עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
מסע ארבור
פרקים לדוגמה / ג'. ר. ר. טולקין
יום שני, 14/01/2002, שעה 14:30
כיצד מצא מר בילבו בגינס, ביום בהיר אחד, שנים-עשר גמדים וקוסם אחד מתדפקים על דלת מעונו, ומה קרה לאחר מכן: פרק מתוך 'סיפורים שלא נשלמו' מאת ג'. ר. ר. טולקין
|
|
מובא בזאת פרק מתוך 'סיפורים שלא נשלמו', אוסף כתבי טולקין שתורגם לעברית על ידי עמנואל לוטם ואשר ראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה-ביתן.
הכתוב בכתב מוטה הוא דברי העורך (כריסטופר טולקין), ואילו השאר הוא הסיפור עצמו, כפי שנכתב על ידי ג'ון רונלד רעואל טולקין.
מסע ארבור
להבנת הסיפור הזה על בוריו, יש לעיין בדברים המסופרים ב''עם דורין'' בנספח א' של שר הטבעות (שיבת המלך, עמ' 334 ואילך), שזה תקצירם:
הגמדאים תרור ובנו תריין (ביחד עם תורין בן תריין, שכונה לימים צינת-אלון) נמלטו מן ההר הבודד (ארבור) דרך פתח סודי בעת שהתקיף סמאוג הדרקון את המקום. תרור חזר למוריה, אחרי שנתן לתריין את האחרונה משבע טבעות הגמדאים, ושם המיתו האורק אזוג, אשר חקק את שמו על מצחו של תרור. המעשה הזה הוליך למלחמת הגמדאים והאורקים, אשר הסתיימה בקרב הגדול באזנולביזר (ננדוהיריון), לפני השער המזרחי של מוריה, בשנת 2799. אחר-כך התגוררו תריין ותורין צינת-אלון בארד לוין, אבל בשנת 2841 יצא משם תריין כדי לחזור להר הבודד. בעודו משוטט בארצות שממזרח לאנדוין נפל בשבי ונכלא בדול גולדור, שם נלקחה ממנו הטבעת. ב-2850 נכנס גנדלף לדול גולדור וגילה כי אדון המקום הוא אכן סאורון; ושם התראה עם תריין לפני מותו.
יש יותר מגרסה אחת של ''מסע ארבור'', כמוסבר בנספח הבא אחרי הסיפור, שם גם מצוטטים קטעים נרחבים מאחת הגרסאות הקודמות.
לא מצאתי שום כתובים שקדמו למלים הפותחות את הנוסח הנוכחי (''הוא מיאן להוסיף דבר ביום ההוא''). ''הוא'' שבמשפט הראשון הוא גנדלף, ''אנחנו'' הם פרודו, פרגרין, מריאדוק וגימלי, ו''אני'' הוא פרודו, אשר העלה את הדברים על הכתב; שיחה זו התנהלה במינס טירית, אחרי הכתרת המלך אלסר (ראו עמ' 364 להלן).
הוא מיאן להוסיף דבר ביום ההוא. אבל לאחר זמן שבנו והעלינו את העניין, והוא סיפר לנו את הסיפור המוזר במלואו; כיצד אירע שהוא הסדיר את המסע לארבור, מדוע חשב על בילבו, וכיצד שכנע את תורין צינת-אלון הגא לצרפו לחבורתו. איני יכול עתה להעלות בזיכרוני את כל הסיפור, אבל עד כמה שהבינונו, גנדלף חשב בתחילה רק על הגנת המערב מפני הצל.
''דאגות קשות העיקו עלי באותם ימים,'' אמר, ''כי סרומן הכשיל את כל תוכניותי. ידעתי שסאורון שב ועלה ועד-מהרה יגלה את עצמו, וידעתי שהוא מתכונן למלחמה גדולה. כיצד יפתח? האם ינסה לשוב ולקחת לידיו את מורדור, או שמא יתקיף תחילה את מעוזיהם הראשיים של אויביו? בימים ההם חשבתי, ועתה אני סמוך ובטוח, שתוכניתו המקורית היתה התקפה על לוריין ועל ריבנדל, מיד לכשיתחזק די הצורך. לו היתה זו תוכנית טובה הרבה יותר, ולנו היתה רעה מאין כמוה.
''אולי תחשבו שריבנדל היתה מחוץ להישג ידו, אבל לא כך חשבתי אני. פני הדברים בצפון היו רעים מאוד. הממלכה בבטן-ההר לא היתה עוד, ואפסו בני-האדם החזקים, אנשי דייל. אילו שלח סאורון כוח כדי לשוב ולהשתלט על המעברים הצפוניים בהרים ועל ארצות אנגמר העתיקות, לא היה מי שיעמוד בפניו זולת הגמדאים בגבעות הברזל, ומאחוריהם נמצאו ישימון ודרקון. את הדרקון היה סאורון יכול לשסות בהם, ולעשות שמות. פעמים רבות אמרתי לעצמי: 'שומה עלי למצוא דרך מן הדרכים לטפל בסמאוג. אבל מהלומה ישירה כנגד דול גולדור נחוצה עוד יותר. עלינו לשבש את תוכניותיו של סאורון. עלי להבהיר זאת למועצה.'
''אלה היו מחשבותי האפלות כאשר עברתי בחופזה בדרך. עייף הייתי, ושמתי פעמי אל הפלך למנוחה קצרה, אחרי שנעדרתי ממנו יותר מעשרים שנה. חשבתי שאם ארחיק את הצרות הללו מדעתי לזמן-מה, אפשר שתימצא לי איזו דרך להתמודד עמן. ואכן כך היה, אם כי לא ניתן לי להרחיקן מדעתי.
''כי ממש כאשר קרבתי לברי הדביק אותי תורין צינת-אלון,(1) אשר חי אז כגולה מעבר לגבולו הצפוני-מערבי של הפלך. למרבה הפתעתי, הוא פנה אלי בדברים; וברגע ההוא הפך השפל לגיאות.
''גם עליו העיבו דאגות, וכבדות היו, והוא ביקש את עצתי. לכן הצטרפתי אליו ובאתי עמו אל אולמותיו בהרים הכחולים, והקשבתי לסיפורו הארוך. עד-מהרה הבינותי כי לבבו לוהט בקרבו מרוב הרהורי-עוגמה על העוולות שנגרמו לו, ועל אובדן אוצרם של אבותיו, ועוד הכבידה עליו חובת הנקמה בסמאוג, אשר קיבלה בירושה. הגמדאים מתייחסים לחובות אשר כאלה ברצינות מרובה.
''הבטחתי לעזור לו אם אוכל. כמוהו להוט הייתי לראות במפלתו של סמאוג, אבל תורין היה מלא כולו בתוכניות לקרב ולמלחמה, כאילו כבר היה המלך תורין השני, ואילו אני לא ראיתי כל תקווה בדרך הזאת. לכן נפרדתי מעליו ושמתי פעמי לפלך, ושם איחיתי את בדלי הבשורות. משונה היה הדבר. אני רק הלכתי באשר הוליכני 'המקרה', ושגיאות רבות שגיתי בדרכי.
