 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
קליידוסקופ
פרקים לדוגמה / חגי אברבוך
יום חמישי, 09/11/2006, שעה 8:00
סיפורים לדוגמה מתוך אוסף הסיפורים של חגי אברבוך
|
|
מן הכריכה האחורית:
המקום בו נפגשים הפנטסיה והאגדה היהודית, המדע הבדיוני – והתלמוד.
בחללית סחר, תוכנת בינה מלאכותית לומדת להקל על חיי הנוסעים – עד שהיא בוחרת לחזור בתשובה.
בתל-אביב שבה דוהרים דינוזאורים בכביש המהיר, מחפש גבר צעיר אהבה, כשלצידו פיה המדברת תנ''כית בלבד.
זוג צעיר משתעשע בתוכנה המחשבת גימטריות – ומגלה סוד אפל המאיים על חייו.
ורב מזדקן לומד שמי שמתעניין בשדים, השדים מתעניינים בו חזרה...
האם ניתן להשתמש בקומבינטוריקה כדי להרוג את יוספוס פלאביוס?
מה בין חיילת צעירה ששכלה את אמה ובין מדרש עתיק מספר הזוהר?
ואיזה משקה אלכוהולי חביב על השטן ואלוהים גם יחד?
שלושים ושניים סיפורים בקליידוסקופ, וכל אחד בורא נתיב משלו אל מציאות ישראלית, יהודית, או כזו שמעבר לזמן ולמקום. ענקים, אבירים ומכשפות, סוחרי חלל, מילואימניקים ונערי גבעות – הכל שולחים יד אל המופלא והקסום, מייחלים לנס – ומגלים לחרדתם שלכל נס יש מחיר.
קליידוסקופ – קובץ סיפוריו הראשון של חגי אברבוך, יליד 1975, מוסיקאי ומתרגם.
כולל את הסיפור 'קדמת עדן', זוכה פרס גפן לשנת 2006.
מתוך סיפורי הא''ב המופיעים בספר, הסיפורים הקצרים לאותיות ד' ו-ה':
ד
דיוקן אמה היה זעיר, חמור סבר, מונח לצד מיטתה. אבל דיוקן אביה, עצום, דכאוני, משורטט בקווים גסים, היה כלוא במסגרת זהב כבדה ומשחירה על כותל הסלון המרופד שטיחים שאריגתם צפופה ועדינה ונחנקת מן האבק הספוג עמוק מדי.
דיבוק נכנס בו באחד הלילות, ובבוקר כשקמה, הייתה המסגרת ריקה, והתמונה מחוקה, והשטיחים קרועים, וכמה מכדי החרסינה היו מנותצים, רסיסיהם מנצנצים בשובבות על הרצפה החשופה. היא צלצלה למשטרה, אבל באמצע השיחה התעוות קולו של השוטר והיה לקולו של אביה, צעיר ומשועשע כפי שמעולם לא שמעה אותו.
''אני דוהר על כנף הרוח,'' שר באוזניה, ''אני מנשק את הזוהר הצפוני בשפתיים ורודות וכחולות. אני מדרים ומבליח על סנט פטרבורג, וגופי החדש לבן יותר מהלילות.''
גם אחרי שהתעוררה מעלפונהּ התקשתה להאמין. תחת מיטתהּ, הבחינה בזוית ירקרקה, מוכרת, ושלפה את אלבום תמונותיו שתמיד היה מונח בקפידה בארון, וכעת היה מושלך, קרוע מעט. שלל תמונות של הזוג המנוח, הוא מחייך חיוך עצור, היא נועצת מבט קפדני וחודר – אבל יד עלומה ציירה לה שפם בכל התצלומים.
הבת התחלחלה מחילול הקודש, עוד בטרם פרצה בבכי.
היא הודיעה בעבודה שאינה יכולה להגיע, והלילה מצא אותה מכורבלת כעובר ובוהה אל החלון הפונה אל הים. רוח קיץ נשבה פנימה ועטתה פנים רוטטות ומוכרות, חלקות מדי, שעיניה זכרו מתמונות דהויות ומן הילדוּת.
