עוד בקטגוריה זו:
ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14
תגובות: 11
וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 1
וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14
תגובות: 0
הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14
תגובות: 1
שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14
תגובות: 1
מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14
תגובות: 0
דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13
תגובות: 8
מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13
תגובות: 0
עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13
תגובות: 3
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 5
הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13
תגובות: 1
יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13
תגובות: 1
היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13
תגובות: 8
פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13
תגובות: 14
ריח של בית
סיפורים / ורד טוכטרמן
29/09/12
תגובות: 1
|
 |
וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
יום שישי, 13/06/2014, שעה 7:37
סיפור מועמד לפרס גפן מתוך ''היֹה יהיה'' 2013
|
|
מסיבות טכניות סיפור זה מתפרסם בחלקים. בתחתית העמוד תמצאו קישורים לחלקים האחרים.
העלייה התלולה לצוקי מוהר לוקחת בדיוק עשר דקות, אבל בכל רגע נדמה לי שאנחנו עומדים להתדרדר מטה בדרך הצרה והקרובה מדי אל התהום. היא צדקה. לא הייתי רוצה לנהוג כאן בעצמי. הבוקר בהיר ושטוף שמש, אבל קר כקרח – לפחות מבחינתי. מת'יו עוטה רק מכנסיים, חולצה ארוכה ומעיל גשם קל, ואשלינג מחליפה את השמלה הדקה שלה במכנסיים קצרים ובחולצה נטולת שרוולים. אני תופס את עצמי מסתכל על הרגליים שלה כשהיא יוצאת מחדר השינה, ומסיט את מבטי במהירות. ''בחייך,'' אני מוחה. ''איזה חמש מעלות בחוץ. את לא לובשת לפחות מעיל גשם?''
''לא יֵרד גשם עד הצהריים.'' אשלינג מנערת את שׂערה האדמוני מאחורי גבה. ''אתם באים?''
אני חובב גבהים בערך כמו שמת'יו חובב נסיעות קופצניות, אבל מיד כשאנחנו יורדים מהקרוון אני מוותר על התכנית המקורית שלי – לחכות במצפה כשהם מטיילים במסלול ההליכה שסביב הצוקים. הנוף עוצר נשימה ביופיו, ירוק באלפי גוונים בכל פינה, פרחים צהובים גדלים פרא והשמים והים נושקים זה אל זה באופק, כחול עמוק אל תכול בהיר, נמשכים עד הנצח. למטה, האוקיינוס מתנפץ אל קירות המצוק ומי מלח ניתזים לגובה עד אלינו.
אשלינג מחייכת אלַי. ''אתה מסתכל על הים כאילו אתה לא חי במדינה שחצי ממנה חופים.''
אני ממצמץ, מופתע. ''שם זה ים. כאן זה אוקיינוס. זה שונה,'' אני אומר, ולא רוצה להודות בכך שהיא קראה אותי כאילו הייתי ספר פתוח, שלא ראיתי מעולם מראה כזה, ושכנראה לא אראה שוב. עיניו של מת'יו חמות ומלאות הבנה, ואני לא יכול לשאת את מבטו. ''נו? אנחנו הולכים או רק עומדים כאן ומסתכלים כל היום?''
אשלינג מובילה אותנו בבטחה במסלול סביב ארבעת הצוקים. היא הולכת מהר, לחייה מעט אדומות מהקור וההליכה, והשׂער שהיא לעולם לא אוספת מתנופף ברוח החזקה סביב צווארה, אוזניה, עורפה, כתפיה, כמו צעיפים של רקדנית צוענייה. רגליה מקפצות בבטחה על האבנים החלקלקות מעל התהום, והיא נעצרת מדי פעם לחכות לנו, או חוזרת לאחור, מושיטה ידיים במקומות המסוכנים יותר, מנחה את רגלינו, עד שאני מפסיק להתבייש. מת'יו משתדל לשמור על הקצב שלה, אבל אני מסמן להם להתקדם בלעדַי, ושומר על קצב אטי ובטוח. אפילו הרוח הקפואה שנושבת ללא מעצורים לא גורמת לי למהר. למרות זאת, באחד המעברים, רגלי מחליקה על מים שנקוו בבקע בסלע, ולרגע של אימה אופפת חושים אני מועד, נשמט.