''משום-מה נמשכתי אל בילבו זה-כבר, עת היה ילד, ואחר-כך הוביט צעיר: הוא טרם הגיע לפרקו כאשר ראיתיו לאחרונה. אבל הוא נותר במחשבתי מאז ואילך, בלהיטותו ובעיניו הבהירות, באהבתו את סיפורי המעשה ובשאלותיו על העולם הרחב אשר מחוץ לפלך. מיד לכשנכנסתי לפלך שמעתי דברים עליו. הוא הפך נושא לשיחה, כמסתבר. שני הוריו מתו בגיל צעיר לפי מושגי הפלך, כשמונים שנה; והוא לא נישא מעולם. הוא כבר נעשה מוזר במקצת, אמרו האומרים, ונהג להסתלק לו בדד למשך ימים תמימים. והוא נראה משוחח עם זרים, אפילו עם גמדאים.
'''אפילו עם גמדאים!' פתאום הצטרפו כל הדברים האלה בדעתי: הדרקון הגדול, עם תאוות הבצע שלו ועם חושי השמיעה והריח החדים שניחן בם; הגמדאים החסונים, כבדי הנעליים, עם טינתם הנושנה והיוקדת; וההוביט הזריז הפוסע חרש, שלבבו יצא (כך ניחשתי) אל מראות העולם הרחב. צחקתי לעצמי; אבל מיד פניתי להעיף מבט בבילבו, כדי לראות מה עשו לו עשרים השנים שעברו ולהיווכח אם אמנם הוא מבטיח כפי שדימיתי לי מן הרכילות אשר גונבה לאוזני. אבל הוא לא היה בביתו. אנשי הוביטון נדו בראשיהם כאשר שאלתי עליו. 'שוב הסתלק,' אמר אחד ההוביטים. היה זה הולמן הגנן, כמדומני.(2) 'שוב הסתלק. הוא יסתלק ולא ישוב באחד הימים, אם לא ייזהר. מה, שאלתי אותו לאן הוא הולך, ומתי יחזור, ואיני יודע, זה מה שהוא אומר; והוא מסתכל עלי במין מבט משונה. תלוי אם אפגוש אחד מהם, הולמן, הוא אומר. מחר הוא ראש השנה לעלפים!(3) כמה חבל, הוא בחור כזה חביב. לא תמצא טוב ממנו, מהשפלות ועד הנהר.'
'''טוב מכפי שחשבתי!' אמרתי לעצמי. 'דומני שמוטב לי להסתכן.' הזמן אזל במהירות. היה עלי להיפגש עם המועצה הלבנה באוגוסט לכל המאוחר, שאלמלא כן יזכה סרומן במבוקשו ומאומה לא ייעשה. ומלבד עניינים כבדים יותר, הדבר היה מכשיל את המסע מכול וכול: שליט דול גולדור לא היה מניח לניסיון לעלות על ארבור להתנהל באין מפריע, אלא-אם-כן ניתן לו עניין אחר לענות בו.
''לכן שבתי ודהרתי אל תורין בחיפזון, כדי להתמודד עם משימה קשה שבקשות, דהיינו, לשכנעו כי עליו לזנוח את מזימותיו הכבירות ולצאת בחשאי – ולקחת את בילבו עמו. בלא שראה את בילבו לפני-כן. שגיאה היתה זו, שכמעט הכשילה את הכול. כי בילבו אכן השתנה, כמובן. למצער, הוא נעשה חמדן למדי ואף השמין, ותשוקותיו אשר מכבר הצטמקו למין חלום פרטי. דבר לא גרם לו מגינת-נפש גדולה יותר ממראה החלום הזה, והנה נשקפת לו סכנה שיתגשם! דעתו התבלבלה עליו לגמרי, והוא נהג כאוויל גמור. תורין היה מסתלק בחמת-זעם, אלמלא אירע מקרה מוזר אחר, שעליו אדבר בעוד רגע.
''אבל אתם יודעים כיצד התגלגלו הדברים, לפחות כפי שראה אותם בילבו. הסיפור היה נראה שונה למדי לו כתבתי אותו אנוכי. כי אחד הדברים שלא הבין כלל הוא שהגמדאים ראו אותו כאוויל גמור, וגם לא הבין מה רב היה כעסם עלי. עלבונו של תורין והבוז אשר רחש לו היו גדולים הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו. אכן, הוא גילה בוז למן ההתחלה, וחשב בשעתו כי הגיתי את כל העניין כולו רק כדי לשימו לקלס. רק המפה והמפתח הם שהצילו את המצב.
''אבל אני לא חשבתי עליהם זה שנים. רק אחרי שהגעתי לפלך, ונמצאה לי שהות להרהר בסיפורו של תורין, נזכרתי פתאום במקרה המוזר אשר הביא אותם לידי; ועתה החל הדבר להיראות רחוק מאוד מן המקרי. זכרתי מסע מסוכן אשר ערכתי תשעים ואחת שנים לפני-כן, כאשר נכנסתי לדול גולדור במסווה ומצאתי גמד אומלל נוטה למות בצינוקים. לא היה לי מושג מיהו. היו עמו מפה שהשתייכה לבני עם דורין במוריה, ומפתח שכמדומה היה קשור אליה, אם כי לא עלה בידו, במצבו זה, להסביר את הקשר. והוא אמר שפעם היתה ברשותו טבעת גדולה.
''כמעט כל דבריו ההזויים נסבו עליה. האחרונה מן השבע, אמר ושב ואמר. אבל כל הדברים האלה היו עשויים להגיע אליו בדרכים רבות. אולי היה שליח שנלכד בשעת מנוסתו, ואפילו גנב שנפל לידי גנב גדול ממנו. אבל הוא הפקיד את המפה ואת המפתח בידי. 'לבני,' אמר; והוא נפח את נשמתו, וכעבור זמן קצר נמלטתי אני. טמנתי את הדברים האלה, ומשום אזהרה שהזהיר אותי לבי שמרתי אותם תמיד עמדי, למען ביטחונם, אלא שהם נשכחו עד-מהרה מדעתי. היו לי עניינים אחרים בדול גולדור, חשובים ומסוכנים יותר מכל אוצרות ארבור.
''ועתה שבתי ונזכרתי בכל אלה, והתברר לי כי שמעתי אז את מלותיו האחרונות של תריין השני,(4) אם כי הוא לא נקב בשמו או בשם בנו; ותורין, כמובן, לא ידע את אשר אונה לאביו, ומעולם לא אמר מלה על 'האחרונה משבע הטבעות'. כל הזמן הזה היו בידי התוכנית והמפתח לכניסה הסודית לארבור, זו שדרכה נמלטו תרור ותריין, לפי סיפורו של תורין. ואני שמרתי אותם, אם כי לא מתוך כוונה משלי, עד לרגע שבו הוכיחו את מלוא תועלתם.
''למרבה המזל, לא שגיתי כל שגיאה בדרך שניצלתי אותם. טמנתי אותם בשרוולי, כפי שאתם בני הפלך נוהגים לומר, עד שהדברים נראו אבודים לחלוטין. ומיד שראה אותם תורין, גמר אומר לנהוג על-פי תוכניתי, למצער במה שנוגע למשלחת חשאית. תהא אשר תהא דעתו על בילבו, הוא היה נחוש בהחלטתו לצאת שמה בעצמו. לנוכח קיומה של דלת סודית, שרק גמדאים יכולים לגלותה, דומה שהיה אפשר לכל הפחות ללמוד דבר-מה על מעשיו של הדרקון, ואולי אף ליטול בחזרה משהו מהזהב, או איזה חפץ מורשת שיקל על דאבות לבו.
