 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
הבוגד ממנדגן
פרקים לדוגמה / רז קולר
יום שני, 15/04/2002, שעה 15:14
פרק ראשון מתוך ספר מד''ב ישראלי חדש
|
|
ספר מדע בדיוני חדש יוצא לשוק בימים אלה. הספר - ''הבוגד ממנדגן'' - נכתב על ידי רז קולר ויוצא לאור בהוצאה פרטית. הוא הראשון בסדרת ''היינץ' האט'', בה מתוכננים להכתב עוד שלושה ספרים.
מן הכריכה האחורית:
כשהיו בני שבע-עשרה, היו עומרי מוטנר, אורי גלבוע, רונן ונופר שקד חברים טובים ביותר, אך כל זה נקטע בפתאומיות לאחר אותו לילה אחרון...
באותו לילה הם מצאו, במקרה או שלא במקרה, שני קריסטלים אדומים שהיו קבורים בחול החוף התל-אביבי. שני קריסטלים שהסתבר כי היו מפתחות לעולם אחר. אך כשהארבעה הגיעו לאותו עולם, אימה נוראית ניצבה מולם והם נמלטו על נפשותיהם.
כולם, חוץ מאחד. אורי.
במשך חמש-עשרה שנה הקריסטלים היו אבודים, אך כעת נמצאו שוב.
עכשיו צריכים שלושת החברים הנותרים (סופר תל-אביבי, עורך דין ומזכירה) להתגבר על פחדיהם הנוראים מהעבר, לפרוץ את מחסום הזיכרון הכואב ולצאת בעקבות חברם האבוד.
אך הדברים אינם מתרחשים כפי שתוכננו, שכן היינץ' האט הוא עולם בעל הרבה סודות, סכנות ופנים. עולם בו כל היצורים החיים הם טורפים, וגם החברים עלולים להיות בוגדים...
היינץ' האט היא למעשה מערכת של 273 כוכבי לכת המוארים על ידי ארבע עשרה שמשות ומחוברים יחדיו על ידי חורי תולעת. חוצנים מכל רחבי היקום הגיעו למערכת, והצליחו ליצור עולם המורכב ממגוון עצום של תרבויות, אשר לפעמים תנגשות זו בזו.
שלושת החברים יגלו כי תפקידו של אורי בעולם זה חשוב ביותר, וכנראה גם תפקידם.
פרק א'- עומרי מוטנר הולך לשוק הפשפשים
הנה הוא כאן, כאן במקום המשונה הזה, במסדרון המוזר הזה. זהו
מסדרון מתכתי, ירוק-שחור, שבסופו דלת נעולה. אבל המקום לא נראה
כמו שהוא אמור להיראות. המראות שמסביבו מטושטשים, מתנודדים מצד
לצד ובעלי איכות נוזלית. הרצפה ספוגה ברטיבות משונה המורגשת
דרך מגפיו וקירות המתכת הירוקים עטורים בעובש.
וישנן האנחות. אנחות כאב מלוות חבטות עזות. מישהו סובל מעבר לדלת.
מישהו סובל מאוד.
זה אורי. הוא אינו יודע איך הוא יודע זאת, אך הוא פשוט יודע.
אורי סובל והוא צריך לעזור לו.
הוא מתחיל לרוץ לכיוון הדלת, אך נראה שמשהו מנסה לעצור אותו,
משהו שתופס אותו ברגליו. משהו בלתי נראה, אבל מאוד מורגש.
עומרי מוטנר התעורר בבהלה כשזעקה נפלטת מפיו. הוא רעד כולו וגופו היה ספוג זיעה. הוא הביט סביבו בעיניים עצומות למחצה, ולרגע נבהל עוד יותר כשלא הבין איפה הוא.
אז הוא נזכר.
זו הייתה דירתו הרעועה והשכורה ברחוב גאולה 32, בתל אביב.
עומרי מוטנר היה סופר. בגילו, גיל שלושים ושתיים, הוא חשב שזה לא ממש מקצוע שאפשר להתגאות בו, ובוודאי לא סופר הנמצא במצבו. את הדירה הקטנה שלו הוא השיג במזל יותר מאשר בשכל. בעל הדירה היה כל כך נואש, שהוא הסכים להוריד את שכר הדירה ב-70 דולר מהמחיר המקורי.
עומרי התיישב על המזרן אותו כינה ''מיטה'', כשהוא משתלט לאט על נשימתו. היה זה מזרן ישן ומלוכלך, מוכתם בעשרות כתמים לא מזוהים, אשר נזרק בפינת חצי החדר בדירת השניים וחצי חדרים שבה חי.
למעשה, דירה זו הספיקה לו. הוא היה רווק ונטול חברים. המכרים היחידים שלו היו בעל הדירה שלו, יואב יצחק, והאדם שתפקידו היה לענות את עומרי למוות עד שיכתוב עבורו ספר נוסף, חיים לוץ, שעבד עבור ''מכונת כתיבה- הוצאות לאור''. נוסף על חוסר הפופולריות הזה, לעומרי לא היה הרבה רכוש. כל בן אדם שנכנס לדירתו יכול להבחין כי מדובר במישהו עם בעיה כלכלית חמורה. בחדר האורחים עמדה ספה חומה וקרועה, בעלת שלושה מקומות ישיבה, שעומרי לקח מסבו וסבתו לפני כשלוש שנים. מול הספה עמד שולחן עץ עגול ונמוך, מכוער מאוד למראה, לדעת כל מי שראה אותו. העץברגלי השולחן היה רקוב ומשטח פניו מוכתם. עומרי מצא את השולחן הזה ברחוב יום אחד, לפני כשנה וחצי. מישהו זרק אותו, אבל, כמו שכולם יודעים, זבל של אדם אחד הוא אוצרו של אחר...