ואז יד בהירה ועדינה תופסת את כף ידי ומושכת.
''תודה.'' אני פולט, חסר נשימה, ומנסה לאזן את משקלי כדי להקל עליה. ''איך הספקת לחזור –''
אבל לא אשלינג מביטה בי, אלא דולין, בבגדי המטיילים ונעלי ההליכה מלאות הבוץ ועיני הסערה שלה. אני בולע את רוקי ונותן לה למשוך אותי לעמידה. בזמן שאני מסדיר את נשימתי, היא בוחנת אותי בשלווה, בשתיקה.
''ת-תודה,'' אני ממלמל שוב, כי אני לא בטוח מה לומר. ''לא ידעתי שהמקום הזה בטווח שלך.''
''הוא מספיק קרוב. אתה רחוק מהבית, ישראלי.''
זו הערה מוזרה, ואני לא בטוח איך לענות לה. ''התרחקתי בכוונה,'' אני אומר. ''לא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לנדוד.''
היא אומדת אותי מכף רגל ועד ראש. ''בדיוק. ולכן לאן שאתה לא הולך, אתה משאיר מאחוריך דברים שלא תראה שוב לעולם.''
דבריה פוגעים בי כמו צריבת מי מלח על פצע פתוח. אני ומת'יו לא מדברים על העתיד, לא מדברים על כך שיום אחד שנינו נקורקע על ידי החובה שלנו ולא נוכל עוד לעזוב, לעולם, אפילו לכמה ימים כדי לבקר זה את זה. אני משיב את מבטי אל האוקיינוס האטלנטי הנפרש למרחקים, כחול וחסר גבולות, גומע אותו בעינַי כאילו יוכל להרוות גם את הצמא לחופש שבתוכי. משב קר נוסף מלטף את פנַי, נושא ריחות מלח. עוד מעט נסובב את הגב לצוק המופלא הזה ואני לא אראה אותו יותר, אף פעם, כי יש עוד כל כך הרבה עולם לראות ואני לא אחזור לכאן, למרות שיכולתי לעמוד כאן ולהביט עוד שנים. לפעמים אני מקווה שעוד אמצא דרך לברוח, שאבא יוליד עוד ילד, ואני אהיה חופשי, רק מדי פעם.
''עדיף לאהוב ולאבד, או לא לאהוב בכלל, שומר?''
''יורש,'' אני מתקן. ''למה את שואלת אותי את זה?''
''שומר,'' היא מתעקשת, ולא עונה. ''המונח יורש משחרר אותך מהחובה לחזור, לפחות זמנית. ואם לא תחזור, היה עדיף שאניח לך ליפול כדי ששומר חדש ייקרא.''
קולה קר ונטול רגש כל כך שאני כמעט רועד. אני מביט אל גבם של מת'יו ואשלינג, שעדיין מתרחקים ממני אל הצוק האחרון. אני לא באמת מרגיש צורך לקרוא לעזרה – אחרי הכול, היא הצילה את חיי ממש לפני רגע. אני פשוט לא רוצה להיות אִתה לבד. כמעט קשה לי להאמין שזו האישה שניגנה אתמול בפאב ברגש רב כל כך והביטה באשלינג בחום רב כל כך. אחרי שהכרתי אך ורק רוחות ערים חמות וידידותיות, אני מופתע לגלות שאני לא אוהב גם את האפשרות האחרת. ''למה שאני לא אחזור?''
היא מושכת בכתפיה שוב ולא אומרת מילה. אני מחליט שנמאס לי מזה.
''טוב... אני מתכוון לחזור, לידיעתך. תודה שוב על העזרה.''
''שומר,'' היא אומרת כשגבי כבר מופנה אליה. ''אני מציעה לכם למצוא מדריכת טיולים חדשה.''
