 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
הרפתקאות במזרח הפרוע
ספרים / אהוד מימון
שבת, 05/03/2011, שעה 17:53
ביקורת על ג'וליאן קומסטוק
|
|
לקראת סוף המאה ה-22, בעולם שבו הנפט אזל והאקלים חם יותר משלנו, ארצות-הברית משתרעת מים עד ים ומקו המשווה ועד לקוטב הצפוני. הפוליטיקה שלה נשלטת על ידי שלושה כוחות המשתפים פעולה: הנשיא, שבדרך כלל מוכתר על ידי הצבא או נסמך עליו לצורך שליטתו והמשך כהונתו (ה''בחירות'' הנערכות מדי ארבע שנים הן חסרות משמעות); הסנאט, שבו יושבים אצילי הקרקעות והתעשייה שמקור עושרם בעבודת פועלים אריסים ובבעלות על צמיתים שהם עבדים לכל דבר; ''ריבונות ישו המשיח עלי אדמות'', ארגון על-כנסייתי שרק הכנסיות המשתייכות לו זוכות להכרה רשמית. בעיירה נידחת בצפון-מערב ארצות-הברית הזו (בהרי הרוקי הקנדיים של ימינו) מתגורר אדם הזארד. ידידו הטוב הוא ג'וליאן קומסטוק, אחיינו של הנשיא המכהן דקלאן קומסטוק. הנשיא דקלאן הוא גרסה מרושעת, מכוערת וכושלת של ברייס, אביו של ג'וליאן, שאותו הוא דאג לרצוח מכיוון שהיה מצביא פופולרי ודקלאן חש שהוא מאיים על שלטונו. כדי להרחיק את ג'וליאן מסכנה דומה, אמו שולחת אותו לעיירה המרוחקת שבה פגש את אדם.
שני החברים שונים למדי זה מזה. אדם הוא ילד כפרי טוב, בן למשפחת אריסים שרק בזכות אמו יודע לקרוא והוא תמים ונאמן למדינה ולריבונות. ג'וליאן הוא נער עירוני מתוחכם, בן למשפחת אריסטוקרטים (''אריסטו'' בפי העם, ''שועים'' בפיהם עצמם) האוהב לשקוע במחשבות על אתאיזם, דרוויניזם ותורות כפירה אחרות. אדם אוהב את ספרי ההרפתקאות של צ'רלס קרטיס איסטמן (ושואף להיות סופר כמוהו) ואת מקראת הריבונות לנוער; גם ג'וליאן מחבב את איסטמן אבל חובב גם ספרות אסורה ששרדה מימי ''הקדמונים החילונים'' וקולנוע. ואף-על-פי-כן הם חברים טובים, וכאשר הם נמלטים יחד מאימת הגיוס הכפוי (אמתלה נוחה לדקלאן לשלוח את אחיינו להיהרג במלחמה) הקשרים ביניהם מתהדקים. כדרכם של ספרים כאלה, הנערים מוצאים את עצמם בכל זאת בחזית הלחימה ב''הולנדים'', כוחות המעצמה המרכז אירופית המנהלים מאבק חסר הכרעה נגד ארצות-הברית על השליטה בלברדור. ומשם ימשכו הרפתקאותיהם.
כספר הרפתקאות, ''ג'וליאן קומסטוק'' הוא ספר חביב. רהוט, מהיר ולעתים מותח (ומתורגם היטב בהתאם לסגנון ולאווירה). הוא כתוב בגוף ראשון על ידי אדם הזארד המצהיר בפתח הספר שמטרתו ''לפרוש כאן את סיפור חייו ומעלליו של ג'וליאן קומסטוק, המוכר יותר כג'וליאן האגנוסטי או (אחרי דודו) ג'וליאן הכובש''. הזארד, הכותב בסגנון הסופר האהוב עליו (הדמות של איסטמן מעוצבת על פי הסופר בן המאה ה-19 אוליבר אופטיק, שם העט של וויליאם ט' אדמס שכתב ספרי הרפתקאות לנוער), מספר על מאורעות כבירים שזעזעו את החברה האמריקאית בשלוש השנים שבהן מתרחש הספר, מאורעות שלג'וליאן היה בהם תפקיד מפתח. הזארד מודה בפה מלא שלמרות ניסיונו להביא דיווח אמתי על חייו של ג'וליאן, הוא ''נוטה אל הדרמה'' במקומות שבהם האמת הייתה ''נתונה בספק או לא ניתנת להשגה'' – כפי שנהוג בסיפורים כאלה. התוצאה היא סיפור הרפתקאות קצבי ודרמטי, אבל פשטני וחד-ממדי קצת, כדרכה של ספרות הרפקאות כזו. וילסון הוא סופר טוב יותר מהזארד, כפי שאפשר לראות בספריו האחרים.
