 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
שדים באשתנור (עם עמבה)
ספרים / אהוד מימון
שבת, 14/04/2012, שעה 21:12
ביקורת על הספר שדים ברחוב אגריפס
|
|
אחת המוסכמות השחוקות ביותר של הפנטסיה היא דמות הגיבור שאינו יודע שהוא גיבור. זהו אדם ממוצע וחסר ייחוד שנקלע שלא בכוונה למצב חדש, מסוכן בדרך כלל, ובמהלך הסיפור מתגלה כמי שהנסתר בו רב על הגלוי. ''שדים ברחוב אגריפס'' בנוי על מוסכמה זו. הגיבור האלמוני שלו הוא שבתאי (המכונה שבי) נהג מונית ירושלמי, חובב אוכל, שתייה ונשים. שבי מוצא את עצמו מסובך במאבק קוסמי בין אלים, שדים ומלאכים ומגויס מכורח הנסיבות לצוות מיוחד של מומחים העובדים עם צה''ל בטיפול בבעיות שדים ורוחות.
מה שמייחד את הספר משאר ספרים בסגנון זה הוא העולם הפנטסטי שיצור חגי דגן שחיבר אותו. דגן הוא מרצה למחשבת ישראל ומומחה במיתולוגיה היהודית (הוא כתב את הספר ''המיתולוגיה היהודית'' בסדרת המיתולוגיות של הוצאת ''מפה''), והוא משתמש בידע העצום שלו ליצור עולם פנטסטי עשיר להפליא בשדים ובאלים. זה אינו הספר הראשון שבונה את העולם הפנסטי שלו על בסיס המיתולוגיות של המזרח הקדום וספציפית על המיתולוגיה היהודית, קדמו לו ''הלוייתן מבבל'' של הגר ינאי, ''סימנטוב'' של אסף אשרי ו''הלב הקבור'' של שמעון אדף, אם להביא רק שלוש דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות. אבל ההיקף והעושר של עולם האלים והמלאכים של דגן הוא חסר תקדים.
הידע העצום הזה עומד לעתים בעוכריו של הספר. דגן כה נחוש לשלב בסיפור עוד ועוד יצורים מיתולוגיים שלעתים התיאורים שלהם מעיבים על התפתחות העלילה ומעכבים אותה, ומתקבל הרושם שהעלילה נועדה רק לאפשר מפגן כוח זה. זה בולט במיוחד באחד מקטעי האקשן הארוכים והמרכזיים בספר (הפרק ''מלאכי הגיהינום'') שבו הוא מתעכב לתאר ולפרשן לקוראים את תכונותיו ויכולותיו של כל אחד מבני השחץ המשתתפים בקרב, במקום פשוט לתאר את הקרב. יש צורך בתיאורים אלה מכיוון שהם אינם יצורים פנטסטיים מוכרים כמו דרקונים, טרולים ובני פיות, אך היה עדיף פשוט להשמיט חלק מהם. דבר אחר שבשלו העלילה מקרטעת לעתים הם הפלשבקים של שבי, הגיבור, לילדותו. חלקם משמשים היטב כדי להעמיק את דמותו ולתת לנו את הרקע ההכרחי להתפתחויות בעלילה, אבל בכל זאת אפשר היה להסתדר עם קצת פחות זיכרונות מימי בית הספר.
שבי הוא הדמות המפותחת והמורכבת ביותר בספר. הדמויות האחרות הן שבלוניות וצפויות למדי – החרדי לשעבר שהוא מומחה המיתולוגיה היהודית של הצוות, הפסיכולוג שהפך לפרפסיכולוג ולרשותו שלל מכשירים בגנון ''מגרשי השדים'', מגרשת השדים הסודנית. יוצאת הדופן היא לבנה, מפקדת הצוות, שדמותה כן מתפתחת ומקבלת עומק, אבל הרחבה בעניין זה עלולה לגלות פרטי עלילה חיוניים. שבי הוא גם הדמות שמתפתחת יותר מהשאר בספר, אם כי ההתפתחות שלו צפויה למדי מכיוון שהוא מגלם שני ארכיטיפוסים מוכרים – הגיבור הפנטסטי הלא מודע וההולל הנאלץ להתבגר בכורח הנסיבות (דמות מוכרת היטב בספרות בכלל). חלק מהתבגרות והשתנות אלה נעשה באמצעים פנטסטיים, ולטעמי הם מיותרים. ההשפעה שלהם קטנה ואפשר היה להגיע לאותה תוצאה גם בלעדיהם, ואני חושש שדגן שוב נפל כאן בפח של הפגנת הידע שלו.
אחד הדברים שדגן מיטיב לעשות, כפי שניכר גם בספריו הקודמים, הוא לתאר דמויות ומקומות. התיאור של שבי הוא פשוט שובה לב – ההנאה שלו מאוכל, שתייה ונשים, כמו גם הסבל והלבטים שלו מאוחר יותר, מתוארים באופן שהופך אותו לדמות שקל להיקשר אליה ולשקוע דרכה בעולם של הספר. התיאורים גם הופכים את ''שדים ברחוב אגריפס'' לספר ירושלמי מאוד. אין בכך לומר שהוא מיועד רק לירושלמים, אבל למי שמכירים את העיר צפוי רובד נוסף של הנאה. תיאור הארוחות של שבי ב''רסטו בר'' או אצל ''השמן'', תיאור המעבדה בגבעת-רם ובית הכנסת והפאב בנחלאות, תיאור ההליכה ברחוב אגריפס בואכה השוק והישיבה בבית הקפה בכנסייה הסקוטית, וסתם ביטויים כמו ''קובות השווארמה של צומת פת'' – כל אלה מעלים במי שמכיר את המקומות מראות וניחוחות שמעשירים את החוויה.
אך החלק המעניין ביותר של ''שדים ברחוב אגריפס'' והעולם הפנטסטי שלו אינם שלל היצורים הפנטסטיים, אלא העיסוק בנושא האלוהות, טבעה ומקומה בעולם. שכן ציר הספר והמאבק המתחולל בו נלקח מעולם המחשבה היהודית. שני מתחים מרכזיים בעולם מחשבה זה עומדים בבסיס מאבק האיתנים המתואר בספר – המתח שבין הנקבי לזכרי באלוהות והמהפך שעבר על גישת היהדות לאלוהות בימי בית שני. דגן, המודע היטב לכך שאלה אינם נושאים המוכרים לכל, דואג להסביר אותם. הדיון הזה, הוא ההפתעה האמתית של הספר בנוף של ספרי פנטסיה המקריבים בדרך כלל את העומק על חשבון האקשן.
''שדים ברחוב אגריפס'' הוא ספר פנטסיה כיפי. העלילה או הדמויות שלו אינן מיוחדות, אבל העולם הפנטסטי שלו יוצא דופן וכך גם העומק שדגן מעניק למאורעות על ידי הסתמכות על סוגיות של מחשבה יהודית.
מלאכים ברחוב אגריפס
חגי דגן
הוצאת זמורה-ביתן, דביר, 2012
496 עמודים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
(ללא כותרת)
עדו יום שישי, 20/04/2012, שעה 9:59
(2 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