הוא ריחף לצד המיטה והביט בה בחמלה.
''אחרי שאמך הלכה לעולמהּ, דאגתי לך – ''
היא לא ידעה אם היא חולמת, והעדיפה לחשוב שכן. מתוך ערפול חושיה שאלה, ''התגעגעת אליה?''
''קצת כן,'' אמר, ולא היה די בדבריו לנחם אותה. ''כל כמה שהציקה לי ולךְ. אבל חשבתי להיות חופשי, וגיליתי כמה זה קשה, ואז באה המחלה... וגם אחרי שהלכתי, המשכתי להיות כאן. הייתי כבול.''
''אני לא – ''
''את כן. כי זכרת שגם אהבנו וגם לא אהבנו, וזה הפחיד אותך. והתרחקת מן החיים, בתי. ואני לא יכולתי לעזוב, רק להביט בך בעצב, לראות אותך נאכלת מבפנים.''
''טוב לי ככה, לבד.''
''לא נכון.''
היא נשפה דרך שיניה, לאט, מתאפקת להחזיק את הרעד. ''ואז... ואז מה?''
''משהו הגיע ושלף אותי, ואני משוטט אתו ועם אחרים. ואפילו שהאור הרחוק כבר קורא לי לעזוב, אני עוד רוצה להיות כאן, מעל העולם, אבל עדיין לא בשמיים, ולראות, ולשתות את העננים, ולהשתכר מזיעת נשים שמשתזפות בעירום על החוף – ''
היא אטמה אוזניה. הקול המוכר לא היה אמור לדבר על דברים כאלה, לא דיבר עליהם מעולם.
''בתי,'' חלחל הקול דרך אוזניה, ''קומי גם את, וצאי, כל עוד את בתוך הגוף.''
אחר כך נעלמו הקול, והגוף, והפנים, וכל דבר שנעלם הותיר אחריו צל של חיוך מעוֹדד.
יום-יומיים היו דחייה ובחילה.
אחר כך דכאון עמוק.
אחר כך דין ודברים עם עצמה, ובדיקת מאזן כספי, ובטחון פתאומי ולא מובן. להחליף עבודה, אין צורך בשממון שהיה עד כה. או בעצם, לקחת חופשה לזמן מה.
תמונת אמהּ הביטה בה בחומרה – איזה שטויות את עושה, ילדה שלי?
ואז בא דגדוג קל מבפנים, כשאֵימה עמוקה ניתקה בתוכה, והתנפחה לבלון ורדרד, ואמהּ הצטרדה והתרדדה, וקולהּ נעשה דק יותר ויותר, עד שהנזיפה הייתה למלמול מואץ ומבדח, ואחר כך עברה את סף השמיעה ונמוגה.
היא ניקתה את הבית, מילאה אותו אור, השכירה אותו לזוג צעיר, עברה לגור בדירה לא רחוקה, חצי צעד לפני הזינוק, וביקרה אצלם מדי פעם. האישה נתנה לה עצות באיפור, ובמקום לזעוף, חייכה והייתה מוכנה ללמוד. אחר כך ידעה שהגיעה העת לעזוב, כי הבעל החל לגלות סימני משיכה אליה. זה שעשע אותה, להפתעתה, אבל היא אמרה לעצמה, ''אני לא כזאת.''
בלילה, שבו אליה פני אביה המוכרוֹת, והפעם הייתה עירנית, והביטה עמוק בעיניו, וצחקה. ''הייתָ אדם טוב,'' אמרה לו, ''אבל תסלח לי אם אומר לך שעכשיו אתה קצת קל דעת מדי לטעמי.''
''יש בך יותר מדי מאִמךְ,'' השיב בחיוך, ונמוג, והיא ידעה שהיא מוכנה לדאייה.
ה
הכביש. הבית. הדלת. הפנים. האור הנדלק. הספר שעל המיטה.
