עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
יום שישי, 03/05/2013, שעה 8:07
סיפור מתוך ''היֹה יהיה'' 2012, מועמד לפרס גפן
|
|
לננה
קצת לפני הקציר, היאגה הייתה מגיעה לכפר.
בהתחלה הילדים הצעירים היו נרתעים ממנה, עד שהסברנו להם שכאשר היא מגיעה, הקציר קל יותר. הם לא זכרו את עונות הקציר הישנות, אבל הם שמעו את הסיפורים מהוריהם ומאִתנו, הילדים הבוגרים, ומשראו כיצד נענינו לה, חיקו אותנו.
היא הייתה מגיעה מהיער, בגדיה ערמת סחבות בגווני חום אפרפר, כשהיא נשענת על מקל כסוף, שׂערה אסוף במטפחת שחורה. הראשון שראה אותה היה רץ לכפר וצועק, ״יאגה כאן! יאגה כאן!״ ומיד עדר ילדים היה נוהר לכיוון היער, וכולנו היינו מתחרים על מקום לידה. אחד מציע לה את כתפו להישען עליה, אחת מפשפשת בכיסיה של היאגה בחיפוש אחרי מיני מתיקה שהיו חבויים בין השכבות, ואחר מציע את ידו לקחת ממנה את המקל.
היא הייתה צוחקת ומפזרת אותנו מעליה בניד ראש אחד. ״לא עכשיו, עדת ארבה,״ היא הייתה אומרת, ״המתינו בסבלנות!״ ומנופפת במקלה עד שהיינו מתרחקים מעט. או-אז הייתה מעלימה יד אחת בנבכי הסחבות ושולפת מהן ערמה דביקה ומתוקה בגווני הקשת. היא הייתה משליכה את הערמה באוויר, וכל ילד מיהר לפרוש את ידיו על מנת שחלק מהמתוקים יגיעו אליו. אף אחד לא ראה מתוקים שכאלה לפני בואה של היאגה או לאחר מכן. רק בעת שהייתה מגיחה מהיער המתוקים היו בכיסיה, וילד שאיחר לפגשה היה נאלץ להסתפק בסיפורים בלבד, שכן לא משנה כמה גדולה הייתה הערמה, היא הייתה מחוסלת עד תום טרם פגיעת המתוקים בקרקע.
המאחרים להגיע היו הראשונים ללוות אותה לכפר. פיצוי על המתוקים שנגזלו מהם. תמיד הייתה בוחרת את הקטן מכולנו, הצנום והשברירי, ומושיטה לו את ידה. וכך, מהדסת על ארבע רגליים – שתיים שלה, המקל והילד – הייתה מגיעה אל הכפר, מוקפת בכולנו.
המבוגרים כבר היו מחכים לנו. שניים מהם היו מושיטים ליאגה כד מים ומטלית נקייה, אותם דחתה תמיד באמרה, ״קודם הילדים, אחר כך הניקיון,״ ולמרות זאת תמיד הושיטו לה את המים והמטלית. מעולם לא הבחנתי מי מהם עשה זאת. אולי משום שאלו לא היו הוריי, ושאר המבוגרים נמהלו בזיכרוני למעין עיסה אחידה בעלת טון חינוכי ומעט זמן למשחקים.
״אל המערה. קדימה.״ היאגה הייתה אומרת משסיימה לשתות, ועדת המבוגרים הייתה מתפוררת לרכיביה. כל הורה מצא את ילדו והעניק לו דבר-מה שיגן עליו בזמן הקציר. בעבר ההורים לא ידעו מתי הקציר יגיע, אבל עכשיו, עם עזרתה של היאגה, היה להם די זמן להכין קמעות עבור ילדיהם. כפתורים תלויים על חוט, סכין חלוד, אלומת חיטה. כל דבר שניתן לאסוף ולחזק במספיק רגשות בזמן שנותר מהרגע שהיאגה הגיחה מהיער ועד שהגיעה לכפר. קמעות יעילים היו קמעות טריים, כך האמינו כולם.
הוריי תמיד נתנו לי כרית. הם העדיפו קמעות מעשיים.
