עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
סופרים מתים
ספרים / אהוד מימון
יום רביעי, 19/08/2009, שעה 20:29
ביקורת על ''רצח בדיוני'' מאת ניר יניב ולביא תדהר
|
|
שתי הערות לפתיחה
א. בעידן זה של גילוי נאות ושאר ירקות יש להצהיר שאני מכיר (ומחבב) את המחברים, ופחות או יותר כל האנשים שעליהם מבוססות הדמויות בספר נמנים בין מכריי וידידיי. אפילו יש בספר דמות שמופיעה לשנייה וחצי ונעלמת לתהומות הנשייה של השכחה המבוססת באופן רופף עלי.
ב. שם הביקורת הזו גנוב. הוא גנוב מניר יניב, שהתוודה באוזני לפני חודשים אחדים שהשם הזה נשקל כשם לספר. קראו לזה מחווה.
כאשר הסופר, העורך, המבקר והמוזיקאי ניב יניר התחשמל בסיום מופע הפתיחה של כנס ישרא.קון, על במת הסינמטק ולעיני צופים רבים, כולם היו בטוחים שמדובר בתאונה. הבלש הפרטי דוד תדהר, שליווה למופע ולכנס את אחיינו הסופר כפיר תדהר, גם הוא היה משוכנע בכך. כאשר התדהרים מתחילים לחשוד שלא מדובר בתאונה אלא ברצח, רשימת החשודים ארוכה למדי. מעטים האנשים שניב, בלשונו החדה ובעטו המושחז, לא פגע בהם בהזדמנות זו או אחרת. ככל שהגופות נערמות והאירועים הולכים ומסתבכים דוד תדהר מוצא את עצמו נשאב לנבכי אותו עולם זר ומוזר לו – עולמם של חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה. לדוד, שרדף אחרי זייפני יהלומים בדרום אפריקה ואחרי זייפני סולר באמסטרדם, יש עניין אישי בפרשה שכן הוא חושש שגם אחיינו האהוב עלול להימצא על הכוונת של הרוצח המסתורי.
במבנהו ''רצח בדיוני'' הוא ספר מתח שגרתי למדי. הקוראים מתלווים לבלש (ולעוזרות היפהפיות שלו) בניסיון לגלות מי הרוצח המאיים על שלוות העיר, או לפחות על שלוות הכנס. כספר מתח אפשר לומר שני דברים עיקריים לזכותו – התעלומה טובה, והכתיבה טובה. ספרי בלשים נוטים לסבול מכמה חוליים שיניב ותדהר השכילו להימנע מהם. הראשון והחשוב ביותר הוא פיזור רמזים רבים מדי או יצירת תעלומה פשוטה מדי. זהותו של הרוצח הפתיעה אותי, והמניע שלו לא היה מובן מאליו או שקוף. מחלה אחרת שספרי מתח סובלים ממנה היא ''מחלת האוטובוס'' – העלילה מוסטת לנתיבים צדדיים ללא מוצא ושלל דמויות נכנסות אליה ויוצאות ממנה ללא שום סיבה נראית לעין. ב''רצח בדיוני'' הסופרים הצליחו לשמור על חוט העלילה המרכזי, כשעלילות המשנה השלובות בספר משרתות את אותה עלילה מרכזית או לחילופין מבדרות את הקורא בלי לגזול תשומת לב ממוקד הספר. ולבסוף, הם הצליחו לא לקחת את עצמם ברצינות רבה מדי. לכל אורך הספר ניכר שיניב ותדהר מודעים לכך שזהו בסופו של דבר ספר מתח קליל, בידור ולא פילוסופיה או מחאה חברתית. ''רצח בדיוני'' מזכיר קצת את ריימנוד צ'נדלר בלי הוויסקי וחיבוטי הנפש, את רוברט ב' פרקר בלי תיאורי הביגוד והאג'נדה, עם שמץ של אגתה כריסטי והמון הומור.
הייחוד של הספר הוא ברקע שלו, במיקום שלו בכנס מדע בדיוני ובקרב חובבים. יניב ותדהר מקדישים את הספר לחובבים, וכותבים עליהם בהמון אהבה מכיוון שאחרי הכול גם הם חובבים. כאשר הם צוחקים על החובבים, כפי שהם עושים לאורך כל הספר, ברור לחלוטין שהם צוחקים גם על עצמם. איש אינו נמלט מאותה לשון חדה ומאותו עט מושחז המשותפים לניב יניר ולניר יניב, גם לא הוא עצמו. חובבים לא יתקשו לזהות את עצמם בספר. חלק מהדמויות, בבירור, מבוססות על אנשים המהלכים בינינו, בכנסים ומחוצה להם, ומי שהיה בכנס או שניים לא יתקשה לזהות אותם, יניב ותדהר לא התאמצו להסוות את מקורות ההשראה שלהם. אך גם מי שלא ימצא את בן דמותו בספר ימצא את עצמו ברקע, באווירה, בוויכוחים האינסופיים ובהרצאות המלומדות על קוצו של יו''ד. כאן עלולה להיות גם נקודת התורפה הגדולה של הספר, מכיוון שנשאלת השאלה אם הוא יקסום גם למי שאינם חובבים, למי שכמו דוד תדהר מגיעים מחוץ לעולם זה. קשה לי לשפוט, אבל אני סבור שכן כי בבסיסו זהו ספר מתח טוב הכתוב בהומור שידבר גם אל מי שלא מכירים את הנפשות הפועלות.
מאז צאתו לאור של ''רצח בדיוני'' נשמעו קולות מסוימים בקהילת החובבים שטענו שיניב ותדהר הרחיקו לכת בלעג שלהם לאחדות מהדמויות. התיאור של חלק מהדמויות בספר אכן עלול להיראות כאכזרי, הפרודיה בוטה ופוגענית, אך כשאני קראתי את הספר ההתרשמות שלי הייתה שגם מאחורי אכזריות זו עומדת חיבה עמוקה, או לפחות הערכה, לאותם יצורים מוזרים הקרויים ''חובבים'', ואלה ממתנות את הפגיעה. אבל כל קורא יצטרך להחליט בעצמו.
כיצירת ספרות הספר סובל מחיסרון עיקרי אחד. הוא כתוב בשני קולות (של דוד תדהר ושל דורית גדנסקי, ע' אחראית מתנדבים של הכנס) שלעתים קשה להבחין ביניהם. הבלש שבע הניסיון והבחורה הצעירה נשמעים לעתים דומים מדי, עד כדי כך שמצאתי את עצמי בנקודה אחת תוהה מי המדבר. חיסרון אחר נעוץ בכך שחלק מהדמויות, בעיקר הבלש דוד תדהר ואויבו משכבר הימים המפקח רמז, עלולות להיראות כקלישאות מוכרות. אבל גם כאן איפיון זה נראה לי יותר ככלי קומי מאשר כפגם. לטעמי, אלה אינם פגמים רציניים ובסיכומו של דבר זה פשוט כיף של ספר.
רצח בדיוני
מאת ניר יניב ולביא תדהר
הוצאת אודיסאה, 2009
256 עמודים
אתר הספר - כולל פרקים ראשונים
ביקורת של יעל פורמן מאתר ''בלי פאניקה''
ביקורת של מיכאל גרוסברג מאתר ''בלי פאניקה''
|
 |
|
