עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
המאה ה-20: המאה של המדע הבדיוני
מאמרים / גרגורי בנפורד
יום חמישי, 10/10/2002, שעה 0:00
מספר הרהורים, לקראת סיום המאה העשרים, על התפקיד שמילא בה המד''ב
|
|
הופיע בגליון מספר 16 של המימד העשירי, ספטמבר 2002
תרגם: אהרון האופטמן
המאמר ראה אור לראשונה בשנת 1999
בכותרת המאמר יש טענה שקוראי כתב-עת זה עשויים להסכים לה.
ב-1997 פרסם דיוויד הרטוול כרך עב-כרס תחת אותה כותרת, ובו טען שבמאת השנים הבלתי רגילות הללו ''המד''ב לא שאף להשתלט על הספרות, אלא על המציאות''.
יתר על כן, לדעתו ''אפשר להוכיח שהמד''ב האמריקאי והשוק האמריקאי מניעים את עולם המד''ב... המד''ב האריך ימים יותר מכל יתר תרבויות-הנגד וכל שאר התנועות הספרותיות ה'חריגות'...''
הרטוול רואה את הז'אנר כ''חתירה לאמיתות על מצב האדם במאה הנוכחית, המאה שכה עוצבה וגובשה על ידי המדע והטכנולוגיה''.
הלוואי שאנשים רבים יותר יאמינו כי אלה אכן פני הדברים.
חלק ניכר מהתרבות שלנו עדיין אינו מתייחס כך למד''ב, לדעתי בעיקר כיוון שלכולנו יש רפלקס מותנה: לקבל את ההווה כנתון, פשוט, לא משהו יוצא מגדר הרגיל. אבל המציאות של היום היתה נראית כפלא פלאים בעיני כל אדם בשנת 1899, וזאת בעיקר בשל השינויים שחולל המדע. כשאנו נאחזים, בלי משים, ב''עכשיו'' הנע שלנו, איננו תופסים כיצד ה''עכשיו'' נוצר מ''אז''. איננו רואים את חיינו כמתרחשים בעתיד הפנטסטי של סבי-סבינו.
אפילו בתור ילד, כשהתחלתי לקרוא את היינליין, את קלארק, ואת שאר רבי-האמנים המודרניים, לקח לי זמן עד שתפסתי כי רוב האנשים סברו ש''רעיון מד''בי'' הוא משהו לא מציאותי, אפילו אבסורדי.
בספרות הארתודוקסית זוהי הנחה רווחת; עולם ההווה, אף שבמהרה יידון להפוך לנוסטלגיה, נהנה מפריבילגיה אוטומטית שאינה מגיעה לו. בכך דוחה המסורת ההומניסטית את תרבות המדע – שהיא למעשה גם תרבות המד''ב.
בארה''ב צמח הז'אנר בין דפי מגזינים זולים ומרושלים, שהיו מתחת לכבודם של המלומדים המודרניסטיים. הדעה הקדומה הזו נשארה שרירה וקיימת גם כיום, והיא מבודדת את הז'אנר ממעיינות תשומת-הלב של הזרם המרכזי בספרות. סופרי מתח נחשבים (כמו ג'ון לה-קארה או פ.ד. ג'יימס) זוכים לאזכור מכובד; יצירות המד''ב הטובות ביותר זוכות להערות שוליות.
כדי להבין מהו הסיפור האמיתי של הז'אנר, כדאי לבחון כיצד יוצרים המדענים את תרבותם הם באמצעות המד''ב. היתה לי מעורבות ארוכה ונפתלת עם המדע המודרני וגם עם המד''ב; עם ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין המרכיבים הנאצלים והדמיוניים במדע העובדתי והבדיוני לבין האופן הגס והמעשי בו העולם עושה בהם שימוש.
להערכתי, מחצית מהמדענים שאני מכיר היו חובבי מד''ב ''כבדים'', אפילו אם היום אינם קוראים הרבה סיפורת כלל. אנשים ידועים רבים שהכרתי – אדוארד טלר, פרימן דייסון, ליאו סילארד, סטיבן הוקינג, מרווין מינסקי, מרטין ריס – הרבו לקרוא מד''ב, חלקם אפילו כתבו מד''ב. המדע חש בזיאנר על גבו, נושף בעורפו במירוץ אל העתיד.
