 |
 |
עוד בקטגוריה זו:
משחק הנסיכים
פרקים לדוגמה / גארת' ניקס
02/06/13
תגובות: 3
ציידת הלילה
פרקים לדוגמה / המערכת
04/05/12
תגובות: 2
דם כחול
פרקים לדוגמה / ורד טוכטרמן
23/09/11
תגובות: 1
ימי תל-אביב האחרונים
פרקים לדוגמה / לביא תדהר וניר יניב
24/09/10
תגובות: 0
מגן הלהט
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
19/12/08
תגובות: 0
בן אלמוות
פרקים לדוגמה / רוג'ר זילאזני
12/12/08
תגובות: 0
פנטסיה 2000 - דבר העורך
פרקים לדוגמה / המערכת
06/10/08
תגובות: 39
תחיית האגדות
פרקים לדוגמה / אילן גוייכמן
17/09/08
תגובות: 1
חוק הקוסמים השני - אבן הדמעות
פרקים לדוגמה / טרי גודקינד
13/09/08
תגובות: 11
סימנטוב
פרקים לדוגמה / אסף אשרי
18/04/08
תגובות: 6
המים שבין העולמות
פרקים לדוגמה / הגר ינאי
06/04/08
תגובות: 6
דרקון הוד מלכותו
פרקים לדוגמה / נעמי נוביק
24/09/07
תגובות: 16
המגשר
פרקים לדוגמה / רביב מיוחס
14/09/07
תגובות: 74
התחדשות
פרקים לדוגמה / קרול ברג
05/05/07
תגובות: 3
בנות הדרקון
פרקים לדוגמה / מרית בן-ישראל
02/04/07
תגובות: 25
|
 |
ילדי חולית
פרקים לדוגמה / פרנק הרברט
יום ראשון, 24/11/2002, שעה 12:28
פרקים ראשונים מתוך הספר השלישי בסדרת חולית
|
|
התאומים, לטו וגאנימה, יודעים כבר הכל: לא זו בלבד שהם שומעים את כל אבותיהם וכל אמותיהם המדברים מתוכם, הם חשים כיצד אלה מנסים לפעול באמצעותם: הם מפצירים, משדלים, מאיימים. התאומים מבינים את הסכנות הנשקפות להם מכל עבר: כולם מבקשים את נפשם, אפילו קרוביהם – למעשה, במיוחד קרוביהם. אפילו סבתם. לטו וגאנימה, שגמרו אומר להתנזר מהסם, אוזרים את כוחותיהם הנפשיים הכבירים, ואת ההבנה המיוחדת שבין תאום לתאומתו, כדי לצאת למסע אימתני להגשמת חזונו של לטו. התוכנית שלהם דורשת מהם קורבנות אישיים עצומים, ונועדה – בין היתר – לברר אם אותו מטיף מסתורי שמוקיע את השחיתות שפשתה בשלטונות של עאליה אינו אלא פול מואד'דיב, שחזר מן המתים.
תלמודו של המואד'דיב נעשה לשדה ההתגוששות בין העוסקים
בסכולסטיקה, בין המאמינים באמונות טפלות והמושחתים.
הוא הורה לקיים אורח-חיים מאוזן, הפילוסופיה שלו היתה זו
שבעזרתה יכול בן-אדם להתמודד בבעיות הנובעות מהיקום
המשתנה ללא הרף. הוא אמר כי האנושות ממשיכה להתפתח,
וכי היא נתונה בתהליך שלעולם לא יסתיים. הוא אמר שהאבולוציה
הזאת נעה על-פי עקרונות משתנים הידועים אך ורק לנצח.
כיצד יכול היקש מושחת להשתעשע במהות שכזאת?
מדברי המנטאט דנקן איידהו
נקודת אור הופיעה על השטיח האדום הכהה שכיסה את הסלע החשוף על קרקעית המערה. האור זהר בלא מקור ניכר לעין, והיה לו קיום אך ורק על גבי משטח האריג האדום העשוי סיבי סם קלועים. היה זה מעגל מתפשט שקוטרו כשני סנטימטרים שנע באורח תזזיתי - לרגעים נעשה מאורך, לעתים נעשה סגלגל. הוא נתקל בצד הירוק הכהה של מיטה וזינק כלפי מעלה, התקפל על גבי המיטה.
מתחת לכיסוי הירוק שכב ילד בעל שיער אדמוני, פניו עדיין מעוגלים בגין אותה שמנמנות האופיינית לילדים, פיו רחב ונדיב - תווי פנים שלא היו אופייניים לרזון המצומק של המסורת הדררית, אך הוא לא היה שמן ממים כאחד מאותם חוצעולמים. כשהאור ריצד על פני עפעפיו הסגורים, נעה דמותו הקטנה וזעה. האור כבה.
וכעת נשמע רק קול של נשימה קצבית, קבועה, ומאחוריה רחש קלוש של טפטוף המים שנאגרים באגן אגירה על אדן החלון הרחק מעל למערה.
ושוב הופיע האור בחדר - מעט גדול יותר, קצת בהיר יותר. הפעם היה איזשהו רמז למקורו, וניכרה בו גם תנועה: דמות עוטה ברדס מילאה את הפתח המקושת בקצה החדר והאור נבע משם. ושוב זרם האור מסביב לחדר, כבוחן, כמחפש. היתה בו תחושה של איום, איזושהי אי-שביעות רצון חסרת מנוח. הוא חמק מהילד הנם, נעצר על גבי פתח האוויר המרושת בפינה העליונה, בחן בליטה בקישוטי הקיר הירוקים-זהובים שריככו את הסלע שמסביב.
עד מהרה כבה האור. הדמות שפניה היו מכוסים בברדס התנועעה ברשרוש בד מסגיר, והתייצבה בצדו האחד של הפתח המקושת. כל מי שהיה מודע לשגרה הנהוגה כאן, בסיטש טאבר, היה חושד מיד כי זהו בוודאי סטילגאר, נאיב הסיטש, האפוטרופוס של התאומים היתומים שעתידים למלא יום אחד את מקומו של אביהם, פול מואד'דיב. סטילגאר נהג לעתים מזומנות לפקוד בלילה את חדריהם של התאומים, כדי לבדוק אם שלום להם, ותחילה תמיד סר לחדר שבו נמה גאנימה, ואחר-כך עבר אל החדר הסמוך, שם יכול להירגע כי שום איום אינו מרחף על לטו.
אני שוטה זקן, הרהר סטילגאר.
הוא מישש את המשטח הקר של מקרן האור קודם שהשיב אותו למקומו בלולאת החגורה של אבנטו. המקרן הכעיס אותו גם בעת שהיה תלוי בו. החפץ היה כלי מתוחכם של הקיסרות, מתקן שנועד להבחין בנוכחותם של גופים חיים גדולים. הוא הראה רק את הילדים הנמים בחדרי השינה המלכותיים.
סטילגאר ידע כי מחשבותיו ורגשותיו משולים לאור. הוא לא יכול להדמים הקרנה פנימית חסרת מנוח. איזשהו כוח גדול ממנו שלט בתנועה ההיא. היא הקרינה אותו לתוך הרגע הזה שבו הוא חש בבירור בסכנה המתעצמת. כאן נמצא המגנט לחלומות הגדולה ברחבי כל היקום המוכר. כאן נמצא הון בן חלוף, סמכות חילונית, וכן גם אותו קמיע החזק בכל הקמיעות המיסטיים: האותנטיות האלוהית לצוואתו הדתית של מואד'דיב. בשני התאומים הללו - לטו ואחותו, גאנימה - התמקד כוח רב-עוצמה. כל עוד הם חיים, מואד'דיב חי בתוכם, אף כי מת.