היאגה לא הייתה מאיצה בנו. היא הייתה מתבוננת סביב ומשכל הילדים קיבלו את צרכיהם הייתה מניפה את מקלה והיינו הולכים אחריה אל המערה שבקצה הכפר. הפעם לא היינו מתרוצצים מסביב אלא הולכים בטור מסודר. הורים היו נושרים עם המעבר דרך הכפר, כל זוג חוזר לביתו ומגיף את הדלת והחלונות. לא היה צורך במילות פרדה נוספות.
המערה חיכתה לנו, אפלה וקרירה. משנכנסנו אליה חזרנו לשמוח. היאגה שלחה אותנו למשימותינו. חלק היו צריכים לנער את השמיכות שהעלו אבק מאז הקציר האחרון, שניים ירדו אל המעיין הקרוב להביא מים. מעולם לא השתמשנו בבאר של הכפר. לא נראה לנו יאה לחזור לשם אחרי שנפרדנו מכולם, וממילא אי-אפשר היה להשתמש במים מהבאר. הם היו מתעפשים מהר יותר ממי המעיין.
בהיותי הבוגרת מבין הילדים, התפקיד שלי היה לפזר את הנרות בגומחות. היאגה הייתה מוציאה מבין סחבותיה חמישה נרות עשויים ביד ומושיטה לי אותם. הייתי עוברת בין גדמי הנרות מהקציר הקודם, מגרדת את שאריות השעווה ומעמידה את הנרות החדשים במקומם. על חלקם אפשר היה לראות את השקעים שהותירו אצבעותיה של היאגה. הייתי מעבירה את אצבעותיי עליהם, מנסה לשחזר את הלחיצות והדחיפות שעיצבו כל נר לצורתו, ולאחר מכן הייתי מניחה אותם במקומם. כל נר התאים לגומחה אחת, ואליה בלבד. מעולם לא ידעתי איך היאגה הצליחה להתאים אותם כך, שכן מעולם לא ראיתי אותה מודדת את הגומחות או בודקת את הנרות. ובכל זאת – הם התאימו.
משסיימנו את מטלותינו היינו נאספים סביב היאגה. הנרות היו בוערים, המים מחזירים את אורם. כל ילד היה מתכסה בשמיכה משלו ומתיישב קרוב ליאגה, והיא הייתה אומרת, ״והיום נספר את סיפורו של...״
ואחד הילדים היה אומר, ״הנסיך!״, ואחת הילדות הייתה אומרת, ״והזאב!״, והיאגה הייתה מחייכת ואומרת, ״בסדר, את סיפורו של הנסיך והזאב.״ ומכאן קולה היה מתחיל להתפתל בסיפור רווי כישוף ויצרים, על אדם שיצא למסע ונתקל בעדת זאבים שהבטיחו לו חיי נצח תמורת לבו. הסיפור היה משתנה משנה לשנה. לעתים הנסיך היה מוותר על לבו עבור אחת הזאבות. לעתים הנסיך היה בכלל נסיכה, והיא הייתה מוותרת על חיי נצח כדי לשמור על אנושיותה, ובזכות הקרבן הזאבים היו מעניקים לה אושר תמידי. אבל דבר אחד לא השתנה – מעולם לא היינו שומעים את סופו של הסיפור.
שנה אחרי שנה הילדים היו מתנמנמים, ראשיהם היו שוקעים עד שהיו נשכבים על צדם ונרדמים. הייתי מניחה את הכרית לצדי ונאבקת בעפעפיי הכבדים, אפילו שידעתי שלא אצליח להישאר ערה. הזיכרון האחרון שלי מהיאגה היה של אורות הנרות המרצדים בעודי נועצת בה מבטים וממתינה לסוף דבריה, אך נרדמת בעוד הסיפור ממשיך להתנגן.
בבוקר היינו מתעוררים, לא בגלל האור אלא בגלל השקט. היאגה לא הייתה, וגם שלושה מאִתנו נעלמו. תמיד שלושה. שמיכותיהם היו מוטלות ריקות, ורק העפר השקוע במקום שבו שכבו רמז כי פעם היה שם ילד. הקציר נגמר.