חשבו על הציטטות הבאות, שהתפרסמו לאורך המאה ה-20:
''תפקידו של העתיד להיות מסוכן; ואחת הסגולות של המדע היא שהוא מצייד את העתיד למילוי חובותיו.''
-- אלפרד נורת ווייטהד, 1911
''לכשנשלל מאיתנו קסם המיתולוגיה, אנחנו חייבים למצוא אותו במדע -- מכאן נובע המד''ב.''
-- אדוארד האריסון, 1980
''המדע הוא הטריטוריה שלי, אך המד''ב הוא נוף חלומותי.''
-- פרימן דייסון, 1997
כל אלה מעידים על תרבות חושבת שמשמיעה את קולה ברמה. הרטוול צדק: המד''ב מדבר בשם המדע יותר מכל סיפורת אחרת (ולפעמים באופן מרשים יותר מכתיבה עיונית). מטרתו היא לכבוש את העולם הממשי, כי המדענים נעשים מודעים לכך שזה בדיוק מה שעושה התרבות שלהם.
היה קל לשגות, כמובן, לרוב עקב הססנות ולא רהב (''...למחשבי העתיד יהיו רק כאלף שפופרות-ריק ומשקלם יהיה חצי טונה בלבד'' – העיתון 'מכניקה פופולרית', מרץ 1949). ככל שהואץ קצב השינויים במהלך שתי המאות האחרונות, ביטאה הספרות חרדות וציפיות. ברומן המכונן של מרי שלי, פרנקנשטיין היה שמו של המדען, אך הרוב מזהים שם זה דוקא עם המפלצת – וזה חושף משהו.
רמז: לעתים מזומנות מציג המד''ב את דמות המדען כגיבור, בעוד שסיפורת קונבנציונלית (ורוב התוצרת של הוליווד) פוחדת ממנה. אך לפני מאה שנים היה זה הולם יותר לתאר מדענים בצורה הרואית. מדוע?
היתה זו מאה שהונעה בעיקר על ידי הפיסיקה.
המאה ה-19 נשלטה על ידי המטאפורות וההשלכות הטכנולוגיות של שני מדעים שימושיים אחרים: כימיה ומכאניקה. החל משנת 1899 בערך, התורה האלקטרומגנטית והניסויים בתחום זה העניקו לנו את הטלפון, הרדיו, הטלויזיה, המחשבים. המכניקה הפכה את מנוע הבעירה הפנימית למעשי, וכך באו לעולם המכונית והמטוס, שהובילו בתהליך בלתי נמנע לטילים ולחלל החיצון. השידוך הרה-האסון של הטיל עם עוד מוצר מונומנטלי של הפיסיקה, הפצצה הגרעינית, הובילו אל קץ הלוחמה האסטרטגית בקנה-מידה גדול – שינוי עמוק ביותר בעידן המודרני.
אישית, מעולם לא הצלחתי ליישב רגשית את המתחים בין ההשפעה האדירה של הפיסיקה לבין החסדים המופשטים שלה. הם מייצגים שני אופנים שונים למדי של חשיבה. גדלתי בין עיי החורבות של גרמניה ויפן, עם אבא שלחם במלחמת העולם השניה ואחר כך בילה שנים ארוכות בשטחי האויב הכבושים. קיבלתי כנתון את העובדה שהפיסיקה שמה קץ ללוחמה האסטרטגית, לא על ידי רימום האנושות לרמות הכרה גבוהות יותר, אלא פשוט על ידי הפחדתה עד מוות. חצי המאה שחלפה מאז לא שינתה את דעתי.
בזמנו לא תפשתי עד כמה ההבנה הזאת נבעה מרעיונות שפותחו במד''ב. שכן, הלקח המרכזי של המד''ב כאמצעי ביטוי הוא שהנתיב בינו לבין המדע הוא דו-כיווני.
בתקופה של וולס, 1890- 1910, עסקה הפיסיקה בחקר נפלאות האלקטרומגנטיות ובהמצאת תורת היחסות ומכניקת הקוואנטים המוקדמת. המד''ב עסק אז בעיקר במסעות בנופים ההולכים ומתפשטים עד אין קץ. המד''ב פיגר אחרי המדע במידה ניכרת, על אף שהמסעות שלו, שנעדרו בסיס מדעי של ממש (מסע בזמן, מימדים אחרים), היו יצירתיים ללא ספק.