אלה לא היו סתם ילדים בני תשע; הם היו איתן טבע, גורמים המעוררים הערצה ופחד. הם ילדיו של פול אטרייאידס, שנעשה למואד'דיב, המהדי של כל הדררים. מואד'דיב הצית התפוצצות של אנושות; הדררים התפשטו מהפלאנטה הזאת בג'יהאד, נשאו את להט אמונתם הדתית על פני היקום האנושי בגל של ממשל דתי שהיקפו והסמכות המקיפה-כל שלו הותירו רישומם על פני כל פלאנטה ופלאנטה.
אך הילדים הללו של מואד'דיב הם בשר ודם, הרהר סטילגאר. שתי דקירות בסכיני ישתיקו את לבותיהם. מימיהם יחזרו לשבט.
מוחו הפרוע החל לסעור ולגעוש לנוכח מחשבה שכזאת.
להרוג את ילדי מואד'דיב?
אבל השנים שחלפו החכימו אותו והוא היטיב לנתח הרהורים ורגשות. סטילגאר ידע מהו מקורה של מחשבה נוראה שכזאת. היא נבעה מיד שמאל של הארור, ולא מיד ימין של הברוך. האייט והבורהאן של החיים לא אצרו תעלומות רבות מפניו. בעבר הוא התגאה לחשוב על עצמו כעל דררי, לחשוב כי המדבר הוא ידידו, לקרוא לפלאנטה שלו חולית במחשבותיו, ולא אראקיס, כפי שסומנה על כל מפות הכוכבים הקיסריות.
כמה פשוטים היו הדברים כשהמשיח שלנו היה רק חלום, חשב. וכאשר מצאנו את המהדי שלנו, פיזרנו ברחבי היקום חלומות משיחיים רבים מני ספור. כל עם ששועבד על-ידי הג'יהאד חולם כעת על המנהיג שיקום לו.
סטילגאר לטש עיניו לתוך החדר האפל.
אילו שחרר הסכין שלי את כל העמים האלה, האם הם היו מחשיבים אותי כמשיח?
הוא שמע כיצד לטו מתהפך במיטתו באי-שקט.
סטילגאר נאנח. הוא לא הכיר כלל את הסב לבית אטרייאידס, שהילד נשא את שמו. אבל רבים אמרו כי הוא היה המקור לכוחו המוסרי של מואד'דיב. האם אותה תכונה נוראה של עשיית צדק תדלג כעת דור שלם?
הוא חשב: סיטש טאבר הוא שלי. אני השולט כאן. אני הוא הנאיב של הדררים. בלעדי, המואד'דיב כלל לא היה מתקיים. אבל התאומים האלה... דרך צ'אני, אמם, שהיא קרובת משפחה שלי, דמי זורם בעורקיהם. אני שם יחד עם מואד'דיב וצ'אני וכל האחרים. מה עוללנו ליקום שלנו?
סטילגאר לא יכול להסביר מדוע עלו בדעתו המחשבות הללו באמצע הלילה, ומדוע גרמו לו תחושת אשמה שכזאת. הוא השתופף בתוך גלימתו, המכוסה בברדס. המציאות כלל לא דומה לחלום. המדבר הידידותי, שפעם השתרע מקוטב ועד קוטב, צומצם לכדי מחצית משטחו הקודם. גן-העדן האגדי של הירוק המתפשט והולך גרם לו למפח-נפש. הוא לא דמה כלל לחלום. והוא ידע כי כפי שהפלאנטה שלו נשתנתה, כך השתנה גם הוא. הוא נעשה לאדם הרבה יותר חריף ומתוחכם מאשר זה שהיה פעם מנהיגו של הסיטש. כעת הוא מודע לדברים רבים - הקשורים במדינאות ובתוצאות המפליגות והעמוקות של ההחלטות הקטנות ביותר. ובכל זאת הוא חש כי הידע והתחכום הזה אינו אלא ציפוי דק המכסה ליבת ברזל של מודעות פשוטה, דטרמיניסטית יותר. והליבה היותר עתיקה הזאת קראה אליו, התחננה אליו שיוחזרו לכנם הערכים היותר טהורים.
קולות הבוקר של הסיטש החלו להתערב במחשבותיו. אנשים החלו לנוע ברחבי המערה. הוא חש את הבריזה הנוגעת בלחייו: אנשים עברו דרך אטמי הדלתות ויצאו לאפלה המקדימה את השחר. הבריזה דיברה על אי-זהירות בדברה על הזמן. דיירי המחילות לא ישמו עוד את משמעת המים המחייבת של הימים ההם. ומדוע עליהם לנהוג כך כשנרשם גשם ברחבי הפלאנטה הזאת, כשעננים נראו בשמים, כששמונה דררים טבעו וקיפחו את חייהם בשיטפון-פתע באחד הוואדיות? עד לאותו המאורע, הפועל טבע כלל לא היה קיים בשפתה של חולית. אך זו חדלה להיות חולית; כעת זו אראקיס... וזהו שחר של יום רב-חשיבות.
הוא חשב: ג'סיקה, אמו של מואד'דיב וסבתם של התאומים המלכותיים הללו, חוזרת לפלאנטה שלו היום. מדוע היא שמה קץ לגלותה מרצון דווקא בשעה זו? מדוע היא עוזבת את הרכות והביטחון של קאלאדן למען סכנותיה של אראקיס?
היו לו דאגות נוספות: האם היא תחוש בספקותיו של סטילגאר? היא היתה מכשפה מבנות גשרית, היא השלימה את ההכשרה המעמיקה ביותר של המסדר, והיתה אם נערצה בזכות עצמה. נשים אלה היו חדות אבחנה ומסוכנות. האם תצווה עליו ליפול על חרב כפי שנצטווה לעשות האומא-המגן של לייט-קיינס?
האם אני אציית לה? תהה.
הוא לא יכול לענות על השאלה, אך כעת הוא חשב על לייט-קיינס, הפלאנטולוג שהיה הראשון שחלם על התמרת המדבר המשתרע על כל שטחה של חולית, לאותה פלאנטה ירוקה המכלכלת את תושביה, כפי שאכן נעשתה. לייט-קיינס היה אביה של צ'אני. בלעדיו, לא היה נולד החלום, צ'אני לא היתה נולדת, התאומים המלכותיים לא היו נולדים. השתלשלויותיה של השרשרת הפגיעה הזאת העכירו את רוחו של סטילגאר.
איך נפגשנו במקום הזה? שאל את עצמו. כיצד חברנו זה לזה? לאיזו תכלית? האם מחובתי לשים קץ לכל זה, לרסק את השילוב הכביר הזה?
סטילגאר הודה כי הוא חש בדחף הנורא הזה בתוכו כעת. הוא יכול לבחור לעשות זאת, להתכחש לאהבה ולמשפחה על מנת לעשות מה שנאיב חייב לעשות מעת לעת: לקבל החלטה נוראה לטובת השבט. מנקודת השקפה אחת, רצח שכזה מהווה בגידה ומעשה זוועה שאין חמור ממנו. להרוג ילדים, ילדים קטנים! אבל הם לא היו סתם ילדים קטנים. הם כבר ניזונו ממרקוח, הם השתתפו באורגיה של הסיטש, הם חפרו בחולות המדבר בחיפוש אחר דג החול ושיחקו משחקים אחרים של ילדים דררים... והם ישבו במועצה המלכותית. ילדים כה רכים בשנים, ועם זאת נבונים במידה כזאת שיכלו להשתתף בדיוני המועצה. אולי הם ילדים בדמותם הגשמית, אך ניסיונם היה ארוך וקדום, מרגע היוולדם היה להם זיכרון גנטי מוחלט, מודעות מחרידה שבידלה אותם ואת דודתם, עאלייה, מכל בן-אדם אחר בעולם.
