 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
|
 |
דובדבנים
סיפורים / יהונתן זילבר
יום ראשון, 23/04/2006, שעה 9:11
סיפור לדוגמה מתוך גליון מספר 14 של 'חלומות באספמיה', כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה
|
|
הם קרים וכבדים בכף ידי, שתי טיפות השני האלו, וכשאני מגלגלת אותם בין האצבעות לפרק כף היד הם משאירים מאחוריהם שובל קריר ולח, כמו השבילים הנסתרים בעשב הגבוה שהאנשים של הקומפלקס התחקו אחריהם עד שהשיגו אותי, ואני מגלגלת אותם בכף היד וחשה כמה יבשות שפתי.
דובדבנים.
פצעי את העור הכבד ותני להם להתפוצץ בתוך הפה, תני להם לשלוח זרועות חמוצות וקרות על הלשון ואל החיך, תני להם לתת לך מרוחם, מרוחו של חורף חם בערבות ואהבה בוסרית בין השדה לשבילים הנסתרים בעשב הגבוה – תני להם להתפוצץ בך, אני אומרת, ומקרבת אותם אל פני עד שהם משלחים גלים רפים של קור בלחיים. טיפות דקות מטיילות סביב חמוקיהם ובמורד שפתי.
רעש – אולי פיצוץ רחוק, אולי מכונה שזרועותיה חורקות ממאמץ – מזכיר לי ואני תוחבת אותם לתוך כיס החולצה. בחשכה האדמדמה הזאת, הכבדה והמהבילה, כששאון המכונות חוסם את האוויר, הכול נשמע כמו הלמות ליבה של סכנה מתקרבת. אני כורעת, מתקרבת אל המעקים, נזהרת שלא לטפס על מעברים גבוהים מדי. כשהחברים המעופפים של האנשים מגיעים להפיל אותך מעבר למעקה, את רוצה שהמסע שלך לעבר הבטון למטה יהיה כמה שיותר קצר. אבל אז השאון הזה, של להקה מתכתית החגה באוויר מעל פגר, הולך ומתבהר מעבר לרעשי המכונות האחרים, והברכיים שלי מאבדות את היכולת להחזיק אותי, ואני נצמדת למעקה כמו אישה טובעת ומתנשמת חזק.
אני מסתכלת מסביב, על קרעי הסבכות הניבטים מעבר לערפל הארגמני השולט בכל מקום, על האורות המהבהבים וקירות המתכת העצומים במרחק. מעל ראשי סבך של צינורות מסתיר את רצפת המפלס שמעלי. לפעמים הם נקרעים או נשרפים – הצינורות – ויורים את תכולתם על מי שמוצא את עצמו מתחת; פעם ראיתי מישהי שצינור של משהו קפוא ורע נקרע מעליה. העור שלה היה כחול ושקוף ומתחתיו יכולת עוד לראות את הבשר שלה הולך ומאבד מחומו בעוד העור הקפוא רוצח אותו. העיניים שלה היו כהות ומכוסות אגלי כפור, כמו שני דובדבנים על שיח בלילה של קרה. אני מדמיינת את עצמי, קפואה על איזה מעקה, ושני אוצרות השני שלי קפואים בכיס החולצה ובלתי נפרדים משכניהם: מברג ושני ברגים. אני קורעת את עצמי מהמעקה ורצה בשקט, כפות רגלי היחפות כמעט ולא מהדהדות על המתכת של הרציפים התלויים.
חייתי פה כמעט שלוש שנים, מאז שהאנשים, ששרפו את החווה ואת השדות לנגד עיני, השליכו אותי לכאן. אני זוכרת שהם החזיקו אותי צורחת ומתייסרת באוויר במשך יום אחד ולילה אחד, נתנו לי לראות את האש המשתוללת, הבולעת את הבתים והמכונות, ואז את האודים האדומים גוועים, ואז את השדות השחורים של האפר, שהכריזו בקול ברור שאם היה משהו במקום הזה לפניהם, הרי שעכשיו אפילו הזיכרון שלו חוסל ומת ונעלם. הם נתנו לבכי שלי לגווע, כמו לאש, ואז הסתובבו על רגליהם המכאניות ורצו, אני לפותה בין זרועו הימנית של זה וזרועו השמאלית של זה ומטלטלת כמו בובת סמרטוטים, עד שהגיעו לפה. מדי פעם, כשאני מרשה לעצמי לישון, אני חולמת איך נפלתי מהצוהר שבתקרה על אחד הרציפים בקומה העליונה. בחלומות שלי נדמית הנפילה הזאת כמעט אינסופית, והיא נמשכת לאורך כל השינה, הרציף המתכתי הקולט את גופי מגיע רק רגע לפני שאני מתעוררת. חלמתי את הנפילה הזאת כל כך הרבה פעמים עד שאני לא זוכרת איך הייתה באמת.
