מפלצות בע''מ


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

זומבים עליך, ישראל!
סרטים / נורית הוראק
04/03/13

תגובות: 2

מעגל בלי הרבה קסם
סרטים / עליזה בן מוחה
20/10/12

תגובות: 3

קפטן אמריקה ומלחמת העולם השנייה
סרטים / אנדרו ליפטאק
03/09/11

תגובות: 1

מקור לא ברור
סרטים / עליזה בן מוחה
30/07/11

תגובות: 4

כמעט הסוף (חלק ראשון)
סרטים / עליזה בן מוחה
12/06/11

תגובות: 0

חלום גנבים
סרטים / עליזה בן מוחה
29/12/10

תגובות: 13

טובים השניים?
סרטים / עליזה בן מוחה
14/08/10

תגובות: 5

מגע של קסם
סרטים / לילי דאי
14/05/10

תגובות: 2

המקום שאליו גיבורי אקשן הולכים למות

סרטים / לילי דאי
02/05/10

תגובות: 4

מה שיותר כחול יותר ממדים
סרטים / לילי דאי
31/01/10

תגובות: 5

על ממוצע ומעל הממוצע
סרטים / אֹרן רהט
24/10/09

תגובות: 8

לשקוע בסרט טוב
סרטים / רז גרינברג
28/04/08

תגובות: 1

דיקסילנד
סרטים / אהוד מימון
03/10/06

תגובות: 2

חייו ומותו של סופרמן
סרטים / רני גרף
25/07/06

תגובות: 22

הטרור כמשל
סרטים / רני גרף
03/04/06

תגובות: 15

מפלצות בע''מ
סרטים / רז גרינברג
יום שני, 06/02/2006, שעה 10:43

ריי האריהאוזן, איש האפקטים ששינה את פני הקולנוע

''ראיתי סרטי פנטסיה לפני-כן, אבל אף אחד מהם לא עורר בי את אותה תחושת-יראה כפי שעשו זאת סרטיו של רי האריהאוזן.''
ג'ורג' לוקאס