אבל המד''ב קידם רעיונות הרבה לפני שהתרבות הכללית התייצבה מולם. לאורך כל המאה העשרים נמנעה הספרות המקובלת בהתמדה מלבחון את המחר החלופי, השונה, ונסוגה אל העמדה הריאליסטית של סיפורת שמרחב הטיפול שלה הולך ומצטמצם. הרומן המקובל, המבוסס על דמויות, דרש לכבוש את פיסגת הסיפורת האורתודוקסית – בויכוח הקלאסי בין הנרי ג'יימס לה. ג'. וולס. ג'יימס ניצח בויכוח, בסלקו את וולס מרום המצודה של הספרות ''הגבוהה'' אל הפופולריות שג'יימס עצמו לא נהנה ממנה בזמנו. בעשותו כן, ויתר ג'יימס על יותר מאשר הכנסות ממכירות ספריו – הוא הותיר את העתיד עצמו בידי ז'אנר שמאוחר יותר יקבע, יותר ויותר, את תנאי הדיון החברתי.
המד''ב, כמובן, אינו מכונת ניבוי פשוטה. אך כשרובה הציד המד''בי יורה אל העתיד, מן הסתם הוא יפגע בכמה מטרות. ה. ג'. וולס, השייקספיר של הז'אנר, ירה יותר פגזים ספקולטיביים מכל אחד אחר, והוא אכן תרם להופעת הטנק, בספרו 'ספינות הברזל היבשתיות' ב-1903. צ'רצ'יל זכר את הסיפור בעת מלחמת העולם הראשונה ויזם את המחקר שהוביל לשימוש בטנקים בשדה הקרב.
כאשר יסד הוגו גרנסבק את כתב העת 'סיפורים מדהימים' ב-1926, היו ההתפתחויות במכניקת הקואנטים בשיאן, בעיקר בגרמניה. עיתוני המד''ב הזולים עסקו אז בעיקר בנפלאות שנבעו מתוך הפיסיקה של תקופת וולס – אלקטרומגנטיות וחקירה מקיפה יותר של פלנטות רחוקות.
בימי מלחמת העולם השניה היינו עדים ל''תור הזהב'' של ג'ון קמפבל, עורך 'Astounding', ובאותו זמן ראינו את ההתפרצות הכבירה של הפיסיקה אל עולם המושגים של הציבור. אז כבר נשף המד''ב בעורפה של הפיסיקה, כשהוא רץ רק מעט מאחורי השלכותיהן של התגליות. מאז יש קשר הדוק בין השניים.
במהלך הקריירה שלי למדתי שספקולציות מובילות למחקר רציני.
הגירסה הרגילה של השיטה המדעית אומרת איך חריגות בנתונים מניעות את אנשי התאוריה לחקור מודלים חדשים, הנבדקים על ידי נסיינים חרוצים, וכך הלאה. המציאות פרועה יותר. היא גם משעשעת יותר.
איש לא הרשים אותי בעוצמתן של ספקולציות יותר מאשר פרימן דייסון. בלי לדעת מי הוא, מצאתי בו נשמה תאומה בהפסקות הקפה במחלקה לפיסיקה, כאשר הייתי עדיין סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת קליפורניה בסן-דיאגו, באמצע שנות ה-60. התרשמתי במיוחד מהחוצפה שהיתה לו, לערוך סמינרים מחלקתיים על רעיונותיו המשונים: חקר החלל תוך שימוש בכלי נשק גרעיניים כאמצעי דחף נפיצים, או השערות בדבר צורות חיים שונות ביקום. בדיוק אז הוא פרסם גם מאמר קצר על מה שנודע אחר כך בשם ''כדורי דייסון'' – ציויליזציות אדירות השוכנות על מעטפת כדורית סביב השמש שלהן, כשהן סופגות את כל קרינת השמש הזמינה ופולטות איפרה-אדום. מסקנתו היתה שכדי לאתר ציביליזציות ביקום כדאי לחקור מקורות פליטה של קרינה אינפרה-אדומה.
בגיל שמונה כתב דייסון רומן מד''ב בשם 'ההתנגשות הארולונארית של סר פיליפ רוברטס', על מדענים המכוונים את מסלוליהם של אסטרואידים. הוא לא חשש לפרסם רעיונות ספקולטיביים ופרועים בכתבי עת מכובדים לפיסיקה. כששאלתי אותו על זה הוא השיב בחיוך, ''תתפלא לדעת שאני לא הראשון''.
