתיישבה לידי על המיטה.
''על מה היתה המצגת?'' שאלתי.
''טכנולוגיית ההדמיה הרפואית החדשה שלנו,'' אמרה. ''יוצאת־מן־הכלל, אפילו אם אני אומרת את זה בעצמי.'' היא התכרבלה לצדי ודחקה את עצמה תחת בית השחי שלי. חמים ונעים, כמו בימים הטובים ההם. עדיין הרגשתי לא־נוח, אבל חיבקתי אותה ביד אחת.
''דרך־אגב,'' אמרתי, ''מה פתאום את מתקלחת עכשיו בערב ולא בבוקר?''
''לא יודעת,'' אמרה. ''זה באמת מה שאני עושה? נדמה לי שכן. זה פשוט יותר נוח, חומד. בבקרים אני ממהרת, ואני מקבלת המון שיחות ועידה מאירופה, הן לוקחות כל־כך הרבה זמן – בסדר, אנחנו מתחילים,'' אמרה והצביעה על המרקע. ראיתי שלג שחור־לבן, ואז התבהרה התמונה.
ההקלטה הראתה את ג'וליה עומדת במעבדה גדולה, מצוידת כמו חדר ניתוח. איש שכב על גבו על השולחן, אינפוזיה מחוברת לזרועו, רופא מרדים ניצב לצדו. מעל השולחן היה לוח מתכת שטוח ועגול בקוטר שני מטרים בערך, שאפשר להגביה ולהנמיך אותו; עכשיו הוא היה מוגבה. מסביב סביב היו צגי וידיאו. ומלפנים, מציצה לתוך צג, עמדה ג'וליה. לידה עמד טכנאי וידיאו.
''זה נורא,'' אמרה והצביעה על הצג. ''מאיפה כל ההפרעות האלה?''
''נדמה לי שזה מסנני האוויר. זה בגללם.''
''טוב, זה לא מקובל עלי.''
''באמת?''
''כן, באמת.''
''אז מה את רוצה שנעשה?''
''אני רוצה שתסדרו את זה.''
''אז אנחנו חייבים להגביר את הזרם, ויש לכם פה –''
''לא אכפת לי,'' אמרה. ''אני לא יכולה להראות לי''סים תמונה באיכות כזאת. הם ראו תמונות טובות יותר ממאדים. תסדרו את זה.''
ג'וליה דיברה לידי, על המיטה: ''לא ידעתי שהקליטו את כל זה. זה היה לפני המצגת. אתה יכול להריץ קדימה.''
לחצתי על השלט. התמונה התערבלה. חיכיתי כמה שניות וייצבתי אותה.
הנוף לא השתנה. ג'וליה עדיין היתה בחזית. קרול, העוזרת שלה, לחשה על אוזנה.
''בסדר, אבל מה אני צריכה להגיד לו?''
''תגידי לו לא.''
''אבל הוא רוצה להתחיל.''
''אני מבינה, אבל יש עוד שעה לשידור. תגידי לו לא.''
ג'וליה שעל המיטה אמרה לי: '''כלב שוטה' היה הנבדק שלנו בניסוי. הוא היה נורא עצבני. רצה להתחיל כבר.''
על המרקע השפילה העוזרת את קולה. ''אני חושבת שהוא עצבני, ג'וליה. גם אני הייתי עצבנית במקומו, אם שני מיליון דברים כאלה היו זוחלים בתוך הגוף שלי –''
''לא שני מיליון, והם לא זוחלים,'' אמרה ג'וליה. ''ובכל אופן, הוא זה שהמציא אותם.''
''בכל זאת.''
''זה שעומד שם, הוא לא המרדים?''
''לא, סתם קרדיולוג.''
''טוב, אולי הקרדיולוג יכול לתת לו משהו נגד עצבנות.''
''כבר נתנו לו. זריקה.''
על המיטה לצדי אמרה ג'וליה, ''תריץ קדימה, ג'ק.'' הרצתי. התמונה דילגה קדימה. ''הנה, כאן זה בסדר.''
ראיתי את ג'וליה עומדת שוב ליד הצג, והטכנאי לצדה. ''זה מקובל,'' אמרה ג'וליה שעל המרקע והצביעה על התמונה. ''לא נפלא, אבל מקובל. עכשיו תראה לי את ה־STM.''
''את המה?''
''STM. מיקרוסקופ מִנהוּר סורק. אני רוצה לראות את התמונה שהוא מקבל.''
הטכנאי נראה מבולבל. ''אה... לא אמרו לנו שום דבר על מיקרוסקופים אלקטרוניים.''
