עוד בקטגוריה זו:
Ancillary Justice
ספרים / אהוד מימון
16/08/14
תגובות: 0
סוס ורוכבו רמה בים
ספרים / נועה רייכמן
03/05/14
תגובות: 0
קוקטייל עם טעם לוואי
ספרים / אהוד מימון
05/04/14
תגובות: 3
לילד יש פוטנציאל
ספרים / נועה רייכמן
22/03/14
תגובות: 0
במעלה המדרגות היורדות
ספרים / אהוד מימון
23/11/13
תגובות: 0
לא הדיסטופיה שעליה חשבתם
ספרים / איתי שלמקוביץ
21/10/13
תגובות: 0
החיים, בעיר קטנה
ספרים / קרן לנדסמן
06/10/13
תגובות: 0
משחק ילדים?
ספרים / קרן לנדסמן
17/08/13
תגובות: 1
לא בדיוק סימפוניה
ספרים / אהוד מימון
04/08/13
תגובות: 3
דרושות מילים לתמונות
ספרים / אהוד מימון
15/06/13
תגובות: 1
כשאשלין פגשה את קינאן
ספרים / קרן לנדסמן
11/05/13
תגובות: 1
לשם ובחזרה, ולשם
ספרים / נועה רייכמן
19/04/13
תגובות: 2
דרושים מספריים
ספרים / אהוד מימון
06/04/13
תגובות: 7
בחזרה לעתיד שלא היה
ספרים / קרן לנדסמן
16/03/13
תגובות: 5
להתחיל באומץ
ספרים / נועה רייכמן
02/02/13
תגובות: 0
|
 |
אחים ל-WiFi
ספרים / אהוד מימון
שבת, 05/06/2010, שעה 13:27
סקירה על ''האח הקטן'' מאת קורי דוקטורוב
|
|
מרקוס יאלו הוא תלמיד כיתה י''ב בן שבע עשרה מסן פרנסיסקו שלא חושב טובות על בית הספר. הוא משתעשע בהערמה על אמצעי האבטחה של המחשבים הניידים שבית הספר חילק לתלמידיו ועל תוכנת הזיהוי שאמורה להתריע כאשר הוא מנסה לחמוק באמצע יום לימודים כדי לשחק ברחובות ARG, משחקי מציאות חלופית, עם חבריו. במהלך הברזה אחת כזו מתחולל פיגוע טרור גדול בסן פרנסיסקו, ומרקוס ושלושת חבריו נעצרים בידי סוכנים של המשרד לביטחון פנים ונלקחים, כפותים וראשם מכוסה, למחנה מעצר בסגנון גוואנטנמו. שם מופעל על מרקוס מה שניתן לתאר כלחץ פיזי ופסיכולוגי מתון עד שהוא נשבר ומגלה את כל סודותיו (עד כמה שיש לנער בן שבע עשרה סודות). בנקודה זו מתחיל הסיפור האמתי של ''האח הקטן'' – מכיוון שלאחר שהוא משתחרר ממחנה המעצר מרקוס מחליט להילחם במשרד לביטחון פנים ולברר לאן נעלם חברו הטוב ביותר, שלא חזר מהמעצר.
אעז ואומר שרוב האנשים יסכימו אתי באומרי שקורי דוקטורוב כותב היטב. ההרפתקה של מרקוס כתובה בשפה רהוטה וקולחת – ומתורגמת היטב – והיא מרתקת את הקורא כמו מיטב ספרי המתח. במובנים מסוימים ''האח הקטן'' מזכיר את ספריו של טום קלנסי בהיותו מעין Techno Thriller של עידן האינטרנט, כשדוקטורוב וקלנסי משכילים להשתמש בתיאורי הטכנולוגיה שהם משלבים כדי להעניק אמינות לעולמות שהם יוצרים, ושניהם לעתים נסחפים עם אותה נטייה עד שהקורא עלול לתהות אם לא עבר בלא משים לקרוא מדריך טכני.
דוקטורוב גם מצליח לתאר באופן משכנע את הפן האישי בחייו של מרקוס, את יחסיו עם חבריו והוריו ואת האהבה הראשונה, המהוססת והמפתיעה לעתים, של גיל ההתבגרות. הפלקטיות המסוימת של הדמויות המקיפות את מרקוס, אף-על-פי שהיא עלולה להפריע, גם היא במידה מסוימת שיקוף נאמן של הדרך שבה בני עשרה נוטים לעתים לשפוט אנשים סביבם במונחים מוחלטים. כל אלה יחד יוצרים דמות אמינה שקל להזדהות אתה ולשקוע אתה במאבקה בכוחות הרשע.
