 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
שקרן! שקרן!
ספרים / אמציה גינת
יום שני, 16/08/2004, שעה 10:00
'באודולינו', ספרו האחרון (לעת עתה) של אומברטו אקו – האמת, השקר, והיופי שביניהם
|
|
לקראת סוף הספר 'באודולינו', ניקֶטאס כוניאטס, היסטוריון ביזנטי, מבקש עצה מרעהו החכם, פאפנוציוס. ניקטאס כותב את תאור נפילת קונסטנטינופול בידי הצלבנים, בשנת 1204, ולאחר ששמע במשך כמה ימים את סיפורו של באודולינו, הוא מתלבט היכן לשבצו בתוך ההיסטוריה. פאפנוציוס ממליץ לו להתעלם מסיפורו של באודולינו, ואף לשנות מעט פרטים בסיפור. וכך מסתיים הספר:
''מחק מסיפורך גם את הגנואזים, אחרת תצטרך לספר איך הם זייפו שרידים מקודשים (Relics), ואז הקוראים יאבדו את אמונם בכל הדברים המקודשים. הנזק בשינוי כמה ארועים הוא מועט. כְּתוֹב שנעזרת בוונציאנים, לא בגנואזים. כן, אני יודע כי לא זאת האמת, אלא שכאשר מספרים מאורעות גדולים, לעתים יש לשנות מעט את האמיתות הקטנות, כדי שהאמת הגדולה יותר תבלוט...''
“היה זה סיפור יפה. חבל שאף אחד לעולם לא ישמע אותו.''
''ודאי אינך מאמין שאתה מחבר הסיפורים היחיד בעולם. במוקדם או במאוחר מישהו – שקרן גדול אף מבאודולינו – יספר את הסיפור.''
באודולינו, בנם היחיד של האיכר גאליאדו ואשתו, נולד באיזור הביצות שלמרגלות האלפים האיטלקיים. הילד ניחן בכשרון יוצא דופן לשפות, בדמיון מפותח וביכולת בלתי נלאית להמציא סיפורים שמתקבלים על ידי שומעיהם. הכומר המקומי מלמדו לקרוא, והוא כנראה הילד היחיד בסביבה המסוגל לכך. כאשר אביר גרמני מאבד את דרכו בערפל באמצע היער, באודולינו יודע לא רק להרגיעו בגרמנית, אלא גם להמציא עבורו במקום עלילה על אודות הקדוש באודולינו, הפטרון המקומי שעל שמו הוא נקרא, שנגלה אליו והבטיח לו כי הוא יצליח בקרב על העיר אותה הוא מנסה לכבוש. האביר, המתגלה לנו לאחר מכן כפרידריך ברברוסה, הקיסר מטיל האימה, מאמץ את באודולינו הנער ושולח אותו ללימודים בפריס. באודולינו הופך להיות בן מאומץ, יועץ, שליח ואיש סתרים לפטרונו הקיסר, וממשיך לרקום סיפורי בדיה שכולם מאמינים בהם – או לפחות רוצים להאמין.
האם באודולינו הוא שקרן-טווה-מעשיות מוצלח בזכות עצמו, או שמא יכולתו לזהות את רצונם העז של האנשים להאמין בסיפור היא הגורם להצלחתו? לפחות במקרה אחד שיוזכר עוד מעט, בסיפורה של הפרה של אביו גאליאדו, נראה כי רצון השומעים להאמין אינו פחות מרצונו של המספר לעורר אמון.
בהמשך העלילה מוצב באודולינו ברקעם של מאורעות היסטוריים רבים, אמיתיים ומיתיים כאחד, החל באחריות לנוסח הסופי של ספר ההיסטוריה של הבישוף אוטו פראייסיג וכלה במסעו האחרון של ברברוסה לכיוון ירושלים. הספר והמסע אכן התקיימו במציאות. תפקידו של באודולינו, לעומת זאת...
באודולינו, ממשיך לטוות בדיות ולהאמין בהן בעצמו, עד שהשקרים והבדיות הופכים למציאות, ולאו דוקא למציאות חלופית.
ליבתו של הספר היא התעתוע. השאלה מה אמת ומה בדיה. חוט השדרה שלו הוא הנאראטיב המשתנה תכופות. כשם שבאודולינו מערב את דמיונו במציאות, כך עושה אקו, ובכשרון שאין שני לו בו. כבר בתחילת הספר מתוודע הקורא לדמות ממנה יבקש באודולינו להאזין לסיפורו – מאסטר ניקטאס, ההיסטוריון הביזנטי. מי שיטרח לבדוק יגלה כי ניקטאס כוניאטס אכן היה ופעל בדיוק באותה התקופה, ותולדות חייו משתלבות היטב בתפקיד שמייעד לו אקו. כך גם דמויות ראשיות ומשניות אחרות, המוזכרות, חלקן כבדרך אגב, לאורך כל הספר.
