 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
ניסים, עלמה והיד השלישית
סיפורים / רוני גלבפיש
יום שלישי, 25/05/2004, שעה 10:26
סיפור מתוך גליון מספר 10 של 'חלומות באספמיה' – כתב עת למד''ב ולפנטסיה
|
|
אחת האמנויות הכרוכות בכתיבה שאינן מוערכות מספיק היא זו הקשורה במציאת שם הולם לסיפור. סיפורים רבים המגיעים אלינו נושאים שמות יאים והולמים כגון ''ההרפתקה'', ''חייזר'', ''איזה פחד!'' ואפילו ''סיפור'' האופנתי. שמות כאלה מכניסים את הקורא מיד לתוך אוירתו של הסיפור ומספקים מידע חיוני באשר לאופיו. רוני, לעומת זאת, בחרה להתחכם ולתת לסיפורה שם שאינו קשור לתוכנו כלל וכלל, וזאת, ככל הנראה, במטרה לסקרן לשוא את הקוראים התמימים. אך לא אלמן ישראל, וכותב ההקדמות שלכם עומד איתן על המשמר. מזימתך לא תצלח!
''יד שלישית''. נו, באמת. מה עוד ימציאו?
על הבטן
אני רוצה לספר לכם על מנקה הרחובות בשכונה שלנו, ועל היום בו מאיה ואני ראינו את הבטן שלו.
לא שמנו לב אליו במיוחד לפני כן, כמו שאתם בטח לא שמים לב לאיש שמטאטא את הרחוב מול הבית שלכם. פעם נעה אמרה לי שהוא נראה עצוב, אבל נעה רגישה מדי, כולם יודעים את זה.
לא ידענו אז ששמו אברהם, וגם לא ידענו שהוא בא ממקום שהיה בו פיצוץ גרעיני ענק. בקושי שמנו לב שהוא קיים, אני חושבת. הבנים קראו המון ספרים על מפלצות, ומדי פעם גם כמה מהבנות. אם היינו יודעים עליו, בטח היינו מדברים איתו קודם, אבל אז לא הייתי נהיית הכי מיוחדת מכולם.
כל כך רציתי להיות בן. לא סיפרתי לנעה ולמאיה, אבל גם אני קראתי את ספרי המפלצות והרוחות והשדים, והייתי מוכנה לשחק רק עם יאיר וניסים ואלי, כמו פעם כשהיינו קטנים, אבל הם לא התלהבו מזה שבאתי איתם ובקושי דיברו איתי.
כשקוראים את הספרים האלה אפשר למות מרוב פחד, ולפחד זה כיף. אפשר להרגיש את הזרמים בתוך הגוף ולפעמים אני ממש צריכה לסגור את הספר באמצע הקריאה מרוב שאני מפחדת ממנו, ויש ספרים שאני לא קוראת לפני השינה כי הם עושים לי חלומות רעים. אני כבר יודעת לזהות אותם בקלות, לפי מה שכתוב על העטיפה מאחור, ואת אלה אני קוראת רק בבוקר של שבת או בחופשים מבית הספר.
דווקא מאיה היתה איתי ביום ההוא שראינו לאברהם את הבטן. אפילו נעה היתה יותר טובה מהפחדנית הזאת, שישר התחילה לבכות ולצרוח ולא הבינה שהיא רואה את הדבר הכי מדהים בעולם ושזה משהו שהיא תזכור כל החיים, ושכולם יקנאו בה שהיא ראתה את זה.
אברהם ניקה את החלק האחרון של הרחוב. זה היה בסוף החופש הגדול, הימים הכי חמים של השנה. כבר שיחקנו בכל משחק שאפשר לדמיין וראינו אלף שעות טלוויזיה והיה קצת משעמם, ומאיה אפילו אמרה שהיא מחכה כבר שתתחיל השנה כי ההורים שלה הבטיחו לה לרשום אותה לחוג דרמה והיא כבר ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית ודוגמנית ואפילו השקיעה בזה ושמה לק בורדו על הציפורניים של הידיים והרגליים. אמא שלה לא הרשתה לה לשים שפתון בחוץ, אבל בבית היא היתה מתאפרת ונעה ואני חשבנו שהיא נראית ממש כמו זונה.