אכן, הוא הלך בדרכה של שורת הוגי-עתיד בריטיים, החל מג'. ד. ברנל ('העולם, הבשר והשטן'), דרך אולף סטייפלדון ועד ארתור סי קלארק. בספרו 'אינסוף בכל כיוון' ציין דייסון: ''המד''ב הוא, ככלות הכל, לא יותר מאשר חקירת העתיד תוך שימוש בכלי המדע''.
זו היתה השקפה רווחת למדי באותם ימים. בשנת 1963, שנת הלימודים הראשונה שלי במכללה, פגשתי את ליאו סילארד בסמינר מחלקתי, בו הציג בלהיטות את רעיונותיו הרבים מספור. סילארד הפציר בזמנו באיינשטיין לכתוב את המכתב המפורסם לנשיא רוזבלט, כדי לשכנעו שפצצת אטום היא אפשרית ושצריך לתמוך ב''פרויקט מנהטן''. היה לו כשרון עיתוי נדיר. הוא הבין את הפוטנציאל של הפיסיקה הגרעינית בשלב מוקדם, ואף דחק בעמיתיו הפיסיקאים באמצע שנות ה-30 לשמור את מחקריהם בסוד. והוא קרא מד''ב. הוא אפילו כתב מד''ב.
קראתי את ספר המד''ב הסטירי של סילארד, 'קול הדולפינים', בשנת 1961, וגם כמה סיפורים קצרים שכתב. ממנו שמעתי לראשונה על הפרשיה המפורסמת, איך באביב 1944 פורסם ב'אסטונדינג' סיפור בשם 'דדליין' של קליב קרטמיל, ובו תאור מדויק למדי של פעולתה של פצצה גרעינית. סילארד הסביר לי שהפצצה כפי שתיאר אותה קרטמיל לא היתה יכולה לפעול, אבל הסיפור ציין נכונה את נקודת המפתח – הפרדת איזוטופים בלתי-בקיעים מאורניום 235. הסיפור ההוא הפך לאגדה, ואחרי המלחמה הועלה על נס בגאווה על ידי חובבי מד''ב, כהוכחה ניצחת של כוחו הנבואי של הז'אנר. עלילת הסיפור נסבה על ברית מרושעת של מדינות בשם Axis (''הציר''), אופס – בסיפור הם נקראו Sixa, שתכננה להפיל פצצת אטום על יריביה. התכנית סוכלה ע''י בעלות-הברית, ה-Allies, שוב אופס, ה- Seilla. ה-Seilla עצמם נמנעו משימוש בנשק גרעיני מאימת ההשלכות של מעשה כזה.
קמפבל לא נלאה אף פעם מלספר כיצד במרץ 1944 זומן קרטמיל לחקירה ע''י קצין הבטחון של פרויקט מנהטן. היו לו הרבה תמיהות. איך זה ייתכן, למשל, שבסיפור הוזכר ''פרויקט נהר האדסון'', כל כך קרוב ל''מנהטן''? הקב''ט חשד בזליגת מידע סודי, והחליט לחקור את העניין ביסודיות. אנשי בטחון פשטו על משרדי המערכת של קמפבל, אבל קמפבל טען בתוקף שקרטמיל התבסס אך ורק על חומר גלוי שקרא בספריות ציבוריות. סוכן מיוחד עקב אחרי קרטמיל, וטען, על סמך חקירת הדוור שטיפל בדואר של קרטמיל, שקמפבל ניסה כביכול להזהיר את קרטמיל מהחקירה.
סופרי מד''ב נשאלים לעתים מזומנות מאין הם שואבים את רעיונותיהם. במקרה של קרטמיל, באמת היתה חשיבות לתשובה. קרטמיל סיפר לחוקרו שהוא עבד בשנות ה-20 בחברה של מוצרי ראדיום, מה שעורר בו עניין גם בחקר אורניום. הוא גם קיבל מקמפבל שני מכתבים כשנתיים לפני הטלת הפצצה על הירושימה, שבהם קמפבל הפציר בו לבחון רעיונות אלה: ''עובדה ידועה היא שהצליחו להפריד אורניום 235 מעפרות אורניום רגילות בעזרת שיטות הפרדה חדשות; כך הופקו כמויות של קילוגרמים, המספיקות בהחלט למחקר מקדים על אנרגיה אטומית...''