''אבל לי לא היה די בזה. בסתר לבי ידעתי כי הכרח הוא שבילבו יצטרף אליו, שאם לא כן היה המסע כולו נוחל כישלון – ואולי עלי לומר עתה כי המאורעות החשובים הרבה יותר אשר אירעו במהלכו לא היו מתרחשים. כיוון שכך, עדיין ניטל עלי לשכנע את תורין שייקחנו עמו. קשיים רבים פקדו אותנו בדרך לאחר-מכן, אבל לי היה זה החלק הקשה מכול בפרשה ההיא. התווכחתי עמו עד שעת לילה מאוחרת, אחרי שבילבו עלה על משכבו, אבל הדבר הוכרע לבסוף רק בשעה מוקדמת בבוקר שלמחרת.
''תורין היה מלא בוז וחשד. 'רכרוכי הוא,' נהם בביטול. 'רכרוכי כמו הבוץ בפלך שלו, ומטופש. אמו מתה בגיל צעיר מדי. אתה מנהל כאן מין משחק עקלקל משלך, אדוני גנדלף. סמוך אני ובטוח שיש לך תכליות אחרות, מלבד מתן עזרה לי.'
'''והצדק עמך,' אמרתי לו. 'אלמלא היו לי תכליות אחרות, לא הייתי עוזר לך כלל. גם אם ענייניך גדולים בעיניך, אין הם אלא נימה קטנה במטווה הגדול. אני נותן את דעתי לנימות מרובות. אבל דווקא משום כך עליך לייחס לעצתי משקל רב יותר, ולא מועט יותר.' עתה דיברתי כמתלהם. 'הסכת לי, תורין צינת-אלון!' אמרתי. 'אם ילך ההוביט הזה עמך, תצלח דרכך. ואם לאו, תיכשל. ראיית הנולד נחה עלי, והריני מזהיר אותך.'
'''שמך הולך לפניך,' ענה תורין. 'עזה תקוותי שאתה ראוי לו. אבל עניינו המטופש הזה של ההוביט שלך מעורר בי תהייה, האומנם ראיית הנולד היא שנחה עליך, או שמא משוגע אתה, ולא רואה נסתרות. אפשר שדאגות כה מרובות שיבשו את בינתך.'
'''ודאי שרבות הן די הצורך לשבש את הבינה,' אמרתי. 'ואין בהן אחת המייסרת אותי יותר ממראהו של גמד מלא גאווה המבקש עצה ממני (בלא שתהא לו, ככל הידוע לי, כל זכות לתובעה ממני), וגומל לי בעזות-פנים. לך בדרכיך, תורין צינת-אלון, אם יש את נפשך. אבל אם תדחה את עצתי, אלי אסון תלך. ושוב לא תקבל מאתי עצה או עזרה עד אשר יכסה אותך הצל. עליך לשים רסן לגאוותך ולחמדנותך, שאם-לא-כן נפול תיפול בקצה הדרך שבה תלך, ותהא זו אשר תהא, גם אם ימלאו ידיך זהב.'
''הוא הלבין במקצת לשמע הדברים האלה; אבל עיניו יקדו כגחלים הלוחשות. 'אל תאיים עלי!' אמר. 'אני אחרוץ משפט בעניין הזה, כמו בכל דבר הנוגע לי.'
'''חרוץ איפוא!' אמרתי. 'אין בפי עוד דבר שאוכל לומר – מלבד זאת: לא בקלות-דעת נותן אני את אהבתי או את אמוני, תורין; אבל אני הוגה חיבה להוביט הזה, ורוצה בטובתו. נהג בו היטב, וידידותי תהיה נתונה לך עד קץ ימיך.'
''את זאת אמרתי בלא תקווה שאשכנע אותו; אך בדיעבד, לא יכולתי לומר דבר טוב מזה. הגמדאים מבינים מסירות לידידים והכרת-טובה למסייעים בידם. 'טוב ויפה,' אמר תורין לבסוף, אחרי שתיקה. 'הוא יצטרף לחבורתי, אם יש בו העוז (ובזאת אני מסופק). אבל אם מתעקש אתה להעמיס עלי את טורחו, שומה עליך להצטרף גם אתה ולהשגיח על יקירך.'
'''יפה!' עניתי. 'בוא אבוא, ואשאר עמכם ככל אשר אוכל: לפחות עד אשר תעמדו על ערכו.' ובדיעבד טוב היה הדבר בסופו, אלא שאני דאוג הייתי באותה שעה, שכן העיק עלי עניינה הנכבד של המועצה הלבנה.
'כך התגלגלו הדברים, ומסע ארבור יצא לדרכו. איני סבור שבראשיתו היתה בלב תורין תקווה של ממש כי יעלה בידו להשמיד את סמאוג. לא היתה לו תוחלת. ואף-על-פי-כן כך היה. אך אבוי! תורין לא זכה לראות את ניצחונו או את אוצרו. הגאווה והחמדנות הכריעוהו, למרות אזהרתי.'''
''אבל אין ספק,'' אמרתי, ''שהוא היה עלול ליפול בקרב בלאו הכי? האורקים היו מתקיפים, אם היה תורין נוהג נדיבות באוצרו אם לאו.''
''אמת ויציב,'' אמר גנדלף. ''תורין האומלל! גמד דגול היה, בן לבית דגול, חרף כל פגמיו; וגם אם נפל בסוף מסעו, יש לזקוף לזכותו, במידה מרובה, את חידוש הממלכה בבטן-ההר כאשר השתוקקתי. אבל דיין רגל-ברזל, יורש ראוי הוא לו. ועכשיו אנו שומעים שהוא נפל בקרב שהתנהל שוב לפני ארבור, בעודנו נלחמים כאן. אבידה קשה, הייתי אומר, אלמלא השתוממתי עליו, שבגילו המופלג(5) עוד היה לאל ידו להניף את קרדומו בעוצמה גדולה ככל אשר סופר לנו, כשעמד למגן על גופת המלך ברנד לפני שער ארבור עד רדת החשכה.
''אפשר שהדברים היו מתנהלים בדרך שונה לחלוטין. ההתקפה העיקרית הופנתה דרומה, אמת ויציב; ואף-על-פי-כן, גם ביד ימינו השלוחה למרחוק היה סאורון עלול לחולל הרס נורא בצפון, בעודנו מגוננים על גונדור, אלמלא עמדו בדרכו המלך ברנד והמלך דיין. כאשר תחשבו על קרב הפלנור הגדול, אל תשכחו את קרב דייל. חשבו כיצד היו הדברים עלולים ליפול. אש-דרקונים וחרבות פראים באריידור! אפשר שלא היתה אז מלכה בגונדור. אפשר שהיינו שבים מכאן כמנצחים רק לחורבן ואפר. אבל כל הדברים האלה נמנעו – משום שנפגשתי עם תורין צינת-אלון בערב אחד של ראשית האביב לא הרחק מברי. פגישה מקרית, כפי שאנו נוהגים לומר בארץ התיכונה.''
נספח
הערה על נוסחי ''מסע ארבור''
מצבו הטקסטואלי של הפרק הזה סבוך וקשה לפענוח. הגרסה המוקדמת ביותר היא כתב-יד שלם, אך גולמי ורב תיקונים, שאותו אכנה כאן א'; הוא נושא את הכותרת ''תולדות השיג-והשיח של גנדלף עם תריין ועם תורין צינת-אלון''. ממנו נוצר עותק במכונת כתיבה, ב', שעבר עוד הרבה שינויים נוספים, אם כי רובם ככולם היו פעוטים. זה נשא את הכותרת ''מסע ארבור'', וכן ''סיפורו של גנדלף כיצד אירע שהוא הסדיר את המשלחת לארבור ושלח את בילבו עם הגמדאים''. כמה ציטוטים נרחבים מנוסח ב' זה יינתנו להלן.