על זה דיברנו באותו בוקר, אני חושבת, על החוג לדרמה ועל הדוגמנות של מאיה. ישבנו על המדרגות בכניסה לבניין ואני הסתכלתי על משהו אחר ולא על אברהם שטאטא שם וכמעט פספסתי את זה. רק בזכותה ראיתי, בזכות ההיסטריה שלה.
כי ברגע שאברהם הרים את החולצה שלו לרגע, לנגב איתה את המצח, מאיה התחילה לבכות ולצרוח כמו מטומטמת, וצרחה וצרחה וצרחה, ואני הסתכלתי עליו וראיתי איך הוא נאבק בחולצה ולקח לו עוד רגע עד שהוא הצליח לכסות את זה ולהתלבש חזרה ומאיה עדיין צרחה בלי מילים, כאלה אהההההה ארוכים. הוא רץ אלינו מהר והיא התחילה לצעוק ''אמא'לה'' ואז קמה וברחה. אני הרגשתי פי מיליון יותר פחד מאשר כשקראתי בספרים, הראש שלי התחמם ופעם חזק כמו הלב, והרגליים היו קפואות. אולי הייתי בורחת עם מאיה ומפסידה את כל החלקים הטובים, אבל נשארתי מרוב פחד. ''ילדה, ילדה, אני כל כך מצטער'', הוא אמר לי, ''אל תפחדי, אני לא אעשה לך שום דבר. לא ראיתי אתכן, אחרת לא הייתי מרים את החולצה''.
עדיין הייתי קפואה על המדרגה, והעיניים שלי ברחו אל הבטן שלו וראיתי את הפרפור הקטן הזה שם בצד ולא הבנתי איך לא ראיתי את זה קודם אף פעם.
כשהצלחתי לדבר בסוף הייתי מופתעת ממה שיצא לי מהפה.
''תראה לי עוד פעם'', ביקשתי, ושמעתי שהקול שלי רועד.
הוא הסתכל עליי ונראה עצוב. ''אני לא אוהב שמסתכלים על זה'', אמר.
''בבקשה'', התחננתי. אמא כבר היתה אומרת משהו על הנימוסים שלי.
הוא הרים את החולצה לאט וראיתי את היד הקטנה הזאת, כמו של אחי כשעוד היה תינוק, לבנה ושמנמונת, ממש ליד המותן שלו, מקדימה.
''מה זה?'' שאלתי, והרגשתי איך האוויר כמעט נגמר לי באמצע המילים.
''זו יד'', אמר אברהם, ''עוד יד''.
''אבל יש לך כבר שתיים רגילות''.
''וזו האחת המיוחדת שלי'', אמר.
היד התנועעה בחוסר שקט, נראה שהיא מחפשת משהו לתפוס, האגרוף נפתח ונקמץ כל הזמן, לאט.
''למה אתה עושה את זה?''
''אני לא יכול לשלוט ביד הזאת'', אמר.
''אז מי שולט בה?''
''היא שולטת בה, לבד''.
הוא הגיש לה קצה מהחולצה, והיד הקטנה נאחזה בה והתחילה למולל את הבד וכמעט ראיתי שהיא שמחה, למרות שלא הבנתי איך יד יכולה לשמוח, אבל הרגשתי את זה ממש, היא שמחה.
''היא הכי אוהבת בד'', אמר. ''בלילה היא מושכת לי כל הזמן את הסדין והשמיכה ומפריעה לי לישון. במשך היום זה בדרך כלל בסדר, כי בתוך החולצה היא רגועה ולפעמים היא בכלל לא זזה המון שעות''.
''מאיפה יש לך אותה?'' העיניים שלי היו קבועות ביד. רציתי להסתכל לאברהם בפנים אבל לא הצלחתי בשום אופן.
''ככה נולדתי'', אמר. ''היה לי אח שנולד עם שני ראשים ושלוש רגליים ומת אחרי כמה שעות, ככה שזה לא נורא. לפחות אני חי. כולם נולדו מקולקלים שם, בצ'רנוביל, אחרי הפיצוץ''.