''אלוהים בשמים, אתה לא קורא את המערכים המחורבנים שלך?''
הטכנאי מצמץ. ''יש את זה במערכים?''
''הסתכלת עליהם בכלל?''
''אני מצטער, בטח לא קלטתי את זה.''
''עכשיו לא הזמן להצטער. לך תסדר את זה!''
''את לא צריכה לצעוק.''
''דווקא כן! אני צריכה לצעוק, בגלל שיש מסביבי רק אידיוטים!'' היא נופפה בידיה באוויר. ''עוד רגע אני עולה על הקו לדבר עם אחד־עשר מיליארד דולר של הון סיכון בחמש ארצות ולהראות להם טכנולוגיה תת־מיקרוסקופית, רק שאין לי שום הזנה מיקרוסקופית, אז הם לא יוכלו לראות את הטכנולוגיה!''
ג'וליה שעל המיטה אמרה, ''קצת איבדתי שליטה עם הבחור הזה. הייתי כל־כך מתוסכלת. השעון כבר רץ לזמן הלוויין, שכבר הוזמן ונסגר סופית. לא יכולנו לשנות אותו. היינו מוכרחים להתחיל בזמן, והבחור הזה היה סתום בלחץ. אבל בסוף זה הסתדר. תריץ קדימה.''
על המרקע הופיע כרטיס יציב שאמר:
מצגת פרטית של
הדמיה רפואית מתקדמת
מאת
זיימוס טכנולוגיות
מאונטן וְיוּ, קליפורניה
המובילה העולמית בייצור מולקולרי
ואז הופיעה ג'וליה על המרקע, עומדת לפני שולחן הניתוח והמכשור הרפואי. היא הספיקה להסתרק ולהכניס את שולי החולצה לחצאית.
''שלום לכולכם,'' אמרה בחיוך למצלמה. ''אני ג'וליה פורמן מזיימוס טכנולוגיות, ואנחנו עומדים להדגים הליך מהפכני של הדמיה רפואית שפותח אצלנו זה־עתה. הנבדק, פיטר מוריס, שוכב מאחורי על השולחן. בעוד כמה רגעים נוכל לראות את פנים הלב וכלי הדם שלו, בקלות ובדייקנות שאין להן תקדים.''
היא החלה להקיף את השולחן, מדברת תוך־כדי הליכה.
''בניגוד לצנתור לב, ההליך שלנו בטוח במאה אחוז. ובניגוד לצנתור, אנחנו יכולים לראות כל מקום בגוף, דרך כל כלי דם, גדול או קטן. נראה את אבי העורקים שלו מבפנים; זהו העורק הגדול ביותר בגוף. אבל נראה גם את פנים הנאדיות בתוך הריאות, ואת הנימות הזעירות בקצות האצבעות. נוכל לעשות את כל זה, מפני שהמצלמה שהחדרנו למחזור הדם שלו קטנה יותר מתא דם אדום. הרבה יותר קטנה, בעצם.
''טכנולוגיית המיקרו־ייצור של זיימוס יכולה לבנות את המצלמות הזעירות האלה כבר עכשיו, ובכמויות גדולות – בזול ובמהירות. דרושות אלף מצלמות כאלה כדי למלא נקודה בגודל של חוד עיפרון. אנחנו יכולים לייצר קילוגרם של מצלמות כאלה בשעה.
''אני משוכנעת שאתם מפקפקים בדברי. כולנו יודעים כמה הבטחות הבטיחה הנאנוטכנולוגיה ולא קיימה. כידוע לכם, הבעיה היתה שהמדענים ידעו איך לתכנן התקנים בגודל מולקולרי, אבל המהנדסים לא יכלו לייצר אותם. זיימוס פתרה את הבעיה הזאת.''
פתאום תפסתי מה היא אומרת. ''מה?'' אמרתי והזדקפתי במיטה. ''את צוחקת?'' אם היתה אמת בדברים, זו היתה התפתחות יוצאת מן הכלל, פריצת־דרך טכנולוגית במלוא מובן המלה, וזה אומר –
''זאת האמת,'' אמרה ג'וליה בשקט. ''יש לנו מפעל ייצור בנוודה.'' היא חייכה בהנאה על תדהמתי.
ג'וליה שעל המרקע אמרה, ''הנחנו אחת ממצלמות זיימוס שלנו תחת המיקרוסקופּ האלקטרוני, הנה כאן'' – היא הצביעה על הצג – ''כדי שתוכלו לראות אותה בהשוואה לתא הדם האדום שהנחנו לידה.''