השׂער על עורפי סומר, והעורף שלי קופא. אני מסתובב אליה. ''למה? מה לא בסדר באשלינג? חשבתי שאת מחבבת אותה.''
''אני מחבבת אותה מאוד.'' פניה מתרככות מעט. ''אני חוששת לה, לא לכם.''
''אנחנו לא נפגע בה!'' אני מוחה, כועס לפתע. איך היא מעזה להעלות בדעתה שאני אפגע באשלינג?
עיני הסערה שלה מתקדרות עוד יותר. ''יש סוגים רבים של פגיעה. פגיעה באמונה, למשל.''
''את לא רצינית.'' אני לוטש בה מבט. ''חשוב לך שהיא תמשיך להאמין בבראוניז ואנשי שי ו... חדי-קרן, או מה שזה לא יהיה?''
''חדי-קרן הם לא חלק מהאמונה הפאגאנית, שומר,'' היא אומרת, קולה יבש. ''היה חשוב לך כל כך להפריך את אמונותיה גם אם היא הייתה קתולית?''
''כן. כי את יודעת מה משותף לכל הדברים האלו?'' אני מנופף בידי סביבנו. ''הם לא אמִתיים!''
''איך אתה יודע?'' השאלה, כל כך טבעית ואגבית, תופסת אותי בהפתעה.
''איך... איך אני יודע?'' אני ממצמץ. ''מה זאת אומרת? האדם המציא את האלוהים.''
''האדם המציא גם את רוחות הערים. או לפחות, יצר אותן. בנייה, התיישבות, התרכזות אנשים – אלו הדברים שיצרו רוחות.'' היא מחווה אל צדם השני של הצוקים. אי-אפשר לראות מכאן את הכפר שלה, אך אני יודע שאליו היא מתכוונת. ''מה היא רוח מקום בלי האנשים שלה?''
''לא חשבתי על זה ככה אף פעם,'' אני מודה, ומשתתק לרגע כשאני נאלץ להתאים מחדש את מחשבותיי. ''לא. יש הבדל בין רוחות ערים לבין אמונות אחרות. רוחות ערים אמִתיות.''
''ואתה משוכנע שאנשי שי ובראוניז לא?''
''כן!''
''כמה שמרני מצדך.'' החיוך שלה מלגלג. ''אני מניחה שלא טרחת לברר למה היא מאמינה בהם.''
לא, בוודאי שלא. אני גם לא שואל כל חובש כיפה למה הוא מאמין באלוהים. התשובות לא מספקות הוכחות, רק עוד אמונות ריקות. ''מה זה ישנה?''
אבל כשאני מרים את מבטי, היא כבר נעלמה.
אשלינג מכינה לנו תבשיל קדרה אירי לארוחת צהריים על הכיריים בקרוון, וקוצצת פנימה גם את הנקניק הכשר המסכן, שבוודאי לא דמיין שימצא את סופו בחברת כל כך הרבה גבינות וחלב. אני מצטער ששכחתי לשאול את דולין על החבילה, אם כי אני לא בטוח שהייתה מספרת לי את האמת. אני מוטרד, ומחפש רגע כדי לדבר לבד עם מת'יו, אבל הוא מרגיש שוב חולה ומבלה את רוב הנסיעה במיטה. הגשם מתחיל לרדת שוב ביתר עוז כשאנחנו יוצאים לדרך הצרה, החלקלקה, הלא מוארת. אשלינג נוהגת בביטחון מופרז, ותוך כדי נסיעה מספרת לי על המקומות שעל פניהם אנחנו עוברים. יש לה יכולת מופלאה לספר סיפורים, ואני מגלה שאני נהנה להקשיב לה. מבעד לחלון הנופים שטופי הגשם והרעננים חולפים על פנַי, אלפי גווני הירוק של הדשא והשיחים והעצים והפרחים וההרים מסחררים אותי. בישראל יהיה שוב חורף יבש, והערים, חכמות ונצחיות ורבות עוצמה כל כך, יוכלו להשתמש במזג האוויר, אבל לא לשנות אותו. אני תוהה לעצמי על חוסר הצדק, על אי-השוויון. ואז פשוט תוהה.