אקו הוא אמן שתילת פרטים משלו בתוך אוקיינוס ההיסטוריה העשירה של ימי הביניים, וכך הוא מפליא לשזור את גיבור הסיפור, באודולינו, באחורי הקלעים של סיפורים אמיתיים. אם הסיפור על המלך האגדי פרסטר ג'ון היה אגדה נפוצה בימי הביניים, ואם המחקר ההיסטורי יודע לספר לנו כי האזכור הראשון לכך הוא אצל הבישוף ההיסטוריון אוטו מפראייסיג, הרי שאקו משתמש בכך, אלא שהוא גם הופך את הבישוף אוטו לחונכו של הנער באודולינו, ואת זה האחרון למחברם של אותם מכתבים שנפוצו באירופה כמכתביו של פרסטר ג'ון. אקו מהתל ומתעתע בקורא בכשרון כה רב, עד שגם מי שבקי בהיסטוריה של ימי הביניים ימצא עצמו נבוך ותוהה האם נכון הסיפור, או שמא.
הנה הדוגמה המובטחת, סיפורה של הפרה:
במסגרת מלחמות ערי איטליה העצמאיות נגד פרידריך ברברוסה, החליטו ערי הברית הלומבארדית להקים עיר חדשה, שכל מטרתה להוות פרובוקציה נגד הקיסר פרידריך ולגרום לו להטיל עליה מצור, שכן היא הוקמה נגד רצונו (הקמת עיר חדשה, היתה בלתי חוקית אם לא נעשתה במצוותו של הקיסר). באודולינו, יליד האזור, מגיע לבקר שם במקרה, וזוכה לחזות במו עיניו בארוע ''שאדם יכול לראות במו עיניו פעם אחת במהלך חייו, וגם זה, רק אם הוא בר מזל במיוחד.'' במסגרת חיפוש מנגנון פוליטי שידחה את הריסתה של העיר, שהוקמה על ידי אנשי המקום והוריו ביניהם, מציע באודולינו לתושביה לקרוא אותה על שמו של האפיפיור אלכסנדר ה-III, יריבו הפוליטי המושבע של ברברוסה. כך זוכה העיר לשמה – אלסנדריה. לאחר מכן, כמחווה של פיוס עם ברברוסה, ישונה שמה באופן זמני לקיסריה.
האפיפיור אלכסנדר ה-III לא היה סתם יריב פוליטי של ברברוסה. היריבות היתה כה עזה, עד שהקיסר מינה, במקביל לו וכצעד מתריס, אפיפיור אחר – אנטי-אפיפיור. על כן ברורה הפרובוקציה שבקריאת עיר על שם אלכסנדר ה-III.
חפשו באנציקלופדיות. אלסנדריה קיימת. היא הוקמה בדיוק באותה שנה ובאותו מקום המצוינים בספר, וכל שאר הפרטים נכונים, פרט לכך שרק במוחו של אקו באודולינו הוא ממציא שמה ומתכנן המהלך הסבוך שבסופו תקבל העיר לגיטימציה בדיעבד מהקיסר.
האם זכרתי לכתוב כי הקדוש באודולינו – שעל שמו נקרא גיבור הספר – הוא הקדוש הפטרון של העיר אלסנדריה?
המשך: ברברוסה מטיל מצור על אלסנדריה, אך העיר מחזיקה מעמד. במשך שישה חודשים, הכוחות שבחוץ, כמו גם התושבים הנצורים, סובלים רעב וצרות נוספות. יש לזכור כי בימי הביניים רעיונות כגון אספקה וחיל אפסנאות לא היו מפותחים כמו במאות שלאחר מכן (ראו מוריס דה-סאקס, עיונים באמנות המלחמה, המאה ה-18), והצבא הצר על עיר ניזון ממה שהצליח ללקט לעצמו בשטחים סביבה.
באודולינו, בנו של האיכר גאליאדו, נמצא בחוץ עם הכוחות הצרים, כבנו המאומץ ויועצו של ברברוסה. הוא מצליח למצוא דרך להסתנן אל העיר ולראות את הוריו הדרים בה. הנצורים מורעבים, הצרים – כוחם תש, ובאודולינו רוקח מזימה לסיים את המצור מהר ככל האפשר.