פעמים רבות, בלילות רבים, נוכח סטילגאר כי מחשבתו חוזרת ועוסקת בשונות הזאת שהתאומים חלקו עם דודתם; פעמים רבות הוא התעורר משנתו בגלל ההרהורים המייסרים האלה, ובא עד לכאן, לחדר השינה של התאומים כשחלומותיו ניתקו בעיצומם. כעת ספקותיו נעשו ממוקדים. אי-היכולת לקבל החלטה היתה כשלעצמה החלטה - הוא ידע זאת. התאומים האלה ודודתם התעוררו בעודם ברחם אמם, ושם הם הכירו כבר את כל הזיכרונות שהועברו אליהם על-ידי אבות-אבותיהם. ההתמכרות לסם עשתה זאת, התמכרותן לסם של האמהות - הגבירה ג'סיקה וצ'אני. הגבירה ג'סיקה ילדה בן, המואד'דיב, לפני התמכרותה לסם. עאלייה נולדה לאחר ההתמכרות לסם. הרי זה ברור לגמרי בראייה לאחור. דורות רבים לאין ספור של זיווגים מוקפדים ומחושבים שהוכוונו על-ידי בנות גשרית הולידו את מואד'דיב. אבל תוכניותיו של המסדר כלל לא הביאו בחשבון את המרקוח. אה, הן ידעו בהחלט על האפשרות הזאת, אך הן חששו ממנה, וכינו זאת תועבה. כנראה שיש להן סיבות לגזירה שכזאת. ואם הן אמרו שעאלייה היא תועבה ושיקוץ, הדברים הללו צריכים לחול באותה מידה על התאומים, מפני שגם צ'אני עצמה היתה מכורה לסם: גופה היה רווי סם, ובאיזשהו אופן השלימו הגנים שלה את אלה של מואד'דיב.
מחשבותיו של סטילגאר סערו וגעשו. אין שום ספק כי התאומים האלה עלו על אביהם. אבל כיצד זה יתבטא בדיוק? הנער דיבר על יכולתו להיות אביו - והוכיח זאת. עוד כשהיה תינוק, גילה לטו זיכרונות שרק מואד'דיב יכול לדעת. האם המתינו עוד אבות קדומים באותו ספקטרום זיכרונות כביר - אבות שאמונותיהם ומנהגיהם יצרו סכנות שלא ניתן להביען לבני-אנוש?
תועבה, כך אמרו המכשפות של בנות גשרית. אבל המסדר חמד את הגנופאזה של הילדים הללו. המכשפות רוצות את הזרע והביצית בלעדי הבשר המטריד שנשאו אותם. האם משום כך חוזרת הגבירה ג'סיקה דווקא עכשיו? היא התנתקה מהמסדר על מנת לתמוך בדוכס, בן-זוגה, אבל על-פי השמועה היא חזרה לנהוג כבת גשרית.
אני יכול לשים קץ לכל החלומות האלה, הרהר סטילגאר. כמה פשוט זה יכול להיות.
ושוב הוא השתומם על כך שהוא מסוגל להעלות בדעתו בחירה שכזאת. האם התאומים של מואד'דיב אחראים למציאות שמחקה את חלומותיהם של זולתם? לא. הם היו פשוט עדשה דרכה חדר האור וגילה תצורות חדשות ביקום.
מרוב התייסרות, חזר מוחו לאמונות הדרריות הראשוניות, והוא חשב: פקודתו של אלוהים מגיעה; לפיכך, אל תבקש להחיש אותה. אלוהים הוא זה שיראה את הדרך, ואחדים סוטים ממנה.
הדת של מואד'דיב היא שהפריעה לסטילגאר יותר מכל. מדוע הפכו את מואד'דיב לאל? לשם מה להעלות אדם שידוע כי הוא בשר ודם למדרגת אל? השיקוי הזהוב של החיים של מואד'דיב יצר מפלצת ביורוקרטית שכופה עצמה על כל ענייניה של האנושות. הממשלה והדת התאחדו, והפרת חוק נעשתה לחטא. ריח של כפירה עלה כמו עשן מכל הטלת ספק בציווייה של הממשלה. על אשמה של התמרדות נענשה באש הגיהנום, ובגזרי-דין צדקניים.
אך הרי בני-אדם הם אלה שיצרו את צווי הממשל הללו.
סטילגאר הניד ראשו בעצב ולא ראה את המשרתים שנכנסו אל המבואה לדירה המלכותית כדי לבצע את מטלות הבוקר שלהם.
הוא מישש את סכין קריס שעל מותניו, וחשב על העבר אותו סימל, ונזכר כי יותר מפעם הוא רחש אהדה למורדים שהתקוממויות הנפל שלהם נמחצו בהוראתו שלו. מוחו התמלא בלבול והוא שאל את נפשו לדעת כיצד ניתן למחוק הכל, לחזור אל הפשטויות שהסכין סימל. אבל היקום לא ניאות לחזור לאחור. זה היה מנוע כביר שהוקרן על הריק האפור של האי-קיום. הסכין שלו, אם יחולל את מותם של התאומים, רק יהדהד על פני הריק הזה, ישזור מורכבויות חדשות שיהדהדו ברחבי ההיסטוריה האנושית, ייצרו נחשולים חדשים של כאוס, יזמינו את האנושות לנסות ולהנהיג צורות אחרות של סדר ואי-סדר.
סטילגאר נאנח, והחל להיות מודע לתנועות מסביבו. כן, המשרתים הללו היוו איזשהו סדר שנכרך מסביב לתאומי מואד'דיב. הם נעו מרגע אחד למשנהו וטיפלו בכל הצרכים שצצו. מוטב לנהוג כמותם, אמר סטילגאר לעצמו. מוטב לפגוש את מה שיבוא כאשר יבוא.
אני משרת, אמר לעצמו. ואדוני הוא האל הרחום, החנון. והוא ציטט לעצמו פסוק: ''הרי אנו העלינו את שלשלאות צוואריהם עד הסנטר, כך שראשיהם יורמו; ואנו הנחנו בפניהם מחסום, ומאחוריהם מחסום; ואנחנו כיסינו אותם, וכך אין הם רואים.''
כה נכתב בדת הדררית הישנה.
סטילגאר הנהן בינו לבינו.
אותה ראייה, אותה צפייה את הרגע הבא, כפי שעשה מואד'דיב בעזרת חזיונות העתיד המדהימים שלו, הוסיפה כוח-מאזן לענייני אנוש. היא יצרה מקומות חדשים להחלטות. להתפרק מן הכבלים, כן, הדבר אולי מציין באמת איזו גחמה של אלוהים. עוד מורכבות שמעבר להישג ידו של בן-תמותה רגיל.
סטילגאר הסיר את ידו מסכינו. אצבעותיו עקצצו בשל הזיכרון. אבל הלהב שפעם הבהיק בתוך הלוע הפעור של עקלתון החולות, נותר בנדנו. סטילגאר ידע שהוא לא ישלוף עוד את הלהב כדי להרוג את התאומים. הוא הגיע לכלל החלטה. מוטב להמשיך ולקיים אותה סגולה אחת ישנה שעדיין יקרה ללבו: נאמנות. מוטב לך להמשיך במורכבויות שאתה מדמה כי אתה מכיר. מוטב ההווה מאשר עתידו של חלום. הטעם המריר בפיו הגיד עתה לסטילגאר כמה נבובים, כמה מקוממים הם חלומות אחדים.
די! די לחלומות!
אתגר: ''האם ראית את המטיף?''
תשובה: ''ראיתי עקלתון חולות.''
אתגר: ''ומה על אותו עקלתון חולות?''
תשובה: ''הוא מעניק לנו את האוויר שאנו נושמים.''