מול השולחן עמדה טלוויזיה 14 אינץ', אשר הוגבהה לגובה העיניים בעזרת ערמת ספרים ישנים. הסלון התחבר לכוך צר, שאליו עומרי התייחס כ''מטבח'', אך לא היה זה יותר מדלפק שיש ישן ומתפורר, בצבע ירוק בהיר, ועליו מיקרוגל ישן, מקרר שתפס את רוב המקום, קומקום חשמלי וכמה כוסות, צלחות וסכו''ם שהיו תקועים במגרות ובארונות מעץ חום ורקוב.
חצי החדר היה חדר השינה שלו, ובו היה, כפי שכבר צוין, המזרן עליו ישן, טלפון חוגה ישן אשר הונח על הרצפה, מדף קטן תלוי על הקיר ועליו מלתחת בגדים צנועה למדי ו... זהו זה. לא היה שם עוד דבר, מלבד קירות לבנים וחשופים, שהצבע מתקלף מהם.
אם הקירות האלו יכלו לדבר, הם היו מעדיפים לשתוק..., חשב לעצמו עומרי באחד הימים.
החדר האחרון היה החדר היחידי שעומרי למעשה אהב. אם כל דבר בבית הזה היה מקולל בעיניו, כולל הוא עצמו, החדר הזה סימל את הברכה. היה זה חדר העבודה שלו, אבל למעשה זה היה הרבה יותר מזה. היה זה חדר הירגעות, חדר הבנה. במרכז החדר עמד שולחן עץ עבה, עתיק, ירושה משפחתית אשר קיבל מהוריו לפני כשבע שנים. מול השולחן עמד כיסא עבה אשר השלימו להפליא. על השולחן עמדה מכונת כתיבה ישנה ולצידה ערמה של דפים. עומרי אהב את מכונת הכתיבה שלו. הוא קנה אותה לפני... כמה? עשר?.. חמש עשרה שנה? ביום שהחליט להתחיל לכתוב. הוא לא רצה מחשב, כי הוא לא האמין במחשבים. לא, זה לא נכון. האמת הייתה שהוא לא האמין למחשבים. הוא פשוט לא הבין אותם. הוא ראה מכרים שלו עובדים לילות וימים על עבודות ענקיות על גבי המחשב, ואז בשנייה הכל היה נמחק בגלל תקלה בלתי מובנת. דבר כזה לעולם לא יקרה במכונת הכתיבה שלו, והוא ידע זאת. הוא יכול היה לסמוך עליה. הדבר היחידי שעלול היה לקרות הוא שיגמר לה הדיו, וזה מובן לחלוטין. כל דבר חייב לחדש את מכליו מפעם לפעם. נוסף על כך, הוא אהב נורא את קול התקתוק המתוק והאיום גם יחד שהמכונה השמיעה כשכתב. הוא לא קרא הרבה (והרבה אנשים התפלאו כיצד יתכן שסופר אינו אוהב לקרוא), אבל את הספרים שכן קרא לא יכול היה לדמיין נכתבים על גבי מחשב. זה היה בלתי אפשרי מבחינתו לדמיין את אגתה כריסטי, למשל, כותבת את ספרי המתח שלה על גבי מחשב. זו הייתה חייבת להיות מכונת כתיבה ישנה וכבדה, לאורו של נר, בחדר קטן ומחניק, די כמו החדר הזה.
שקוע בקיר המזרחי של החדר ניצב ארון קיר קטן. עומרי דחף לארון זה הרבה דברים ישנים שבהם לא הביט במשך שנים. כשעבר לדירה הזאת הוא פשוט דחף את כל הדברים הללו לארון הזה ולא פתח אותו עד ליום זה.
עומרי נכנס למצבו הכלכלי המדכא רק לפני כשלוש שנים. כשיצא הספר הראשון שלו, לפני כעשר שנים, הוא היה להצלחה אדירה. היה זה סיפור אהבה טרגי בשם ''הנר על חלונה של נופר'', והוא סיפר את סיפורם של שני בני נוער המאוהבים זה בזו עד כלות הנשמה, כשלפתע האהבה נקטעת בעקבות מותו של חברם המשותף. שני המאוהבים משתנים, האהבה הופכת לשנאה ולבסוף לאדישות מוחלטת. זה נגמר במותו של הגיבור, שמתאבד רגע אחד אחרי שהנערה הבינה לפתע עד כמה היא באמת אוהבת אותו.
עומרי חשב שזה מאוד שייקספירי מצדו...
הספר היה להצלחה אדירה והפך רב מכר תוך זמן קצר מיום צאתו לחנויות. עומרי עוד זכר את חיים לוץ מחבק אותו במסיבה שערכו לכבודו ואומר לו, ''כזה דבר עוד לא ראיתי בחיים שלי! אתה פשוט גאון, ילד, ואתה תעשה אותנו מאוד מאוד עשירים!'' עומרי חייך חיוך מזויף ואמר, ''אני מקווה.''
בינתיים הוא הופיע במספר תוכניות אירוח בטלוויזיה וברדיו ומכר עוד ועוד עותקים.
שנתיים לאחר מכן הוציא עומרי לאור את רב - המכר הבא שלו, ''רצח רונן גלבוע''. הפעם היה זה מותחן. הדבר שהסעיר את העולם הספרותי היה החיבור בין ספר זה לבין הקודם, שכן נרצח, רונן גלבוע, היה החבר המשותף של הנער והנערה מהספר ''הנר על חלונה של נופר''. נוסף על כך, מי שעבר בשקידה על שני הספרים, יכול היה למצוא רמזים חבויים בתוך ''הנר...'' אשר עוזרים לפענח את זהותו של הרוצח בספר השני.