אנחנו רבים קצת על חימום, ובסופו של דבר אני נכנע, מכין לעצמי כוס תה, ומתעטף בלית ברֵרה בשמיכת פליז ורודה של אשלינג מעל כל השכבות שאני לובש. ''אתה נראה נפלא, יקירתי,'' היא צוחקת עלַי, ואני חורץ אליה את לשוני. אני חושב שלא עשיתי את זה מאז שהייתי בן שמונה.
בשבועיים הבאים אשלינג לוקחת אותנו לעשרות צוקים, מסלולי הליכה, שדות, גבעות, יערות, מערות, חופים, חורבות עתיקות, טירות שנשתמרו כאילו רק אתמול הלכו בני אצולה במסדרונותיהן. בכל בוקר אנחנו שותים קפה ובוחרים לאן נלך היום. מנזר עתיק שנזירות פוסעות בין כתליו מראשית עליית הנצרות, מבשלת בירה מקומית, מישורי סלע ואבנים מחוספסות, גבעה ממנה נוכל להשקיף קילומטרים לכל צד. לאשלינג יש סיפורים על כל מקום – לא רק היסטוריה ומלחמות וגאוגרפיה וגאולוגיה, אלא אגדות וסיפורים מקומיים ושירים וסודות ופרטים קטנים, שוליים ומופלאים. כל יום הוא הרפתקה, ומהר מאוד אני מבין שגם אם היינו צריכים לכסות את כל מחירה של המכונית ההרוסה שלנו בעצמנו, עדיין הייתי משלם כל שקל בשביל ההרפתקה הזו.
כל ערב נגמר בפאב אחר. רוב המוסיקה שאנחנו שומעים היא מנגינות מסורתיות, כמו אלו ששמענו בדולין, ולפעמים שירים איריים קלאסיים. אבל יש גם פופ, רוק ושירים מודרניים. אשלינג מתאימה את הנגינה והשירה שלה לכל סגנון, וכשאין עם מי לשיר ולנגן היא שרה לבדה, מחליפה בין כלי נגינה ומלהטטת בכישרון ובמומחיות. אבל לרוב היא מצטרפת למעגלי נגנים שכל אחד מהם אוחז בכלי נגינה אחר, והנגינה בהם מתחילה לפני שאנחנו מגיעים וממשיכה אחרי שאנחנו עוזבים, כשהנגנים מתחלפים, כאילו המוסיקה היא נצחית ולא מסתיימת לעולם. אבל כל עוד אשלינג שם, היא זוהרת ומבהיקה כמו עלה תלתן מוריק בשדה של קוצי בר, שולטת במעגל, מכוונת את הטון, מקסימה את כל היושבים בקולה ובנגינתה.
אני לא יכול להסיר את עינַי ממנה.
אין לי ספק שמשהו על-טבעי מצא לו נוכחות חזקה בחייה של אשלינג, אני פשוט לא בטוח שאלו הפיקסיז והבראוניז שלה. כשיצאנו לדרך תהיתי איך היא מסתדרת בלי תיירים בעונת החורף, אבל ככל שהזמן עובר אני מבחין שהחיים שלה מאוד חסכוניים. היא לעולם אינה ממלאת דלק או מים במכלים של הקרוון, לעולם אינה עושה קניות בסופרמרקטים. המכלים תמיד מלאים בבוקר, ושקיות חומות מחכות לנו למרגלות הקרוון, מלאות בכל טוב מגוון ומשתנה. השקיות שם גם כשאנחנו רחוקים מכל מקום ישוב, או חונים באמצע שדה שומם או יער שרגל אדם לא דרכה בו מלבדנו. זה משגע אותי. לילה אחד אני נשאר ער ויושב עד הבוקר מחוץ לקרוון, עטוף בעשר שכבות מתחת לשמיכת הפליז הוורודה של אשלינג ורועד מקור. בלילה הזה, אין שקית חומה, אבל כשאשלינג פותחת את המקרר בבוקר הוא מלא באוכל. מת'יו ואשלינג צוחקים על העיגולים השחורים מתחת לעינַי, וקוראים לי אובססיבי. אני אפילו לא יודע מה ציפיתי לראות. רוח עיר מתגנבת ומניחה את שקית האוכל? אבל איזו עיר, ולמה שתלך כל כך רחוק? לא פגשנו עוד רוחות מלבד דולין.