מלבד א' וב' (''הגרסה המוקדמת''), ישנו כתב-יד שלישי, ג', שאינו נושא כותרת, והוא מספר את הסיפור בדרך חסכונית יותר, בנויה בצמצום ומשמיטה דברים רבים מן הגרסה הראשונה, אם כי הוא מציג לראשונה כמה מרכיבים חדשים, אבל גם (בעיקר לקראת הסוף) משמר במידה רבה את הכתיבה המקורית. נראה לי ודאי לגמרי שגרסה ג' מאוחרת יותר מב', וג' היא הגרסה שניתנה לעיל, אם כי נראה שדברים מסוימים שנמצאו בפתיחתה אבדו, ואלה הציגו את מינס טירית כמקום שבו העלה גנדלף את זיכרונותיו.
הפסקאות הפותחות את ב' (ראו להלן) כמעט זהות לקטע בנספח א' של שר הטבעות (שיבת המלך, עמ' 340), והן נסמכות בעליל על סיפורם של תרור ותריין שקדם לדברים אלה בנספח א'; ואילו סיומו של ''מסע ארבור'' מופיע אף הוא במלים כמעט זהות בנספח א' (שם, עמ' 342), ושוב בפי גנדלף המספר את הדברים לפרודו ולגימלי במינס טירית. אם ניתן את הדעת למכתב המצוטט בהקדמה (עמ' 000 לעיל), ברור שאבי כתב את ''מסע ארבור'' על-מנת שיהווה חלק מהעלילה הנושאת את הכותרת ''עם דורין'' בנספח א'.
קטעים מן הגרסה המוקדמת
נוסח ב' (המודפס במכונת כתיבה) של הגרסה המוקדמת נפתח בזו הלשון:
וכך נעשה תורין צינת-אלון יורש דורין, אבל יורש חסר-תוחלת היה. בעת משיסת ארבור היה צעיר מכדי לשאת נשק, אבל באזנולביזר לחם בחלוץ ההסתערות; והוא היה בן תשעים וחמש כאשר אבד תריין, גמד גדול ומלא גאווה; הוא לא היה בעל טבעת, ואולי משום כך, דומה שדעתו היתה נוחה להישאר באריידור. הוא עמל שם רבות, וצבר עושר רב ככל שמצאה ידו; ונתיניו רבו, כי לא מעטים מבני עם דורין הנודדים שמעו על מקום מגוריו ובאו אליו. ועתה היו להם אולמות נאים בהרים, ומאגרים של סחורות, וחייהם לא נראו כה קשים, אם כי בשיריהם דיברו תמיד על ההר הבודד אשר במרחקים, ועל האוצר, ועל ימי האושר באולם הגדול לאור אבן המגן.
השנים התארכו. הרמץ בלבבו של תורין התלהט שוב, כאשר הגה בעוולות אשר פקדו את ביתו ובנקמה בדרקון אשר ירש. הוא חשב על כלי-נשק ועל צבאות ועל בריתות כשהיכה בפטישו הגדול בסדנתו; אבל הצבאות התפזרו והבריתות הופרו וקרדומי אנשיו היו מועטים; וכעס גדול של אפס-תקווה בער בו כשהלם בברזל המלובן על סדנו.
גנדלף טרם מילא כל תפקיד בתהפוכות גורלו של בית דורין. הוא לא הרבה לבוא בשיג-ושיח עם הגמדאים; אף כי היה ידיד לאנשי הרצון הטוב מביניהם, וחיבב מאוד את הגולים מעם דורין אשר התגוררו במערב. אבל יום אחד קרה המקרה, כאשר חצה את אריידור (בדרכו לפלך, שאותו לא ראה זה שנים), והוא פגש בתורין צינת-אלון, והשניים שוחחו יחדיו על אם הדרך, ולנו בברי.
בבוקר אמר תורין לגנדלף: ''דברים רבים מדאיגים אותי, ושמעתי אומרים שחכם אתה, ומיטיב לדעת מכול את המתרחש בעולם. התבוא לביתי ותשמעני, ותיתן לי מעצתך?''
לזאת נעתר גנדלף, וכאשר באו לאולמות תורין ישב עמו שעה ארוכה ושמע את סיפור כל העוולות שנגרמו לו.
מן הפגישה ההיא נבעו מעללים רבים ומאורעות נכבדים: והם מציאת הטבעת האחת, והגעתה אל הפלך, ובחירת נושא הטבעת. משום כך שיערו רבים כי גנדלף חזה מראש את כל הדברים הללו, ובחר את השעה לפגישתו עם תורין. אבל אנו סבורים שלא כך היה. כי בסיפורו על מלחמת הטבעת הניח פרודו נושא הטבעת רשומה ובה דברי גנדלף על העניין הזה עצמו. וכה כתב:
במקום המלים ''וכה כתב'' נמצא בנוסח א', כתב-היד המוקדם ביותר: ''הדברים האלה הושמטו מן הסיפור, שכן ארוכים היו; אבל את מרביתם נציג עתה כאן.''
אחרי ההכתרה התגוררנו בבית נאה במינס טירית עם גנדלף, והוא היה עליז מאוד, ואף כי המטרנו עליו שאלות מכל אשר עלה בדעתנו, דומה שסבלנותו היתה מופלגת כבקיאותו. איני יכול לזכור עתה את כל הדברים שסיפר לנו; פעמים רבות לא הבינונו אותם. אבל השיחה הזאת זכורה לי בבהירות רבה. גימלי היה עמנו, והוא אמר לפרגרין:
''יש דבר-מה שיהיה עלי לעשותו ביום מן הימים: שומה עלי לבקר באותו פלך שלכם.(6) לא כדי לראות עוד הוביטים! מסופקני אם אוכל ללמוד דבר עליהם שאיני יודע עדיין. אבל שום גמד מבית דורין לא יוכל אלא להשתומם על הארץ ההיא. הלא שם החלו חידוש המלוכה בבטן-ההר ומפלת סמאוג? שלא לדבר על מפלת ברד-דור, אף כי שני אלה שזורים יחדיו באורח משונה. אכן, משונה מאוד,'' אמר ונשתתק.
הוא נעץ מבט קשה בגנדלף והוסיף: ''אבל מי ארג את המטווה? איני חושב שהשאלה הזאת עלתה בדעתי עד כה. האתה הגית את כל הדברים האלה, גנדלף? אם לא, מדוע הבאת את תורין צינת-אלון אל מפתנה של דלת כה רחוקה מן הדעת? כדי למצוא את הטבעת ולקחתה למחבוא הרחק במערב, וכדי לבחור בנושא הטבעת – ולחדש את ממלכת בטן-ההר כבדרך-אגב ותו לא: הלא זו היתה תוכניתך?''