גם לאחר הצלחתו של ספר זה נערכה מסיבה לכבודו של עומרי. אנשים שתו, צחקו, רקדו, אכלו, ברכו ולחצו ידיים איש לרעהו. כולם היו בטוחים שהנה, הם מצאו את האווזה שמטילה ביצי זהב. חיים לוץ נתן אז לעומרי שעון זהב, כאות הוקרה. עומרי לא ידע זאת, אך את השעון מימן חיים מכיסו הפרטי, ולא מכיסה לא ההוצאה.
שנה לאחר מכן החליט לפתע עומרי כי הוא רוצה לממן בעצמו ספר חדש ולהוציאו חינם.
''זאת התאבדות! אתה מודע לזה שזאת התאבדות כלכלית!'' צעק חיים לוץ בזעם, לאחר שווידא מספר פעמים שעומרי אינו מתלוצץ.
''אני חושב שזה דווקא גימיק טוב. לפני הספר הבא.'' אמר עומרי.
''אני יכול למצוא לך גימיק אחר! גימיק זול יותר! גימיק שלא יכניס אותך לחובות למשך עשרים השנה הבאות!'' אמר חיים, ''בשביל זה יש לנו יחצ''נים!''
''אני לא רוצה משהו אחר. אני רוצה לעשות את זה.'' אמר עומרי.
חיים לוץ הביט באווזה שלו בדאגה, כשהוא רואה בעיני רוחו כיצד היא נשחטת ועמה כל ביצי הזהב.
''למה אתה באמת עושה את זה?'' הוא שאל לבסוף, ''הרי אתה לא טיפש, אני יודע שאתה לא טיפש אלא אם כן אני טיפש. אז תגיד לי, למה אתה עושה את זה?''
עומרי חשב קצת כשהוא מביט על נקודה דמיונית על ברצפה, ואז החזיר את מבטו לעיניו של חיים ואמר, ''אני באמת לא יודע. זה פשוט משהו שאני חייב לעשות.''
הקריסה שלו לא איחרה לבוא. כעבור שנה יצא הספר שניתן היה להשיג חינם, וכל כספו של עומרי נעלם במהירות. הוא נכנס לחובות עצומים למו''ל ולבנקים ובקושי היה מסוגל לשלם את מיסיו. לא היו לו עבודה או כסף והוא הפסיק לכתוב. הוא החל ללוות כסף מאנשים בצורה אובססיבית, קונה בכסף אוכל ומדי פעם בגדים, ובנוסף על כך הוא חזר לעשן. עומרי לא עישן מאז שהיה בצבא, אבל כעת הוא הגיע לחפיסה ליום בקלות רבה. בשלב מסוים בעל הבית שלו סילק אותו מדירתו, והוא החל לנדוד בין גנים ובין מעט המכרים אשר הסכימו לקבל אותו ללילה או שניים. בלית ברירה הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות; רחץ מכוניות, שטף מדרגות, חילק עיתונים ופליירים, עבד בחנות ירקות, עשה משלוחים, אך בכל אחד מעיסוקים אלה הוא החזיק רק מספר מועט של חודשים, בדרך כלל לא יותר משלושה.
לבסוף, לפני שלוש שנים הוא עבר לדירה שבה הוא יושב כיום, והמצב נשאר כפי שהוא. ביום שבו נכנס לדירה הוא הציב את מכונת הכתיבה שלו על השולחן ולצידה ערמת דפים, ועד היום, שלוש שנים לאחר מכן, לא נגע בדפים או במכונה.
וכעת הוא התעורר מסיוט כלשהו אשר כבר התחיל לשכוח, בשעה תשע בבוקר, (שעה מוקדמת בהרבה מהשעות שבהן העדיף לקום), ביום ה- 20 לנובמבר סתווי אך חם במיוחד. הוא עצם את עיניו ושאף כמות גדולה של אוויר, בניסיון להרגיע את עצמו. גופו הלח עדיין רעד כולו והוא התרגז מהעובדה שאינו זוכר את הסיוט שהפחיד אותו כל כך.
אולי זה עדיף... , הוא חשב לעצמו בסתמיות, אך החל להיבהל עוד יותר מהעובדה שאינו זוכר מה היה כל כך מפחיד. כי אין דבר מפחיד יותר מאשר לא לדעת ממה אתה מפחד, מכיוון שתמיד קיים הפחד שתיזכר בזה ותפחד עוד יותר, ועומרי הרגיש כי כרגע הוא מפוחד ומבוהל מספיק.
הוא הביט אל הרצפה וראה שלוש חפיסות סיגריות זרוקות ליד המזרן. הוא לא זכר ממתי הן נמצאות שם, או כמה זמן הן שם, אבל הוא הרגיש שהוא ממש זקוק לסיגריה. הוא הרים את החפיסות בידיים רועדות, אחת אחר השנייה, רק כדי לגלות לאכזבתו כי הן ריקות.
תירגע... תשלוט בעצמך - אתה רק... רק תירגע ואנחנו נמצא סיגריה... איפשהו
צלצולו של הטלפון באותו הרגע גרם לו לפלוט זעקה. הוא הביט במכשיר בתיעוב ושלח יד חלושה לשפופרת.
''הלו?'' הוא פלט בקול סדוק ורועד.
''מר מוטנר! מדבר פה יואב יצחק, בעל הבית שלך!''
מצויין...
''בוקר טוב,'' אמר עומרי בניסיון להישמע אדיב או לפחות אדיש. במקום זה הוא נשמע חסר סבלנות.