היינו מקפלים את כל השמיכות, שופכים את שארית המים מהמעיין על גחלי המדורה, וחוזרים לכפר. הפעם לא היו מבוגרים שיקבלו את פנינו. כל אחד חזר לביתו, וכל הורה המתין לדלת שתיפתח. ביום שלאחר הקציר היינו נשארים בבית, אוכלים ושותים, מספרים להורים את שהתרחש. היינו רעבים, תמיד, כאילו עברו ימים מאז הפעם האחרונה שראינו מזון. לא ידעתי מה עושים ההורים שדלתם לא נפתחה לאחר שכל הילדים שבו לבתיהם.
ושנה נוספת החלה.
מעט לאחר שאחי התחתן, ואני הייתי נושאת הפרחים עבור אשתו החדשה, היאגה הגיעה מאוחר, השקיעה כבר הייתה קרובה כשהיא יצאה מהיער. לא רצתי אליה כמו שאר הילדים אלא הלכתי בהדרת כבוד מסוימת, כמצופה מנערה שתגיע לפרקה בקרוב.
היאגה נשענה על מקלה, ושערותיה היו לבנות כולן. הילדים חיטטו בסחבותיה, אך במקום לשלחם בנזיפה היא עמדה והביטה לפנים. פניה היו ריקים מהבעה, ורק כאשר הגעתי היא חייכה לפתע. השמים מאחוריה האדימו.
״סורו מעלַי, עדת ארבה,״ היא נזפה בהם, והם התעופפו לכל עבר. הם עמדו, ממתינים, אך היא לא המשיכה.
ילדה קטנה משכה בסחבותיה, ״המתוקים, יאגה?״
היאגה הסתובבה אליה, מבטה ריק, ״המתוקים?״
הילדה חיקתה את התנועה שבה הייתה היאגה מעיפה את המתוקים לשמים. ״המתוקים, יאגה,״ היא אמרה, ולפתע היאגה הנהנה.
״כמובן, המתוקים.״ היא הנהנה, הכניסה את ידה לסחבותיה ושלפה משם את הערמה הצבעונית. הם נראו אפורים מהרגיל, כאילו חלק מצבעיהם נעלם בשל השעה המאוחרת. לא ניסיתי לתפוס אותם בעצמי. המשכנו לכפר, בחיפזון בשל השעה. טקס הפרדה מההורים היה קצר מהרגיל. חלק מהילדים קיבלו קמעות לא מושלמים. קיוויתי שהם יגנו עליהם. לא זכרתי את הימים שבהם עברנו קציר בלי קמעות. לא יכולתי לנחש מה יקרה בלעדיהם.
רעדתי.
״בואו.״ היאגה החוותה אל המערה, והלכנו אחריה. הסידורים היו קצרים מהרגיל. לא נותר מספיק זמן לאוורר את כל השמיכות, ולא הספקתי לנקות את השעווה הישנה מהגומחות. הנחתי את הנרות במקומותיהם, אך הם לא התאימו בשלמות כרגיל.
התאספנו סביב היאגה, הילדים בעלי הקמעות הלא מושלמים היו מקובצים יחדיו. קיוויתי שחומם המשותף יגן עליהם. אולי הקציר לא יֵדע להבחין ביניהם.
המתנו בשקט, אור הנרות מרצד על פני היאגה.
״סיפור?״ שאלה אחת הילדות.
היאגה התבוננה בה. ״סיפור?״ ענתה.
הילדה הנהנה. ״על נסיכה.״
״וזאב!״ מיהר אחד הילדים האחרים להוסיף.
היאגה קימטה את מצחה. ״סיפור, כן, סיפור.״ אך השתתקה שוב.
העולם מחוץ למערה החל להחשיך.
כחכחתי בגרוני. הילדים הסבו את מבטם אלַי. ״פעם אחת,״ התחלתי, ״לפני שנים רבות, חיה נסיכה בהירת עור וכהת שׂער.״
״והנסיכה הייתה יפה מכל נסיכה אחרת שאי-פעם חיה או תחיה,״ המשיכה היאגה וחייכה אלַי.
הילדים חזרו להסתכל אל היאגה, והסיפור המשיך להיטוות. נדמה היה לי כאילו הנרות מאירים באור בהיר יותר. העיניים נעצמו ככל שההרפתקה של הנסיכה נמשכה. הפעם הזאבים הציעו לה לוותר על לבה תמורת אהבת אמת, והיא התלבטה כיצד תוכל לאהוב ללא לב.