בשנת 1933 צפה ריי האריהאוזן לראשונה בסרט שעתיד לשנות את חייו. היה זה סרטם של מריאן קופר וארנסט שודסק ''קינג קונג''. הוא הצית את דמיונו של הנער בן ה-‏13 מלוס-אנג'לס, כפי שהצית את דמיונם של צופים רבים אחרים באותה תקופה. אך האריהאוזן הגדיל לעשות מרובם: הוא החל לבנות בביתו דגמים של מפלצות ודינוזאורים, בהם חלם להשתמש יום אחד בסרטים אותם יפיק בעצמו. אחת מחברותיו של האריהאוזן לספסל הלימודים הפנתה אותו אל דודה, ויליס אובראיין, איש האפקטים המיתולוגי של הוליווד, שנטל חלק ב''קינג קונג''. אובראיין התרשם מאד מהנער הכשרוני והציע לו ללמוד אנטומיה כדי לשוות ליצירותיו מראה משכנע יותר. האריהאוזן אכן צלל ללימודי אנטומיה, כמו גם תחומים אחרים, במיוחד אלה הקשורים לצילום ולעריכה קולנועית. לקראת סוף לימודיו התיכוניים הוא החל לצלם סרטים נסיוניים קצרים בביתו. הטכניקה בה צולמו סרטים אלה היתה אחת הדרכים המקובלות לצילום פעלולים בהוליווד שלפני עידן המחשבים, ''Stop Motion'' – תהליך בו מצולם דגם כלשהו על גבי פריים אחד, ולאחר הזזה שלו הוא מצולם על פריים נוסף וכן הלאה, וכאשר הסרט מוקרן, נוצרת אשליה של תנועה. להאריהאוזן לא היו האמצעים שעמדו לרשותם של אנשי האולפנים הגדולים, והוא צילם את הסרטים האמורים תוך שהוא נעזר בחברים ובבני משפחה, אך הדבר לא מנע ממנו לנסות ולפתח פרויקטים שאפתניים. אחד מאלה היה ''אבולוציה'' – סרט אנימציית-דגמים המתרחש כולו בתקופה הפרהיסטורית. הוא זנח את הפרויקט לאחר שראה את הסרט ''פנטסיה'' בהפקת אולפני דיסני, שהכיל קטע בעל רעיון דומה, אך צילומי הנסיון הללו סימנו את את אחד המקומות אליהם הגיעה הקריירה של האריהאוזן בסופו של דבר – היותו המומחה הגדול ביותר בהוליווד להנפשת דינוזאורים. מלבד זאת, שימשו הצילומים גם ככרטיס-הביקור של האריהאוזן להוליווד, והם סייעו לו להשיג את עבודתו המקצועית הראשונה, ב-''Puppetoons'' – סדרה של סרטי אנימציית-בובות קצרים בהפקתו של ג'ורג' פאל.
עם כניסת ארה''ב למלחמת העולם השניה, גויס האריהאוזן ליחידת ההסרטה של הצבא האמריקאי. מלבד הנסיון הרב אותו צבר בהפקה קולנועית בעת שירותו ביחידה, סיפק לו השירות הזדמנות לנצל את הידע שלו אודות אנימציית-דגמים במספר סרטי-הדרכה ופרסומות שביים. אלה היו עבודתו המקצועית הראשונה של האריהאוזן כבמאי.
בתום המלחמה, כנראה בהשראת עבודתו בסדרת ה-''Puppetoons'', החליט האריהאוזן להפיק סדרת סרטי אנימציית-בובות משלו, שיוקרנו בספריות ובבתי-ספר. ארבעת הסרטים הראשונים בסדרה היו עיבודים קצרים (כל אחד בן לא יותר משלוש דקות) לשירים מתוך קובץ שירי הילדים הידוע ''אמא אווזה''. הם היו נטולי דיאלוג – מילות השירים הופיעו על המסך בין סצנה אחת לשניה. הסצנות עצמן היו מעוצבות ומונפשות להפליא, והן מהוות כנראה את ההישג האומנותי המשמעותי הראשון של האריהאוזן.
לאחר מכן הוא ביים עוד סדרת סרטים, הפעם ארוכים מעט יותר, המבוססים על אגדות-עם ומשלים ידועים. למרות שהאריהאוזן ריכך משמעותית את הצדדים האפלים והאלימים יותר של מעשיות דוגמת ''כיפה אדומה'' או ''הנזל וגרטל'' לפני שביים עיבודים שלהן, עיצוב הסרטים עדיין בולט במידת הקדרות והעגמומיות שהוא משרה על הצופים. למרבה הצער, סרטים אלה לוו גם בקריינות שהיתה לרוב לא-מוצלחת והסיחה את הדעת מהמתרחש על המסך.
קשה לצפות כיום בסרטי הסדרה בלי לנסות לדמיין מה היה קורה אילו החליט האריהאוזן לדבוק בקריירה מסוג זה ולביים, בסופו של דבר, סרט אנימציה באורך מלא. אפשר לנחש כי הוא היה הופך לאחד המובילים בתחום, אולי המקבילה של שנות ה-‏40 לאולפני ''פיקסאר'' של ימינו. אך האריהאוזן החליט לזנוח את האנימציה לטובת תחום אחר, בו הוא עתיד להפוך לאגדה חיה.

''האריהאוזן הכניס כל-כך הרבה אישיות ליצורים אותם הוא הנפיש, עד שהם נראו חיים יותר משחקנים בשר-ודם''.
טים ברטון