מר יואב יצחק הגדיר עצמו כבן אדם חרוץ ששונא בטלנים. כל חייו היו עבודה, הוא נהנה מכך אפילו כשסבל. גם אילו היה מיליונר, סביר להניח שהיה מוצא עבודה (אפילו ללא תשלום), ומוטב עבודה קשה במיוחד, כמו בחקלאות, בבניין, או במכרה. לא היה דבר בעולם שמר יצחק שנא יותר מבטלנים. ומהו בטלן? כל אדם שלא מחזיק במינימום של שני מקומות עבודה נחשב לבטלן. ומהי עבודה? כל עבודה פיזית. משמע, כל האמנים למיניהם נחשבים אוטומטית לבטלנים, ועומרי מוטנר, אשר לא כתב דבר או חצי דבר במשך שלוש השנים האחרונות נחשב למלך הבטלנים, מכיוון שלו הייתה עבודה של בטלן והוא התבטל בה.
מר יואב יצחק ידע להראות שנאתו לבטלנים.
''שום בוקר טוב, אידיוט! מה עם השכר דירה שאתה חייב לי?!'' הוא צרח בקולו העבה והצרוד.
''מה, אני כבר צריך לשלם? עוד לא עבר חודש מהפעם האחרונה ששילמתי...'' אמר עומרי.
''מוטנר! עברו כבר שלוש חודשים מאז הפעם האחרונה ששילמתי לי!''
''שלושה, מר יצחק. חודש זה זכר.''
''תקשיב לי, מטומטם! אני עובר אצלך מחר בשלוש בצהריים, ואם אין לך את הכסף שלי, אתה עף באותו היום! הבנת?! באותו הרגע!'' ובזאת הקו נותק.
כעת הייתה לעומרי דאגה חדשה. מר יצחק היה רציני ולו, לעומרי, לא היתה אגורה. הוא היה די בטוח שיזרק מדירתו מחר בצהריים. הוא תמיד דמיין את מר יצחק כמאפיונר מטומטם אך רב השפעה, שלא כדאי להיות חייב לו כסף, אפילו לא עבור החורבה העלובה הזאת, שכדי להשכיר אותה למישהו היה צריך להוריד את המחיר בשבעים דולר.
הוא כבר שכח לגמרי את הסיוט שכל כך הפחיד אותו. לא היו לו חברים ללוות מהם כסף, הוריו מתו לפני כשנתיים וחצי בתאונת רכבת מטורפת בחופשה בספרד, וסבו וסבתו נפטרו לפני כשנה. האנשים היחידים שהתקשרו אליו במשך שלוש השנים האחרונות, מלבד עיתונאים, בריקודות, שרצו לסקר את נפילתו של הסופר המצליח, היו מר יצחק ו...
הטלפון שוב צלצל וקטע את קו מחשבתו. לפני שעומרי בכלל הרים את השפופרת הוא כבר ידע מי נמצא בצד השני, וחשב שזוהי תקוותו האחרונה.
''הלו?''
''עומרי?'' נשמע קולו של חיים לוץ. עומרי תמיד חשב שקולו של חיים לוץ מתאים בדיוק לדמותו של האיש. דמות של אדם מעט שמן, בסוף שנות הארבעים לחייו, קירח אבל עם שאריות מעטות על ראשו, מהתקופה שהיה לו שיער בלונדיני וגולש.
''כן, חיים.'' אמר עומרי וצבט את שורש אפו. הוא הרגיש בכאב ראש מתפתח החודר לאט לגלגלתו.
''אתה לא נשמע כל כך טוב...''
''עובר עלי יום לא כל כך מוצלח.'' אמר עומרי.
''אני מתאר לעצמי, אם אתה ער בשעה כזאת. צלצלתי כי לא שמעתי ממך הרבה זמן אבל אני די מופתע שהצלחתי לתפוס אותך עכשיו.''
''כן... אני... היה לי סיוט.. לא משהו רציני...'' אמר עומרי כשהוא נזכר לרגע בסיוט רק כדי לשכוח ממנו שוב שנייה לאחר מכן.
''טוב, אם אתה אומר שזה לא רציני... אבל אתה באמת לא נשמע טוב.'' אמר חיים.
''אני יודע.'' הסכים עומרי.
''טוב, בקשר לסיבה שבגללה התקשרתי, תגיד לי, עומרי, אתה עובד כרגע על משהו חדש?''
''לא בדיוק...'' אמר עומרי בייאוש ושוב שפשף את עיניו.
''לא בדיוק? מה זה אומר? תראה, עומרי, אני לא רוצה להישמע כמו חרא, אבל אם תעיין בחוזה שלך תגלה שאתה חייב לי סיפור חדש בעוד חודש מהיום.''
''אני לא רוצה להישמע חרא בעצמי, אבל אתה נשמע כמו חרא.''
''תראה, עומרי, אני תמיד הייתי שם בשבילך מהיום הראשון, וכשרצית להתאבד עם הרעיון המטומטם ההוא שגרם לנפילה שלך, הסכמתי. אבל אתה בחובות רציניים להוצאה, והדרך היחידה שלך לשלם אותם היא לכתוב עוד ספר! אני מצפה לשמוע ממך משהו עד סוף החודש! רק תגיד לי שאתה עובד על ספר חדש!''
''אני עובד על ספר חדש.'' אמר עומרי.
''באמת? אתה לא מזיין לי את השכל שוב, נכון?!''
''באמת, אני עובד על ספר חדש. אני לא רק לא בטוח שהוא יהיה גמור עד סוף החודש.''
חיים לוץ החל להירגע מעט. ''טוב, אם אתה עובד על משהו אני אתן לך הארכה. אבל רק בתנאי שאתה עובד.''
''מה שמזכיר לי, חיים, אני צריך קצת כסף בשביל שכר דירה ו...''