הסיפור היה שונה מהרגיל. הנסיכה לא הייתה נסיכה רגילה אלא אחת מהילדים הרבים שגדלו בעיר. היא נבחרה להיות נסיכה, והבחירה הטילה צל על חייה. התרכזתי ביאגה, דרוכה לראות אם היא תמעד שוב, אולם הסיפור המשיך לקלוח והרשיתי לעצמי להתנמנם.
בבוקר העירה אותנו צרחה חנוקה, גבוהה ודקה. אחת הילדות ישבה, חיוורת, כשידיה לחוצות אל פיה. דמעות זלגו מעיניה אל הידיים הקפוצות והלאה, אל חיקה.
חמישה ילדים היו חסרים.
מיהרתי לקום ולחבק אותה. ניסיתי להיזכר אם מי מהילדים היה קשור אליה, ולא הצלחתי. הפנים שלהם היטשטשו בזיכרוני, כמו כל הילדים שנעלמו בזמן הקציר.
קיפלנו את השמיכות וניקינו את המערה. חזרנו לכפר, כל הנותרים, איש לביתו. הנחתי את הקמע שלי בארגז בכניסה לבית, כמו תמיד, ונכנסתי למיטה. שמעתי בכי קלוש מרחוק, ולאחר מכן טריקת חלון ושקט. כעת ידעתי איך מגיבים הורים שדלתם נותרה סגורה לאחר הקציר.
הייתי כמעט מבוגרת בשנה שבה אחותי הצעירה ביותר נולדה. אמי כבר החלה לדבר עם שכנתנו לגבי שידוך אפשרי. הכרתי את הנער המיועד, היו לו זרועות של חוטב עצים וחיוך שהתחבא מתחת לשפם דליל. משפחתי תמיד העמידה נשים שילדו ללא סיבוכים, ולהם הייתה עֶגלה בריאת בשר ובהירת עיניים. אמי החלה לבדוק את בגדיי בחיפוש אחר הדימום שיבשר כי הקציר לא מאיים עלַי עוד, אך כאשר היאגה הגיעה, עדיין לא דיממתי, ולפיכך משנשמעה הקריאה ״היאגה כאן!״ מיהרתי אל היער, אחותי בזרועותיי. צעירה ככל שתהא, היא הייתה בסכנה מפני הקציר.
היאגה הייתה כפופה משזכרתי. בגדיה בלויים ומוכתמים, מטפחתה מוטלת על כתפיה. ראשה היה כמעט קירח. היא בהתה באוויר, ולא הגיבה כלל לילדים שהתאספו סביבה, מחפשים בבגדיה אחר המתוקים. היא שוב הגיעה מאוחר, השמש נשקה לצמרות העצים.
״יאגה,״ קראתי לה. היא הסתכלה אלַי וחשפה מעט שיניים בחיוך זעיר. התקרבתי ונגעתי בזרועה. היא עדיין לא דיברה אִתי. המבט האבוד לא מש מעיניה. חיזקתי את אחיזתי באחותי. הילדים המשיכו לפשפש בבגדי הזקנה שעמדה מולי, וכמו בשנה הקודמת, הלילה התקרב ועמו הקציר.
״ילדים, רוצו להביא את הקמעות שלכם,״ אמרתי להם. משמחו כנגד חוסר הצדק באבדן המתוקים המובטחים הרמתי את ידה של היאגה שאחזה במקל ההליכה, ״רוצו מכאן, עדת ארבה.״
לשמע המחווה המוכרת הם נסו אל הכפר. המתנתי שהיאגה תצעד לכיוון המערה, אבל היא לא נעה. משכתי בזרועה. היא פסעה עמי. כאשר ניסיתי להרפות ממנה היא נעצרה, ולכן נאלצתי ללכת כשידי האחת אוחזת באחותי והאחרת בזרועה של היאגה. הפרֵדות בכפר ארכו יותר מהרגיל ואף מבוגר לא הגיע לפגוש את היאגה. הוריי פגשו אותי במחצית הדרך אל הכפר, בפנים מודאגים.