הבחירה של סיפור בגוף ראשון מגבילה את יכולתו של וילסון לתאר לעומק את הדמויות שלו. הזארד מעוצב היטב כנער חווה תמים מערבות המערב הפשוטות, אבל תמימותו ופשטותו משמען שהדמויות המקיפות אותו קצת שטוחות ושבלוניות – מכיוון שכך הוא חווה אותן. אחד המקומות שבהם זה ניכר בחדות הוא בתיאור הלבטים של ג'וליאן קומסטוק, שהוא אדם מורכב הרבה יותר מהזארד. כאשר הזארד מתאר לבטים אלה הם נראים פשטניים ושטחיים והרגשות הכרוכים בהם נראים מאולצים ומוגזמים לעתים, בעוד שתיאור שונה שלהם יכול היה להראות את המורכבות ועוצמת הרגש האמתי מאחוריהם.
גם תיאור העולם העתידי נפגע בשל הסיפור דרך עיניו של אדם הזארד. אף-על-פי שהוא מקורב לתהליכים החברתיים המעניינים והחשובים של תקופתו שג'וליאן ואחרים בסביבתו נמצאים במרכזם – התפשטות האוריינות, הדרישה לשיוויון זכויות, הערעור על סמכות ה''ריבונות'', עליית אמונות חדשות ועקרונות חדשים – הוא עצמו לא ממש מעורב בהם או קשור אליהם. מסיבה זו הפנים השונים באמת של ארצות הברית של המאה ה-22, המאפיינים שלה שהופכים אותה לעולם של מדע בדיוני, באים לידי ביטוי רק במקוטע ובאקראי כמעט, והתיאור שלו מזכיר קצת יותר מדי את ארצות הברית של המאה ה-19 (עם קורטוב פוליטיקה של הקיסרות הרומית). הזארד, כסופר שאמון על כתיבת ספרים כמו ''נער מערבי בים'' ו''נערים אמריקנים על הירח'', מעדיף את הדרמה והאקשן על המתחים החברתיים והתנגשות העקרונות שיוצרים אותם. וילסון היה עושה עבודה טובה יותר.
התוצאה הכללית היא קצת יותר מדי ''הרפתקאות נער מערבי תמים במזרח הציני והכוחני'' וקצת פחות מדי מדע בדיוני. הספר כתוב היטב והוא מהנה, אבל יצאתי כשחצי תאוותי בידי מכיוון שהעומק האמתי של העולם והדמויות לא בא לידי ביטוי בספר.
ג'וליאן קומסטוק
רוברט צ'רלס וילסון
תרגום: ורד טוכטרמן
הוצאת גרף, 2011
496 עמודים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
כן אבל.. (חדש)
אלודאה נטולת ססמא שבת, 05/03/2011, שעה 20:12
אילו וילסון היה כותב את הספר, חצי ממנו היה מוקדש לתיאור המשפחה המתפרקת של כל אחד מהנערים, ולפחות אחד מהם היה מת בסוף.
|
|
|
|
|
תגובה הכוללת ספוילרים (חדש)
kenny שבת, 05/03/2011, שעה 20:29
בתשובה לאלודאה נטולת ססמא
מ
ר
ו
ו
ח
ס
פ
ו
י
ל
ר
י
ם
א. אחד מהם מת בסוף.
ב. יש שם מספיק תיאורי משפחות.
|
|
|
|
|
אני דווקא ממש אהבתי את התיאור דרך עיניו של אדם. (חדש)
Boojie שבת, 05/03/2011, שעה 22:03
באופן כללי, אני אוהבת תיאורים ''דרך חור המנעול'', שבהם הקורא המתוחכם מקבל הרגשה שהתמונה האמיתית הרבה יותר מורכבת ומעניינת ממה שמציגים לו, כביכול, על פני השטח. ואני חושבת שווילסון עושה עבודה נהדרת בלהבהיר לקורא - דרך חורי מנעול, חריצים וחרכים שונים ומשונים בגוף הנראטיב - שהמציאות גדולה ומרהיבה בהרבה מכפי שתופס אותה אדם התמים-משהו (שבשלב מסוים התקשיתי להפריד בינו לבין ''שור מספר עשר'', עוד ''תמים-מתוחכם'' אחד שמצא את עצמו מתאר התרחשויות שהמורכבות שלהן גדולה עליו).