''אם תיתן לי את המילה שלך שאתה עובד על משהו, שמשהו עומד לקרות, אני אתן לך את הכסף'' אמר חיים.
עומרי היסס מספר שניות ואז אמר בקול עבה וסדוק, ''אני נותן לך את המילה שלי שמשהו עומד לקרות.''
''טוב מאוד. אני כבר אדבר עם מר יצחק, אל תדאג בקשר לזה. תגביר את קצב הכתיבה ואנחנו נדבר בעתיד הקרוב.''
''בסדר גמור.'' אמר עומרי, קולו היה חלש. הוא כמעט לחש כעת.
''להתראות.'' אמר חיים וניתק.
''ביי...'' מלמל עומרי והניח את שפופרת הטלפון במקומה. הוא שוב שפשף את עיניו ונאנח. הוא שיקר לחיים, אך לא לגמרי. אפשר לומר שזה היה כמעט שקר. באמת הייתה לו הרגשה שמשהו עומד לקרות. הרגשה זאת ליוותה אותו במשך השבועיים האחרונים, כשהבוקר, הוא גילה, הוא חש בה בשיא העוצמה. הוא לא ממש הבין את אשר הרגיש, אך הוא האמין כי סיפור חדש נוצר לאט במוחו, מה שלא קרה כבר הרבה מאוד זמן. הוא לא יכול היה לומר על מה הסיפור, היכן הוא מתרחש, מה יהיה סגנונו או כל מאפיין אחר, מכיוון שהוא פשוט לא ידע. הוא רק ידע כי הוא הולך לכתוב בקרוב. משהו עומד לקרות.
הוא פשפש בבגדיו (הוא נהג לישון בבגדים), ומצא בכיסו הימני שטר של עשרים ש''ח ובשמאלי מצא מטבע של עשרה ש''ח.
בר מזל שכמותך... עם העושר הזה תוכל לקנות חפיסת סיגריות...
הוא קם ממיטתו באנחה אדירה, ופנה לחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניו ולצחצח את שיניו.
כעבור עשרים דקות הוא עמד בפתח הבניין, מביט בעיניים מכווצות ברחוב שטוף השמש. השעה הייתה 9:40 בבוקר, והתנועה ברחוב הייתה מהירה כאילו היה זה אמצע היום. עומרי הביט סביבו בייאוש.
אנשים
תנועה
רעש
מכוניות
לאן כולם כל כך ממהרים? מה יש להם לחפש במקום שאליו הם הולכים? הוא העביר את מבטו על בגדיו ולפתע הבין עד כמה עלוב הוא נראה. חולצתו הקצרה הייתה מקומטת ומוכתמת מכתמים אשר עומרי לא ידע את מקורם, כתמים שהובלטו מאוד על רקע צבעה הלבן. מכנסי הטרנינג הארוכים שלבש לרגליו היו במצב דומה, ואף קרועים מעט בחלקים מסוימים, ונעליו היו בלויות. עומרי הבין לפתע כי הוא ודאי גם מדיף ריח נורא, בהתחשב בעובדה שלא התרחץ ולא החליף בגדים כבר שבוע וחצי. בתנועה מגושמת הוא הרכיב את משקפי השמש הישנים שלו והחל ללכת.
תוך כדי הליכתו הוא החל להרהר שוב בסיוט שהיה לו. הוא החל להיזכר במשהו כעת. תמונה מסוימת שעברה במוחו, משהו שלא הצליח להבין. זה היה די מעורפל, אך הוא זכר דמות כלשהי. דמות שחורה אשר ניצבת אל מול כיסא ו...
מחשבתו עברה כעת לשיחתו עם חיים לוץ, כאילו למוחו יש רצון משל עצמו. אולי הוא לא היה צריך לומר לחיים כי הוא כבר כותב משהו, אולי הוא רק היה צריך לומר כי עלה במוחו רעיון והוא יתחיל לעבוד עליו בקרוב. הוא לא היה הוגן כלפי חיים, חיים באמת תמיד היה שם בשבילו מאז שהוחתם, וכעת הוא חש שהוא יורק לו בפרצוף.
איך בכלל הפכת להיות... הדבר הזה שאתה?! מה קרה לך? היו לך פעם חלומות, רצית להגיע למקומות, היו לך פעם חברים! בטח שהיו! היה את...
(אתה לא רוצה להגיע לשם- ואתה יודע מה, אני גם לא אתן לך! בינתיים)
היה לך פעם כסף, תהילה, לאן זרקת את הכל? למה זרקת את הכל?
לפתע הוא נעצר והביט סביבו.
עומרי מצא עצמו עומד בפתח שוק הפשפשים. הוא הביט לאחור ואז הציץ בשעון היד שלו. עברו עשרים דקות. הוא הלך במשך עשרים דקות כשהוא לא שם לב לדרך, והנה הוא מוצא את עצמו בשוק הפשפשים. הוא גרד את ראשו במבוכה ואז הסתובב כדי לחזור על עקבותיו, נעצר, הסתובב ונכנס לתוך השוק.
אני לא יודע מה אני עושה פה, אבל אם אני כבר פה אז למה לא. הסיגריות זולות יותר...
עומרי תמיד אמר שהשוק הזה הוא השוק הצהוב ביותר בעולם. לא היה לו מושג מה פירוש אמרה זו, אך היא נשמעה לו מאוד חכמה.
הוא התקדם בין הדוכנים באיטיות, מביט סביבו, מדי פעם נעצר ובהה בחפץ מסוים עד שהמוכר החל לזרוק מחירים לאוויר. תמיד שיעשעה אותו העובדה שאפילו אחרי שהוא אמר לרוכלים שהוא לא מעוניין והמשיך ללכת, הוא עדיין יכול היה לשמוע את מחיריהם מאחוריו.