זכרתי את השם הזה, צ'רנוביל, הוא הופיע בסיפור אחד שקראתי. היה שם פיצוץ גרעיני גדול לפני המון שנים. הסיפור היה על דג זרחני ששט לתוך האוקיינוס ומזהם את המים וכל דבר שנמצא ברדיוס של קילומטר מסביבו מת מיד, עד שאיזה דייג מוציא אותו. הדייג מת, אבל הדג מפרפר ברשת על הספינה עד שהוא מת בעצמו וככה הוא מפסיק להרעיל את האוקיינוס. לא ידעתי שגם לאנשים קרו שם דברים – בסיפור היה כתוב שכולם מתו.
''זה מספיק'', אמר אברהם לי או ליד הקטנה, ושחרר בעדינות את קצה החולצה. היד התחילה מיד לפרפר והוא כיסה אותה בחולצה. ראיתי איך היא מתנועעת שם למטה, ואיך היא תפסה שוב חתיכה של בד והחולצה התגלגלה מסביבה כמו החולצות המכווצות בכתפיים של מאיה. כמעט אי אפשר היה לראות את זה אם לא יודעים שהיא שם.
''מה היא יודעת לעשות?''
''שום דבר מיוחד. קצת לסבן את הבטן שלי'', אמר.
''החברים שלי ישתגעו'', אמרתי, ''זה ממש מיוחד, היד הזאת שלך''.
''את לא יכולה לספר להם'', הוא נראה מבוהל, ''אם ידעו יפטרו אותי''.
''אבל אני חייבת. חייבת. זה יותר טוב מכל הספרים והסרטים שלנו, זה הכי מפחיד שראיתי''.
כשאמרתי לו את זה שמתי לב שאני דווקא כבר לא מפחדת, למרות שאני לא יכולה להוריד את העיניים מהחולצה המכווצת.
''מה תיתן לי אם אני לא אגלה?''
''אני אתן לך לראות אותה מתי שתרצי'', אמר.
זה היה די שווה, הייתי חייבת להודות. מפלצת פרטית משלי שאפשר לראות מתי שאני רק רוצה!
''בסדר'', הסכמתי. ידעתי שאפשר לסמוך על מאיה שתספר לכל האחרים, ורק אני אוכל לראות ממש.
אברהם לקח את המטאטא שלו ואת הפח השחור על הגלגלים והלך. למרות שאני לא רגישה כמו נעה, אפילו אני יכולתי לראות שהוא עצוב.
על היד
בצדק סמכתי על מאיה. עוד לפני שהגעתי הביתה כל הילדים כבר ידעו מה קרה. היו לי הודעות בבית ממאיה ומנעה, כרגיל, אבל אמא אמרה שגם יאיר וניסים התקשרו, וסיפרה גם שיש אחד שמתקשר ומנתק כל הזמן, ואמרה שזאת ממש חוצפה, התנהגות כזאת.
התקשרתי רק לניסים מכולם. לא לחברות שלי ולא ליאיר. ניסים ואני מכירים זה את זה מהרגע הראשון. הוא נולד יום אחריי והאמהות שלנו שכבו זו לצד זו בבית החולים באשקלון. אמא סיפרה לי שבפעם הראשונה שניסים פקח עיניים אחרי הלידה הוא הסתכל ישר עליי, וישר הן החליטו שאנחנו נתחתן.
הוא ענה באמצע הצלצול הראשון. ''מאיה משקרת, נכון?''
''מה היא אמרה לך?''
''נו, עלמה, תפסיקי, היא אמרה לי על המנקה עם היד''.
כל כך קל ומצחיק לעצבן את ניסים. ''כן, זה נכון''.
''למנקה של הרחוב שלכם יש יד של תינוק בבטן? זה אמיתי?''
''כן. אבל אסור לי לספר את זה לאנשים. הוא הבטיח לי שאם אני לא אספר הוא יראה לי את היד מתי שאני רוצה''.
היתה שתיקה בצד השני, ואני דמיינתי איך ניסים בטח מתפעל.
''יוּ'', הוא אמר בסוף.