אתגר: ''אם כך, מדוע אנחנו משמידים את אדמתו?''
תשובה: ''מפני ששייח'-חולוד (עקלתון החולות בצלם אלוה) מצווה זאת.''
מחידות אראקיס, מאת הארק אל-עדא
על-פי מנהג הדררים, קמו תאומי אטרייאידס משנתם שעה לפני עלות השחר. הם פיהקו והתמתחו באחדות נסתרת, בחדריהם הסמוכים זה לזה, וחשו בפעילות שרחשה בכוורת המחילות שמסביבם. הם שמעו את המשרתים בחדר המבואה המתקינים את ארוחת הבוקר, דייסה פשוטה, תמרים ושקדים שעורבו בנוזל שדולל מסם שלא תסס לגמרי. בחדר המבואה היו נוריות זוהר, ואור צהבהב רך חדר דרך הכניסות המקושתות הפתוחות של חדרי השינה. התאומים התלבשו במהירות באור הרך, וכל אחד מהם שמע את רעותו בסמוך אליו. כפי שהסכימו, הם לבשו חליפות זקק, כהגנה מן הרוחות המייבשות של המדבר.
בתוך זמן קצר נפגש הזוג המלכותי בחדר המבואה, והבחין בדממה הפתאומית של המשרתים. לטו, כך הבחינו הצופים, לבש שכמייה בצבע בז' בהיר, בעלת שוליים שחורים מעל החלקלקות האפורה של חליפת הזקק. אחותו לבשה שכמייה ירוקה. צווארה של כל שכמייה נסגר בפריפה בצורת הנץ האטרייאידי - גופו עשוי זהב ואבנים אדומות בעיניו.
בראותה את המחלצות הללו, אמרה הארה, אחת מנשיו של סטילגאר: ''אני רואה שהתלבשתם לכבוד סבתכם.'' לטו הרים את הקערה שבה ניתנה ארוחת הבוקר שלו בטרם הביט בפניה של הארה, פנים כהים, חרושי רוח. הוא הניד בראשו. ואז הוא אמר: ''מנין לך שאיננו חולקים כבוד לעצמנו?''
הארה הישירה עיניה אל מבטו המתגרה, בלא להירתע, ואמרה, ''העיניים שלי כחולות לא פחות מאשר העיניים שלך!''
גאנימה צחקה בקול רם. הארה היתה מאז ומתמיד מומחית למשחק האתגר הדררי. במשפט אחד היא אמרה למעשה, ''אל תתגרה בי, נער. ייתכן שאתה בן מלכות, אך שנינו נושאים את אות הקלון של התמכרות למרקוח - עיניים נטולות לובן. איזה דררי זקוק למחלצות - או לכבוד - גדולים מזה?''
לטו חייך, הניד ראשו בצער. ''הארה, אהובתי, אילו היית רק צעירה יותר, ואלמלא היית כבר של סטילגאר, הייתי לוקח אותך לי.''
הארה קיבלה את הניצחון הקטן בקלות, אותתה למשרתים האחרים להמשיך בהכנת החדרים לקראת הפעילויות החשובות הצפויות במשך היום. ''אכלו את ארוחת הבוקר שלכם,'' אמרה. ''תהיו זקוקים לאנרגיה הזאת היום.''
''אם כך את מסכימה שאיננו הדורים מדי בשביל סבתנו?'' אמרה גאנימה, ודיברה בפה מלא דייסה.
''אל לך לחשוש מפניה, גאני,'' אמרה הארה.
לטו בלע כף מלאה דייסה, ושלח מבט חודר לעבר הארה. כושר האבחנה של האשה הזאת היה דק ומעמיק להפליא, והיא היטיבה להבין את פשרו של משחק הבגדים שלהם. ''האם היא תניח שאנחנו פוחדים ממנה?'' שאל לטו.
''בין שתרצו ובין שלא תרצו,'' אמרה הארה, ''היא היתה אם נערצה, זכרו זאת. אני מכירה את דרכיה.''
''מה לבשה עאלייה?'' שאלה גאנימה.
''לא ראיתי אותה,'' הארה אמרה קצרות, והסתובבה הצדה.
לטו וגאנימה החליפו מבט חולק סודות והתכופפו במהירות לארוחת הבוקר שלהם. לאחר זמן קצר הם יצאו אל המעבר המרכזי, הירוק.
גאנימה דיברה באחת השפות העתיקות שהם חלקו בזיכרון הגנטי המוטמע בהם. ''אם כך היום יש לנו סבתא.''
''זה מטריד את עאלייה עד מאוד,'' אמר לטו.
''מי ישמח לוותר על סמכויות כה רבות?'' שאלה גאנימה.
לטו צחק בשקט, ומפיו בקע קול בוגר, מוזר, לעומת חזותו הצעירה כל-כך. ''זה הרבה יותר מכך.''
''האם יבחינו עיניה של אמה במה שאנחנו הבחנו?''
''ומדוע לא?'' שאל לטו.
''כן... ייתכן שעאלייה חוששת מפני זה.''
''מי מכיר תועבה טוב יותר מאשר תועבה?'' שאל לטו.
''ייתכן שאנחנו טועים, כידוע לך,'' אמרה גאנימה.
''אבל אנחנו לא טועים.'' והוא ציטט את ספר אזהאר של בנות גשרית, ''סיבות וניסיון נורא גורמים לנו לקרוא למה שטרם נולד תועבה. שכן מי יידע איזו אישיות אבודה וארורה מתוך עברנו המרושע עלולה להשתלט על הבשר החי?''
''אני מכירה את ההיסטוריה של הדברים,'' אמרה גאנימה, ''אבל אם נכון הדבר, מדוע איננו סובלים מאותה התקפה פנימית?''
''ייתכן שההורים שלנו עומדים על המשמר בתוכנו,'' אמר לטו.
''אם כך ייתכן שגם לעאלייה יש שומר שמשגיח עליה.''
''אני לא יודע. ייתכן שזה מכיוון שאחד מהוריה עדיין נמצא בין החיים. ייתכן שזה פשוט מפני שאנחנו כל-כך צעירים וחזקים. אולי כשנהיה בוגרים יותר וציניים יותר...''
''אנחנו צריכים להיזהר מאוד לגבי הסבתא הזאת,'' אמרה גאנימה.
''ולא לדבר על המטיף הזה שמשוטט ברחבי הפלאנטה שלנו ומפיץ דברי מינות?''
''אינך מאמין באמת כי זהו אבינו!''
''אני לא קובע שום קביעה בעניין הזה, אבל עאלייה מתייראת מפניו.''
גאנימה הנידה בראשה בתנועה חדה. ''אני לא מאמינה בשטות הזאת של התועבה!''
''הזיכרונות שלך אינם פחותים מהזיכרונות שלי,'' אמר לטו. ''את יכולה להאמין במה שאת רוצה להאמין.''
''אתה חושב שזה כך מכיוון שלא העזנו לעבור את טרנס הסם, אבל עאלייה עשתה זאת,'' אמרה גאנימה.
''זה בדיוק מה שאני חושב.''
הם השתתקו, זזו לעבר נחיל האנשים במסדרון המרכזי. היה קריר בסיטש טאבר, אבל חליפות הזקק היו חמימות, והתאומים הפשילו את הברדסים-מדחסים שלהם אחורנית וגילו את שערם האדום. פניהם חשפו את חותמם של הגנים המשותפים: פה נדיב, עיניים מרוחקות זו מזו, עיניים כחולות-בתוך-כחול, עיני מתמכר לסם.
לטו היה הראשון שהבחין בהתקרבה של דודתם, עאלייה.
''הנה היא באה עכשיו,'' אמר, ועבר לשפת הקרב של משפחת אטרייאידס, כבאזהרה.
