 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
אומץ במדע הבדיוני
מאמרים / גיא חסון
יום שלישי, 05/12/2006, שעה 8:00
סופר המד''ב גיא חסון שב ומרביץ תורה בכותבים הצעירים
|
|
באיקון 2006 העברתי סדנת כתיבה שנקראה 'סיפורים רעים לילדים רעים'. הסדנה עסקה באחת הבעיות המרכזיות, לדעתי, של כותבי המד''ב הישראלי המקורי: אומץ.
מעטים הכותבים הטובים האמיצים שלנו, מעטים עוד יותר כותבים אמיצים מ'הדור הבא' שמנסים לרשת את מקומנו (מיקמתי את עצמי ב'דור המייסדים'), ומעטים עוד יותר כותבים אמיצים בתחילת דרכם בפורומי הכתיבה השונים.
כמעט כולם מפחדים. מהליכה עד הסוף. מהליכה על הסף. מביקורת שלילית.
מי צריך אומץ?
מדע בדיוני, כמעט בהגדרה, הוא ז'אנר ספרותי נועז, והוא נועד לאנשים נועזים, בין אם מדובר בקוראים ובין אם מדובר בסיפורים עצמם. הרעיונות של הז'אנר נועזים יותר, הנסיונות הסגנוניים והספרותיים שלו נועזים יותר ולכן גם צפויים יותר כשלונות. כשוויליאם גיבסון כתב את 'Neuromancer', אי אפשר היה לצפות מראש אם מדובר בקלאסיקה חדשה או באחד הכשלונות המפוארים יותר של הז'אנר. בסופו של דבר, הקהל שפט. בקצה השני של היסטוריית המד''ב, כשאסימוב התחיל לכתוב את סיפורי ה'מוסד', לא היו סיפורים כאלה לפני כן. הוא כתב, וההיסטוריה שפטה. כשהיילניין כתב את 'גר בארץ נוכריה'או כשג'ו הולדמן כתב את 'מלחמה לנצח', הם כתבו ספרים נועזים שכמותם לא נכתבו קודם לכן. כל אחד מהסיפורים היה יכול להיות כשלון מפואר או אפילו פתטי (רשימת סיפורי המד''ב הטובים שהיו יכולים להיות כשלונות מפוארים יכולה למלא מאמר שלם ללא קושי). והקהל שפט. ההיסטוריה שפטה.
שאלו את עצמכם, כמה מסיפורי המקור שפורסמו עד כה ב'חלומות באספמיה', באתר זה וב'בלי פאניקה' היו אמיצים באמת? היו כאלה, בהחלט, אבל לא מספיק.
אנחנו לא מחפשים רעיונות מקוריים
קל לנו, לאוהדי המד''ב, לטעות ולחשוב שכאשר אנחנו מחפשים סיפורים חדשים, אנחנו מחפשים סיפורים מקוריים, או שכאשר אנחנו מחפשים רעיונות חדשים אנחנו מחפשים רעיונות מקוריים.
לא בזה מדובר.
אין חדש תחת השמש. ככל שנקרא יותר, כך נגלה שהכל כבר נכתב, הכל כבר נעשה, הכל כבר נוסה. אפילו אם נצליח לחשוב על רעיון מקורי באמת, הוא לא ישרוד. אם יתרון הסיפור הוא במקוריות הרעיון שמאחוריו, הרי שאין דבר המתיישן מהר יותר מרעיון מקורי.
כדי למצוא משהו חדש, אנחנו חייבים להחליף את המחשבה ש'חדש' פירושו 'מקורי', ולהחליט שההגדרה של 'חדש' בהקשר זה פירושה 'יחודי'. כל אדם הוא יחודי, וככל שאדם מעמיק לחקור את עצמו, ככל שסופר מעמיק לכתוב מתוך עצמו, כך כתיבתו יחודית יותר, שונה מכל כתיבה שקדמה לו, החל בעלילה עצמה וכלה באופן הכתיבה.
כמעט בכל כיתת כתיבה, בתיאטרון, בספרות או בקולנוע, יספרו לנו שככל שהסיפור שלנו יחודי יותר כך הוא יגע בקהל רחב יותר. ואם נכתוב כך, נגלה שדווקא יש חדש תחת השמש. וייחודיות לא מתיישנת.
מהו אומץ?
אומץ נמצא בכנות, ביושר, בפתיחות.
קל לחשוב, שאומץ משמעותו להיות פרובוקטיבי. לא כך הדבר.
קל לחשוב שאומץ נמצא בלעמוד מול אנשים או מול החברה ולהגיד לכולם כמה הם טפשים ובורים. אבל מחאה, מרד והתרסה הם אפנתיים מאד, בחוגים מסוימים.
מה אמיץ, אם כן? להגיד 'אני טיפש' במקום 'אתם טיפשים' – זה מעשה אמיץ. בעיקר אם אתם מתכוונים לזה. בעיקר אם אתם מראים בדיוק איפה אתם טיפשים. להגיד 'אני פחדן' ולהראות עד כמה – זה מעשה אמיץ. לחשוף משהו שכואב לחשוף – זה מעשה אמיץ.
אומץ משמעותו לא להיות פרובוקטיבי כלפי אחרים, אלא כלפי עצמך. אגב, סיפור אמיץ שבו אדם נחשף והוא ביקורתי כלפי עצמו נותן לקוראים לגיטימציה לבקר את עצמם בעיני עצמם. אומץ אמיתי מדבק.