גנדלף לא השיב תשובה מיד. הוא קם ועמד, והשקיף בעד החלון מערבה, לעבר הים; והשמש נטתה אז לשקוע, וזוהר היה על פניו. שעה ארוכה עמד שותק. אבל לבסוף פנה אל גימלי ואמר: ''איני יודע את התשובה. כי השתניתי מאז הימים ההם, ולא עוד כורע אני תחת נטל הארץ התיכונה כאשר כרעתי אז. בימים ההם הייתי משיב לך במלים מעין אלה שאמרתי לפרודו, רק בשנה שעברה, באביב. רק בשנה שעברה! אבל מידות שכאלה חסרות-פשר הן. באותם ימים רחוקים לאין שיעור אמרתי להוביט קטן ונפחד: בילבו נועד למצוא את הטבעת, ולא יוצרה הוא שייעד אותו, ואם כן משתמע שגם אתה נועדת לקבלה. ואולי הייתי מוסיף: ואני נועדתי להוביל את שניכם לידי כך.
''לשם כך השתמשתי, במחשבתי הערה, רק באמצעים אשר הומצאו לי, ועשיתי את אשר הזדמן לידי על-פי הסיבות אשר היו לי. אבל מה שידעתי בלבבי, או ידעתי בטרם הצגתי את כף רגלי על החופים האפורים האלה: הרי זה עניין אחר. אולורין הייתי במערב הנשכח, ורק עם יושביו אדבר דברים גלויים יותר.''
בנוסח א' נאמר כאן: ''ורק עם יושביו (או עם אותם שאולי ישובו שמה ביחד עמי) אדבר דברים גלויים יותר.''
אז אמרתי: ''עכשיו אני מבין אותך, גנדלף, קצת יותר מכפי שהבינותי בשעה ההיא. אם כי דומני שבילבו, אם נועד אם לאו, היה עלול לסרב לצאת מביתו, וכמוהו גם אני. לא יכולת לכפות עלינו הר כגיגית. אפילו לא הורשית לנסות. ועדיין סקרן אני לדעת מדוע עשית את שעשית, כפי שהיית אז, אדם זקן ואפור למראית-עין.''
אז הסביר להם גנדלף את ספקותיו באותה עת באשר לצעדו הראשון של סאורון ואת חששותיו ללוריין ולריבנדל (ראו עמ' 356). בגרסה זו, אחרי שאמר כי מהלומה ישירה נגד סאורון היתה צורך בהול עוד יותר משאלת סמאוג, הוסיף עוד:
''משום כך, אם אורשה לדלג קדימה, הסתלקתי מיד לכשראיתי כי המשלחת נגד סמאוג יצאה לדרך והיא מתנהלת היטב, ושכנעתי את המועצה לתקוף את דול גולדור תחילה, בטרם יתקיף הוא את לוריין. כך עשינו, וסאורון נמלט. אבל הוא הקדים אותנו תמיד בתוכניותיו. אודה ואתוודה, חשבתי שהוא אכן הסתלק לו שוב, ואולי צפויה לנו עוד תקופה של שלום זהיר. אבל זו לא נמשכה זמן רב. סאורון החליט לנקוט את הצעד הבא. הוא חזר מיד למורדור, ובתוך עשר שנים הופיע בגלוי.
''אז ירד אופל על הכול. ואף-על-פי-כן, לא זו היתה תוכניתו המקורית; ובדיעבד, היתה זו שגיאה. עוד נותר להתנגדות מקום שבו יכלה לכלכל את מעשיה, פטורה מן הצל. כיצד היה ניצל נושא הטבעת, אלמלא היו לוריין וריבנדל? ואותם מקומות אפשר שהיו נופלים, כמדומני, אילו הטיל סאורון את מלוא כוחו נגדם תחילה, תחת שיוציא יותר ממחציתו להסתערות על גונדור.
''ובכן, הרי לכם. זו היתה הסיבה הראשית למעשי. אבל דבר אחד הוא לראות מה יש לעשות, ודבר אחר לגמרי הוא למצוא את הדרך. כבר התחלתי לדאוג קשות מחמת מצב העניינים בצפון, בעת שנפגשתי יום אחד עם תורין צינת-אלון: באמצע חודש מרס 2941, כמדומני. שמעתי את כל סיפורו וחשבתי לי: 'ובכן, הנה לפני אויב לסמאוג, מכל מקום! ואויב שראוי לסייע בידו. עלי לעשות ככל שאוכל. היה עלי לחשוב על הגמדאים לפני-כן.'
''ועוד היו יושבי הפלך. התחלתי להגות חיבה כלפיהם בחורף הארוך, שאיש מכם אינו יכול לזוכרו.(7) ימים קשים מאוד עברו עליהם אז: אחד המצבים הגרועים מכול אשר ידעו מעולם, מתים מקור, גוועים מרעב במחסור הנורא שבא אחר-כך. אבל בעת ההיא יכולתי לראות את אומץ לבם, ואת חמלתם איש על רעהו. החמלה הזאת, לא פחות מאשר אומץ לבם הקשוח, חסר-התלונות, היא שקיימה אותם. רציתי שיוסיפו ויתקיימו. אבל חזיתי כי ארצות המערב שוב צפויות לתקופה רעה מאוד, במוקדם או במאוחר, אם כי רעה ממין שונה בתכלית: מלחמה חסרת-רחמים. על-מנת לעבור אותה, חשבתי, אפשר שיזדקקו לדבר-מה שלא היה בידם אז. לא קל לדעת מהו הדבר. ובכן, מן הראוי שידעו קצת יותר, שיבינו ביתר בהירות במה דברים אמורים ומהו מצבם.
''הם התחילו לשכוח: לשכוח את ראשיתם ואת אגדותיהם, לשכוח את המעט שידעו על גדולת העולם. הידיעה הזאת לא נעלמה עדיין, אבל הלכה ונטמנה במעמקים: זכר דברים נעלים ומסוכנים. אבל אי-אפשר להורות דברים מעין אלה לעם שלם במהרה. לא היה פנאי. ומכל מקום, יש להתחיל במקום מן המקומות, במישהו. הייתי אומר שהוא 'נבחר', ושאני נבחרתי רק כדי לבחור בו; אבל בילבו נראה לי.''
''הנה זה בדיוק מה שרציתי לדעת,'' אמר פרגרין. ''מדוע זה?''
''כיצד תברור הוביט אחד, יהא אשר יהא, לתכלית אשר כזו?'' אמר גנדלף. ''לא היה סיפק בידי למיין את כולם; אבל כבר הכרתי את הפלך טוב מאוד, גם אם נעדרתי ממנו בעת פגישתי עם תורין זה יותר מעשרים שנה, לרגל עניינים נעימים פחות. מובן מאליו איפוא שהרהרתי בהוביטים אשר ידעתי, ואמרתי לעצמי: 'אני חפץ בקורט של טוק' (אם כי לא יותר מדי, אישי פרגרין) 'ואני חפץ ביסודות טובים מן הסוג המוצק יותר, אולי בן בגינס.' ומכאן התבקש מיד בילבו. ואני הכרתי אותו היטב בימים עברו, כשהיה קרוב לפרקו, טוב מכפי שהכיר הוא אותי. חיבבתי אותו אז. ועתה מצאתי שהוא 'פטור מעול' – והנה קפצתי שוב קדימה, שכן לא ידעתי את כל זאת, כמובן, בטרם חזרתי לפלך. נודע לי שהוא לא נישא מעולם. הדבר נראה לי מוזר, אם כי ניחשתי מה סיבתו; והסיבה אשר ניחשתי לא היתה זו ששמעתי מפי מרבית ההוביטים, דהיינו, שהוא נותר אדון לעצמו, ואמיד מאוד, בגיל צעיר. לא, אני ניחשתי שהוא נשאר 'פטור מעול' בשל סיבה אחרת, פנימית, שהוא לא ירד לעומקה בעצמו – או לא היה מוכן להודות בה, שכן היא הבהילה אותו. הוא רצה בכל זאת להיות חופשי לצאת כאשר תיקרה לו ההזדמנות, או כאשר יאזור את עוזו. זכרתי כיצד נהג להציק לי בשאלות כשהיה עול-ימים על אותם הוביטים אשר 'יצאו' מפעם לפעם, כפי שנהוג לומר בפלך. לפחות שניים מדודיו מבית טוק עשו כן.''