מכיוון שהמסה הקריטית המינימלית היא פחות מ-50 ק''ג, היה בכך משום רחרוח קרוב מאד למידע סודי ביותר. ''יתכן שתגלה שהסיפור יעבוד טוב יותר בתור אלגוריה'', הציע קמפבל, כשהוא מדריך את קרטמיל בעדינות איך להרחיק את הסיפור, העומד להיכתב, מארועי היום.
מובן שקמפבל ניסה לתמרן בקרבת סודות שהוא ניחש. היסטוריון הספרות אלברט ברגר עיין בתיקי החקירה, לאחר שפגה סודיותם, וכתב (ב''אנלוג'', 1984) שקמפבל מעולם לא אמר לקרטמיל שהצנזורה בעת המלחמה אסרה כל אזכור של אנרגיה אטומית. קמפבל דחק את הסופר שלו אל טריטוריה רבת סיכונים.
קרטמיל היה מתוח, וענה שאינו רוצה להיות קרוב אל המציאות הביתית ''עד כדי גיחוך. ויש גם סכנה ברמיזה מפורשת על אמצעים שניתן ליישמם''. עם זאת, הוא השתמש בתרגיל הנדוש של היפוך האותיות בשמות ''הציר'' ו''בעלות הברית'' – כיסוי קלוש למדי. קמפבל לא ביקש ממנו לשנות את זה; כנראה שניהם נשבו בפיתוי של מציאות שהיתה מעבר לחלומותיהם.
משרד הצנזורה נכנס לפעולה. היו שהציעו לבטל את זכויות הדיוור המיוחדות של 'אסטונדינג', מה שהיה מחסל את העיתון. בסופו של דבר הוחלט שעדיפה האסטרטגיה של אי-משיכת תשומת לב לסיפור או לעיתון. אנשי הבטחון חששו ש''אם אנשים הקשורים בצורה כלשהי בפרויקט מנהטן ייחשפו לסיפורים שכאלה, הדבר יגרום לספקולציות במידה מופרזת''.
רק ראשי הפרויקט ידעו בדיוק מה קורה. הסיפור 'דדליין' היה עלול להבהיר לעובדי יחידות ההפרדה ובתי המלאכה השונים לשם מה בדיוק צריך את כל האורניום הזה. והם היו עלולים לפטפט. מנהלי הפרויקט חששו מהדמיון, במיוחד מחלומות מוסברים היטב עם עובדות ומספרים. בעצם, הם פחדו מהמד''ב.
זה קבע את דפוס ההתייחסות. בשנת 1940 הכריז העתון 'טיים' שהמאה היא ''המאה האמריקאית''. במאמר 'מלחמות כוכבים: נשק-העל והדמיון האמריקאי' טען ה. ב. פרנקלין שהמד''ב, ובעיקר זה של החוברות הזולות, השפיע מאד על מדיניות החוץ של ארה''ב. בשנות ה-30 קרא הנשיא לעתיד הארי טרומן במגזינים צעקניים עתירי סיפורי מד''ב על נשקי-על שעושים קציצות מכוחות הרשע ומבטיחים הגנה מפני עתיד חסר-ודאות.
טרומן לא היה היחיד. שורשי התרבות הפופולרית חדרו עמוק. במעבדות ליברמור שמעתי שוב ושוב פיסיקאים שציטטו סיפורי מד''ב בתור אסמכתא בעד או נגד הישימות של המצאה היפותטית כלשהיא, במיוחד כלי נשק.
יום אחד, כשעבדנו על בעיה מסוימת, ביקש אדוארד טלר הפסקה והסב את תשומת לבי לפיסקה מעניינת בספרון ישן:
''חיפשנו דרך להשתמש באורניום 235 בפיצוץ מבוקר. היה לנו חזון של פצצה בת טונה שתשווה בעוצמתה ללהק של מפציצים, פיצוץ יחיד שימחק מרכז תעשייתי שלם. אילו יכולנו אז ליצור דלק רקטי מעשי, כזה שיישא ראש נפץ במהירות של אלף מייל לשעה או יותר, היינו מגיעים למצב שבו איש לא היה יכול להגיד ''דוד'' לדוד סם. שיחקנו עם זה בכל מה שנותר משנת 1943 והמשכנו ב-1944. המלחמה באירופה והצרות באסיה נסחבו. אחרי שאיטליה התקפלה...''