הסימניה. הדף האחרון שקראת.
החולצה השחורה על הוו, ארבעה גברים, מבטם מנסה להיות פראי, אותיות גותיות סוגרות עליהם. הדיסקים על השולחן. הכובע. הקלסר. השרבוטים החפוזים. הנסיונות. אתה לא רע בכלל בציור. השדיים של הנשים גדולים מדי, לסתות הגברים מרובעות מדי, אבל זה הגיל.
המחשב הכבוי. המסך הדק. הכרטיס הקרוע להקרנה של סרט טראש. למה אהבת את הדברים האלה.
האבק על כל זה.
הכאב.
הלחיצה.
אתה מחייך, מצלצל במפתחות.
''אל תדאג, אבא, אני חוזר עוד שעה-שעתיים.''
והנה, מקום חדש. הנה, אתה באמת חוזר, הראש עדיין על הצוואר, הרגליים לא מפרפרות למוות, הפנים לא קצוצות ברסיסי זכוכית.
אני יכול להישאר כאן לנצח.
טוב לי עכשיו. כל כך טוב.
למה ללחוץ?
כי אחרת זאת לא כל האמת. כי אין לי מנוח. כי...
אתה מזעיף פנים. אני מרגיש זקן, קשוח, מרושע.
''אבל לכולם – '' אתה מתחיל, ורק מזכיר לי שאתה בסך הכל בן שש עשרה.
''לא. תקחו את הרכב של שימי, אם אתם רוצים.''
''אבל אבא שלו לא – '' ואתה עוצר, מרגיש איך אתה סותר את עצמך בן רגע, איך הטיעון שלי מתחזק, ופניך מתקמטות עוד יותר. ''קיבינימט!'' – חוזר לחדר, טורק את הדלת.
אנחנו לא מדברים יומיים. אני זקן קשוח מרושע, לא מראה לך כמה זה כואב לי. לא מספר לך שאני לא סתם זהיר. אני יודע.
ביום השלישי נחזור ונדבר. גם את זה אני כבר יודע. גם פה כבר הייתי. אני ארגיש הקלה, אבל אתה לא ממש תסלח לי. וזה רק ידחוף אותך לעשות רשיון לאופנוע, בניגוד לרצוני.
מה קורה אחרי זה – אף פעם לא העזתי לבדוק. זה יהרוג אותי אם גם זה ייגמר רע.
תמיד ברחתי בזמן.
ללחוץ.
ופעם, אתה מזעיף פנים. אני מרגיש זקן, קשוח, מרושע.
''אמא הייתה מרשה לי – '' אתה מתיז ואני מאבד את העשתונות. זה חדש. זה לא קרה עד עכשיו, לעזאזל. עד עכשיו לא האמנתי שזה יכול לצאת ממך. חשבתי שהזכרון שלה קדוש מדי בשבילך. היה לי לפחות הבטחון שאתה לא מסוגל להיות ערל לב עד כדי כך.
שובר אותי לדעת שזה אפשרי, שובר אותי לדעת שאני מסוגל להרים עליך יד, שובר אותי לראות אותך נרתע, המום, לחי אדומה מן האגרוף, שובר אותי ומנחם אותי לראות את האשמה בעיניים שלך. העיניים שלך אומרות, דיברתי ברגע של כעס, אני לא יודע מה עבר עלי. אבל אתה לא מסוגל להגיד את זה. הדור שלך לא מסוגל להגיד דברים כאלה. בקושי מסוגל להרגיש אותם.
ללחוץ. ללחוץ. לדעת, לראות, טיפש, טיפש אני, אבל חייב לדעת אם יש מקום בו גם האשְמה לא תהיה שם. ואוכל להביט בעיניים שלך שיהיו קרות, ומשהו בתוכי יתכווץ בחלחלה, כמו חבלים קשים שנקרעים פתאום, ורק שנינו מרחפים זה מול זה, ואני אחשוב, בן שלי, בן שלי, מפלצת, קר-לב, חסר-לב, מה יש ביני ובינך.