באותו ערב, אני מנמנם קצת על הספה המתקפלת, ומתעורר כשאנחנו מגיעים לחניון קרוונים, אי-שם בקצה מחוז גאלוויי. החניון מוקף ביער, וחונים בו עוד כמה קרוונים. יש בו סופרמרקט מקומי, מקום לחבר את מכל המים ולתדלק, וכמובן – פאב. אשלינג מוציאה את הגיטרה שלה, אבל מתיישבת במרחק מה ממעגל הגברים המנגנים במרכז הפאב. היא לא מצטרפת לנגינתם או לשירתם. כשאני שואל למה, היא מצביעה על המעגל. ''לא מנומס להצטרף מבלי שהוזמנת,'' היא מסבירה.
אני לוטש בה מבט. ''ממתי אכפת לך משטויות כאלו?''
היא מוציאה לי לשון ונועצת בי מרפק, ואני מחייך. אני חופר בזיכרונות השבועיים האחרונים, ומבין שלמרות שאשלינג רחוקה מלהיות ליידי בריטית מנומסת, היא באמת חיכתה תמיד להזמנה למעגל נגנים. ההזמנות תמיד היו אגביות כל כך, תנועת ראש או יד של אחד הנגנים, בדרך כלל הכנר, ברגע שאשלינג נכנסה לפאב כשהיא נושאת כלי נגינה. מעגלי הנגנים הם חלק כל כך בלתי נפרד מהתרבות האירית, וההזמנה לתוכם כל כך מובנת מאליה, ברורה. היא לא נועדה רק לחברים, או למשפחה, או לנגנים הטובים ביותר בחדר. היא כוללת בתוכה כל מי שהמוסיקה היא חלק מעולמו. כמו אשלינג. אני נועץ מבט בכנר הנוכחי, גבר אירי בגיל העמידה, אבל הוא מתעלם לחלוטין משנינו, למרות שברור לי שהוא, כמו האחרים, ראה אותנו. זה מרגיז אותי. האירים שרים על רוזי מק'גאן, נערה ששׂערה חום כאגוז, ומבטיחים למאזין הסקרן שלעולם לא יראה יופי כמו שלה. אשלינג מביטה בהם, כמיהה על פניה. שבועיים וחצי, אני חושב, ואני לא יודע עליה כלום. אני ומת'יו כל כך מתורגלים שלא לדבר או לשאול על החיים שהשארנו מאחור, שאנחנו עושים את זה גם אִתה אפילו מבלי לשים לב.
''יש לך משפחה, אשלינג?''
היא מביטה בי, מופתעת מהשאלה, ואז נדה בראשה. ''אבא שלי נפטר לפני כמה שנים. מאז זה רק אני.''
הנשימה נפלטת מחזי כאילו מישהו ניקב את ריאותיי. ההזדהות שאני מרגיש כמעט גורמת לי לכאב פיזי. אני רוצה לספר לה שגם לי יש רק אבא, עייף וזקן, וכשהוא ימות אהיה גם אני לבד. אבל משהו בצורה הפשוטה, העובדתית, הבודדה אך נטולת הרחמים העצמיים שבה היא אומרת ''זה רק אני'' לא מאפשר לי לומר דבר, אפילו לא מילה של הזדהות. מת'יו, עם חמשת אחיו השומרים, ואביו, ואמו, ומשפחה ענפה של דודים ודודות וסבים וסבתות, אומר, ''ושום משפחה אחרת?'' החמלה בקולו היא כמעט קול בפני עצמה.
היא מחייכת. ''אני לא לבד, מת'יו. יש לי הרבה חברים.''