״הכול בסדר.״ חייכתי אליהם. ״היאגה עייפה, וביקשה שאעזור לה.״
אבי הנהן והושיט לי את הקמעות שלנו – כרית עבורי, שמיכה לאחותי. אמי הביטה בי, הסתכלה על היאגה, נטלה מאבי את השמיכה וקרעה אותה לשתי רצועות ארוכות. היא כרכה אותן סביבי והניחה את אחותי בתוכן.
״יהיה לכן נוח יותר כך,״ היא אמרה. הם העדיפו קמעות מעשיים.
הנהנתי. יכולתי להרגיש את נשימתה המהירה של אחותי הצמודה לחזי. הוריי השתהו עמי. היאגה עמדה ללא תנועה לידי. יכולתי להרגיש את הערב מגיע מכיוון היער.
״אנחנו צריכות ללכת למחסה.״
אמי הנהנה. היא נשקה לאחותי על לחייה. אבי החליק אצבע אחת בידה. אחותי חייכה בפה נטול שיניים אל שניהם. היא מעולם לא עברה את הקציר, ולא ידעה כי הוא מאיים על תינוקות בני חודשים מעטים כפי שהוא מאיים על ילדות על סף הבגרות.
ילדים מהכפר החלו לזרום למקום שבו עמדנו. כלקח מהשנה שעברה הקמעות הוכנו הפעם מבעוד מועד, אך הם קיבלו תוספת קטנה שתהפוך אותם לקמעות טריים. פרח, עלה, סליל חוטים אדום. לכל ילד הקמע המיוחד לו.
חידשתי את אחיזתי בזרועה של היאגה. ״היא עייפה,״ הסברתי לילדים. איש מהם לא המשיך לתהות.
״אל המערה, קדימה,״ אמרתי.
״כן, המערה,״ אמרה היאגה, קולה צרוד.
הרפיתי מידה, בתקווה שהיא תוביל אותנו למקום המבטחים, אולם היא לא הניעה את גופה. אחזתי בה שוב. הערב האפיל סביבנו. הולכתי את היאגה השותקת אל המחסה שלנו. שלחתי שני ילדים להביא מים, ואת השאר לנער את השמיכות. את אחת הילדות, זו שצווחה בשנה שעברה, שלחתי לנקות את גומחות הנרות.
היה מאוחר, מאוחר מכפי שהיה אי פעם.
״נרות, יאגה,״ אמרתי.
״נרות?״ היא שאלה, המילה כבדה בפיה.
״נרות.״ הצבעתי על הגומחות סביבנו. אחותי החלה להתנועע במנשא, שלחה את גפיה לכל עבר כמנסה להתנתק ממני.
נענעתי אותה, בתקווה שתירגע. היא לא הפסיקה, והיאגה המשיכה להסתכל עלַי, כתוהה על משמעות המילה הזרה.
״נרות.״ החוויתי בייאוש. ״חושך, יאגה, הקציר מגיע בחושך. הנרות עושים אור.״
ילד השתנק מאחורַי. התעלמתי ממנו. הקציר יגיע, למרות הבכי של הילדים או הקמעות של המבוגרים.
״אור?״ היא אמרה.
אחותי התעוררה והחלה לבכות. הכנסתי אצבע אחת לפיה, והיא מצצה אותה. קיוויתי שאמי האכילה אותה טרם הגעת היאגה.
״גאו?״ היא שאלה.
המילה הייתה זרה לי. לא עניתי. מה יכולתי לענות? היאגה התקרבה אלַי ונגעה בידי. ״גאו,״ היא אמרה. לא זזתי.
״גאו!״ היא חזרה, והניעה את ידי עמה בתנועה מסובכת. הזזתי את ידי עמה ועצרתי כאשר היא עצרה. היאגה הרפתה מידי. היא נראתה מאוכזבת, ולאחר רגע, מבטה התרוקן שוב.
מאחורַי, ילד התייפח.
הסתובבתי אליהם. מה אוכל להגיד להם? בעבר היינו נחבאים בבתים, כל אחד בביתו, והקציר היה בוחר את הילדים לקחת, אחד מכל בית לכל היותר. היאגה היא זו שלימדה אותנו להתרכז במקום אחד, כך הגנתה הייתה יעילה יותר, אולם בלעדיה הקציר יוכל להגיע ולקחת את כולנו. לא נותר מספיק זמן לחזור אל הכפר, וממילא הדבר לא היה עוזר. הקציר יכול לתפוס אותנו בשדות.