דודים אלה היו הילדיפונס טוק, אשר ''יצא למסע ולא שב'' ואייסנגר טוק (הצעיר מתריסר ילדיו של הטוק הזקן), שעליו ''מסופר כי 'ירד לים' בנעוריו'' (שיבת המלך, עמ' 366, אילן היוחסין של בני טוק מן הסמיאלים הגדולים).
כאשר קיבל גנדלף את הזמנתו של תורין לבוא עמו לביתו בהרים הכחולים,
''אכן חצינו את הפלך, אם כי תורין מיאן להתעכב במידה שהיה בה כדי להפיק תועלת מן הדרך הזאת. למען האמת, דומני כי רוגזי על התעלמותו המתנשאת מן ההוביטים הוא שהעלה לראשונה על דעתי את המחשבה לסבך את חייו בחייהם. בעיניו לא היו הם אלא מגדלי-מזון שלגמרי במקרה עיבדו את שדותיהם משני צדדיה של דרך אבות הגמדאים אל ההרים.''
בגרסה מוקדמת זו סיפר גנדלף באריכות כיצד חזר אל תורין אחרי ביקורו בפלך ושכנע אותו ''לזנוח את מזימותיו הכבירות ולצאת בחשאי'' – והמשפט הזה הוא כל שנאמר על כך בגרסה המאוחרת (עמ' 358 לעיל).
''לבסוף גמרתי אומר וחזרתי אל תורין. מצאתי אותו מסוגר בהתייעצות עם אחדים משאריו. בלין וגלוין היו שם, ועוד אחרים.
'''ובכן, מה בפיך?' שאל אותי תורין מיד לכשנכנסתי.
'''אפתח בזאת,' עניתי. 'מחשבותיך מחשבות מלך הן, תורין צינת-אלון; אבל ממלכתך היתה כלא היתה. על-מנת שתשוב ותיכון, ובזאת מסופק אני, צריכה ראשיתה להיות צנועה. כאן, במרחקים, דומני שאינך מבין די הצורך מה רבה היא עוצמתו של דרקון גדול. אבל אין זה הכול: ישנו צל בעולם, ההולך וגדל במהירות, והוא נורא הרבה יותר. הם יסייעו זה לזה.' ואין ספק שהיו מסייעים זה לזה, אלמלא התקפתי את דול גולדור באותה עת עצמה. 'מלחמה גלויה לא תביא כל תועלת; ומכל מקום, נבצר מכוחך לחולל אותה. יהיה עליך לנסות דבר-מה פשוט יותר ועם זאת נועז יותר, מעשה נואש, למען האמת.'
'''דבריך סתומים ומדאיגים כאחד,' אמר תורין. 'דבר גלויות!'
'''ובכן, ראשית חוכמה,' אמרתי, 'יהיה עליך לצאת למסע הזה בעצמך, ויהיה עליך לצאת בחשאי. לא לך השליחים, הכרוזים וקריאות התיגר, תורין צינת-אלון. לכל המרובה תוכל לקחת עמך אחדים משאריך או מנאמניך. אבל תזדקק לדבר-מה נוסף, דבר-מה שאינו צפוי.'
'''נקוב בשמו!' אמר תורין.
'''רק רגע!' אמרתי. 'יש בדעתך להתמודד עם דרקון; ולא זו בלבד שהוא גדול מאוד, אלא הוא זקן מאוד עתה, וערמומי מאוד. בצאתך להרפתקה, עליך להביא בחשבון את אלה: את זיכרונו ואת חוש הריח שלו.'
'''הרי זה מובן מאליו,' אמר תורין. 'לגמדאים היה שיג-ושיח עם דרקונים יותר מלרבים אחרים, ואינך מטיף לנבער מדעת.'
'''טוב ויפה,' עניתי; 'אבל לי נראה שלא שקלת את הנקודה הזאת בתוכניותיך. תוכניתי חשאית היא. חשאית.(8) סמאוג אינו רובץ על מיטתו המפוארת באפס חלום, תורין צינת-אלון. הוא חולם על גמדאים! רשאי אתה להיות סמוך ובטוח שהוא מסייר בהיכלו יום אחר יום, לילה אחר לילה, עד אשר יהיה ודאי כי אין שמץ של ריח גמד בקרבת מקום, בטרם ירדם: תרדמה לחצאין, פעורת אוזניים לשמע טפיפות רגליים – רגלי גמדאים.'
'''בפיך, החשאיות הזו נשמעת קשה וחסרת-תוחלת לא פחות מהתקפה ישירה,' אמר בלין. 'כה קשה, עד שאינה אפשרית כלל!'
'''אכן קשה היא,' עניתי. 'אבל לא קשה עד-כדי-כך שאינה אפשרית, שאם-לא-כן לא הייתי מבזבז את עתותי כאן. הייתי אומר, קשה במידה מגוחכת. לכן יש בדעתי להציע פתרון מגוחך לבעיה. קחו עמכם הוביט! הדעת נותנת שסמאוג לא שמע מעולם על ההוביטים, ובלי ספק לא הריח אחד מהם.'
'''מה!' נזעק גלוין. 'אחד מאותם רפי-מוחין מן הפלך? איזו תועלת יוכל הוא להביא תחת השמים, או תחת הקרקע? יהא ריחו אשר יהא, הוא לא יעז לעולם להתקרב למטחווי רחרוח אף אל גור-דרקונים רך שזה-עתה בקע מביצתו!'
'''לאט לך!' אמרתי, 'עוול אתה עושה. אינך יודע רבות על יושבי הפלך, גלוין. דומני שהם רפי-מוחין בעיניך משום שנדיבים הם ואינם עומדים על המקח; חששנים הם בעיניך משום שמעולם לא מכרת להם כלי-נשק. טעות בידך. מכל מקום, יש אחד בהם שנתתי בו את עיני כבן-לוויה לך, תורין. זריז-ידיים הוא ופיקח, אם כי ערמומי ורחוק מפזיזות. ואני סבור שיש בו אומץ-לב. אומץ רב, כדרכם של בני עמו. ואלה, כפי שאתם נוהגים לומר, ''אמיצים כשגבם צמוד אל הקיר''. יש להעמיד את ההוביטים הללו במצוקה קשה בטרם יתגלה טיב החומר שממנו קורצו.'
'''הרי זה מבחן שאי-אפשר לעורכו,' ענה תורין. 'ככל שראיתי אני, הם משתדלים כמיטב יכולתם לירחק מכל מצוקה.'
'''אמת ויציב,' אמרתי. 'יש בינה בקדקודיהם. אבל ההוביט הזה, יוצא דופן הוא. דומני שיהיה אפשר לשכנעו לצאת למקום מצוקה. אני סבור שבסתר לבו הוא משתוקק לצאת – לצאת להרפתקה, כפי שהיה הוא מציג את הדבר.'