הסיפור היה של רוברט א. היינליין, תחת השם הבדוי ''אנסון מקדונלד''. שם הסיפור: 'פתרון בלתי משביע-רצון' ('אסטונדינג', מאי 1941).
טלר ציין שהסיפור אפילו תיאר את ארועי המלחמה העיקריים בסדר הנכון. ''התפעלתי מזה'', אמר טלר, כשסיפר כיצד הפיסיקאים של פרויקט מנהטן נהגו לשוחח מדי פעם, על כוס קפה, על סיפורי המד''ב שקראו. היו שחשבו שהרעיונות של היינליין היו מדוייקים להחריד. לא בפרטים, כמובן, כי הוא לא תיאר פצצה אלא שימוש באבק רדיואקטיבי בתור הנשק הסופי.
במובן מסוים הוא צדק. הנשורת הגרעינית יכולה לקטול הרבה יותר מהפיצוץ עצמו. למרבה המזל, בהירושימה ובנגסאקי היו פיצוצי אויר, שגרפו מעלה רק מעט אדמה וכך גרמו לנשורת מעטה מאד. במקרה של פצצת מימן, בדרך כלל הנשורת קטלנית בהרבה.
לדברי טלר, דוקא בתאור המצב האסטרטגי אצל היינליין מצאו הפיסיקאים אזהרה מפוכחת. נשקי יום הדין מובילים למצב של ''תיקו אסטרטגי'' ללא דרך חזרה – פתרון בלתי משביע-רצון. הפיסיקאים היו מוטרדים מאד בסוגיה כיצד למנוע זאת, ובכלל בכל הקשור לאחזקת נשק גרעיני בידי מדינות חסרות מעצורים. בשום מקום אחר בספרות לא התמודדו עם דילמה נוסח-פאוסט שכזו באופן כה ישיר ומעשי.
לדברי טלר, כאשר הופיע באותו מגזין, כעבור שלוש שנים, הסיפור 'דדליין' של קרטמיל, הוא עורר תדהמה בין הפיסיקאים בלוס אלאמוס. הסיפור תיאר בפירוט רב את הפרדת האיזוטופ ואת הפצצה עצמה, והציג כציר עלילתו את נקודת המפתח שהעסיקה את הפיסיקאים: האם בעלות הברית צריכות לעשות בה שימוש? בעיני הפיסיקאים שהתקבצו מארצות רבות בהרים הנידחים של ניו מקסיקו, מנותקים ממקורות הלימוד ההומניסטיים המוכרים להם, היה זה ודאי מרשים למדי שקרטמיל תיאר מאמץ משותף של בעלי ברית, אחריות שיתופית שהוטלה על אומות רבות.
הויכוחים על הסיפור 'דדליין' היו רבי משמעות. פרטי העלילה היו בלתי רגילים, ויותר מכך העמדות שהציג. האם הסיפור המעורפל למדי רמז על מה שהציבור האמריקאי אכן חשב בנוגע לנשק-על שכזה, או היה חושב אילו רק ידע?
שיחות מושכות תשומת לב. טלר זוכר קצין בטחון שגילה התעניינות נמרצת, רשם רשימות, דיבר מעט. במבט לאחור, קל לראות מה היה יכול להסיק מודיעין מלחמתי טוב מאותן שיחות של פיסיקאים. מיהו בכלל הטיפוס הזה, קרטמיל? מאיפה השיג את הפרטים? מי הדליף לו על הבעיה של הפרדת איזוטופים? וכך זכה מר קמפבל, כאמור, לביקורם של אנשי הבטחון.
הנה כי כן, חשבתי, האגדה המהדהדת של ימי המד''ב הקשה המוקדמים נולדה מתוך אותה ''קהילת חובבים'' שקטה ורחוקה בקרב המדענים עצמם. עבורי השלימה האגדה ההיא, מאושיות הז'אנר, את החשיבה הנפתלת שלי על הזיקה בין המדע בו אני עוסק לבין הבדיון שאני מפעיל כדי להרהר על ההשלכות הגדולות. לארועים שנצבעים בסיפורי מעשיות יש איכות משונה – הם נשזרים בלולאות עקלקלות כדי להביא לנו מסר סבוך ועדין יותר מכפי שאנו מתארים לעצמנו לפעמים.