ואז... אולי אז אוכל לחזור להתחלה, וזה ישבור אותי פחות.
ובהתחלה, זה היה בסוף.
ממש בסוף היום האחרון של השבעה. השמש כבר שוקעת. גדעון, חבר טוב מהעבודה, שהמשיך לבוא עד הסוף, כבר הלך. גם אחרון החברים שלך כבר הלך, גם שימי, שנזרק מהרכב, היחיד שנשאר בחיים בדרך נס, מבטו שמוט אבל הוא בא כל יום. ילד טוב. לא משנה היכן הייתי, בכל מקום בו אני מרשה לך לקחת את הרכב, בכל מקום בו אתה מת – הוא בא כל יום. ילד טוב, עתיד להיות אדם טוב. אולי זה לא קשור לחינוך. אולי אני לא אשם. אולי זה פשוט ככה. וכשהולכים דרך כל מקום ומקום, ובני האדם מקולפים באכזריות כמו בצל, שוב ושוב, אז רואים את הלב, את מה שנשאר, מה שחוזר על עצמו, מה שלא יכול להשתנות בשום אופן.
ואז קמתי, וירדתי לרגע.
זה היה כרטיס דק, בלי שם. רשת דקיקה זוהרת עליו, חלקים ממנה משתנים כל הזמן, מתפצלים, ריבועים ריבועים חקוקים עליה, כל כך זעירים שכמעט והייתי יכול לחמוק מן הסחרחורת אם קצה-ציפורן הזרת לא היה מחליק על אחד מהם, ולוחץ.
יום אחד, בדרך כלשהי, אני אמצא את מי שהניח את זה אז בתיבת הדואר, ואהרוג אותו.
כאלה דברים איומים ראיתי עליך, בן שלי. וכשכמעט יש לי כוח לזרוק את זה... אני לא יודע למה אני לא. למה אני רוצה לדעת שאתה יכול להיות יותר נורא, יותר אכזרי, אולי יש מקום בו אתה רוצח אותי ברגע של זעם טיפשי בגלל המפתחות שלא נתתי לך, אולי עד כדי כך, ואז זה ייגמר, כי לא יהיה עוד אני שילך לאיבוד בין כל המקומות האפשריים. ואולי יש מקום בו אתה לא כועס בכלל, מבין מיד, מחבק אותי, אומר, אני מקבל את זה, הדאגה שלך לא חונקת אותי, אני לא הולך ללכת לך לאיבוד, להשאיר אותך לבד, אבא.
אולי יש מקום בו אפילו תגיד משהו עדין כמו, גם לי אמא חסרה.
אבל בינתיים... רק החזרות. כל כך הרבה חזרות, עד שכבר אין יִדוּע על שום דבר. עשרות פעמים חזרתי שוב לנקודת ההתחלה, וזה כבר לא האבק בחדר שלך, אלא סתם אבק, ולא הדלת אל החדר, אלא סתם דלת, כמו עצב שחוטף הלם כל כך הרבה פעמים עד שהוא משותק.
חזרות... חזרות...
ואני חייב להפסיק לפני שהאהבה שלי אליך תהפוך לסתם אהבה, מהוהה, שחוקה, עד שלא יישאר ממנה כלום.
מחר אזרוק את הכרטיס הזה, את הקללה הזאת.
מחר.
אחרי הלחיצה הבאה.
הלחיצה הבאה.
לחיצה.
לחיצה.
לחיצה.
קליידוסקופ
מאת חגי אברבוך
הוצאת קדמת עדן, 2006
250 עמודים.
ביום א', 12/11/2006, תתקיים השקת הספר בחנות הספרים 'קדמת עדן', דיזנגוף 91, תל אביב, החל מהשעה 19:30.
קדמת עדן – זוכה פרס גפן לשנת 2006
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מזל טוב
Yael יום שישי, 10/11/2006, שעה 9:35
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