'''לא על חשבוני!' אמר תורין, שקם ממקומו והחל פוסע הלוך ושוב בכעס. 'לא עצה היא זו, אלא איוולת! איני מסוגל להבין מה יוכל לעשות כל הוביט, טוב או רע, כדי להשיב לי את דמי כלכלתו ליום אחד, גם אם ישוכנע לצאת לדרך.'
'''אינך מסוגל להבין! היית צודק יותר לו אמרת שאינך מסוגל לשמוע,' עניתי. 'הילוכם של הוביטים חרישי הוא, בלא מאמץ, יותר מכל שהיה גמד מסוגל להלך ולו חייו תלויים בכך. אין רכי-רגליים מהם, סבור אני, בקרב כל בני-תמותה. מסתבר שאתה מכל מקום, תורין צינת-אלון, לא הרגשת בכך כאשר פסעת קוממיות בפלך, תוך שאתה מקים שאון (אם אורשה לומר) שתושבי המקום הרגישו בו ממרחק של מיל. כשאמרתי שתזדקק לחשאיות, לזאת התכוונתי: חשאיות מקצועית.'
'''חשאיות מקצועית?' נזעק בלין, שפירש את דברי שלא ככוונתם. 'רצונך לומר, מחפש אוצרות מיומן? היש כאלה בנמצא עדיין?'
''היססתי. זו היתה תפנית חדשה, ולא ידעתי לבטח כיצד עלי להתמודד עמה. 'דומני שכן הוא,' אמרתי לבסוף. 'תמורת שכר, הם ילכו באשר לא תהינו אתם ללכת, או מכל מקום לא תוכלו, וישיגו את מבוקשכם.'
''עיניו של תורין התנוצצו כשעלה בדעתו זכר אוצרות אבודים; אבל הוא אמר בבוז, 'פורץ שכיר, רצית לומר. את זאת נוכל לשקול, אם השכר לא יהיה גבוה מדי. אבל מה שייכותו של אחד הכפריים הללו לכל הדברים האלה? הם שותים מכלי חרס, ואינם יודעים להבדיל בין אבן-חן לבין חרוז זכוכית.'
'''מה צר שאתה כה מרבה לדבר בביטחון על דברים שאינך יודע,' השבתי בחריפות. 'הכפריים הללו מתגוררים בפלך זה אלף וארבע-מאות שנה בערך, והם למדו רבות במשך הזמן הזה. היה להם שיג-ושיח עם העלפים, ועם הגמדאים, אלף שנים לפני בואו של סמאוג לארבור. איש מהם אינו אמיד לפי מושגיהם של אבותיכם, אבל תמצא באחדים ממשכנותיהם חפצים נאים מכל שתוכל להתגאות בו כאן, תורין. ההוביט שעליו חשבתי, יש לו חפצי נוי עשויי זהב, והוא אוכל בכלי כסף ושותה יין מבדולח מגולף.'
'''אה! הנה ירדתי לסוף דעתך,' אמר בלין. 'הוא פורץ, אם כן? האם משום כך אתה ממליץ עליו?'
''לשמע הדברים הללו, צר לי לומר, איבדתי את קור רוחי ואת זהירותי. לא יכולתי שאת עוד, ברגע ההוא, את השחצנות הגמדאית הזאת, כאילו איש אינו יכול ליצור 'דבר של ערך' מלבדם, וכל הדברים הנאים המצויים בידי אחרים באו להם מידי גמדאים במועד זה או אחר, אם לא נגנבו. 'פורץ?' צחקתי. 'כן, ודאי, פורץ מקצועי, כמובן! וכי כיצד תגיע כף של כסף לידי הוביט? אני אטביע את סימן הגנבים על דלתו, וכך תמצאוהו.' ואז, מכיוון שכעוס הייתי, קמתי ממקומי ואמרתי בלהט שהפתיע אותי עצמי: 'עליך לחפש את הדלת הזאת, תורין צינת-אלון! אני מדבר ברצינות.' ופתאום הרגשתי כי אכן היתה בי רצינות עמוקה. הרעיון המוזר הזה שצץ בדעתי לא היה הלצה, אלא היה נכון. היה צורך חיוני להוציאו אל הפועל. הגמדאים יצטרכו להשח את ראשיהם הגאים.
'''הסכיתו לי, בני עם דורין!' קראתי. 'אם ילך ההוביט הזה עמכם, תצלח דרככם. ואם לאו, תיכשלו. אם תסרבו אפילו לנסות, כיליתי את ענייני עמכם. שוב לא תקבלו מאתי עצה או עזרה עד אשר יכסה אתכם הצל!'
''תורין פנה והביט בי בתדהמה, ובצדק גמור. 'דברים כדורבנות!' אמר. 'טוב ויפה, הוא יצטרף אלינו. ראיית הנולד נחה עליך, אם אין אתה משוגע ותו לא.'
'''יפה!' אמרתי. 'אבל שומה עליך לבוא בכוונה טובה, ולא בתקווה להוכיח את איוולתי על פני. עליך לנהוג בסבלנות ולא להירתע בנקל, אם לא תבחין ממבט ראשון באומץ הלב או בתשוקת ההרפתקאות אשר הזכרתי. הוא יכחיש את שני אלה כאחד. הוא ינסה להיחלץ; אבל אסור לך להניח לו לסגת.'
'''עמידה על המקח לא תועיל לו, אם לזאת כיוונת בדבריך,' אמר תורין. 'אציע לו גמול נאה על כל אשר יחזיר לידי, ולא יותר מזה.'
''לא לזאת התכוונתי, אבל סברתי שאין טעם לומר כך. 'יש עוד דבר אחד,' הוספתי; 'עליכם לערוך את כל תוכניותיכם והכנותיכם מראש. הכינו את הכול! מרגע ששכנעתם אותו, אל לכם להניח לו שהות להרהורי חרטה. יהיה עליכם לצאת מהפלך היישר מזרחה במסעכם.'
'''מפיך נשמע היצור הזה מוזר מאוד, אותו פורץ שלך,' אמר גמד צעיר ושמו פילי (אחיינו של תורין, כאשר נודע לי אחר-כך). 'מה שמו, כלומר מה השם שהוא משתמש בו?'
'''ההוביטים משתמשים בשמותיהם האמיתיים,' אמרתי. 'השם היחיד שיש לו הוא בילבו בגינס.'
'''איזה מין שם!' צחק פילי.
'''בעיניו זהו שם מכובד מאוד,' אמרתי, 'ההולם אותו היטב; כי רווק הוא, בן גיל העמידה, והוא נעשה קצת שמנמן ורכרוכי. אפשר שבימים אלה, עיקר מעייניו נתונים למזון. יש ברשותו מזווה טוב מאוד, כך שמעתי, ואולי יותר ממזווה אחד. האירוח, למצער, יהיה משובח.'
'''די בכך,' אמר תורין. 'אלמלא נתתי הן-צדק שלי, לא הייתי יוצא לדרך עתה. אין את נפשי שישטו בי. כי גם אני דובר ברצינות. רצינות קטלנית, ולבבי יוקד בתוכי.'
''לא נתתי את דעתי על דבריו אלה. 'ראה-נא, תורין,' אמרתי, 'הנה אפריל חולף והאביב כבר בא. ערוך את כל ההכנות במוקדם ככל שתוכל. יש לי עניין אחר לענות בו, אבל אחזור בעוד שבוע. כאשר אשוב, אם הכול יהיה כשורה, אצא לפניכם כדי להכשיר את הקרקע. ואז נסור אליו כולנו למחרת היום.'