אומץ הוא כנות. אומץ הוא ביקורת עצמית. אומץ הוא להגיד את הדברים הקשים על עצמך. אומץ הוא לא לשקר לעצמך. אומץ הוא להגיד את האמת ולא את מה שאתה או אחרים רוצים לשמוע. אומץ הוא לא לפחד להראות רע.
אומץ הוא לגלות על עצמך דברים שלא ידעת.
כתיבה אמיצה דורשת מרכיב נוסף: חוסר פשרות.
פשרות הן כמו רכבת דומינו. אין דבר כזה, 'פשרה אחת'. פשרה אחת מובילה לעוד אחת, ולעוד אחת, ומתפשטת בסיפור שלנו כמו סרטן. חוסר אמת במקום אחד בסיפור מוביל לחוסר אמת במקומות אחרים.
פשרות נמצאות במקומות שאנחנו לא מצפים להם. קונבנציות מקובלות, קונבנציות סגנוניות, אופנות – כל אלה הן פשרות, משום שכשאנחנו כותבים אנחנו מיד מתאימים את עצמנו למסגרות שלא אנחנו יצרנו.
במה הדבר מתבטא? למשל, בכתיבת משהו לא הגיוני כדי שהעלילה תיבנה כמו שלימדו אותנו. או בלתת לדמויות לדבר או להתנהג כמו שנהוג בדרך כלל בסיפורים כאלה. לשנות את הסיפור, או לכתוב אותו מראש, כך שהקהל יאהב אותו יותר, או שהחברים, והעורכים, יאהבו יותר. להמנע מלכתוב משהו שאנחנו יודעים שיכעיס את הקהל.
פשרות הן הרסניות. גם כשאנחנו חושבים שהן קטנטנות, שאף אחד לא ישים לב, שאף אחד לא יראה ושאף אחד לא ידע, הסיפור מושפע מהפשרות ברמה שהכותבים בדרך כלל לא מודעים לה.
חוסר פשרות דורש העדר פשרות, אבל בו זמנית הוא דורש גם הליכה עד הסוף עם הרעיון. וזה קשה. חוסר פשרות מאלץ אותנו לחפור ולחשוף את הדברים שאנחנו לא רוצים לראות בתוכנו או באחרים או בסיפור, ללכת עד הסוף המר עם העלילה, הדמויות, הגורל.
חוסר פשרות הוא קיצוניות. לא מעט כותבים שינסו קיצוניות יבהלו מהתוצאה, בתחילה. אבל לאחר יום או יומיים הם יגלו שהקיצוניות שהפחידה אותם היא פרווה, היא לא קיצוניות אמיתית. לאחר שיקצינו את הקיצוניות החדשה, לאחר שיקצינו את הקיצוניות החדשה-החדשה, הם יתחילו להגיע למשהו יחודי, שמייצג אותם בלבד.
הזכרו בקלאסיקות שהוזכרו למעלה. איזו מהן לא הולכת עד הסוף?
כתיבה אמיתית היא כתיבה מהבטן. כתיבה מהבטן היא לפעמים מכוערת, מגעילה, רעה, קיצונית, מטורפת.
מה נגיד לחברים?
נניח שכתבתם סיפור אמיץ באמת. איך מתגברים על הפחד מחשיפה?
ראשית: הקהל הראשוני.
אל תראו את הסיפורים לחברים שמכירים אתכם היטב. אם אתם מפחדים שהם יזהו את המקומות האפלים מתוכם אתם כותבים, או אם אתם מפחדים שהם יגלו עליכם דברים שהם לא ידעו, כל שעליכם לעשות הוא להחליף את קהל הראשוני שלכם. זה יפתור את הבעיה.
שנית: העורכים.
יתכן שאתם מפחדים ללכת עד הסוף בכתיבת סיפור משום שאתם מפחדים שהעורכים לא יקבלו סיפור כל כך קיצוני. מנסיוני האישי, עורכים בדרך כלל רואים דברים 'נועזים' כ'יחודיים'. לעורכים יש נקודת מבט שונה על הסיפור שלכם, כזו שאליה אינכם מסוגלים להגיע, פשוט משום שאתם קרובים מדי. סביר מאד להניח שסיפור שנראה לכם ''נועז מדי'' יחשב לייחודי בעיני העורכים.
שלישית: החשש מהתגובות שלאחר פרסום הסיפור.
מנסיון, התירוץ ''זה רק סיפור'' עובד תמיד, אם רק מתעקשים לחזור עליו שוב ושוב. אם מכריכם יגשו אליכם וישאלו אתכם מאיפה הבאתם את הסיפור, אין קל מלהתמם ולהגיד ''זה רק סיפור''. אם הם יגידו שכתבתם את הסיפור כי כך וכך קרה בילדות שלכם, פשוט השיבו ''בסך הכל כתבתי סיפור וזה מה שיצא''. אם אבא שלכם יגש אליכם לאחר קריאת סיפור שכתבתם על אבא נורא הדומה לו באופן חשוד, חזרו שוב ושוב – ''לא, רק כתבתי סיפור'', ובסופו של דבר הוא יאמין לכם.
זה עובד תמיד. רק אתם יודעים איך ולמה ומאיפה כתבתם את הסיפור. ואתם יודעים מה? גם אם אתם לא מתכוונים לזה, זה עדיין נכון. זה רק סיפור.
אז לכו לכתוב סיפור שנועד להיות כשלון נועז. זה רק סיפור.
אז אתם רוצים לכתוב קלאסיקות חדשות?
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
(ללא כותרת)
צחי יום שלישי, 05/12/2006, שעה 17:28
(8 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