גאנימה הנהנה לעבר דודתה בעת שעאלייה נעצרה למולם, ואמרה: ''שלל המלחמה מברכת שאר-בשר דגול.'' גאנימה המשיכה באותה שפת צ'אקובסה, והדגישה את משמעותה של שמה שלה - שלל מלחמה.
''הרואה את, דודה אהובה,'' אמר לטו, ''אנחנו מתכוננים למפגש שנכון לנו היום עם אמך.''
עאלייה, היחידה מכל אנשי משק הבית המלכותי השוקק שלא גילתה אף לא שמץ של הפתעה למראה התנהגותם הבוגרת של הילדים האלה, העבירה את מבטה הזועם מזה לזה. ואחר-כך אמרה, ''אל תתחצפו, שניכם!''
שערה של עאלייה, שצבעו היה כתום-ארד היה אסוף לאחור ועשוי כשתי טבעות מים זהובות. על פניה הסגלגלים הופיעה הבעה של זעף, הפה הרחב, שבהשתפלותו כלפי מטה היה שמץ של מתירנות עצמית, היה קפוץ בקו ישר. קמטי דאגה נפרשו בזוויות עיניה הכחולות-בתוך-כחול.
''הזהרתי את שניכם כיצד עליכם להתנהג היום,'' אמרה עאלייה. ''הסיבות לכך ידועות לכם לא פחות מאשר לי.''
''הסיבות שלך ידועות לנו, אך ייתכן שאת אינך יודעת את הסיבות שלנו,'' אמרה גאנימה.
''גאני!'' נהמה עאלייה.
לטו נעץ מבט נזעם בדודתו, ואמר: ''דווקא היום מכל הימים, לא נעמיד פנים שאנחנו תינוקות מייבבים!''
''איש לא רוצה שתייבבו,'' אמרה עאלייה. ''אבל אנחנו חושבים כי אין זה מן החוכמה אם תעוררו באמי מחשבות מסוכנות. אירולן מסכימה איתי. מי יודע באיזה תפקיד תבחר הגבירה ג'סיקה? אחרי הכל, היא בת גשרית.''
לטו הניד בראשו ותהה: מדוע אין עאלייה רואה את הדבר שאנחנו חושדים בו? האם במצבה היא כבר לא מסוגלת לכך? והוא רשם לפניו במיוחד את סימני הגנים המיוחדים על פניה של עאלייה שחשפו את נוכחותו של סבה מצד אמה. הברון ולדימיר הארקונן לא היה אדם נעים הליכות. לנוכח המחשבה הזאת, חש לטו בהתעוררות קלושה של אי-השקט שלו, וחשב: הרי הוא גם אבי-זקני...
הוא אמר: ''הגבירה ג'סיקה הוכשרה לשלוט.''
גאנימה הנהנה. ''מדוע בחרה לחזור דווקא בשעה זו?''
עאלייה העוותה את פניה בכעס, ואחר-כך אמרה: ''האם ייתכן שהיא רק רוצה לראות את נכדיה?''
גאנימה חשבה: זה מה שאת מקווה, דודתי היקרה. אבל זה ממש לא סביר.
''היא לא יכולה לשלוט כאן,'' אמרה עאלייה. ''בידיה קאלאדן. זה צריך להספיק לה.''
גאנימה דיברה בנימה מרגיעה. ''כשאבינו יצא אל המדבר כדי למות, הוא השאיר אותך כעוצרת. הוא...''
''יש לכם איזושהי תלונה?'' תבעה עאלייה.
''זו היתה בחירה סבירה,'' אמר לטו, והמשיך בדרכה של אחותו. ''את היית האדם היחיד שידע מה פירוש הדבר להיוולד כפי שאנחנו נולדנו.''
''השמועה אומרת כי אמי חזרה למסדר,'' אמרה עאלייה, ''והרי שניכם יודעים מה חושבות בנות גשרית על...''
''תועבה, שיקוץ,'' אמר לטו.
''כן!'' עאלייה כמו קיצצה את המילה בעודו הוגה אותה.
''מי שהיתה מכשפה פעם, תמיד תהיה מכשפה - כך נאמר,'' אמרה גאנימה.
אחותי את משחקת משחק מסוכן, חשב לטו אבל הוא הלך בעקבותיה ואמר, ''סבתנו היתה אשה שפשטותה גדולה מזו של אחרות מסוגה. את חלקת את זיכרונותיה, עאלייה; לבטח תדעי למה עלייך לצפות.''
''פשטות!'' אמרה עאלייה וטלטלה את ראשה, כשהיא מסתכלת מסביבה לעבר המסדרון העמוס, ואחר-כך שוב לעבר התאומים. ''אילו היתה אמי פחות מורכבת, אף לא אחד מכם לא היה כאן - וגם אני לא. אני הייתי נולדת כבכורתה וכל זה כלל לא היה...'' טלטול כתף, ספק צמרמורת, הניע את כתפיה. ''אני מזהירה את שניכם, היו זהירים מאוד במה שאתם עושים היום.'' עאלייה נשאה עיניה. ''הנה מגיע המשמר שלי.''
''ואת עדיין חושבת כי מסיבות ביטחון מוטב שלא נלווה אותך לנמל החלל?'' שאל לטו.
''חכו כאן,'' אמרה עאלייה. ''אני אביא אותה לכאן.''
לטו החליף מבט עם אחותו ואמר: ''את אמרת לנו פעמים רבות כי בזיכרונות שיש בתוכנו, הזיכרונות של מי שחיו לפנינו, חסרה שמישות מסוימת עד שנחווה על בשרנו במידה מספקת כדי להפוך אותם למציאות. אחותי ואני מאמינים בכך. אנחנו צופים שיתחוללו שינויים מסוכנים עם הגיעה של סבתנו.''
''אל תחדלו להאמין בזה,'' אמרה עאלייה. היא הסתובבה כך ששומריה הקיפוה, והם נעו במהירות לאורך המסדרון, לעבר הכניסה הרשמית, שם המתינו להם כנפנועים.
גאנימה ניגבה דמעה מעינה הימנית.
''מים למתים?'' לחש לטו ולקח את זרועה של אחותו.
גאנימה שאפה שאיפה עמוקה, כבדה, וחשבה כיצד היא התבוננה בדודתה, והשתמשה בדרך שהיטיבה להכיר על סמך החוויות המצטברות של אבותיה הקדומים. ''טרנס הסם גרם לזה?'' שאלה, וידעה מה עתיד לטו לומר.
''יש לך הצעה טובה יותר?''
''למען הוויכוח, מדוע אבינו... או אפילו סבתנו לא השתעבדו לסם?''
הוא בחן אותה במשך רגע. ואז אמר: ''את יודעת את התשובה בדיוק כמוני. היתה להם כבר אישיות מגובשת כאשר הם באו לאראקיס. טרנס הסם - ובכן...'' הוא משך בכתפיו. ''הם לא נולדו לתוך העולם הזה כשבתוכם כבר כל אבותיהם. אבל עאלייה...''
''למה אין היא מאמינה באזהרות של בנות גשרית?'' גאנימה לעסה את שפתה התחתונה. ''עאלייה יכולה להסתמך בדיוק על אותו המידע שעומד לרשותנו.''
''הן כבר קראו לה תועבה ושיקוץ,'' אמר לטו. ''האינך חושבת כי זה מפתה לגלות אם את חזקה יותר מאשר כל אותן ה...''
''לא, אני לא חושבת.'' גאנימה התיקה את עיניה ממבטו החודר של אחיה והצטמררה. ברגע שאך עיינה בזיכרונותיה הגנטיים, כבר לבשו אזהרותיו של המסדר תצורה מוחשית. הנולדים קודם לידתם נטו באורח ברור להיעשות לבוגרים בעלי מנהגים מכוערים. והגורם הסביר לכך... ושוב היא הצטמררה.