וכך מופיע האיכר גאליאדו אאוליארי, אביו של באודולינו, בפני זקני העיר החדשה ומציע להם תוכנית שהציע לו בנו. פרתו היחידה, שלא נשחטה כי היתה אהובה עליו ושימשה אותו ואת אשתו כחיית מחמד, מואבסת בחיטה ובשעורה משאריות המזון החבויות בעיר, וגאליאדו יוצא עמה בהחבא לרעותהּ באחו מחוץ לחומות העיר. לא עובר זמן רב והאיכר ופרתו נתפסים על ידי החיילים הצרים על העיר, השמחים לשלל הבלתי צפוי וטובחים את הפרה. כשבטנה של הפרה נפתחת על ידי המון החיילים המורעבים, מתגלים בתוכה גרגרי התבואה שטרם עוכלו, המעידים על כי לתושבים הנצורים יש מספיק מזון אפילו כדי להאביס בהמות בחיטה! והרי הצבא הצר בחוץ, חייליו מזי רעב!
גילוי זה מביא לכך שברברוסה ואנשיו מחליטים להגיע להסכם על הסרת המצור. באודולינו, שהיה קרוע בין נאמנותו לאביו המאמץ לבין נאמנותו לאביו ולאנשי עירו, הצליח באמצעות הרעיון הזה להביא לחתימת הסכם שלום. לא ברור האם ברברוסה ''נופל בפח'' כאנשיו או מודע לתרגיל, אך הוא משתמש בתקרית כדי לסיים את המצור בלי להודות בתבוסה.
הסיפור נראה מופרע ומופרך למדי, עד שחופרים ומגלים שהאגדה על גאליאדו ופרתו (La leggenda di Gagliaudo) היא מיתוס קיים בתולדות העיר אלסנדריה, ומופיע ברשומות ההיסטוריות. האם אקו מתעתע בקורא שוב?
ללא ספק.
זכרו בינתיים את עירו של באודולינו, אלסנדריה. עוד נשוב אליה בהמשך.
כפי שאמרנו, חוט השדרה של הספר הוא הנרטיב. האמת היא דבר יחסי, נזיל ומשתנה. הבדיות של אקו משתלבות בבדיות של באודולינו, וההבחנה בין אמת לשקר לא הופכת לבלתי אפשרית, אלא ללא רלוונטית. הגדרת ה''אמת'' הופכת להיות חמקמקה כמקורה של אגדה עתיקה. אך למי אכפת?
הרעיון העובר כחוט השני בעלילת הספר הוא היותה של ''האמת ההיסטורית'' לא רלוונטית לסיפור. מה שרלוונטי הוא מה שאנשים מקבלים כסיפור. כדבריו של אותו איש דת העוסק בזיוף מזכרות קדושה, קדושת החפץ נובעת לא מהיותו שריד אמתי של ישו, אלא מכך שאנשים מאמינים כי כך הוא.
ואם כך הוא, אין תימה שבאודולינו וחבורתו יכולים לשאת בחפציהם שבע גולגלות שונות של יוחנן המטביל, כדי למוכרן – אחת אחת כמובן – לקהילות מאמינים שונות.
אם קדושת השריד המקודש (Relic) נובעת לא מהיותו שריד אמתי של ישו, אלא מכך שאנשים מאמינים כי כך הוא, הרי שאמינותו של סיפור אינה נובעת מאיזושהי ''אמת סובייקטיבית'' , אלא מנכונותם של אנשים לקבלו כאמיתי.
אקו ממשיך בסאטירה נפלאה אודות תרבות השרידים המקודשים שנפוצה בימי הביניים באירופה ובמזרח. באודולינו וחבריו מזייפים שרידים כאלו (Relics) מעת לעת, כאשר שלוש גופות חנוטות מקבלות על עצמן את תפקיד המגים – השליחים שבאו לבשר על לידתו של ישו – וספל העץ הישן של האיכר גאליאדו הופך להיות הגביע הקדוש. לעגו של אקו כאן כה נרחב, כה עוקצני, עד שאין ספק כי בארץ אחרת או בתקופה אחרת גורלו לא היה טוב מזה של סלמן רושדי רדוף הפתוות. אקו מציג, במקום דת ''רליגיוזית'' , דת-עממית ''רליקיוזית'', ואת הסאטירה שלו הוא מכוון גבוה, עד לתקופתנו שלנו.
סיפור עממי ידוע מספר על הרשלה, שהילדים הפריעו את מנוחתו. כדי להרחיקם, צעק אליהם כי בשוק מחלקים ממתקים בחינם. הילדים רצו החוצה, והרשלה יצא מיד אחריהם, שכן לא רצה להפסיד את הממתקים הללו.