אחותי הרפתה מאצבעי. היא ישנה שוב.
״היאגה מאוד עייפה,״ אמרתי למערה, ״היא לא הספיקה להכין לנו את הנרות.״
הילדים עמדו מסביבנו, בוטשים באדמה, בוהים בקירות, ממתינים להוראות. אחד מהם עדיין התייפח. איש לא ניחם אותו.
הילדה ששלחתי לנקות את הגומחות אמרה לפתע, ״לא צריך נרות.״
הילדים סבבו אליה. ״לא צריך נרות,״ היא חזרה. ״מה שחשוב הוא הסיפור של היאגה. זוכרים? בקציר הקודם היאגה סיפרה לנו סיפור, והכול היה בסדר.״ היא הביטה בי. הנהנתי כמאשרת את הדברים שבדתה מלבה. היא זכרה בוודאי את השנים שקדמו לקציר האחרון, בהן נלקחו מאִתנו פחות ילדים, וכמובן שידעה שאין ממש בדבריה. אבל הילדים חזרו על הדברים שאמרה, וגל של הסכמה צף מהם.
היא התיישבה על אחת השמיכות וטפחה עליה. ״בואי, שבי לידי,״ אמרה לי.
הילד ששאב מים היה הראשון להתיישב על השמיכות, ואחריו התיישבו שאר הילדים. משכתי את היאגה למקומה והתיישבתי בינה לבין הילדה.
הילדים הסתכלו אל היאגה, והמתינו. פניהם מואפלים בחשכה המזדחלת אלינו. אבל היאגה לא יכולה לספר להם דבר. היא לא הכינה את המתוקים. היא לא זכרה אפילו את המילה ״נרות״.
ליטפתי את לחייה של אחותי. היא אחזה באצבעי ותחבה אותה לפיה. ״והיום,״ אמרתי, ״היום נספר סיפור על...״
״מכשפה!״ אמרה הילדה, אך הילדים האחרים היסו אותה מיד בזעקות. ״זאב!״, ״נסיך!״, ואחד מהם צעק, ״גרביים!״
חייכתי. ״היום נספר את סיפורו של הזאב שיצא לחפש מכשפה על מנת לקבל ממנה גרביים.״
הילדים השתרעו, בעוד האפלה חודרת לעובי המערה. ראיתי את עיניהם נוצצות כנרות זעירים. אפילו אחותי הפסיקה למצוץ את אצבעי.
״פעם אחת, לפני הרבה שנים, חי זאב צעיר בממלכה רחוקה,״ התחלתי את הסיפור. לא ידעתי מה יהיה ההמשך. לפני שנה היאגה התערבה והמשיכה את הסיפור בעצמה. כעת היא ישבה לידי, ריח בגדיה מצחין את האוויר סביבי.
״הזאב לא היה זאב באמת, כמובן. הוא היה נסיך בתחפושת.״ הילדים רכנו לפנים, הילדה שלידי הניחה את ראשה על ברכי. הרגשתי את היאגה שוקעת במקום מושבה לצדי.
למה נסיכים מתחפשים? ולמה שהנסיך הזה יחליט להיות זאב? השאלות צצו מאליהן ונענו תוך כדי סיפור. הנסיך יצא במסע ארוך להחזיר לעצמו את נסיכתו האובדת, ובזה אחר זה כבו זוגות העיניים הנוצצות בחשכה משהילדים נרדמו. שמעתי את נחירותיה של היאגה, את נשימותיהם השקטות של הילדים. חשתי את חזה המתרחב של אחותי הצמודה אלַי עדיין.
הילדה שלצדי הייתה האחרונה להירדם. הפסקתי לדבר. נראה היה שהחשכה מתעבה עם השקט. אחד הילדים מלמל בשנתו. הכנתי את המשפט הבא בסיפור, אך אז הוא השתתק.