''חבל שאין לנו אחדים שנולדו-קודם-לידתם בין אבותינו,'' אמר לטו.
''אולי יש לנו.''
''אבל אנחנו... אה, כן, השאלה הנושנה ההיא: האם יש לנו באמת גישה פתוחה לקובצי החוויות של כל אחד מאבותינו, במלואם?''
מתוך הסערה הפנימית שבנפשו, ידע לטו עד כמה השיחה הזאת מטרידה את אחותו. הם בחנו את השאלה הזאת פעמים רבות ותמיד הגיעו לאותה מסקנה. הוא אמר: ''אנחנו חייבים להשהות ולהשהות ולהשהות שוב בכל פעם שהיא דוחקת בנו לעבור את טרנס הסם. זהירות מופלגת לגבי מנת יתר של הסם. זו הדרך הטובה ביותר לנו.''
''מנת יתר תהיה בהכרח כמות גדולה מאוד,'' אמרה גאנימה.
''קרוב לוודאי שכושר הסבולת שלנו גבוה,'' הסכים איתה. ''ראי איזה כמויות דרושות לעאלייה.''
''אני מרחמת עליה,'' אמרה גאנימה. ''אין ספק שהפיתוי היה עמוק ומובלע, והמינון גדל כמו מבלי משים, עד אשר...''
''היא קורבן, כן,'' אמר לטו. ''תועבה.''
''ייתכן שאנחנו טועים.''
''נכון.''
''אני תמיד שואלת את עצמי,'' הרהרה גאנימה בקול, ''אם הזיכרון הקדום הבא אליו אדרש יהיה זה שבו...''
''העבר נמצא לא רחוק בהרבה מאשר הכרית שלך,'' אמר לטו.
''אנחנו חייבים למצוא את ההזדמנות לדון בעניין הזה עם סבתנו.''
''כך דוחק הזיכרון שלה בתוכי לעשות,'' אמר לטו.
גאנימה פגשה את מבטו. ואז הוסיפה: ''ידע רב מדי כלל לא מאפשר החלטות פשוטות.''
הסיטש בשולי המדבר
היה של לייט, היה של קיינס,
היה של סטילגאר, היה של מואד'דיב,
ושוב חזר להיות של סטילגאר.
בזה אחר זה הנאיבים ישנים בחול,
אבל הסיטש חי וקיים.
מתוך שיר דררי
עאלייה חשה כיצד לבה פועם בעוז כשהתרחקה מהתאומים. במשך שניות פועמות אחדות היא הרגישה משהו שהיה כמעט כורח כפייתי להישאר יחד איתם ולבקש את עזרתם. איזו חולשה טיפשית! זיכרון הדבר שילח דממה של אזהרה בעאלייה. האם יעזו התאומים הללו לעסוק בראיית הנולד? הדרך שבלעה את אביהם בוודאי מפתה אותם - טרנס הסם על חזיונות העתיד רוטטים כמו גזה הנישאת ברוח הקלה.
מדוע אינני יכולה לראות את העתיד? תהתה עאלייה. למרות כל הניסיונות שלי, מדוע הוא חומק ממני?
יש להניע את התאומים לנסות, אמרה לעצמה. ניתן לפתותם לעשות זאת. הרי יש להם סקרנות של ילדים, והיא קשורה לזיכרונות שחצו אלפי שנים.
בדיוק כמו לי, חשבה עאלייה.
השומרים שלה פתחו אטמי לחות בכניסה הממלכתית הרשמית של הסיטש, ואחר-כך זזו הצדה כשהיא יצאה אל שפת המנחת, שם המתין הכנפנוע. רוח נשבה מהמדבר, ונפחה אבק על פני השמים, אבל היום היה בהיר. כשיצאה מאורן של נוריות הזוהר שבסיטש לתוך אור היום, השתלחו מחשבותיה החוצה.
מדוע חוזרת הגבירה ג'סיקה דווקא כעת? האם הגיעו סיפורים עד קאלאדן? סיפורים על טיבה של העוצרות?
''אנחנו חייבים להזדרז, הוד מעלתך,'' אמר אחד מאנשי המשמר שלה, והרים את קולו כדי להישמע למרות קולה הרם של הרוח.
עאלייה התירה להם לסייע לה לעלות לכנפנוע שלה, ונחגרה ברתמת הביטחון, אך מחשבותיה המשיכו לדלג קדימה.
מדוע דווקא עכשיו?
כאשר כנפי הכנפנוע נטו למטה, וכלי הטיס ניתר ועלה לאוויר, היא חשה בכל הטקסיות והעוצמה של מעמדה כעניינים פיסיים - אך הם היו שבירים, הו, כמה שבירים!
ומדוע כעת, כשעדיין לא השלימה את תוכניותיה?
ערפילי האבק התפזרו, עלו, והיא יכלה לראות את אור השמש המבהיק על פני הנוף המשתנה של הפלאנטה, שטחים נרחבים של צמחייה ירוקה שבהם שלטה פעם אדמה יבשה.
בלעדי חזון של העתיד, אני עלולה להיכשל. הו, איזה קסמים יכולתי לחולל לו רק הייתי מסוגלת לראות כפי שפול ראה! לא לי המרירות שהביאו החזיונות של ראיית הנולד.
רעב מייסר הרעיד בתוכה ובעדה, והיא הצטערה על כך שאינה מסוגלת להניח לשררה. הו, לו רק יכולתי כפי שהיו זולתי - עיוורים בעיוורון הבטוח ביותר, חיים רק באותה מחצית חיים היפנוידלית אליה השליך הלם הלידה את מרבית בני-האדם. אך לא כך נגזר בגורלה! היא נולדה כבת אטרייאידס, קורבן לאותה מודעות עמוקה, בת עידנים, שנגרמה על-ידי התמכרותה של אמה לסם.
מדוע אמי חוזרת דווקא היום?
גורני האלק יהיה איתה - המשרת המסור כתמיד, אותו רוצח שכיר כעור פנים, נאמן וישיר, מוסיקאי ששיחק ברצח באמצעות פגיון, ובאותה הקלות שעשע אנשים בפריטה על הסבכא בן תשעת המיתרים. היו מי שאמרו כי הוא נעשה למאהבה של אמה. זה דבר שצריך לשלות ולחשוף; הדבר עשוי להיעשות לקלף מיקוח בעל חשיבות רבה ביותר.
המשאלה להיות כמו זולתה הניחה לה.
צריך לפתות את לטו לטרנס הסם.
היא נזכרה ששאלה את הילד כיצד היה מטפל בגורני האלק. אך לטו, שחש בכוונה הנסתרת בשאלתה, אמר כי האלק נאמן ''בכל נפשו ומאודו'', והוסיף: ''הוא אהב אהבת נפש... את אבי.''
היא הבחינה בהיסוס הקל. לטו כמעט אמר ''אותי'' במקום ''את אבי.'' כן, היה קשה לעתים להפריד בין הזיכרון הגנטי לבין המיתר של הבשר החי. גורני האלק לא יקל על לטו לעשות אותה הפרדה.
חיוך אכזרי ריחף על שפתיה של עאלייה.
גורני בחר לחזור לקאלאדן עם הגבירה ג'סיקה אחרי מותו של פול. שובו יגרום לתסבוכת גדולה. הוא יוסיף את המורכבויות שלו לקווים הקיימים כבר. הוא שירת את אביו של פול - וכך עברה ירושת התואר מלטו הראשון לפול וממנו ללטו השני. ועל-פי תוכנית הזיווגים של בנות גשרית, מג'סיקה לעאלייה וממנה לגאנימה - קו שהתפצל. התוספת של גורני לבלבול בין הזהויות עשויה להיות בעלת ערך רב.