התמונה התחלפה לשחור־לבן. ראיתי מחט דקיקה דוחפת משהו שנראה כמו דיונון זעיר למקומו על לוח הטיטניום. היה זה גוש בעל חוד חרוטי, כמו כדור רובה, שקורים נמשכו מאחוריו. הוא היה קטן כדי עשירית מתא הדם האדום שנח לצדו, סגלגל ומכוּוץ ומקומט ברִיק של שדה המיקרוסקופּ האלקטרוני, כמו צימוק אפור.
''המצלמה שלנו היא בסדר גודל של מיליארדית המילימטר. כפי שאתם רואים, יש לה צורה של דיונון,'' אמרה ג'וליה. ''יצירת התמונה מתרחשת בחרטום. המיקרו־צינוריות מאחור מספקות יציבוּת, כמו זנב של עפיפון. אבל הן יכולות גם לפרפר, ולספק הנעה. ג'רי, אם נוכל לסובב את המצלמה כדי לראות את החרטום... טוב מאוד, ככה. תודה רבה. עכשיו, מלפנים, אתם רואים את הגומה במרכז? זהו גלאי פוטונים בזעיר אנפין, עשוי מזרניך הגליום. הוא פועל בדומה לרשתית, והשטח המפוספס מסביבו – זה שנראה קצת כמו צמיג רדיאלי – מכיל חומר ביולוגי זוהר, כדי להאיר את הסביבה שמלפנים. בתוך החרטום, אולי אתם מצליחים לראות קבוצה די מסובכת של מולקולות מפותלות. זוהי שרשרת האט''פ שלנו, והיא מוגנת בפטנט. אפשר לתאר אותה כמין מוח פרימיטיבי ששולט על התנהגות המצלמה – התנהגות מוגבלת מאוד, ודאי, אבל מספיקה לצרכינו.''
שמעתי רשרוש סטטי, ואחריו שיעול. בפינת המרקע נפתח חלון קטן, ועכשיו נראה בו פריץ לידרמאייר מגרמניה. המשקיע הסיט את גופו גדול־הממדים. ''מבקש סליחה, גברת פורמן. תגידי לי בבקשה, איפה העדשה?''
''אין שום עדשה.''
''איך יכולה להיות מצלמה בלי עדשה?''
''אני אסביר את זה בהמשך.''
אמרתי, בלי לגרוע עין מהמרקע, ''בטח יש לכם לשכה אפלה.''
''בדיוק,'' הנהנה ג'וליה.
לשכה אפלה – קאמרה אובסקורה בלטינית – היא התקן ההדמיה העתיק ביותר הידוע לאדם. כבר הרומאים גילו שאם קודחים חור קטן בקיר של חדר חשוך, מתקבלת על הקיר ממול תמונה הפוכה של מה שמחוץ לחור. הסיבה היא שהאור העובר דרך כל פתח צר נעשה ממוקד, כאילו עבר דרך עדשה. העיקרון הזה נמצא גם במצלמות שקונים לילדים קטנים. אבל במקרה זה –
''מה יוצר את הצמצם?'' שאלתי. ''איפה יש חור?''
''חשבתי שתדע,'' אמרה. ''לחלק הזה אתה אחראי.''
''אני?''
''בטח. זיימוס קנתה רשיון לחלק מהאלגוריתמים מבוססי־הסוכנים שפיתח הצוות שלך.''
''לא ידעתי את זה. איזה אלגוריתמים?''
''אלה ששולטים ברשתות גרגרים.''
''המצלמות שלך מרושתות? כל המצלמות הזעירות האלה עומדות בקשרים הדדיים?''
''כן,'' אמרה. ''כמו נחיל, בעצם.'' היא עדיין חייכה בהנאה על תגובותי.
''נחיל.'' זה היה דבר שצריך לחשוב עליו, לנסות ולהבין מה היא מספרת לי. בהחלט, הצוות שלי כתב כמה תוכנות לשליטה בנחילים של סוכנים. התוכנות האלה התבססו על התנהגות הדבורים. היו לתוכנות האלה כמה וכמה מאפיינים שימושיים. מכיוון שנחילים כוללים סוכנים מרובים, הנחיל מסוגל להגיב על סביבתו בפעולה תכליתית. אם הוא ניצב לפני תנאים חדשים ובלתי־צפויים, התכנות שלו לא מתמוטט; הוא פשוט זורם סביב המכשול וממשיך הלאה.
אבל התוכנות שלנו נועדו ליצור סוכנים וירטואליים בתוך המחשב. ג'וליה יצרה סוכנים ממשיים בעולם הממשי. ברגע הראשון לא הבנתי איך אפשר להתאים את התוכנה שלנו למה שהיא עשתה.