ב-‏1949 פנה ויליס אובראיין להאריהאוזן בהצעה לעבוד איתו על הסרט ''Mighty Joe Young'', שהיה נסיונו של הצוות שעמד מאחורי ''קינג קונג'' לשחזר את עלילת והצלחת הסרט ההוא. העבודה לצדו של אובראיין סיפקה להאריהאוזן את ההתנסות הראשונה שלו בשילוב טכניקת ה-Stop-Motion בסרטים מצולמים, והיוותה את אות-הפתיחה לקריירה של שלושה עשורים במהלכם הוא עתיד לקבוע לא-מעט סטנדרטים בתחום.
עבודת הסולו הראשונה של האריהאוזן בתחום היתה בסרט ''The Beast From 20,000 Fathoms'' בשנת 1953. עלילת הסרט עוסקת בדינוזאור הניעור משנתו בעקבות הרעש שיוצרים ניסויים גרעיניים, מגיע לניו-יורק וזורע בעיר הרס וחורבן. ההצלחה הגדולה של הסרט נבעה מהשילוב בין האובססיה הגדולה של האריהאוזן לדינוזאורים והתסריט שהתכתב עם הפחדים והפנטסיות של תקופת המלחמה הקרה. האריהאוזן ובמאי הסרט, יוג'ין לורי, עשו שימוש במסורת של סרטי המפלצות הראוותניים דוגמת ''קינג-קונג'' וחיברו אותה לתוכן והאווירה הפוליטיים ששלטו בסרטי ה-B של שנות ה-‏50 – הפחד מפני הקומוניזם והאיום הגרעיני. במהלך העבודה על הסרט, הבחין האריהאוזן כי עלילת התסריט מזכירה מאד סיפור אותו כתב ריי אחר, סופר המד''ב ריי בראדבורי, שהיה גם ידיד נעורים שלו. מפיקי הסרט הזדרזו לרכוש את הזכויות לסיפורו של בראדבורי ולתת לו קרדיט כמקור ההשראה לתסריט.

ההצלחה של ''The Beast From 20,000 Fathoms'' היתה עצומה, כמו גם השפעתו על הז'אנר כולו: הסרט ירש את מקומו של ''קינג קונג'' כאבטיפוס לסיפורי ''המפלצת שמחריבה את העיר'', וחקיינים זריזים החלו להופיע ברחבי העולם (''גודזילה'' היפאני, שנוצר שנתיים לאחר מכן, הוא כנראה הידוע והמצליח שבהם). אך למרות מעמדו ההיסטורי, צפיה בסרט כיום מעידה כי הוא אינו עומד יפה במבחן הזמן. הדיאלוגים מטופשים, הדמויות דהויות והעלילה משעממת למדי – סדרה של תירוצים קלושים שנועדו להוביל לסצנות בהן המפלצת בוחרת קרבן נוסף. גם הסצנות עצמן אינן נראות מרשימות מדי כיום: ניכר כי האריהאוזן עדיין לא היה מנוסה דיו בשילוב בין אנימציה ושחקנים בשר-ודם, וסצנות הפעלולים חסרות את הדינמיות שהיתה בסרטי האנימציה הקצרים שלו.
אך עם ההצלחה קשה להתווכח, ועל כן הופקו שני סרטים נוספים שהתהדרו באפקטים של האריהאוזן: ''It Came From Beneath the Sea'' (1956) עשה שימוש באותה עלילה, פחות או יותר, עם תמנון-ענק במקום דינוזאור, ו-''20 Million Miles to Earth'' (1957) – אותו סיפור, עם מפלצת מהחלל המגיעה לכדור-הארץ. שני התסריטים היו מעט יותר מלוטשים מזה של ''The Beast From 20,000 Fathoms'', אבל הסרטים עצמם סובלים מאותה בעיה: צפיה בהם היא חוויה אנכרוניסטית ומשמימה למדי.
בין שני הסרטים סיפק האריהאוזן את שירותיו לסרט נוסף – ''כדור הארץ נגד הצלחות המעופפות'' (1956). סרט זה, בבימויו של פרד סירס, היה יצירה אופיינית יותר לסרטי המד''ב של התקופה – סיפור על פלישה חייזרית מהחלל ועל המדען האמיץ המסייע בסיכולה. האריהאוזן ציין כי מבין כל הסרטים בהם הוא נטל חלק, זהו הסרט הפחות חביב עליו, אך במפתיע מסתבר כי זהו הטוב מבין סרטי המלחמה הקרה שלו. אחד החידושים המשמעותיים אותם הביא האריהאוזן אל הסרט היה אופן הנפשתן של הצלחות המעופפות – בניגוד לטיסה בקו-ישר ובאופן אחיד, שאפיינה את מרבית הסרטים האחרים מהז'אנר, הוא התייחס אל הצלחות המעופפות כאל ישות עצמאית, ממש כמו הדינוזאורים והמפלצות האהובות עליו, והעניק להן סגנון-תעופה יחודי. הסצנות בהן הצלחות המעופפות מחריבות עד היסוד את וושינגטון עשויות גם הן במיומנות יוצאת-דופן (אחרי הכל, האריהאוזן כבר צבר נסיון רב בהנפשתן של סצנות כאלה) ובמפתיע, גם צוות השחקנים מפגין יותר כריזמטיות ואנרגיה מזה שהופיע בסרטים האחרים. ''כדור הארץ נגד הצלחות המעופפות'' הפך לסטנדרט על-פיו נשפטו סרטי עב''מים במשך תקופה ארוכה לאחר-מכן, והשפעתו ניכרת עד היום – החל בסרטי ראווה דוגמת ''היום השלישי'' וכלה בפארודיות כמו ''הפלישה ממאדים''.