מה הוא יעשה אם הוא יגלה שבעורקינו זורם דמם של ההארקוננים, ההארקוננים שהוא שונא שנאה עזה?
החיוך על שפתיה של עאלייה נעשה מהורהר יותר. הרי התאומים אינם אלא ילדים. הם כמו ילדים שיש להם הורים רבים מספור, שזיכרונותיהם שייכים הן לאחרים והן לעצמם. הם יעמדו על שפת סיטש טאבר ויצפו במסלולה של הספינה הנושאת את סבתם, הנוחתת באגן אראקין. הפס הבוער שתשאיר הספינה העוברת בשמים - האם זה יעשה את בואה של ג'סיקה ליותר מציאותי לנכדיה?
אמי תשאל אותי על הכשרתם, חשבה עאלייה. האם אני מוסיפה הכשרת בינדו פראנה ביד קפדנית? ואז אומר לה שהם מכשירים את עצמם - בדיוק כפי שעשיתי אני. אני אצטט באוזניה את נכדה: ''המפקד נושא בין תחומי האחריות שלו גם באחריות להעניש... אך רק כאשר הקורבן דורש זאת.''
ואז עלה בדעתה של עאלייה כי אם רק תוכל למקד את תשומת-לבה של הגבירה ג'סיקה במידה מספקת בתאומים, יחמקו אחרים מבדיקה מדוקדקת יותר.
ניתן לעשות דבר שכזה. לטו דומה מאוד לפול. ומדוע לא? הוא יכול להיות פול בכל עת שירצה. אפילו לגאנימה יש היכולת המחרידה הזאת.
בדיוק כפי שאני יכולה להיות אמי או כל אחת מן האחרות שחלקו עמנו את חייהן.
היא התרחקה במהירות מהמחשבה הזאת, והשקיפה לעבר הנוף המשתנה של חומת המגן. ואז: איזו הרגשה זאת לעזוב את הביטחון החמים של קאלאדן עתירת המים ולשוב אל פלאנטת המדבר הזאת שבה נרצח הדוכס שלה ובנה מת כקדוש מעונה?
מדוע הגבירה ג'סיקה חוזרת לכאן דווקא לעת הזאת?
עאלייה לא מצאה שום תשובה - שום דבר ודאי. היא יכלה לחלוק הכרת אגו אחרת, אבל כשההתנסויות פנו לנתיבים שונים, גם המניעים התפצלו. הבסיס להחלטות נמצא בפעולות האישיות שננקטו על-ידי פרטים. למי שנולדו בטרם נולדו, לבני אטרייאידס שנולדו פעמים רבות, זו המשיכה להיות מציאות המושלת בכיפה, כשלעצמה סוג אחר של לידה: זו היתה חלוקה מוחלטת של הבשר חי ונושם כאשר הבשר יצא מן הרחם שגרם לו להתייסר בריבוי התודעות.
לדידה של עאלייה לא היה שום דבר מוזר בכך שאהבה ושנאה את אמה בו-זמנית. זה היה צורך, איזון שנדרש ובו לא היה מקום לאשמה או כלימה. היכן יכולות האהבה או השנאה להיעצר? האם תאשים את בנות גשרית מפני שהן הציבו את הגבירה ג'סיקה במסלול המסוים הזה? אשמה וכלימה הלכו והתעצמו כשהזיכרון כיסה אלפי שנים. המסדר שאף רק להוליד את קפיצת הדרך, אותו מקביל זכרי לאם נערצה במלוא עוצמתה... ויותר מזה - בן-אדם בעל רגישות ומודעות עליונים, קפיצת הדרך שיכול להימצא במקומות רבים בו-זמנית. והגבירה ג'סיקה שלא היתה אלא כלי משחק באותה תוכנית זיווגים, הפגינה טעם רע כשהתאהבה בבן-הזוג שהוקצתה לו על-פי אותה תוכנית רבייה. היא נענתה למשאלות לבו של הדוכס שלה, וילדה בן במקום הבת שהמסדר ציווה עליה ללדת תחילה.
וכך היא דחתה את הולדתי עד לאחר שהתמכרה לסם. וכעת הן לא רוצות בי. כעת הן פוחדות ממני! ובצדק...
הן השיגו את פול, קפיצת הדרך שלהן, שלב אחד לפני המועד המתוכנן על-ידן - שגיאת חישוב שולית בתוכנית ממושכת כל-כך. וכעת יש להן בעיה נוספת: התועבה, הנושאת את הגנים היקרים כל-כך שהן ביקשו להשיג במשך דורות כה רבים.
עאלייה הרגישה כיצד חולף צל עליה, נשאה את מבטה כלפי מעלה. המשמר שלה עבר לתנוחת שמירה עילית כהכנה לנחיתה. היא הנידה ראשה בפליאה לנוכח מחשבותיה הנודדות. מה תועלת יש בכך שמעלים ומשחזרים חיים קודמים ומדגישים ושונים את שגיאותיהם יחד? הרי אלה חיים חדשים.
דנקן איידהו הפנה את תודעת המנטאט שלו לשאלה מדוע חזרה הגבירה ג'סיקה דווקא לעת הזאת, העריך את הבעיה בדרכו של מחשב אנושי, הכשרון שבו חונן. הוא אמר שהיא חזרה כדי להעביר את התאומים לידי המסדר. גם התאומים נושאים אותם גנים יקרים כל-כך. ייתכן שדנקן צודק. זה יספיק כדי להוציא את הגבירה ג'סיקה מההתבודדות שגזרה על עצמה מרצונה שלה בקאלאדן. אם המסדר מצווה... ובכן, אם לא זה הדבר, מדוע תחזור אל האתרים בהם אירעו התרחשויות כה מזעזעות ומייסרות מבחינתה?
''עוד נראה,'' מלמלה עאלייה.
היא הרגישה כיצד הכנפנוע נוחת על גג המצודה שלה, אמירה פסקנית וצורמנית שמילאה אותה בציפייה קודרת.
מרקוח - המקור אינו ידוע; א. מזיגה של סמים; ב. סם מאראקיס
(חולית) בעל סגולות גריאטריות, שהובחנו בראשונה על-ידי
ינשוף אשקוקו הכימאי המלכותי בימי שלטונו של שאקאד
החכם; המרקוח של אראקין שנמצא רק בחולות המדבר העמוקים
ביותר באראקיס, קשור לחזיונותיו הנבואיים של פול מואד'דיב
(אטרייאידס), המהדי הדררי הראשון; משמש גם את הנווטים
של גילדת החלל ואת בנות גשרית.
המילון המלכותי, מהדורה חמישית
שני החתולים הגדולים טיפסו על המצוק הסלעי באור השחר, בדילוגים קלים. לבם לא היה נתון עדיין לציד, והם הסתפקו בכך שהשקיפו על הטריטוריה שלהם. הם נקראו נמרי לאזה, מין מיוחד ביותר שהובא לכאן, לפלאנטה של סאלוסה סקונדוס כמעט שמונת אלפים שנים קודם לכן. מניפולציות גנטיות שנעשו בבני המין הארצי הקדום מחקו אחדים מהמאפיינים הנמריים המקוריים, ועידנו מרכיבים אחרים. ציפורניהם נשארו ארוכות. פניהם היו רחבים, עיניהם ערות ונבונות. כפותיהם הוגדלו כדי להעניק להם תמיכה על קרקע לא אחידה, וציפורניהם המוחבאות נשלפו והגיעו לאורך של עשרה סנטימטרים וקצותיהן חודדו עד שהיו חדות כתער על-ידי הדחיסה של הכיסוי הצמוד. פרוותיהם היו בצבע בז' אחיד ועמום שגרם לכך שהם כמעט לא נראו על רקע החול.