''אנחנו משתמשים בתוכנה למִבנה,'' אמרה. ''היא יוצרת את מבנה הנחיל.''
כמובן. ברור כשמש שמצלמה מולקולרית יחידה לא תהיה מסוגלת לקלוט תמונה מכל סוג. לכן צריכה התמונה להיבנות על־ידי מיליוני מצלמות שפועלות בתיאום. אבל המצלמות צריכות גם להיערך במרחב, במבנה סדור כלשהו, בטח כדורי. כאן נכנס התכנות לתמונה. וכל זה אומר בהכרח שזיימוס יוצרת בלי ספק משהו שווה־ערך ל–
''אתם בונים עין.''
''בערך. כן.''
''אבל איפה מקור האור?''
''בשוליים. ביו־תאורה.''
''זה לא נותן מספיק אור.''
''דווקא כן. תראה.''
בינתיים פנתה ג'וליה שעל המרקע בסיבוב נאה והצביעה על צינורית האינפוזיה שמאחוריה. היא נטלה מזרק מתוך דלי קרח סמוך. הגליל היה מלא במשהו שנראה כמו מים. ''המזרק הזה,'' אמרה, ''מכיל בערך עשרים מיליון מצלמות בתרחיף איזוטוני במי־מלח. לפי שעה, הן קיימות כגרגרים נפרדים. אבל ברגע שהן יוזרקו למחזור הדם תעלה הטמפרטורה שלהן, והן יתחילו מיד להתלהק וליצור מֶטָא־צורה. כפי שלהקת ציפורים יוצרת צורת טריז.''
''איזה מין צורה?'' שאל אחד הי''סים.
''כדור,'' אמרה. ''עם פתח קטן בצד אחד. אפשר לומר עליו שהוא דומה לבְּלַסטוּלה, אם אתם יודעים משהו על אמבריולוגיה. אבל בפועל, הגרגרים יוצרים עין. והתמונה המתקבלת מהעין תהיה מִצרָף של מיליוני גלאֵי פוטונים. כשם שעין האדם יוצרת תמונה מתאי החרוט והמדוך שלה.''
היא פנתה אל צג שהראה לולאת אנימציה חוזרת על עצמה. המצלמות נכנסו למחזור הדם בערבוביה חסרת־ארגון, כמין ענן מטושטש בתוך הדם. זרימת הדם שיטחה מיד את הענן לפס מוארך. אך בתוך שניות התחיל הפס להסתדר בצורת כדור. הצורה נעשתה יותר ויותר ברורה, עד שנראתה בסופו של דבר כמעט מוצקה.
''אם זה מזכיר לכם עין אמיתית, יש לכך סיבה. מה שאנחנו עושים כאן בזיימוס הוא חיקוי ישיר של המורפולוגיה האורגנית,'' אמרה ג'וליה. ''הואיל ואנחנו מטפלים במולקולות אורגניות, אנחנו יודעים היטב שהעולם הסובב אותנו, אחרי מיליוני שנים של אבולוציה, מצויד במאגר גדול של מערכים מולקולריים שפועלים טוב מאוד. אז אנחנו מנצלים אותם.''
''אתם לא רוצים להמציא את הגלגל מחדש,'' אמר מישהו.
''בדיוק. או את העין.''
היא נתנה אות, והאנטנה השטוחה הונמכה עד שנמצאה רק כמה סנטימטרים מחזהו של הנבדק.
''האנטנה הזאת מספקת כוח למצלמה, וקולטת את האות שהיא משדרת,'' אמרה. ''כמובן, אפשר לאחסן את התמונה בהתקן ספרתי, להגדיל אותה, לטפל בה בדרכים אחרות, לעשות בה כל דבר שאפשר לעשות בנתונים ספרתיים. עכשיו, אם אין עוד שאלות, נוכל להתחיל.''
היא הצמידה מחט למזרק ונעצה אותה בפקק הגומי של האינפוזיה.
''מדידת זמן.''
''אפס נקודה אפס.''
''קדימה.''
היא לחצה במהירות על המַטבל. ''כפי שאתם רואים, אני עושה את זה מהר,'' אמרה. ''אין שום דבר מסובך בנוהל שלנו. שום דבר שאנחנו עושים אינו יכול להזיק למישהו או למשהו. אם המערבולות הזעירות שנוצרות בזרימה דרך המחט תולשות את הצינוריות מכמה אלפי מצלמות, זה לא משנה. יש לנו מיליוני מצלמות נוספות. מספיק בשביל לעשות את העבודה.'' היא חילצה את המחט. ''בסדר? לרוב אנחנו צריכים לחכות עשר שניות בערך עד שתיווצר הצורה, ואז אנחנו מתחילים לקבל תמונה... אה, נדמה לי שמשהו מתחיל להגיע... והנה הוא.''