הוא עבר ליד דוכנים של בגדים, עתיקות, מזכרות, כלים קטנים, קריסטלים ואבנים, ספות, סיגריות...
לפתע הוא חזר לאחור לדוכן הקריסטלים. היה שם דבר מה שמשך את תשומת ליבו. שני חפצים על השולחן בלטו לעיניו. היו אלה שני קריסטלים אדומים וגדולים, אורכו של כל אחד שלושים סנטימטרים בערך, ורוחבו שבעה עשר סנטימטרים. עומרי פשוט עמד ובהה בהם. האמת היא שהם לא היו הקריסטלים הכי יפים, הכי מושכים או הכי גדולים שנחו על הדוכן. סביבם היו קריסטלים מדהימים ביופיים, החל בקריסטל ירוק וגדול לפחות פי שלושה מהקריסטלים האדומים, וכלה בקריסטל סגול- ורדרד יפיפה, שזהר בצורה מסתורית. אך היה משהו בקריסטלים האלה, משהו שמשך את עומרי אליהם, והוא לא יכול היה להוציא מראשו את המחשבה כי הוא ראה כבר את אותם איפה שהוא.
''מה אתה רוצה? את האדומים?'' נשמע לפתע קולו המחוספס של הרוכל. היה זה רוכל זקן אשר ישב על כיסא קש מאחורי דוכנו. הייתה לו חזות ערבית ועומרי יכול היה בקלות לתאר אותו בגלבייה וכפייה, אך הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו כחולה.
''מה?'' שאל עומרי שהיה מעט אבוד במחשבותיו.
''הקריסטלים האדומים? אתה לא שומע? זה מה שאתה רוצה או לא?''
''כן. כמה הם עולים?'' שאל עומרי.
''בשבילך אני אתן לך את שניהם במאתיים חמישים.'' אמר הרוכל.
''מאתיים חמישים?!'' נבהל עומרי כשהוא נזכר בשלושים השקלים שיש לו בכיסיו. ''אין לי כזה סכום.''
''בסדר, מאתיים שלושים.'' אמר הרוכל.
''גם את זה אין לי.''
''אז כמה יש לך?''
עומרי היסס ואז אמר, ''יש לי שלושים שקל.''
''אתה עושה צחוק?'' שאל הרוכל, ''באמת נראה לך שאני אמכור לך אותם בשלושים שקלים?''
עומרי פשוט עמד שם והביט בו. הוא באמת רצה את הקריסטלים האלה. זה היה חשוב מאיזושהי סיבה לא מובנת.
הרוכל גיחך ואמר, ''לך הביתה ותחזור כשתהיה רציני ותרצה לעשות עסקים.''
''תשמע, אני ממש צריך את הקריסטלים האלה.'' אמר עומרי.
''לא בסכום הזה!'' אמר הרוכל.
''אני ממש צריך את הקריסטלים האלה.'' אמר שוב עומרי.
''לך מפה! אין לי זמן לשחק!'' אמר הרוכל בחוסר סבלנות.
''אבל, הקריסטלים...''
הרוכל קם ממקומו וצעק, ''עוף מפה מהר!!''
עומרי תפס את הרוכל בחולצתו בפרץ של רגשות מאוד מוזר ולא צפוי, וצרח בפניו: ''אני ממש צריך את הקריסטלים האלה!!''
שקט השתרר באזור הזה של השוק, ואנשים הביטו בעומרי שאחז בחולצתו של הרוכל הזקן וטלטל אותו.
''היי, גיבור גדול, אתה יכול להחזיק ככה גם אותי?'' שאל לפתע מישהו מהדוכן הסמוך. היה זה גבר כבן שלושים, הגבוה מעומרי לפחות בראש, ועל משקלו... הוא לא באמת רצה לחשוב. הגבר קרב אליו עם מבט כועס על פניו. עומרי הניח לחולצתו של הזקן ואמר, ''אני מצטער... אני... אני פשוט ממש ממש זקוק לקריסטלים האלו.''
הגבר בן השלושים עמד כעת מול עומרי, ועומרי היה צריך להרים את ראשו כדי להביט בעיניו.
''עכשיו תקשיב למה שהאדון אמר לך, ועוף מהפנים שלי!'' אמר הגבר בקול רם ועבה.
''רגע.'' אמר לפתע הרוכל. הוא הבחין בדבר מה על ידו של עומרי. משהו שדי בלט לעומת המראה האומלל שלו. היה זה שעון הזהב שעומרי קיבל מחיים לוץ, הדבר היחיד שהוא לא מכר או זרק. הוא פשוט אהב אותו. ''אני אקח את השעון שלך.''
עומרי הביט בשעונו, ואז בקריסטלים, ואז שוב בשעונו ושוב בקריסטלים ולבסוף הסיר את שעונו מידו והטיל אותו על הדוכן. הרוכל נטל אותו בידיו ובחן אותו במבטו.
''בסדר'' הוא אישר לאחר מספר שניות כשהוא מניח את השעון על הדוכן, ''קח את מה ששלך.''
עומרי חייך ולקח אליו את הקריסטל הראשון. כשעמד להרים אליו את הקריסטל השני בידו השנייה עצר אותו הרוכל ואמר, ''רק קריסטל אחד.''
''מה?'' אמר עומרי.
''השעון תמורת קריסטל אחד בלבד. לא שניהם.''
''אבל זה שעון זהב אמיתי! הוא שווה יותר ממאתיים חמישים שקל!''
''זה ההסכם. אתה רוצה, תיקח, אתה לא רוצה, לך הביתה!''
ליבו של עומרי התמלא בזעם. הבריון בן השלושים עוד עמד שם, אך זה לא שינה לו. הוא הרגיש מרומה, והוא היה זקוק לקריסטלים הללו.