האזנתי לשקט. הכרתי היטב את השקט של הכפר, שקט שבו כלב נובח מרחוק, או תינוק שהתעורר מתחיל לבכות במיטתו. השקט במערה היה שונה. ללא כלבים או תינוקות. אפילו אחותי ישנה. לא נשמעו קולות פכפוך של הנהר. לא צרצרים. אפילו קולה של הרוח מחוץ לפתח המערה שכך.
יכולתי לחוש את החשכה. להרגיש את מהותה. לחוש בה מטביעה את קולות הנשימה הרכים של הילדים השרועים על המחצלות. השקט הזדחל לכיווני.
החושך איננו חי, ואיננו שקט. החושך הוא רק היעדר אור, כך אמרתי לעצמי.
אחותי נעה בחיקי.
״והנסיך,״ אמרתי בקול שקט, ״הגיע למעיין וראה את דמותו הזאבית משתקפת בו.״
אחותי נרגעה. השתתקתי. החשכה שוב התקדמה לעברי.
הרמתי את עיניי, אימצתי אותן בניסיון לתת לחושך צורה, לגלות את התבנית של השקט. היאגה לצדי שאפה ונשפה בשריקה עדינה. הקציר מתקרב, ידעתי. הוא יגיע וייקח את הילדים. את כולם. את הילדה שהמציאה כללים חדשים, את הילד שהתיישב על השמיכה לצדה, את אחותי שטרם מלאה לה שנה.
לא ידעתי כיצד נראה הקציר. איש מהילדים לא ידע. המבוגרים סירבו להזכיר לנו את ששכחנו בחסות היאגה וסיפוריה. אבל אני אדע. בקרוב. אני לבדי הייתי ערה במערה. הקציר יגיע וייקח את כולם, אבל הם ישנו, לפחות. עלַי השכחה של החלומות לא תגן. אשאר ערה ואקטף.
כל כך חשוך במערה. הילדים ששכבו רחוק ממני נבלעו בחשכה. יכולתי לראות רק את כפות רגליהם מציצות. קולות נשימותיהם נעלמו. אילו הייתי בחוץ הייתי יכולה לראות כוכבים מאירים, אולי אפילו את סהר הירח הבוהק מבין עננים. זו לא הייתה חשכה רגילה. משהו המתין בה.
יכולתי לחוש רטיבות זולגת מעיניי ללחיי.
לא אראה שוב את הנער המיועד לי. לעולם לא אדמם. לעולם לא אהרה או אלד. אחותי תהא התינוקת האחרונה שאחזיק, ואולי טוב שכך. משכתי באפי.
הקול התפזר במערה, והחשכה עצרה. לא החשכה, אלא הדבר שהיה בחשכה עצר. יכולתי לחוש את המקום שבו עבר הגבול בין השקט של החושך לשקט שלנו. של הילדים הנושמים, של היאגה השורקת בין שפתיה.
״אבל הזאב שראה באגם היה נעים עיניים, ופרוותו רכה ומזמינה,״ לחשתי לעצמי.
השקט שהמתין בחשכה נסוג. ברכו של אחד הילדים הציצה לעברי מהגבול השקט.
שאפתי.
״הוא טבל את כפתו במים וראה איך בבואתו משתנה. מזאב לנסיך וחזרה לדמות הזאב.״
המשכתי את הסיפור. קולי היה צרוד ועיניי זלגו, אך המשכתי לדבר, והחשכה נסוגה. עוד ועוד, נדחקת אל מחוץ למעגל הילדים הישנים בידי מעשייה מומצאת. לא ידעתי כמה עלַי לדבר. לא ידעתי מתי אוכל לעצור את הסיפור. לא ידעתי האם קולי הוא שמגרש את השקט או קורותיו של הנסיך הזאבי, אבל הייתי חייבת להמשיך. עם כל תפנית בסיפור עוד ילד התגלה לפנַי, נושם, מתגלגל מתוך שינה, משוחרר מהחשכה לחזקתי.
לא הבחנתי כשהחושך של הלילה האפיר והילדים הישנים הפכו מגושים חסרי צורה באפלת המערה לגופים נושמים, אבל הבוקר הגיע והצללים נעלמו. השתתקתי, גרוני צרוב מילים.
הילדה שלצדי הייתה הראשונה להתעורר. היא התמתחה, וידה פגעה בכתפי.