הם היו שונים בדרך אחרת מאבותיהם הקדומים: במוחותיהם הושתלו מעוררי סרבו עוד בהיותם גורים. המעוררים הפכו אותם לכלי משחק בידי כל מי שהחזיק במשדר.
היה קר וכאשר החתולים נעצרו כדי לסרוק את הקרקע, רוחבם גרם לערפל באוויר. מסביבם השתרע אזור בסאלוסה סקונדוס שנותר חשוף ושדוף, מקום שהיו בו אי אילו דגי חול שהוברחו מאראקיס ונותרו בחיים בדי עמל בגלל החלום שניתן יהיה לשבור את מונופול המרקוח. במקום שבו עמדו החתולים, סומן הנוף בסלעים בצבע בז' וקומץ שיחים דלילים, שנראו ירוקים כסופים בצל הארוך של שמש הבוקר.
בתנועה קלה שבקלות נעשו החתולים דרוכים לפתע. עיניהם פנו לאט שמאלה, ואחר-כך הסתובבו ראשיהם. הרחק בתוך האדמה המצולקת נאבקו שני ילדים בפלג יבש, יד ביד. נראה כי גילם של הילדים הוא תשע או עשר שנים תקניות. הם היו אדומי שיער ולבשו חליפות זקק שהיו מכוסות חלקית על-ידי בורקות לבנות מבהיקות שנשאו לאורך כל המכפלת וליד המצח את סמל הנץ של בית אטרייאידס, שנרקם בחוטים שצבעם כאבן הלהבה. ובעוד הם מהלכים, פטפטו הילדים בשמחה וקולותיהם הגיעו בבהירות אל החתולים ששיחרו לציד. נמרי לאזה הכירו את המשחק הזה; הם כבר שיחקו בו, אך הם נותרו שלווים, וחיכו להפעלתו של אות המרדף בממריצי הסרבו שלהם.
ואז הופיע גבר על ראש הצוק מאחורי החתולים. הוא נעצר וסקר את המראה: חתולים, ילדים. האיש לבש בגדי עבודה של חיל הסרדאוקארים באפור ושחור, ועליהם דרגות של לוונברך, עוזר לבאשאר. מאחורי צווארו ומתחת לזרועותיו עבר רסן שאפשר לו לשאת את משדר הסרבו במארז דק על חזהו, במקום שבו כל אחת מידיו יכלה להגיע בקלות אל המפתחות.
החתולים לא הסתובבו בהתקרבו. הם הכירו את האיש על-פי קולו וריחו. הוא ירד בריצה ונעצר במרחק שני צעדים בלבד מהחתולים, ניגב את מצחו. האוויר היה קר, אבל העולם ההוא היה עולם חם. עיניו החיוורות סרקו שוב את המראה: חתולים, ילדים. הוא הסיט קווצה לחה של שיער בלונדי ותחב אותו אל מתחת לקסדת העבודה השחורה שלו, ונגע במיקרופון שהושתל בגרונו.
''החתולים רואים אותם.''
הקול שהשיב לו בקע מבעד לשתלי המקלטים מאחורי כל אחת מאוזניו. ''אנחנו רואים אותם.''
''הפעם?'' שאל הלוונברך.
''האם יעשו זאת בלא פקודת מרדף?'' החזיר לו הקול.
''הם מוכנים,'' אמר הלוונברך.
''יפה. הבה נראה האם ארבעה שיעורי התניה יספיקו.''
''הודע לי כשתהיו מוכנים.''
''בזמנך החופשי.''
''אם כך, עכשיו,'' אמר הלוונברך.
הוא נגע בלחיץ אדום בצד הימני של משדר הסרבו שלו, תחילה שחרר כיסוי שמיסך את הלחיץ. וכעת נמצאו החתולים ללא שום מגבלות משודרות. הוא החזיק את ידו מעל ללחיץ השחור מעל לזה האדום, והיה מוכן לבלום את בעלי-החיים במקרה שהם יעוטו עליו. אך הם לא התייחסו אליו כלל, הם התכופפו והחלו להתנהל במורד הרכס לעבר הילדים. כפותיהם האדירות החליקו בתנועות גלישה יציבות.
הלוונברך השתופף כדי לעקוב אחרי תנועתם, ביודעו כי באיזשהו מקום מסביב נמצאת עין עיקוב שהעבירה את כל התמונה אל מוניטור חשאי בתוך המצודה, שבה התגורר נסיכו.
עד מהרה החלו החתולים לדלג, ואחר-כך עברו לריצה.
הילדים, שהתרכזו בטיפוס בשטח סלעי, עדיין לא הבחינו בסכנה הצפויה להם. אחד מהם צחק, קול גבוה ומצפצף שנשמע באוויר הפתוח. הילד השני נתקל והחזיר לעצמו את שיווי-המשקל, הסתובב וראה את שני החתולים. הילד הצביע, ''ראה!''
שני הילדים נעצרו ונעצו מבטיהם בחדירה המעניינת לחייהם. הם עדיין עמדו כשנמרי לאזה תקפו אותם - חתול אחד לכל ילד. הילדים מתו בפתאומיות סתמית, מפרקותיהם נשברו במהירות. החתולים החלו לטרוף.
''האם לקרוא להם בחזרה?'' שאל הלוונברך.
''תן להם לסיים. הם פעלו יפה. ידעתי שהם יצליחו; הזוג הזה הוא מעולה.''
''הטוב ביותר שראיתי אי פעם,'' הסכים הלוונברך.
''יפה מאוד, אם כך. תחבורה נשלחת אליך כעת. השידור ייפסק כעת.''
הלוונברך עמד והתמתח. הוא נמנע מלהתבונן ישירות אל הרמה שמשמאלו, שם הסגיר בוהק עז את מיקומה של עין העיקוב, ששידרה את הביצוע המצוין שלו אל הבאשאר שלו שנמצא במרחק רב, באזורים הירוקים של הקפיטול. הלוונברך חייך. צפוי לו קידום בתמורה לעבודה הקשה שהשקיע באותו יום. הוא כבר חש בסימני הדרגה של באטור על צווארו - וביום מן הימים, בורסג... ויום אחד אפילו באשאר. אנשים ששירתו היטב בצבאו של פאראד'ן, נכדו של שאדאם הרביעי המנוח, זכו בקידומים מפליגים. יום אחד, כשהנסיך יישב על כס המלוכה שהוא זכאי לו בדין, צפוי קידום מפליג עוד יותר. ייתכן שהעניין לא יסתיים בדרגה של באשאר. אפשר לקבל גם נחלות רבות כברון או רוזן על העולמות הרבים שבממלכה זו... לאחר שתאומי אטרייאידס יסולקו.
ילדי חולית (Children of Dune)
מאת פרנק הרברט (Frank Herbert)
תרגום: דורית לנדס
הוצאת עם עובד, 2002
חולית - האתר הרשמי
|
 |
|
| |
חזרה לעמוד הראשי
כתוב תגובה
|
| |
 |
 |
|
אנא
FiRe N IcE יום שלישי, 26/11/2002, שעה 18:51
(15 תגובות בפתיל)
|
|
|
 |
|
|
|
|
המבין יבין?
דויד גורביץ' יום שלישי, 26/11/2002, שעה 23:42
(11 תגובות בפתיל)
|
|
|
|
|
|
הדעות המובעות באתר הן של הכותבים בלבד, ולמעט הודעות רשמיות מטעם האגודה הן אינן מייצגות את דעת או אופי פעולת האגודה בכל דרך שהיא. כל הזכויות שמורות למחברים.
|
|
 |
 |
|