למה לעזאזל אתה באמת כל כך זקוק לקריסטלים האלו?
זה לא היה חשוב באותו הרגע.
עומרי הביט סביבו בעצבנות, ואז, בתנועה מהירה דחף את הרוכל אחורה, הרים את הקריסטל השני, הכה במרפקו בבטנו של הגבר והחל לרוץ לכיוון ביתו. הרוכל נפל לאחור כשהוא הופך את כל דוכנו אתו ומפזר את כל סחורתו על הרצפה.
עומרי הפתיע מאוד את עצמו. קודם כל, הוא לעולם לא היה מאמין שיצליח לעשות את הפעלול שכרגע עשה, ודבר שני, כושר גופני מעולם לא היה הצד החזק שלו, ובכל זאת הוא רץ כעת מהר יותר משרץ אי פעם בחייו. הוא חשב שאולי זה האנדרנלין שגורם לזה, או אולי הפחד למות בידיו הגבר המפחיד ההוא...
הבריון בן השלושים החל לרוץ אחרי עומרי כשהוא זורק קללות לאוויר. בשלב מסוים הוא ויתר והחל לזרוק אבנים על עומרי, אך זה כבר יצא משם מזמן.
כל הדרך הביתה מוחו קדח. מחשבות וזיכרונות מעורפלים צצו לפתע בראשו- מחשבות וזיכרונות שהוא לא היה מסוגל להבין. הוא לא ידע מדוע הוא צריך כל כך את הקריסטלים, אך הייתה לו הרגשה מאוד חזקה, כל כך חזקה שהוא לא יכול היה להתנגד לה, שאין דבר חשוב מהם.
מהרגע שנגע בשניהם זה היה כאילו זרם חשמלי עבר בגופו והגיע ישירות למוחו, ואז התמונות והזיכרונות החלו לצוף.
(הים)
הוא הזיע והחל לרעוד. ההרגשה הייתה מאוד לא טובה. היה משהו מאוד לא בסדר במחשבות ובזיכרונות הללו. משהו בו אמר לו שזאת דלת אחת שהוא לא רוצה לפתוח.
אבל כמובן שמאוחר מדי עכשיו... אתה ודאי כבר יודע זאת...
(אורי)
אורי? למה השם הזה מצלצל כל כך מוכר? מי זה אורי? הוא לא הצליח להיזכר. כשהשם עלה במוחו עלתה ביחד איתו מעין דמות מעורפלת, אך הוא לא הצליח לחדד אותה ולחבר אליה פרצוף.
הניגודים שבמוחו הפחידו אותו יותר מכל. מצד אחד, כשהחזיק את שני הקריסטלים בידיו, הרגשה של שלמות עטפה אותו, אך זה גרם לזיכרונות ולמחשבות לעלות, ואלו בישרו רעות.
נופר הייתה אומרת לך לעצור ולחשוב בהגיון על המצב...
- כן, אבל מי זאת נופר?
גם לשאלה זאת עוד לא הייתה לו תשובה.
כשנכנס לביתו, הוא החל ללכת במהירות אל עבר משהו. הוא היה כל כך אחוז דיבוק עד שאפילו לא סגר את הדלת מאחוריו. הוא פשוט נכנס והחל לצעוד, וצעדיו הובילו אותו לארון הקיר שבחדר העבודה. הוא הניח את שני הקריסטלים על הרצפה משני צדדיו ותלה את כפות ידיו על-ידיות דלת העץ הכפולה של הארון.
אתה כמובן מבין שאם תפתח את הדלתות האלה, לא תוכל לסגור אותן לעולם.
- אבל למה?
למה אתה חושב? הרי ישנה סיבה שבגללה לא פתחת את הדלתות האלו מאז שעברת לפה. ישנה סיבה שלא ראית את הדברים שנמצאים שם כבר כמה? עשר שנים? חמש עשרה שנה? הרבה זמן עבר לנו, אתה לא חושב? הרבה חוויות, אבל בעצם לא חווינו כלום! אתה לא חווית כלום, כי לא עשית כלום. לא עשית כלום כי חיכית.
- חיכיתי למה?
למה שאני אדע?...
ידיו של עומרי רעדו, הזיעה ממצחו נטפה לעיניו וגרמה לו למצמץ ולדמוע. הוא החל למשוך אט אט את הידיות.
...מה שאני כן יודע זה שאם אתה פותח עכשיו את הארון הזה, אז כל הפחדים שלך והחרדות שלך והדברים שמהם ברחת כל חייך, הכל יתפוצץ לך בפרצוף! וזה יגרום לסיוט הזה, שממנו התעוררת הבוקר להיראות כמו גן עדן!
אך זה היה בסך הכל הפחד שדיבר בתוכו. הפחד שניסה למנוע ממנו לפתוח את הארון. אותו פחד שדיבר אליו במסיבה שנערכה לכבודו אחרי ''הנר...''. הפחד שהיה רדום רוב הזמן, אבל עכשיו התעורר לפתע בשיא כוחו.
אתה יודע על מה אני מדבר, כמובן. השתייה, העישון, ההתאבדות הכלכלית שעשית, הכל הרי נבע מזה! הכל מוביל לזה! זהו כלל לא ארון, זוהי תיבת פנדורה! תיבת פנדורה שלך!
ועכשיו אתה הולך לפתוח אותה סתם ככה בלי שום סיבה?!
- אני חייב...
אתה חייב מה?
- אני חייב לפתוח את הארון. אני חייב לראות מה יש בפנים.
למה?
- כי אולי שם אמצא את התשובה שחיפשתי. התשובה שלא מצאתי בבקבוק או כאדם עני או בסיגריות...