''אלמלא 'סינבד' ו'ג'ייסון והארגונאטים' לא היו סרטי 'שר הטבעות'.''
פיטר ג'קסון

לקראת סוף שנות ה-‏50 חלה ירידה בפופולריות של פנטסיות המלחמה-הקרה, והקריירה של האריהאוזן פנתה לכיוון חדש – לא עוד סרטי-מפלצות שפנו לקהל חובבי סרטי ה-B, אלא סרטי הרפתקאות מסחררים שפנו לקהל רחב בהרבה. על הפקת סרטים אלה ניצח צ'ארלס שניר, מפיק ששיתף פעולה עם האריהאוזן כבר מאמצע שנות ה-‏50, אך ארבעת סרטי ההרפתקאות אותם הפיקו השניים בצבע (כל הסרטים באורך מלא בהם נטל האריהאוזן חלק עד אז צולמו בשחור-לבן) נחשבים לשיא הקריירה שלהם.
הראשון, ''מסעו השביעי של סינבאד'', יצא ב-‏1958 ובישר על שובו של המלח הנודע מאגדות אלף לילה ולילה להוליווד, לאחר שנים ארוכות בהן נחשבו סרטים על דמותו ללא-מסחריים. בסרט יוצא סינבד להציל את אהובתו, הנסיכה פאריסה, לאחר שזו כווצה למימדים זעירים על ידי מכשף שאפתן ותככן. הרבה יותר מאהבתם של השניים מוטל על הכף – אם יחרץ גורלה של הנסיכה, יוביל הדבר למלחמה בין שתי ממלכות. למסעו של סינבד מתלווה צוות המורכב ברובו מפושעים ומטיפוסים מפוקפקים.