ובכל זאת, שיא ההשפעה של המד''ב לא היה דוקא בתקופה ההיא. עבור התרבות הרחבה יותר, אחרי שנות החמישים היה המד''ב החזותי חשוב לפחות כמו המודפס.
כיום המד''ב שולט במדיה החזותית ומנפק שוברי קופות סדרתיים. הפנטסיה, בעלת הברית של המד''ב בשוק, שולטת דוקא בין רבי המכר המודפסים, שקשה היה למצוא בהם יצירות מד''ב בשנות התשעים. אך הפנטסיה לא הובילה אף פעם לרווחי ענק בהוליווד, על אף היותה כר פורה לניצול ההתקדמות הרבה באפקטים מיוחדים. הדבר מרמז שהמד''ב חודר לחלק שונה מאד של התרבות, ושכליו האפקטיביים ביותר הם החזונות הויזואליים שלו, כמו ב-''2001'' של קובריק, יותר מאשר הסיפורת עתירת הרעיונות. הפנטסיה כנראה קוסמת לצרכים רגשיים עמוקים, ולא תלויה כל כך באפקטים או בפעלולים (ראית אלְף אחד, ראית את כולם).
מסעות בחלל היו דימוי המפתח של הז'אנר – והם גם הצטלמו יפה (עם ביוטכנולוגיה זה יותר קשה).
עוד בשנת 1869 חזה אדאוארד אברט הייל לוויינים מאוישים בסיפורו 'ירח הלבנים'. המד''ב שיחק הרבה ברעיון זה עד שארתור סי קלארק חזה ב-1945 את ההשפעה הכבירה של לווייני התקשורת הגלובליים (בלי לרשום פטנט על המצאתו).
החלל היה בחירה אינטואיטיבית מתבקשת, המערבת טכנולוגיה עם אופקים אדירים – וגם בחירה קלה. רוב חסידי המד''ב היללו כל פגיעת-בול נבואית כאילו הסופרים השתמשו ברובי צלפים, בעוד שלמעשה הז'אנר ממטיר צרורות מקלע של ''מה יקרה אם''. היינליין חזה מיטות מים וידיים רובוטיות נשלטות מרחוק. וולס ואחרים חזו נשק גרעיני, הפצצות המוניות ומסע בחלל.
מאז ששיגר ז'ול וורן את משלחתו אל הירח בעזרת תותח, השתמש המד''ב בחלל כמטאפורה לפריצת גבולות ההעזה האנושית. וורן דייק במיקום התותח שלו בסמוך לקייפ קנוורל, מתוך הנחה שארה''ב ככל הנראה תנהיג את העולם בחדשנות טכנולוגית, ושפלורידה מתאימה לאתר השיגור משיקולים אנרגטיים, מכיוון ששם ניתן לקבל האצה צנטריפוגלית מירבית מסיבוב כדור הארץ. בחירתו בתותח במקום ברקטה נבעה כנראה משאיפה ספרותית לקשור את החלל עם אמצעים צבאיים; עוד קליעה של ראיית-נולד.
בניגוד לדעה הרווחת, כמה וכמה סופרים חזו שהעולם כולו יצפה בנחיתה הראשונה על הירח באמצעות הטלויזיה. אף כי בעלי חזון כמו היינליין טעו בתארם את השיגורים הראשונים לירח כמיזמים של הון פרטי, למעשה מיזמים כאלה אכן בנו את החומרה של עידן 'אפולו', אם כי הכסף ''הולבן'' קודם לכן דרך צינורות הממשל. היו אפילו סופרים שצפו שהיריבות בין המעצמות תהיה הכרחית להתנעת עידן החלל. רעיונות גדולים זקוקים לסיבות גדולות לממשם – זהו לקח שאל לנו לשכוח. שום דבר נשגב לא בא כלאחר יד.
המד''ב אוהב את הדרמה הגדולה – תגובת נגד לדרמת חדר-המגורים נוסח ג'יימס. שינויים בחיי היום-יום, שהם מוקד העניין לאנשים רגילים, משמשים במד''ב רק כתפאורת רקע.