מה שאתה צריך זאת לא תשובה, עצמי חסר הדעת, אתה צריך למצוא את השאלה.
ועם זאת הוא פתח את הדלת בבת אחת כשהוא עוצם את עיניו. כעבור מספר שניות הוא לקח נשימה עמוקה ופקח אותן.
הארון היה קטן. היה שם הרבה אבק, וקורי עכביש כיסו את קירותיו. בצד עמדה קופסת קרטון אשר הכילה כתבי יד ישנים. דברים שהוא לא אהב, או חשב שלא יאהבו, אך מאיזושהי סיבה לא רצה לזרוק אותם.
הייתה שם מנורת לילה קטנה וישנה שאמו נתנה לו לפני שנפטרה. עומרי הכניס את המנורה לארגז ברגע שקיבל אותה, ודחף אותה לארון הזה ביום שעבר לדירה. הפעם היחידה שחשב על הארון, הייתה כשאמו נפטרה לפני כשנתיים וחצי. גם אז הוא ויתר על הרעיון לפתוח אותו.
היו שם מעטפות מסודרות בערמה. עומרי לא יכול היה לראות את שמות השולחים, אך הוא זיהה אותם. היו אלה הדחיות שקיבל מהוצאות אחרות, לפני שחתם על חוזה עם חיים לוץ. הוא לא יכול היה להסביר לעצמו למה שמר אותן, אך זה לא היה חשוב כרגע.
כי הנה הדבר אשר ממנו פחד כל כך עומד מולו. הנה הוא עומד שם כמו שד מחייך, שמחכה ליום שייפתח הארון והוא יוכל להתפרץ ולהרוג כמה אנשים ולהרוס כמה חיים. ליבו של עומרי החסיר פעימה כשמבטו נפל על זה, ומיד כשראה זאת עוד כמה עשרות שברי זיכרונות עלו למוחו.
(רונן)
(נסי)
(החול כחול)
אך הוא עדיין לא הצליח להיזכר בכל. הוא זכר לפתע את נופר. זכר את יופיה. ילדה בת 17, בשיא פריחתה, הכי יפה בעולם.
היה לה גם אח אחד כזה... נו? איך קראו לו?
רונן, אשר תמיד הלך לכל מקום עם גיטרה על גופו.
אך כשעומרי נזכר באורי, הוא חשב לרגע שרגליו לא יעמדו בזה והוא יקרוס על הרצפה. והכל בגלל הדבר הזה.
ה''דבר'' הזה לא היה אלא ספר. ספר ישן מאוד, ספר עתיק. משהו אמר לעומרי שהספר הזה חייב להיות בן מאתיים שנה לפחות, ואולי אפילו יותר. הוא נראה כמו ספר שרואים בסרטי אימה ישנים סוג ב'. ספר עבה מאוד וגדול, בעל כריכה ממתכת. על הכריכה נכתבה רק מילה אחת - אך בעשרות שפות, ובין היתר בשפה העברית.
המילה אמרה בפשטות ובתמימות - ''אטלנטיס''.
עומרי הביט בספר עטוי האבק כמהופנט, פיו היה פעור, והוא לא הצליח להזיז שריר בגופו.
הוא נזכר בהם מתווכחים על משהו על שפת הים.
הוא נזכר במערבולת חול מוזרה.
ריצה מטורפת.
משהו כל כך נורא ש... ש...
באותו רגע הקריסטלים החלו להבהב וקטעו את קו מחשבתו. הם הבהבו באור כה חזק , שכל החדר נצבע בצבעם האדום והצעקני.
עומרי הביט בהם כשלפתע החלו להשמיע קול זמזום מוזר. הקול העביר צמרמורות בגופו, והוא נזכר בעוד פרט. הוא שלח את ידיו הרועדות אל הספר העתיק והרים אותו.
יש לי רעיון! למה שלא תחזיר את הספר לארון, תיקח את הקריסטלים ותזרוק אותם לים?!
(הים, עוד מקום שנמנעת מלהגיע אליו. די מצחיק בהתחשב בזה שאתה גר כשלוש מאות מטר ממנו...)
הוא התיישב על הרצפה ופתח את כריכת הספר.
טוב חברי היקר, מפה אני כבר לא יכול לעזור לך, אבל אתה לא יכול להגיד שלא ניסיתי! ועוד איך ניסיתי! אבל, אם אתה רוצה לצאת לטיול הזה, אז תהנה, ותנסה שלא להיהרג יותר מדי.
(למרות ששנינו יודעים שבמקום שאליו אתה הולך, זאת בקשה די גדולה...)
הוא הפך מספר דפים.
רק אל תבוא אלי בטענות אם תרגיש שאצבעותיך נמסות!
- מה??
זה בדיוק מה שאני אמרתי.
אחרי מספר דפים, התגלה חלל ריק בגוף הספר, מה שהפך את הספר לתיבה. דפנותיו של החלל רופדו במשי אדום. עומרי הרים את אחד הקריסטלים והביט בו ובאורו המבריק. הוא הניח את הקריסטל בתוך התיבה - ספר שלו. הקריסטל חדל מלהבהב. אז הוא לקח את השני והניח אותו לצד הקריסטל הראשון. גם הוא חדל מלהבהב.
כשעומרי הניח את שני הקריסטלים, עוד חתיכות מהפאזל נוספו לזיכרונו, והתמונה כמעט הושלמה.
אך זה היה מהר מדי, יותר מדי, והוא איבד את הכרתו.
הבוגד ממנדגן
מאת רז קולר
הוצאת קולר, 2002
320 עמודים
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
מדע בדיוני ?
אחד שבת, 20/04/2002, שעה 18:20
(17 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
קניתיו
בן רוט יום שלישי, 06/08/2002, שעה 10:37
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