ההשקעה הגדולה בהפקת הסרט ניכרת כבר בתסריט המבדר, השומר על איזון ראוי בין רצינות וקלילות. גם צוות השחקנים עושה את מלאכתו נאמנה, במיוחד הופעתו הבוטחת של קרווין מתיוז בתפקיד הראשי (גם אם קשה לומר כי הוא בחירה אידאלית לגילום מלח ערבי), קתרין גראנט בתפקיד הנסיכה פאריסה, ותורין תאצ'ר בהופעה משובחת במיוחד בתפקיד המכשף הערמומי. אך מעל כל אלה ניצבים האפקטים של האריהאוזן. אם סרטיו הקודמים דרשו ממנו ליצור מפלצת אחת בעלת תפקיד מוגדר, הרי שמ''מסעו השביעי של סינבאד'' ואילך, היה עליו לאכלס את הסרטים בלהקות שלמות של מפלצות שכאלה ולהפתיע את הצופים עם פלאים חזותיים שכל אחד מהם מתעלה על קודמו. ואכן, הוא לא קימץ: בסרט ניתן למצוא אי המאוכלס בקיקלופים, נשרים דו-ראשיים, דרקון נושף-אש ושלד מהלך. האינטראקציה בין אלה לבין השחקנים בוצעה בשלמות חסרת-תקדים, שבישרה על עידן חדש בקולנוע הפעלולים של הוליווד. ניתן בהחלט לומר כי את קולנוע הז'אנר, ולו מבחינה טכנית טהורה, ניתן לחלק לתקופה שלפני יציאת הסרט ולזאת שאחריו.
הסרט אף בישר על המפגש הראשון בין האריהאוזן ואגדה הוליוודית אחרת – הפסקולן המפורסם ברנרד הרמן, שהלחין גם את פסי הקול של שלוש ההפקות הבאות. הרמן, לא פחות מהאריהאוזן, תרם להפיכתן של הפקות אלה לציוני-דרך קולנועיים.
הצלחת של ''מסעו השביעי של סינבאד'' הביאה את האריהאוזן לבחון כמה יצירות ז'אנר ספרותיות קלאסיות, בתקווה שיוכל להפוך אחת מהן לאפוס הפנטסיה הקולנועי הבא שלו. ביניהן היו ספרי ''ג'ון קרטר ממאדים'' של אדגר רייס בורוז ואפילו ''ההוביט'' של ג'.ר.ר. טולקין – ושוב קשה שלא להסחף להרהורי ''מה היה קורה אילו'' ולדמיין איך היה האריהאוזן מממש את החזון של בורוז או של טולקין על המסך; יתכן מאד שהוא היה מקדים את ההיסטריה שנוצרה סביב סרטי ''מלחמת הכוכבים'' ו''שר הטבעות'' בכמה עשורים.
אך האריהאוזן החליט לפנות ליצירת ז'אנר אחרת, מוקדמת יותר – ''מסעי גוליבר'' של ג'ונתן סוויפט. הסרט ''שלושת העולמות של גוליבר'' (1960) היה עבור האריהאוזן פסק-זמן מעניין מטכניקת ה-Stop-Motion בה הוא השתמש בדרך כלל, לטובת טכניקה אחרת – פעלולי פרספקטיבה, שנועדו לגרום לגיבור להראות כענק בין גמדים או כננס בין ענקים. הוא השתמש בטכניקה זו כבר ב''מסעו השביעי של סינבאד'', כדי לכווץ את הנסיכה פאריסה. ב''שלושת העולמות של גוליבר'' הוא יישם אותה בקנה-מידה גדול יותר כדי ליצור את ממלכות ליליפוט וברובדינגאנג. לקראת סופו של הסרט משתלבות גם סצנות Stop-Motion אופייניות יותר להאריהאוזן, בהן הגיבור ניצל בעור-שיניו מחיות-טרף עצומות מימדים.

''שלושת העולמות של גוליבר'' מתהדר בתסריט שנון, המשמר לא-מעט מרוחו הסאטירית של המקור הספרותי, ובשיתוף הפעולה השני בין האריהאוזן ומתיוז (המשכנע בהרבה בתור גוליבר מאשר בתור סינבאד). ראויה לציון גם ג'ון ת'ורברן, המפליאה לגלם את אהובתו הסובלת של הגיבור. אם מקור ההשראה העיקרי של האריהאוזן לאורך רוב הקריירה שלו היה ''קינג קונג'', הרי ש''שלושת העולמות של גוליבר'' מזכיר יותר סרט אחר – העיבוד הקלאסי של ''הקוסם מארץ עוץ''. מבחינה תוכנית, זהו כנראה הסרט המורכב ביותר בו השתתף האריהאוזן, ובעיני כותב שורות אלה הוא גם הטוב שבהם.
לאחר שטיפל בספרו של ג'ונתן סויפט, פנה האריהאוזן לעיבוד קולנועי של אב-מייסד אחר של הז'אנר – ז'ול ורן וספרו ''אי התעלומות''. הסרט, שיצא לאקרנים בשנת 1961, עוסק בקבוצת שבויים במלחמת האזרחים האמריקאית הנמלטים מכלאם בכדור-פורח ומוצאים את עצמם על אי בודד בו מתחוללים אירועים משונים. מקומו של ''אי התעלומות'' בין סרטיו של האריהאוזן בעייתי מעט – הסרט עובד היטב בתור דרמת השרדות על אי בודד גם ללא האפקטים של האריהאוזן, ולעתים נוכחותם בסרט נראית מיותרת. הדבר בולט במיוחד בסצנה בה יוצאים הגיבורים כנגד תרנגולת ענקית (ללא ספק אחד היצורים המגוחכים ביותר שהנפיש האריהאוזן במהלך הקריירה שלו), אך גם בסצנות המרשימות יותר המערבות עקרב ענקי, דבורים ענקיות ומפלצת ימית. עם זאת, צוות השחקנים המצוין ובמיוחד ההופעה הנפלאה של הרברט לום בתפקיד קפטן נמו (לא, אין בציון עובדה זו בבחינת פרט החושף מידע מהותי על עלילת הסרט – כותרות הפתיחה מציינות זאת בגאון) והבימוי הבוטח של סיי אנדפילד, הופכים את הסרט לראוי מאד לצפיה.