הספר סובל מפגם עיקרי אחד המשפיע על מאפיינים שונים שלו – הוא בעיקרו של דבר מסע צלב. יש להבהיר שהספר עוסק בסוגיות החשובות ביותר של זמננו – השימוש והשימוש לרעה בטכנולוגיה, פרטיות, המתח שבין חירויות הפרט לכוחה של המדינה וכן הלאה. אך דוקטורוב לא מצליח לעורר דיון של ממש בסוגיות החשובות האלה. דעותיו של מרקוס מייצגות את דעותיו של דוקטורוב וכל מי שמכירים את הכתיבה של דוקטורוב בבלוג האישי שלו או ב-boingboing ישמעו מפיו של מרקוס כבר בעמודים הראשונים של הספר דעות מוכרות בכל הנושאים שהוזכרו לעיל. מה שהם לא ימצאו זו הצגה סבירה של עמדות הצד השני בוויכוח. בכך דוקטורוב מזכיר קצת את מייקל קרייטון שבכל ספר מספריו כמעט היה בוחר לו מטרה והולם בה ללא רחם ובאופן חד-צדדי במשך כל הספר. יש לכך השפעה רעה על הספר, מכיוון שזה יוצר רושם פשטני ומטיפני. הרושם הזה מוגבר בגלל הצהרות כמו: ''למדתי שאם אתה לא נלחם בהם, אתה עוזר להם. שהם יהפכו את המדינה שלנו לכלא אם ניתן להם'' (ע' 135), הזרועות לאורך הספר. ההתלהמות וההתלהבות עלולות להרתיע יותר מלשכנע.
נוסף על כך הדמויות ה''רעות'' בספר מעוצבות גרוע. הן קריקטורות – או שהן נלעגות ובכך מאבדות כל שמץ של אמינות, או שהן מרושעות ללא כל סיבה או הסבר. המניעים שלהן, כאשר הם מוצגים (ולא תמיד מניעים אלה מוצגים) הם קטנוניים ולא רציונליים. כך למשל בהסבר של מרקוס את ההשפלה שעבר ואת השבירה שלו בידי סוכני המשרד לביטחון פנים הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שכל זה קרה מכיוון שלא הסכים לתת להם את הסיסמה לפתיחת הטלפון הנייד שלו. ''פשוט נקמנות וזה הכול''. (ע' 74) כל דמות שמנסה להציג דעה מנוגדת לזו של מרקוס היא קריקטורה כזו, או שהיא מכירה בטעותה וחוזרת בה מדרכיה הרעות. כל הדמויות הרעות גם חוטאות בחטא העליון בעולמו של דוקטורוב, הן אינן יודעות לנצל את הטכנולוגיה. עם כל הכבוד הראוי לאידאולוגית הקוד הפתוח והאלתור, הרעיון שכל המנגנון העצום שהוא מתאר בספר לא מצליח למצוא ולו אדם אחד שיודע לעשות שימוש יעיל בטכנולוגיה מגוחך משהו. אלה חוברים יחד ויוצרים הרגשה שבמקום להראות שני צדדים בדיון חשוב ולשכנע בצדקתו דוקטורוב מנסה רק ללעוג לצד שלו הוא מתנגד.
''האח הקטן'' הוא במוצהר ספר המיועד ללידים ונוער (ראו בדברי הסיכום והתודות של דוקטורוב בעמוד 412) וככל שאני קורא יותר יצירות שלו לילדים ולנוער, נדמה לי שדוקטורוב נוטה להיסחף בהן להטפה ולדידקטיות יותר מאשר בכתיבה למבוגרים (דוגמה לכף אפשר לראות גם בסיפור ''המשחק של אנדה''). או לפחות, הוא לא מסווה את ההטפה שלו במידה שבה הוא עושה זאת ביצירות אחרות. וכך, בתוך רצף של כתיבה טובה, של ספר מתח קולח, מועד הקורא מפעם לפעם על דרשות ועל הקבלות מוסוות-בקושי-אם-בכלל בין המאורעות בספר לבין מדיניות הממשל האמריקאי בתקופה שמייד לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, בין מאבקם של מרקוס וחבריו הצעירים לבין המאבק על זכויות האדם בארצות הברית בשנות השישים והשבעים. אצל כותב מוצלח כמו דוקטורוב, המעידות האלה צורמות במיוחד.
יש נקודה אחרונה שצריך להתייחס אליה בסקירה זו – והיא השאלה אם ''האח הקטן'' הוא ספר מדע בדיוני. התשובה לשאלה זו שלילית. בעיקרו זהו מותחן פוליטי, בדיוני במידה שבה ''כל הפחדים כולם'' או ''חוב של כבוד'' של טום קלנסי הם ספרי מדע בדיוני. אפילו מבחינה טכנולוגית אין בו חידושים גדולים – רוב הטכנולוגיות שדוקטורוב מתאר היו קיימות בעת כתיבת הספר לפני כחמש שנים, וסביר להניח שאלה שלא התקיימו אז קיימות היום.
בסיכומו של דבר, ''האח הקטן'' הוא מניפסט בה במידה שהוא ספר מתח. כספר מתח הוא לא רע – בדרך כלל קולח ומותח כפי שאמרתי קודם – אבל כמניפסט הוא פשטני ומגושם. ההשוואה המיידית והמתבקשת שמעורר שמו ל''1984'' (שדוקטורוב מודה שהוא מקור השראה לספר זה) רק מדגישה את הפגמים האלה שלו.
האח הקטן
מאת קורי דוקטורוב (עם אחריות דבר מאת אנדרו ''באני'' הואנג וברוס שנייר)
תרגום: ענבל שגיב-נקדימון
הוצאת גרף, 2010
414 עמודים
בלוג האישי של קורי דוקטורוב
boingboing
המשחק של אנדה
אתר הספר
ענבל שגיב-נקדימון על ''האח הקטן''
|
 |
|