״סליחה,״ היא מלמלה והתיישבה, כשהיא משפשפת את עיניה. היא ספרה את הילדים הישנים וגילתה את שידעתי – איש מהם לא חסר. הקציר נעלם ללא קרבנות.
היא הסתכלה בי. לא היה ניצחון במבטה. שתינו ידענו כי הקציר יחזור גם בשנה הבאה.
הילדים התעוררו. גם היאגה. פרקיה חרקו כשהיא התמתחה מעט, וגניחה נמלטה משפתיה כשהיא ניסתה להתרומם. נעמדתי בזהירות, כשאני אוחזת באחותי, והושטתי את ידי אליה. היא נעזרה בי כדי לקום.
הילדים קיפלו את השמיכות ושפכו את המים. הולכתי אותם חזרה אל הכפר. משוחררים מאימת הקציר הם רצו, בעודם שרים וצוחקים. רק הילדה שישבה לצדי במשך הלילה נותרה עמדי.
היאגה נשענה עלַי. תהיתי אם להוביל אותה חזרה ליער, אך אחותי התעוררה ודרשה את מנת החלב שלה. פניתי אל הכפר.
אחיזתה של היאגה בזרועי התחזקה. פניתי אליה. עיניה נראו צלולות משהיו. הילדה נעמדה אִתי, מבטה נעוץ ביאגה.
״גאו.״ אמרה היאגה.
״כן, גאו.״
היא נדה בראשה והצביעה אל היער. שובל חשכה ארב בשולי העצים. יכולתי לראות את זחילתו האטית אל המסתור שבצל.
״גאו.״ היא חזרה.
ההבנה הפציעה בי, ועמה האימה. דחפתי אותה בזרועה. לא רציתי לראות את החושך. לא רציתי לחשוב על השקט שהוא מביא עמו. שתלך. שתרדוף אחרי המפלצות שלה, הזקנה הבלה מוכת השיטיון.
היא עמדה, נטועה במקומה, עיניה שהיו מעורפלות אמש, צלולות, נעוצות בעיניי.
״גאו.״ היא אמרה. המלה היחידה שנותרה לה.
מצמצתי, בניסיון למנוע מדמעותיי לגלוש. רציתי את הנער שהובטח לי. רציתי לראות את אחותי מתבגרת. רציתי לספר להוריי כיצד נאבקתי בקציר וניצחתי. ניצחתי.
הילדה שלצדי משכה במרפקי. הבטתי בה. צעירה כל כך, אבל זרועותיה היו חזקות.
״את יכולה לקחת את אחותי?״ ביקשתי. ״אני צריכה ללוות את היאגה אל היער.״
הילדה הושיטה את ידיה, מוכנה לערסל תינוק. הנחתי בין זרועותיה את אחותי. רציתי לבקש שתספר לה עלַי. רציתי לנשק את מצחה. רציתי ללכת חזרה הביתה ולקבור את זיכרונות הלילה בין זרועות אמי.
הילדה לקחה את אחותי אל הכפר, בפסיעה מלאת החשיבות העצמית של ילד שמוטלת עליו משימה גדולה.
היאגה עמדה לידי. עיניה שוב היו מרוקנות ממחשבה.
״לכי.״ דחפתי אותה בכיוון הכפר. ״יש שם אוכל.״
היא עדיין לא נעה.
״אני אלך אחריו.״ אמרתי, משהבנתי לבסוף את חייה של היאגה, את הבחירה של הנסיכה. ״אני לא אתן לו לקחת ילדים.״
היאגה פסעה. צעד אחד. ולאחריו צעד נוסף.
נותרתי לבדי. קולות הילדים נבלעו בכפר. תהיתי אם הוריי ידאגו משלא אחזור. אם הילדה תספר להם איך גירשתי את הקציר. אם הם בכלל יזכרו אותי, או שמא דמותי תיטשטש עם השנים, כמו כל הילדים שנלקחו.
הצל ארב בשולי היער. הסתכלתי לעברו. הוא הסתיר שקט ואימה, ועמד לקחת ילדים אחרים. ילדים שזקוקים לנרות ולמתוקים צבעוניים, ולסיפור.
לא ידעתי איך ליצור את הנרות או המתוקים, אבל היה לי סיפור.
צעדתי אליו.
|
 |
|