הסרט האחרון בו השתתף האריהאוזן בתקופת הזוהר שלו, שהנו ככל הנראה המזוהה ביותר עמו, הוא ''ג'ייסון והארגונאוטים'' (1963). האריהאוזן והבמאי דון צ'אפי (שנודע, בין היתר, בזכות עבודתו בסדרות טלויזיה בריטיות פורצות-דרך דוגמת ''הנוקמים'' ו''האסיר'') השתמשו בתבנית העלילתית של ''מסעו השביעי של סינבאד'' בשילוב הסיפור המיתולוגי של החיפוש אחר גיזת-הזהב. נתוני הפתיחה של הסרט דווקא לא היו מבטיחים: העלילה מתנהלת באיטיות (לפחות בחלקו הראשון) וצוות השחקנים (הגדול מאד) מפגין הופעה מאובנת למדי. אך האטרקציה מצויה באפקטים של האריהאוזן, הנחשבים בצדק לטובים ביותר שיצאו מהסדנה שלו. מאבקם של הגיבורים בענק עשוי ברונזה ובהארפיות היו הישגים טכניים מרשימים בפני עצמם, אך שתי הסצנות הסוגרות את הסרט, בהן נלחם הגיבור בהידרה ובצבא שלדים המסתער עליו מכל הכיוונים, סצנות האפקטים המסובכות והמורכבות ביותר לביצוע בקולנוע של אותה תקופה, הן שהעניקו לפועלו של האריהאוזן ולתחום האפקטים כולו את ההכרה כאמנות בפני עצמה.

''הסרטים שלך, החזיונות שלך, החלומות והסיוטים... הציתו את דמיונו של דור שלם של יוצרי קולנוע.''
ג'יימס קמרון בנאום תודה לריי האריהאוזן