באודולינו וחבריו נלכדים ברשת סיפוריהם שלהם, ויוצאים למסע עם ברברוסה אל ממלכתו של פרסטר ג'ון. לאחר מותו של המלך (וגם כאן ידו של אקו בוחשת בעובדות ההיסטוריות ומייצרת נרטיב חדש המעמיד שוב את באודולינו מאחורי הקלעים) ממשיכה החבורה בחיפוש הממלכה, ההופכת לאט לאט מאגדה ובדיה למציאות ברורה. אותם חפצים מופלאים וחיות דמיוניות שהמציאו באודולינו ורעיו כאשר זייפו את אגרתו של פרסטר ג'ון קורמים עור וגידים, והחבורה נאלצת להלחם במפלצות ולהתודע אל השאר. כן: באודולינו ורעיו נלחמים במפלצות אמיתיות, אותן המציאו עשרות שנים לפני כן, כמהתלה.
מה תעתוע ומה מציאות? האם הבדיה הופכת למציאות כאשר מספרים אותה פעמים רבות כל כך? האם העובדה כי חבורתו של באודולינו יוצאת לחפש את הגביע הקדוש – שהיה גביעו של גאליאדו לפני שהפך לגביעו של ישו – מראה כי התעתוע הוא הוא המציאות?
''אין דבר כזה סיפורים חסרי משמעות''
ניקטאס כוניאטס לבאודולינו, מתוך הספר
יש ב'באודולינו' זה חומר עבור כמה וכמה סיפורים, ובהיותו כה עב-כרס, יש גם נפילות מסויימות. מסעם מזרחה של באודולינו ורעיו מותיר את דמויות החבורה דו-מימדיות לעומת זו של באודולינו. לעומת זאת, חלק מהדיונים הפילוסופיים, אלה שנראים לעתים כאילו הם מיותרים, ממריא לשיאים שמצדיקים את עוביו של הספר. ניתן למצוא עוד פגמים בספר, אך למה? ההנאה גדולה גם כך!
מי שיחפש דמיון לספריו הקודמים של אקו, מוטב שידלג ישירות ל'שם הורד' הזכור לטוב. גם כאן, ב'באודולינו', דיונים פילוסופים-תאולוגיים ומדעיים ארוכים, וגם כאן תעלומה בלשית כביכול המלווה את הקורא עד לפתרונה השלם בסוף הספר. אין ספק, אקו הוא במיטבו כאשר הוא נוטע את סיפורו בימי הביניים.
''האל הוא יחיד, והוא כה מושלם, עד שאינו לשום דבר שקיים, או שאיננו קיים. אינך יכול לתאר אותו באמצעות שימוש בשכלך האנושי, כאילו הוא מישהו המתכעס כאשר אתה רע, או דואג לך בשל טוב לבו. מישהו שיש לו פה, אוזניים, פנים, כנפיים, או שהוא רוח, אב או בן, אפילו לא הוא עצמו. מהייחוד שאינך יכול לומר אם הוא כך או שאינו, הוא מחבק הכל, אך לא כלום. אתה יכול לקרוא בשמו רק באמצעות תאור מה שהוא אינו, כיוון שאין משמעות לקרוא לו טוּב, יופי, חכמה, עוצמה, צדק, שכן זה יהיה כמו לקרוא לו דוב, פנתר, נחש, דרקון או גריפון, היות וכל שם בו תקרא לו לא יתארו לעולם.''
מתוך המונולוג של היפאטיה בפני באודולינו. היפאטיה היא חצי אשה חצי סאטיר החיה בשולי ממלכתו של פרסטר ג'ון
באודולינו הוא מספר אמן ושקרן בחסד. באודולינו הוא גם אומברטו אקו עצמו. שניהם נולדו באלסנדריה (באודולינו בסוף המאה ה- 12, אקו בשנת 1932), שניהם שולטים בשפות מספר, ושניהם, ללא ספק, יודעים לספר סיפור. וכפי שצוטט למעלה:
''ודאי אינך מאמין שאתה מחבר הסיפורים היחיד בעולם. במוקדם או במאוחר מישהו – שקרן גדול אף מבאודולינו – יספר את הסיפור.''
אומברטו אקו
באודולינו (Baudolino)
מאת אומברטו אקו (Umberto Eco)
תרגום מאיטלקית לאנגלית: ויליאם וויבר
522 עמודים
באודולינו
אומברטו אקו
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
יפה מאוד
מרים אופיר יום שני, 16/08/2004, שעה 10:48
|
|
|
 |
|
|
|
|
ספר מצויין
עובר לשווא יום חמישי, 20/10/2005, שעה 1:10
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