נדמה שמבחינת האנשים לא הייתה חשיבות מיוחדת אם נחיה או נמות. נראה כאילו הם קיבלו משימה אחת: להעביר לכאן, לשאול המתכתית הזאת, את כל מי שנקרה בדרכם ועוד מתקיים בחוץ; בריאותם או שלמותם של הקורבנות לא הייתה נתון בהוראות שלהם. וכך הושלכו לכאן – במו עיני ראיתי – מי שגופם עשה את כל הדרך הארוכה מהצוהר שבתקרה ועד רצפת הבטון במפלסים התחתונים, כאילו הצליחו לעשות בחייהם את מה שנפשי עושה בחלומותי; גופות שהושלכו והן כבר חרוכות מהשריפות שבחוץ; אנשים שהושלכו וחורים גדולים, כאלו שניתן להעביר דרכם את הזרוע, בראשם או בחזם; גופות ללא גפיים וללא ראש. פעם, בעודי מתחמקת מפלוגה של חברים מעופפים בקומות העליונות, נפתח הצוהר מלמעלה ומתוכו נפלה זרוע. כשהיא צנחה לידי ראיתי שהיד עוד לופתת מזמרה ישנה, שלהביה עקומים.
ופעם נפלה גופה שנשאה, במטפחת קטנה האחוזה קרוב לחזה, דובדבנים.
אני נוגעת בהם בהיסח הדעת דרך בד החולצה, ואז נתלית ברגלי במעקה ומתהפכת, ידי מתוחות כלפי מטה. שם אני קופצת בין מפלס למפלס, מוצאת את דרכי מתוך הרגל, כמעט כעיוורת. אני מוחה את הזיעה מעל עיני, מחפשת שהות לעצור, מחפשת מעט חמצן באוויר הכבד הזה. אם את למטה, אם את קרובה לבטון, הם לא יכולים להפיל אותך. אם את קרובה לבטון יש לך סיכוי לחיות. אם את קרובה לבטון, אמרו לי אלו שגרו פה לפני, את קרובה לצינורות הביוב. ובביוב אפשר להתחמק מהאנשים כמעט תמיד. אם את קרובה לבטון את יכולה לקוות להישאר בחיים.
אני לא יודעת, לא באמת, אילו פקודות הם מקבלים. אני לא יודעת אם הם מסוגלים להבחין מתי האסירים שלהם חיים ומתי הם מתים. נראה שהם לא מתאמצים במיוחד להרוג אותנו. ייתכן שהם לא יודעים לקלוט, במחושיהם האלקטרונים ובחיישנים שהם נושאים על גופם, בין מאות הנתונים שהם יונקים מהאוויר סביבם, את התכונה האחת הזו. אבל אי אפשר לשאול אותם ואי אפשר לשמוע את התשובות שהם עשויים לתת. בראשיהם האדירים, השחורים, לא טבעו פנים. את הקולות שהם משמיעים – החריקות והצריחות, הבעבועים הקולניים העבים, הגסים, והתקתוקים הקצובים – משייכים זקני הקומפלקס לתקלות מכאניות. הם מתקשרים בינם לבינם באיזו דרך שמעבר לשפה; האוויר הלח והחם נושא ביניהם את מחשבותיהם המכאניות כשם שהוא מקיים אותנו בקושי. בביוב יש חיים, ילדה, היו אומרים התושבים הותיקים, אלו שהצליחו לדחות את גזירת המוות המרחפת מעל ראשי כולנו, מהרגע שבו נפתח הצוהר והידיים המתכתיות תחבו את גופותינו פנימה, אלו שהחיים למעלה היו קשים אליהם מספיק כדי לטבוע בהם את יצר ההישרדות; בביוב תוכלי להתחמק מהם מספיק עד שישכחו שהם רודפים אחריך ויניחו לך שוב לנפשך.
אבל אני יודעת שגם בביוב כבר אין תקווה. אני יודעת שחבריהם החדשים של האנשים יודעים לנווט גם בין האדים הרותחים לשלוליות העמוקות; אני יודעת שהם הורגים את מי שעובר בין המפלסים לתעלות הביוב. ללא אזהרה, ללא מילים אפילו, הם אורבים בצללים העמוקים שבין הצינורות, בין סבכי הצינורות התלויים, בתוך המים, וברגע בו מישהו עובר קו בלתי נראה העומד במרחק מסוים ולא ידוע מן הביוב, הם מגיחים ממחבואם כמו עורבים מתוך ענפיו של עץ ורוצחים אותו בטופריהם ובראשיהם דמויי המקור. הם מהירים, הרוצחים החדשים האלו. רוב הקורבנות לא מספיקים אפילו לצרוח.