לאחר העבודה על ''ג'ייסון והארגונאוטים'' החלה הקריירה של האריהאוזן לדעוך. במידה רבה הוא נפל קרבן להצלחתו שלו, בעקבותיה החלו רבים אחרים להכנס לתחום האפקטים ו''בתי חרושת'' העוסקים בו הלכו ותפסו את מקומן של סדנאות ביתיות מהסוג אותו הוא ניהל. אך האריהאוזן המשיך לעבוד במשך שני עשורים נוספים, גם אם כמות ואיכות הפרויקטים שלו ירדו.
הסרט ''האדם הראשון על הירח'' (1964), שהתבסס על ספרו של ה.ג. וולס, עדיין מפגין לא-מעט מהכשרון שהוצג בארבעת האפוסים הקודמים שלו, אך החיבור בין הקלילות אותה מפגינים בסרט צוות השחקנים, הבמאי נתו יורן (שביים גם את ''מסעו השביעי של סינבאד'' ואת ''20 Million Miles to Earth'') והאריהאוזן עצמו לא ממש עולה בקנה אחד עם התסריט הרציני והנוקשה אותו כתב נייג'ל ניל (מבכירי תסריטאי המד''ב בטלויזיה הבריטית). הסרט מבדר למדי, אבל עולה ממנו תחושת החמצה.
תחושה עגומה אף יותר עולה מסרטו הבא של האריהאוזן, ''One Million Years B.C.'' (1966), שיתוף פעולה נוסף בינו לבין הבמאי דון צ'אפי, ואשר עורר בעיקר געגועים לסרטם הקודם ''ג'ייסון והארגונאטים''. היתה זו גרסה מחודשת לסרט שהופק בשנות ה-‏40, שעקבה אחר איש-מערות ומסעו בעולם שורץ יצורים פרהיסטוריים. מלבד העלילה המפוהקת, נטולת הדיאלוגים (הדמויות בסרט מתקשרות בעזרת נהמות), רוב האפקטים עלובים למדי – מדובר בזוחלים אמיתיים שצילומיהם הוקרנו (באופן מאד לא משכנע) על מסך כחול מול השחקנים. בסרט נוכחים גם כמה רגעי Stop Motion מבית היוצר של האריהאוזן, אך בכמות מעטה מדי, שאינה מספיקה להצלת הסרט מתחושת השיממון הכללית העולה ממנו.
ואז, ב-‏1969, הצליח האריהאוזן להפתיע ולהוכיח כי יש באמתחתו לפחות עוד סרט מוצלח אחד. ''The Valley of Gwangi'' יכול להחשב כסרט המשמעותי האחרון בו השתתף האריהאוזן. התסריט התבסס על פרויקט אותו ניסה לממש ויליס אובראיין כשני עשורים קודם לכן, שלא יצא אל הפועל. האריהאוזן החליט לנער את האבק מעליו ולממש את חזונו של האיש שהיה לו למורה. העלילה עוקבת אחר חבורת הרפתקנים, בהנהגתה של לוליינית קרקס (אותה גילמה הדוגמנית הישראלית גילה גולן), היוצאת בחיפוש אחר עמק אבוד במדבר מקסיקו כדי ללכוד את אחת המפלצות הפרה-היסטוריות השוכנות בו. הסרט שילב באופן מרשים בין רקע של מערבון ורוח של סרטי ההרפתקאות דוגמת ''קינג קונג'', אותם העריץ האריהאוזן בנעוריו. הסרט גם מכיל את אחת מסצנות האפקטים המרשימות ביותר שיצר האריהאוזן מאז ''ג'ייסון והארגונאוטים'', בה לוכדים הגיבורים דינוזאור ענק. למרבה הצער, הסרט הפך לכשלון קופתי מהדהד וגם הביקורות לא זיהו את איכויותיו. כיום קל יותר להעריך אותו כאחד ממקורות ההשראה לסרטי ''אינדיאנה ג'ונס'' ו''פארק היורה''.

בתחילת שנות ה-‏70, בנסיון לשקם את הקריירה שלו, החליט האריהאוזן לחזור אל הגיבור שהביא לו הצלחה בעבר ולהפיק שני סרטים נוספים על המלח סינבאד. הראשון שבהם, ''Golden Voyage of Sinbad'' (1974), הוא סרט מטופש וגרוע למדי, ואפילו האפקטים (המעטים) של האריהאוזן נראים בו פחות טוב מכרגיל. נקודת האור הבודדת בסרט היא הופעתו של השחקן הבריטי טום בייקר (לימים כוכב סדרת המד''ב הבריטית ''ד''ר הו'') בתפקיד הנבל, אך היא רק מדגישה את ההופעה האיומה של ג'ון פיליפ לו בתפקיד הראשי.
הסרט השני, ''Sinbad and the Eye of the Tiger'', הנו טוב בהרבה, קרוב יותר ברוחו לסרטים עליהם עבד האריהאוזן בימי הזוהר שלו. פאטריק וויין בתפקיד הראשי היה כנראה הסינבאד המוצלח ביותר שהופיע בסרט של האריהאוזן, וגם נוכחותה של ג'יין סימור בתפקיד אהובתו לא הזיקה. אך הכוכבים האמיתיים, כרגיל, היו האפקטים, שכללו בין היתר טרוגלייט ענק (המשכנע ביותר מבין כל הענקים בעלי המאפיינים האנושיים אותם יצר האריהאוזן) ונמרים מעוקלי-שיניים. ''Sinbad and the Eye of the Tiger'' מצליח רוב הזמן לעמוד בסטנדרטים הגבוהים אותם הציבו הסרטים אותם ביים האריהאוזן עשור קודם לכן, אך לרוע מזלו, את מרבית תשומת לבם של חובבי האפקטים בקולנוע גרף ''מלחמת הכוכבים'', סרט שחייב רבות לעבודותיו של האריהאוזן, שיצא מוקדם יותר באותה שנה (1977).