בסופו של דבר, הקורא מבין הרבה יותר מאשר אדם, ובעיניי זו עבודה מרהיבה שווילסון עשה.
|
|
|
|
|
ביקורת מטרידה (חדש)
יעל שבת, 12/03/2011, שעה 20:15
אהבתי את הכרונוליתים ואת סחרור, אבל בשניהם היה אלמנט אחד שפגם בהנאה שלי באופן מובהק, והוא השימוש בגיבור המספר את הסיפור בגוף ראשון, והוא לא חלק מהאירועים אלא מדווח עליהם מהצד.
אם בכרונוליתים עוד בכל זאת הגיבור איכשהו היה מעורב במתרחש באופן פעיל, גם אם לא השפיע על מה שקרה, בסחרור, אפילו לא היתה מעורבות במתרחש. זאת אומרת, לכאורה הוא היה חלק מהקבוצה הזו שהיתה במרכז העניינים, אבל בפועל...
(מרווח ספוילר לא נוראי לסחרור)
(מרווח ספוילר לא נוראי לסחרור)
(מרווח ספוילר לא נוראי לסחרור)
(מרווח ספוילר לא נוראי לסחרור)
(מרווח ספוילר לא נוראי לסחרור)
(מרווח ספוילר לא נוראי לסחרור)
...לשום פעולה של שום אדם לא היתה שום השפעה על העניינים. נכון שבשני הספרים זה גיבור שמעוצב היטב כדמות, והדגש הוא ממילא על ההשפעה החברתית של המאורעות, אבל לפחות מבחינתי, זה פשוט לא היה מספיק מעניין. כי אני (באופן אישי כמובן) קוראת סיפור קודם כל בשביל הסיפור, ומעדיפה לקבל את התובנות החברתיות שלי ''על הדרך''.
לפי הביקורת שלך נראה שהמצב דומה גם בספר הזה. אני באמת תוהה אם בכלל לקרוא אותו עכשיו. לא עד כדי כך מעניין אותי לקרוא עוד תיאור חברתי מעיניו של מישהו שאין לו שום משמעות.
|
|
|
|
|
יש דמיון (חדש)
kenny שבת, 12/03/2011, שעה 22:52
בתשובה ליעל
כרונוליתים וסחרור דומים בעוד כמה מובנים בקשר למספר בגיבור. בשניהם יש דפוס של התקרבות-התרחקות-התקרבות של הגיבור למאורעות; בשניהם יש מעין תא משפחתי שהגיבור והחבר שלו, ''האישה החשוב באמת'', שייכים אליו. אלה פחות מודגשים כאן.
כסיפור הרפתקאות ''ג'וליאן קומסטוק'' הוא כיפי. הוא הרבה פחות ''חברתי'' מהאחרים בגלל שאדם הזארד כותב בסגנון ספרי הרפתקאות והתיאורים החברתיים נדחקים הצדה קצת.
מבחינת השפעת הגיבורים - בגלל שאין כוחות חיצוניים כמו בשניים האחרים, לגיבורים יש הרבה יותר מקום להשפיע על החברה. ג'וליאן עושה את זה, וכך גם אנשים אחרים בסביבת הגיבור (אני לא מפרט מחשש ספוילרים), אבל אדם עצמו כמעט ולא משפיע. זה נובע מהאופי שלו.
|
|
|
|
|
לגבי אופטיק, שאלתי (חדש)
kenny יום שני, 23/05/2011, שעה 23:05
בתשובה לnsh
תוך כדי קריאה הייתה לי הרגשה שהוא מבסס את איסטמן על כותב הרפתקאות אמריקאי כלשהו (אני חשבתי על ג'יימס פנימור קופר). אז שלחתי מייל לווילסון ושאלתי אותו, והוא אישר שהוא אכן התבסס על סופר, רק לא מי שחשבתי. גם אני לא הכרתי את אופטיק/אדמס, אבל מאוחר יותר שמתי לב לאחרית הדבר שבה ווילסון מודה למי שעשה לו היכרות עם ספריו של אדמס.
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