על הצג נראתה המצלמה, מתקדמת במהירות ניכרת לעבר משהו שנראה כמו שדה אסטרואידים. רק שהאסטרואידים היו תאי דם אדומים, שקיות סגולות קופצניות שהתנועעו להן בתוך נוזל שקוף, צהבהב במקצת. מפעם לפעם הופיע בסערה תא לבן, הרבה יותר גדול, מילא את המרקע לרגע ונעלם כלעומת שבא. מה שראיתי היה דומה יותר למשחק וידיאו מאשר להדמיה רפואית.
''ג'וליה,'' אמרתי, ''זה די מהמם.''
ג'וליה היושבת לצדי התכרבלה עוד יותר וחייכה. ''חשבתי שזה ירשים אותך.''
ג'וליה שעל המרקע אמרה, ''נכנסנו לווריד, ולכן התאים האדומים אינם נושאים חמצן. ברגע זה, המצלמה שלנו מתקרבת אל הלב. אתם רואים שכלי הדם מתרחבים ככל שאנחנו מתקדמים במערכת הוורידית... כן, עכשיו אנחנו קרובים ללב... אתם יכולים לראות את גלי ההלם שעוברים בדם עקב התכווצויות החדרים...''
אמת ויציב, ראיתי את המצלמה נעצרת לרגע, נעה קדימה ונעצרת שוב. ג'וליה צירפה הזנה קולית של דופק הלב. הנבדק שכב על השולחן בלי ניע, והאנטנה השטוחה ריחפה מעט מעל גופו.
''אנחנו מתקרבים לעלייה הימנית, ועוד מעט נראה את המסתם הדו־צניפי. אנחנו מפעילים את השוטונים כדי להאט את המצלמה. הנה המסתם עכשיו. אנחנו בתוך הלב.'' ראיתי את הדשים האדומים, כמו פה נפתח ונסגר, ואז עברה המצלמה ביניהם, עברה אל תוך החדר ויצאה שוב.
''עכשיו אנחנו נכנסים לריאות, ושם תוכלו לראות משהו שאיש לא ראה לפניכם. העמסת חמצן על התאים.''
ראיתי את כלי הדם נעשה צר יותר ויותר, במהירות, ופתאום התנפחו התאים, בבת־אחת, וקיבלו צבע אדום עז בזה אחר זה. הכול היה מהיר להפליא; פחות משנייה אחת, וכולם נעשו אדומים.
''התאים האדומים קיבלו עכשיו את החמצן שלהם,'' אמרה ג'וליה, ''ואנחנו חוזרים אל הלב.''
פניתי אל ג'וליה שעל המיטה. ''העסק הזה באמת פנטסטי,'' אמרתי.
אבל עיניה היו עצומות, ונשימתה היתה מתונה.
''ג'וליה?''
היא נרדמה.
ההרגל הזה, להירדם תוך־כדי צפייה בטלוויזיה, היה אצל ג'וליה מאז ומתמיד. להירדם באמצע המצגת שלה עצמה? סביר למדי; הרי היא כבר ראתה את זה. והשעה היתה די מאוחרת. הייתי עייף בעצמי. החלטתי שאפשר לראות את סוף המצגת בהזדמנות אחרת. היא נראתה די ארוכה, יחסית למצגת, בכל מקרה. כמה זמן אני כבר רואה אותה? כשפניתי לכבות את הטלוויזיה, הבטתי בקוד הזמן שרץ בתחתית התמונה. מספרים רדפו זה את זה, מתחלפים כל מאית השנייה. משמאל היו מספרים אחרים, שלא התחלפו. קימטתי את המצח. אחד מהם היה התאריך. לא שמתי לב קודם, כי הוא היה במבנה הבינלאומי ולא האמריקני – יום, חודש ושנה במקום חודש, יום ושנה. המספרים היו 21.09.02.
עשרים ואחד בספטמבר.
אתמול.
היא הקליטה את המצגת הזאת אתמול, לא היום.
כיביתי את הטלוויזיה וכיביתי את המנורה. הנחתי את הראש על הכר וניסיתי להירדם.
טרף (Prey)
מאת מייקל קרייטון (Michael Crichton)
תרגום: עמנואל לוטם
הוצאת מעריב, 2004
טרף
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
נהדר !
אלעד שבת, 27/11/2004, שעה 22:52
|
|
|
 |
|
|
|
|
לא קראתי אבל
שמעון יום ראשון, 28/11/2004, שעה 10:12
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