לא, לא לביוב אני הולכת.
אני מטפסת במעלה צינור התלוי מעל מאות מטרים של אוויר מסריח וריק, המנוקד מדי פעם במנורה אדומה או בקטע מגופו של מנוף. אני מתייצבת על צדו של המפלס העליון. אני כורעת, מנסה לעצור את נשימתי, עד שאני בטוחה שאני לבד. אני מציצה שוב למטה. מאז שנפלתי לא הייתי קרובה כל כך אל פני האדמה. האוויר לא יותר קל פה. ריחות השדות והגשם לא קרובים כאן יותר; גם כאן הם לא מתגנבים בין ריחות השמן והעשן. אני כמעט ומתאכזבת. כמעט קיוויתי להריח כאן שמץ ממה שנישא באוויר לפני סופת ברקים.
אני צועדת לאורך המפלס, לא מביטה למטה אבל גם לא מתאמצת להסתתר. אני מפנה את מבטי לתקרה שמעלי. נדמה כאילו אם רק אקפוץ אוכל לגעת בקצה אצבעותי בשטח פניה האפור, בצירים ובפיסות המתכת המרכיבים את הצוהר החוצץ ביני לבין השדות והעשב הגבוה וריחה של אדמה שהגשם חלחל בה והשאיר בה דברים שנשא עמו מהשמיים מעל.
ביד רועדת אני מוצאת את פיסות השני האחרונות שנותרו לי. המברג והברגים נופלים בין אצבעותי ומתווים שבילים באוויר מתחת. הם קרים וכבדים בכף ידי, שני הדובדבנים האחרונים. ריחם כמעט נישא מבעד לעשן, כמעט נוכח, כמעט מלחלח את שפתי היבשות.
הצוהר נפתח.
בחריקה, בקול שאון, בקול אדיר, תנ''כי במידותיו, צונחות שתי הדלתות הכבדות של הצוהר ונתלות משני צדדיו. מבינן נשפכים דברים. דברים אנושיים. חלקם עוד מתפתלים באוויר כשהם נופלים למטה.
השמיים מעל שחורים. אני עומדת, ידי נשואות מעלה וצווארי מתוח, מחפשת עקבות מהעולם שבחוץ. אבל השמיים שחורים והקרקע ביני לבינם בוערת, וכל מה שמגיע מן העולם שבחוץ אל נחירי הוא עשן כבד, חריף, גרוע אף יותר מזה שמקיף אותי כאן.
והאנשים מאתרים אותי, והדלתות הכבדות של הצוהר צורחות כשהן נסגרות בעוד הם מגששים את דרכם באוויר אלי. ורק כשאני מוקפת שוב באובליסקים השחורים האלו, המדהימים ביעילות החולנית של התכנון שלהם, אני מבינה כמה הומור גס ומריר – איזו מחווה אדירה של התרסה – היה בהחלטה של תושבי הקומפלקס לכנות אותם האנשים. הם הולכים ומתקרבים, חלקם כבר לופתים ברגליהם את רצפת המפלס, ואני אוחזת בידי האחת את הדובדבנים האחרונים שלי, ובשניה אני מדמה לחוש – פתאום, ללא סיבה ובלי רצון – את העשב ואת פניו של בחור שאהבתי פעם בין השבילים הסודיים, לפני שלקחו אותי משם. ופתאום אני נזכרת גם בפניהם של השמיים שפסים של ברקים מאירים אותם וצובעים אותם בכחול לפני הגשם. פעם אהבתי ילד יפה אחד בין השבילים הסודיים שבעשב הגבוה, אני מספרת לעצמי והאנשים נראה כאילו מסעם מהצוהר אלי מואט ומושהה; פעם אהבתי ילד יפה, ובעוד חוטים כחולים קרעו את השמיים מעלינו והגשם הציף אותנו והפך את שנינו לשלולית של עור חשוף וקר ובוץ צחקנו, ופניו הריחו כמו האדמה אחרי הגשם. ואז אני מקרבת את הדובדבנים שלי אל שפתי ופוצעת את העור הכבד ומוצצת את פנימם החמוץ והקר והרקוב, אוספת לתוכי את שאריות הקיץ והלילה והגשם שעוד קיימות אי שם בעולם, ואחר כך אני כבר לא חולמת לעולם על נפילה.
חלומות באספמיה
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