יצירות המד''ב המוקדמות, האופטימיות, ראו באוטומציה דרך קלה אל קרן-השפע. אבל בשנות ה-50 הראה קורט וונגוט בסיפורו 'Player Piano' כיצד התהליך ידחוק את האנשים לשוליים – בעיה שממשיכה להטריד. רק מעטים הציעו פתרון של ממש לקושי זה, מלבד תאורי עולם של פנאי שנקלע באופן בלתי נמנע למלכודת של לחם-שעשועים – עם דמיון מטריד למאפיינים רבים של ההווה שלנו, עם ההגזמות שלנו בספורט ובידור החודרים יותר ויותר לפוליטיקה ואפילו למדע.
רודיארד קיפלינג חזה תחבורה אווירית טרנס-אטלנטית מהירה בסיפורו 'עם דואר הלילה'. אפילו קרני המוות של תקופת החוברות הזולות מצאו את אימותן בדמות קרני הלייזר, אם כי בחיינו הממשיים הלייזרים משמשים לקריאת תקליטורים ולהעברת מידע, לא להרג. אבל בתחום המחשבים הז'אנר פישל קשות. עד שנות ה-60 דבקו המחברים בדימוי של מכונה מונוליטית אחת גדולה, שמתמטיקאים חרוצים סוגדים לה, ופיספסו את מהפיכת המחשב האישי. גרוע מזה – החל משנות ה-30 הם הניחו שהרובוטים יעמתו אותנו עם החידות העמוקות ביותר של הזהות האנושית. רובוטי המד''ב היו דמויי-אנוש עם אינטליגנציה מתקדמת. רק מעטים דמיינו רובוטים כפועלי חרושת שגרתיים, מכורים לחזרה מתמדת על פעולות מצומצמות, מוברגים למקומם. פרוש הדבר שסוגיות של בינה מלאכותית בוטאו תוך שימוש באנשי מתכת שהיום אנו יודעים עד כמה הם בלתי מתקבלים על הדעת, תוך החמצת רבות מהבעיות הקונספטואליות העמוקות שמולן ניצב התחום כיום. בינה מלאכותית לא צריכה להראות כמונו, כי היא באמת תהיה משהו שונה מאד.
השאלה איך טכנולוגיה נראית נעשתה חשובה מתמיד הודות לקולנוע ולטלויזיה. יש השפעה משמעותית לעולם הדימויים הקולנועי; כאשר רונלד רייגן עשה נפשות להגנה מפני טילים (במידה חלקית בהשפעת יעוץ של סופרי מד''ב כמו ג'רי פורנל), הדביקה לכך התקשורת את הכינוי ''מלחמות כוכבים'' – אף כי רייגן לא אמר מעולם שההגנה תהיה מבוססת-חלל. אם הפוליטיקה היא ביסודה דיון על לאן אנחנו הולכים, מהו אם כן המדיום הספרותי הטבעי ביותר שלה?
על אף דחפינו האפלים לשלוט על נוף הצללים של העתיד, להכיר את המחר, הדבר יהיה קשה אפילו עוד יותר בעולמות המדע-בדיוניים שעוד יבואו. המדענים נהגו להקדיש למד''ב יותר תשומת לב מאחרים (אני מתכוון לז'אנר החושב, לא לחיקוי ההוליוודי הנחות). אני בספק אם זה כך גם היום, למרות שזהו עדיין ללא ספק הז'אנר המבטא באופן מיטבי את העוצמה הייחודית של ראיית העולם של המדענים. כפי שהראתה לנו הכבשה דולי, תקשורת ההמונים כמו אנשי המדע לא למדו מאומה מעבודת התשתית של המד''ב בנושא השיבוט. אפשר לצפות לעיוורון דומה גם בעתיד.
עם זאת, בטוחני שסופרי העידן המכונן של המד''ב, ואולי אף אלה של היום, ישמחו לשמוע כי הם היו בעלי השפעה כה רבה לאורך המאה רבת-התהפוכות הזאת. מנקודת מבט של עוד כמה עשרות שנים בעתיד, לכשתתברר ותתמקד תמונת ההיסטוריה, תבין אולי תרבות הזרם המרכזי שזו היתה אכן המאה האמריקאית המדע-בדיונית.
מישהו באמת הקשיב שם בחוץ. הסופרים שלנו הם משוררי המדע, כפי שציין פעם פול אנדרסון. יתכן שהם גם המחוקקים הלא-מוכרים של המחר.
במאה התשע עשרה, חשב שלי (בעלה של מרי) שהתפקיד הזה יאה למשוררים.
המימד העשירי
|
 |
|