סרט הקולנוע האחרון עליו עבד האריהאוזן, ''מאבק הטיטאנים'' (1981), היה נסיון להציג על המסך אפוס מיתולוגי נוסף דוגמת ''ג'ייסון והארגונאוטים''. היה זה הסרט היקר ביותר בו היה האריהאוזן מעורב, וכן הפעם הראשונה והאחרונה בה האריהאוזן לא עיצב והנפיש את היצורים השונים המופיעים בסרט לבדו, אלא עמד בראש צוות שהיה מופקד על המלאכה. למרות שבסרט לא חסרים רגעים מרשימים (כמו הפגסוס עליו רוכב הגיבור), שורה עליו תחושה מעיקה של עייפות של כל המעורבים – החל בבמאי דסמונד דייויס, המשך בצוות השחקנים (ובמיוחד הופעתו חסרת-החן של הארי המלין בתפקיד הראשי של פרסאוס) וכלה בהאריהאוזן עצמו. לאחר תום העבודה על הסרט, החליט האריהאוזן כי הגיע זמנו לפרוש.

''האריהאוזן? אבל אי אפשר להשיג מקומות שם!''
מתוך הסרט ''מפלצות בע''מ''

למורשת אותה הותיר אחריו האריהאוזן עדים צופי הקולנוע גם היום, למעלה מ-‏20 שנה לאחר פרישתו, והציטוטים המופיעים במאמר הנוכחי אינם אלא קצה-קצהו הבולט של הקרחון. כמעט בכל מוסד העוסק באפקטים בקולנוע ניתן למצוא כיום מעריצים של האריהאוזן, חלקם הגדול הגיע לתחום בעקבות צפיה בסרטיו.
אחד האנשים הראויים ביותר לתואר ''ממשיך דרכו של האריהאוזן'' הוא פיל טיפט. טיפט נשבה בקסמיו של האריהאוזן בעקבות ''מסעו השביעי של סינבד'' בו צפה בנעוריו, ובעקבות זאת הוא החל להתנסות בצילום סרטי Stop Motion פרימיטיביים, תוך שימוש באוסף הצעצועים הפרטי שלו ובמיניאטורות שבנה בכוחות עצמו. כאשר הוא הראה את המיניאטורות לבמאי ג'ורג' לוקאס על הסט של ''מלחמת הכוכבים'', לוקאס התרשם והזמין את טיפט לעצב ולהנפיש את סצנת משחק השחמט ההולוגרפי. בסרט הבא בסדרה, ''האימפריה מכה שנית'', תפקידו של טיפט היה מהותי עוד יותר – הוא היה אחראי ליצורי ה''טאונטאון'' המאכלסים את פלנטת הקרח, המזכירים מאד את הזוחלים השונים שעיצב האריהאוזן, וכן ל-Imperial Walkers האימתניים, המהווים למעשה גרסה מכאנית למפלצות האדירות שאכלסו את סרטיו של האריהאוזן. גם עבודותיו הבאות הבאות של טיפט נראות כמחווה למורשת האריהאוזן: הדרקונים ב-''Dragonslayer'', ''ווילו והנסיכה'' ו''לב הדרקון'', חרקי הענק ב''גברים בחלל'', וכמובן – הדינוזאורים ב''פארק היורה''.
טיפט ויתר ההולכים בדרכו של האריהאוזן הוכיחו כי מימוש פנטסיות-הילדות שלהם ושל הצופים על מסכי הקולנוע אינו רק אמצעי לעשיית כסף – הוא יכול להיות גם אמנות בפני עצמה.

ריי האריהאוזן - אתר מעריצים
ריי האריהאוזן - ב-imdb

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

שישו ושימחו!
דניאל מווינט יום שני, 06/02/2006, שעה 11:52

מאמר מרשים מאד
שחר יום רביעי, 08/02/2006, שעה 0:00

תודה רבה!
אורשק יום ראשון, 12/02/2006, שעה 8:51

(ללא כותרת)
הילדה ממחר! יום חמישי, 07/08/2008, שעה 17:52

חזרה לעמוד הראשי

הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.