''אבל זה קרה לו בצ'רנוביל, את זה אני יכולה להגיד לך כי אתה כבר יודע על היד במילא''.
''מה, אבל הוא צעיר, לא?''
''הוא אמר שהוא נולד אחרי הפיצוץ שהיה שם. היה לו אח עם שני ראשים ושלוש רגליים שמת''.
''זה כמו הדג הזרחני'', אמר ניסים. יכולתי לשמוע כמה שהוא מתרגש והרגשתי חשובה פתאום.
''גם אני חשבתי על זה''.
לא היה לי מה להגיד לו יותר. רציתי לספר לו איך היד הקטנה היתה שמחה כשנתנו לה בד אבל התביישתי, ריחמתי עליה פתאום.
''את חייבת להראות לי''.
''להראות לך? איך?''
''את תגידי לו שיראה לך ואני אתחבא ליד ואסתכל''.
זה נראה לי כמו רמאות. לא רציתי לעשות את זה לאברהם וליד שלו.
''נראה כבר'', אמרתי.
''לא, לא, לא נראה, אני רוצה שמחר תלכי אליו ותגידי לו שאת רוצה ואני ואלי ויאיר נסתכל''.
לזה לא התכוונתי להסכים. ''רק אתה'', אמרתי, ''אם כבר, אז רק אתה''.
''טוב'', הוא אמר מהר, בטח פחד שאתחרט. ''אז מחר''.
אמא שאלה אותי מה קרה שניסים שוב מתקשר, וראיתי שהיא שמחה ורציתי להגיד לה שזה לא שאנחנו חברים שוב, הוא פשוט רוצה לראות את היד, אבל ריחמתי גם עליה. וגם זכרתי שאסור לי לספר לאף אחד.
בלילה לא חלמתי על היד, בכלל לא הצלחתי לישון. כל פעם שעצמתי עיניים ראיתי את היד הזאת, וישר פתחתי אותן.
וככה בבוקר הייתי נורא עייפה ובכל זאת קמתי כששמעתי את ניסים קורא לי מלמטה וירדתי בלי ארוחת בוקר. גם הוא לא ישן, אני חושבת, הוא נראה עייף כמוני.
לקח קצת זמן עד שמצאתי את אברהם. הוא ישב בכניסה של אחד הבניינים ועישן סיגריה. כשהוא ראה אותי הוא הפנה את העיניים והסתכל על הרצפה.
''באתי לראות'', אמרתי לו. ''כמו שהבטחת לי''.
''בתוך הבניין'', אמר.
''אני רוצה כאן''. בתוך הבניין ניסים לא יוכל לראות כלום.
הוא הרים את הראש ושם את הסיגריה בקצה הפה שלו, ואז הרים את החולצה ואמר, ''תגידי לחברים שלך שיצאו מהחורים ויבואו לראות את המפלצת''. הסיגריה רקדה על השפתיים שלו וחתיכה של אפר נפלה ישר על היד הקטנה שנראתה ישנה, מקופלת ליד הגוף שלו עם אגרוף סגור.
הוא נשף עליה בעדינות, העיף את האפר, והיד התעוררה והתנועעה קצת.
''אין לי חברים פה''.
''ראיתי את השחרחר הקטן הולך מאחורייך ונכנס לשם'', הוא הצביע על אחד הבניינים.
''בטח מאיה אמרה לו. זאת שצרחה אתמול''.
''תגידי לו לבוא, נגמור עם זה ודי''.
הסתובבתי וחיפשתי את ניסים. הוא היה ממש קרוב, מאחורי השיח של הבניין השני. אברהם לא ראה איך הוא התקרב אלינו. סימנתי לו עם היד לבוא.
ניסים יצא משם ונראה קצת מפחד. שמחתי, וכעסתי עליו פתאום שהכריח אותי לקחת אותו.
''הוא אמר שתבוא לראות''.
אברהם השאיר את החולצה שלו מורמת והיד הקטנה התנועעה קצת, אולי הערנו אותה. היא חיפשה וחיפשה. הוא לא נתן לה חתיכת בד. דווקא על הפנים שלו הסתכלתי כשהוא אמר לניסים, ''נו ילד, זה מעניין? מה אתה אומר?''