''וכך נפרדתי מעליהם, שכן לא רציתי להניח לתורין שהות להרהורי חרטה, כשם שלא רציתי להניחה לבילבו. את שאר הסיפור אתם מכירים היטב – מנקודת ראותו של בילבו. אילו כתבתי אני את הסיפור, הוא היה נשמע שונה בתכלית. הוא לא ידע את כל אשר התרחש: עד כמה הקפדתי, דרך משל, שדבר בואה של חבורה גדולה של גמדאים לבייווטר, הרחק מדרך המלך וממסילתם הרגילה, לא יגיע לאוזניו במוקדם מדי.
''היה זה בוקר היום השלישי בשבוע, 25 באפריל 2941, ואני באתי להתראות עם בילבו; וגם אם ידעתי פחות או יותר מה צפוי לי, אנוס אני לומר שביטחוני התערער. ראיתי שהדברים יהיו קשים מכפי שחשבתי. אבל עמדתי על שלי. למחרת, ביום הרביעי 26 באפריל, הבאתי את תורין ואת בני חבורתו למעון בג; ובקושי רב, במה שנוגע לתורין – הוא ביקש לסגת ברגע האחרון. וכמובן, בילבו היה מבולבל לחלוטין ומגוחך בהתנהגותו. למען האמת, פני הדברים היו גרועים מאין כמוהם, מבחינתי, למן ההתחלה; ואותו עניין מצער בדבר 'פורץ מקצועי', שהגמדאים החדירו לראשיהם ולא הרפו, רק החמיר את המצב. מה רבה היתה שמחתי על שאמרתי לתורין מראש שנעשה את כל הלילה במעון בג, שכן נזדקק לזמן לדון בדרכים ובאמצעים. כך ניתנה לי ההזדמנות האחרונה. אילו היה תורין עוזב את מעון בג בטרם שוחחתי עמו ביחידות, היתה תוכניתי עולה בתוהו.''
נראה שאחדים ממרכיבי השיחה הזאת שובצו בגרסה המאוחרת בוויכוח שהתנהל בין גנדלף ותורין במעון בג.
מכאן ואילך נצמד נוסח הגרסה המאוחרת לגרסה המוקדמת, ולפיכך לא יצוטט כאן שוב, מלבד קטע אחד לקראת הסוף. בגרסה המוקדמת רשם פרודו שגימלי פרץ בצחוק עת כילה גנדלף את דבריו.
''עדיין זה נשמע מגוחך,'' אמר, ''גם עכשיו, אחרי שכל הדברים עלו לטובה ואף יותר מזה. הכרתי את תורין, כמובן; הלוואי והייתי שם, אבל נעדרתי מן המקום בעת ביקורך הראשון אצלנו. ולא הורשיתי להצטרף למסע: צעיר מדי, הם אמרו, אם כי הייתי בן שישים ושתיים וחשבתי עצמי נכון לכול. ובכן, שמח אני על ששמעתי את הסיפור במלואו. אם אמנם היה זה מלואו. אודה ואתוודה, איני סבור שאתה מספר לנו את כל הידוע לך, אפילו עכשיו.''
''ודאי שלא,'' אמר גנדלף.
אחר הדברים האלה שאל מריאדוק את גנדלף עוד על המפה והמפתח של תריין; ובתשובתו (שמרביתה נכללה בגרסה המאוחרת, בחלק אחר של הסיפור) אמר גנדלף:
''כאשר מצאתי את תריין, היה זה תשע שנים אחרי שעזב את בני עמו, והוא נמצא בצינוקי דול גולדור חמש שנים לפחות. איני יודע כיצד החזיק מעמד זמן כה רב, גם לא כיצד הצליח להסתיר את החפצים הללו בכל עינוייו. אני סבור ששליט האופל לא רצה דבר ממנו זולת הטבעת לבדה, ולאחר שלקח אותה לא טרח עוד, אלא רק השליך את השבוי הרצוץ לצינוקיו, לשגות שם בהזיותיו עד מותו. רשלנות פעוטה, אבל קטלנית בדיעבד. כזוהי דרכן של רשלנויות פעוטות.''
הערות
(1) פגישת גנדלף עם תורין מתוארת גם בנספח א' של שר הטבעות (שיבת המלך, עמ' 341), ושם נתון התאריך: 15 במרס 2941. יש הבדל קל בין שתי הגרסאות, שכן בנספח א' מתרחשת הפגישה בפונדק אשר בברי, ולא על אם הדרך. גנדלף ביקר לאחרונה בפלך עשרים שנה לפני-כן, כלומר ב-2921, ואז היה בילבו בן שלושים ואחת: בהמשך הדברים מציין גנדלף שהוא טרם הגיע לפרקו (שלושים ושלוש שנה) כאשר ראה אותו לאחרונה.
(2) הולמן הגנן: הולמן גרינהנד, שהמפסט גמג'י (האיכר הקשיש, אביו של סם) שימש אותו כשוליה. ראו אחוות הטבעת, עמ' 34, 36, וכן שיבת המלך, עמ' 369.
(3) שנת השמש של העלפים (לואה) החלה ביום הקרוי יסטרה, שהוא היום שלפני היום הראשון של טוילה (האביב); ובלוח ימלדריס, יסטרה ''התאים פחות או יותר ל-6 באפריל של הפלך'' (שיבת המלך, עמ' 377, ה''ש).
(4) תריין השני: תריין הראשון, מאבות-אבותיו של תורין, נמלט ממוריה בשנת 1981 ונעשה המלך הראשון בבטן-ההר (שיבת המלך, עמ' 335).
(5) דיין השני רגל-ברזל נולד בשנת 2767; בקרב אזנולביזר (ננדוהיריון) קטל לפני השער המזרחי של מוריה את האורק הגדול אזוג, וכך נקם את נקמת דמו של תרור, סבו של תורין. הוא מת בקרב דייל ב-3019 (שיבת המלך, עמ' 338, 342, 360). פרודו שמע מפי גלוין בריבנדל ש''דיין עודנו מלך בטן-ההר, שהוא עתה זקן בא-בימים (לאחר שכבר מלאו לו מאתיים וחמישים שנים), ושהוא נערץ, ועשיר מופלג'' (אחוות הטבעת, עמ' 237).
(6) אין ספק שגימלי לפחות חצה את הפלך במסעותיו מביתו הראשון בהרים הכחולים (ראו עמ' 373 להלן).
(7) תיאור החורף הארוך של 2759-2758 ברוהן מצוי בנספח א' של שר הטבעות (שיבת המלך, עמ' 329); וברשומת השנים ההן בנספח ב' (עמ' 352) נאמר כי ''גנדלף נחלץ לעזרת יושבי הפלך''.
(8) בנקודה זו, דומה שנשמט משפט אחד מכתב-היד א', אולי בשוגג, בהתחשב בדבריו הבאים של גנדלף על כך שסמאוג מעולם לא הריח הוביט: ''וכוללת היא ריח שאינו מוכר, לפחות אינו מוכר לסמאוג, אויב הגמדאים.''
סיפורים שלא נשלמו (Unfinished Tales)
ג'. ר. ר. טולקין (J. R. R. Tolkien)
(כריסטופר טולקין – עורך) (Christopher Tolkien, Ed.)
עברית: עמנואל לוטם
הוצאת זמורה-ביתן, 2001
נומנור – אתר ישראלי המוקדש לטולקין וליצירותיו
|
 |
|