ניסים כבר עמד ממש לידי, והתרחקתי ממנו קצת. ''זה הדבר הכי מדהים שראיתי'', הוא אמר, והקול שלו נמוך ושקט. יכולתי לראות שהוא ממש מתרגש.
''רוצה לגעת?''
הסתכלתי על אברהם, מופתעת. לי הוא לא הציע, מה פתאום דווקא לניסים?
ניסים הנהן, העיניים שלו היו קבועות ביד, כמו שלי אתמול.
''בוא, תיגע. אין לה שיניים, היא לא נושכת''.
ניסים הושיט את היד לאט לאט ונגע בזרוע הקצרה והרכה.
''זה כמו יד אמיתית'', הוא אמר.
''זו יד אמיתית. אל תפחד, תיגע באצבעות''.
ראיתי איך היד שלו מגששת לאורך הזרוע ואל האצבעות. זה נראה כאילו הוא מלטף אותה, מהופנט.
''רוצה ללחוץ לה יד? קדימה, קדימה''.
ראיתי איך אברהם מחייך חיוך מוזר, ופתאום רציתי לברוח אבל לא יכולתי. אם הוא יציע לי לגעת אני לא מסכימה, חשבתי, זה בטוח.
ניסים החליק את היד שלו אל הכף הקטנה ושילב את האגודלים ולחץ מעט, ואז, פתאום, אברהם צחק והיד לחצה את ניסים בחזרה, חזק חזק, ותפסה לו את העור שבין האגודל לאצבע וצבטה. ראיתי איך העור מלבין ומאדים, והיד התחילה למולל את היד של ניסים חזק כאילו שהוא חתיכת בד ולכווץ את כולו, וניסים אמר, ''איי, זה כואב. די, תפסיק עם זה''.
אברהם לא אמר כלום. אני אמרתי, ''הוא לא שולט ביד הזאת. היא שולטת בעצמה. הוא לא עושה כלום''.
הוא חייך אליי ואמר, ''החברה שלך צודקת'', ואז הסתכלנו איך היד צובטת את ניסים ואיך העור שלו מלבין מאוד וסימני ציפורניים נמתחים על הקרום של האצבעות והוא שוב צעק וניסה להשתחרר אבל היד הקטנה היתה מאוד חזקה. יותר חזקה ממנו. חשבתי שלמרות שהיא קטנה כזאת היא בטח בת עשרים או שלושים כמו אברהם, וזה הרבה יותר ממה שאנחנו.
אברהם זרק את הסיגריה שלו ודרך על הבדל, ואז הרים אותו וזרק לתוך הפח השחור שלו ולא הסתכל על ניסים אפילו שהוא עוד צעק, ואז הוא נשף על היד שוב והיא עזבה את ניסים, שמרוב שמשך חזק וניסה להשתחרר נפל מיד לאחור על התחת.
''רק בעדינות אפשר עם זאת'', אמר אברהם.
ניסים הסתכל עליו וראיתי שהוא ממש מפחד. הוא קם בזהירות ושפשף את היד הכואבת שלו ביד השנייה והלך לאחור שניים או שלושה צעדים ואז התחיל לרוץ מהר.
''את לא מתכוונת לרוץ אחריו?''
''הוא בכיוון ההפוך'', אמרתי. ''אנחנו גרים בצד השני של הרחוב''.
''רוצה לגעת גם?'' גיחך.
''לא'', אמרתי. ''ואני בכלל לא חברה שלו, שתדע''.
הושטתי יד לעבר היד שלו, הגדולה, זו שמטאטאה לי את הרחוב.
הוא נראה מופתע, וכבר לא חייך כמו קודם. בעדינות כיסה את היד, וראיתי שוב איך היא מושכת את פיסת הבד שלה.
''עכשיו היא שמחה'', אמרתי.
הוא הושיט את היד שלו, האמיתית, הגדולה, ולחץ את היד שלי, ואני הרגשתי ממש כמו גדולה.
חלומות באספמיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
סליחה אבל
יורם יום חמישי, 27/05/2004, שעה 9:39
(3 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