''למרות שאת נודדת ממקום למקום כל הזמן?''
''זו הדרך הכי טובה למצוא חברים.''
''כשאת בחורה יפה, אולי,'' אני מדבר בלי לחשוב, ואז מסמיק. אשלינג צוחקת. מת'יו בוהה בי, יותר בגלל קצות אוזנַי האדומות מאשר בגלל המחמאה, אני מניח. הוא צודק. זה כל כך לא מתאים לי. הבאתי בשנה האחרונה את כישורי הקסמת הנשים שלי כמעט לדרגת אמנות.
''לא אכפת להם איך אני נראית. הם לא מוגבלים לגוף ארצי כמונו.'' היא מביטה בי עכשיו, וגם מת'יו. ההבעה על פניהם משועשעת. הם יודעים שהסבלנות שלי לאמונות של אשלינג נמוכה עד בלתי קיימת. אבל החידות של השבועות האחרונים והדברים שאמרה לי דולין רודפים אותי. תמיד היה בעולמי אך ורק סוג אחד של קסם, אותן רוחות ערים, שליוו אותי מאז ילדותי כמו דודות מוזרות, כיסיהן מלאי מתנות, ידיהן מלאות כשפים, וכוחן עצום, אדיר, בלתי מעורער, כוח שרק התחלתי לראות ולהבין כבוגר. אני מושיט יד להגנות שלי, ונזכר שהן נשארו בכיס המעיל בקרוון. מטריד אותי שהן רחוקות ממני. מטריד אותי שאולי יש דברים על-טבעיים אחרים בעולם שלנו מלבד אלו שאני מכיר ויודע, שהבסיס האיתן של יסודות האמונה שלי יכול להתערער ולהתפרק ברגע אחד. ולעזאזל, מטריד אותי שחבורת הגברים הנפוחה הזו מתעלמת מאשלינג ולא מזמינה אותה לנגן אִתם, אפילו אם זה בגלל שהם יודעים שהיא יותר טובה מכל אחד מהם.
''נו?'' היא מתגרה בי, מוציאה שוב לשון. ''תגיד משהו. הנה, אני אעזור לך – לחברים שלך לא אכפת איך את נראית כי הם חברים דמיוניים.''
''זה לא רע,'' מעיר מת'יו. ''הוא בטח היה אומר את זה עם קצת יותר לגלוג. הוא מאוד משקיע בעלבונות שלו, אם לא שמת לב.''
''אני אעבוד על זה,'' מבטיחה לו אשלינג. ''אני בטוחה שעם הרבה עבודה קשה –''
''למה את מאמינה בהם, אשלינג?''
מת'יו משתתק, מבחין בנימת קולי הרצינית. הוא מרים אלַי גבה, מחווה שאני לא יודע אם נועדה להזהיר או להרגיע. אני מתעלם ממנו. אשלינג מצמצמת את עיניה ובוחנת אותי ארוכות, כאילו כדי לוודא שעצם השאלה אינה עלבון מחוכם. ואז מושכת בכתפיה. ''כי הם אמִתיים.''
''ראית פעם אחד מהם?''
''ראיתי הוכחות.''
''כמו החבילות והדלק?''
''למשל,'' היא מסכימה. ''יש הרבה אחרות.''
''ואת כולן אפשר להצדיק בצורה אחרת.''
היא מקמטת את מצחה, ותלתל אדמוני נופל על עיניה. אני חש רצון עז לגעת בו, להחליק אותו סביב אוזנה, ואני ממשיך במהירות. ''שום דריאדה לא יצאה מהיער ודיברה אִתך? שום פיה לא ריחפה סביבך ופיזרה אבק? סוסים מכונפים לא עפו בשמים?''
''הידע שלך על פאגאניזם מבוסס על סרטים של דיסני וספרי ילדים,'' היא מודיעה לי בפנים חמוצים. ''למה כל כך מקומם אותך שמישהו אחר מאמין במשהו שאתה לא מאמין בו?''
למה באמת? ולמה אני חייב להמשיך להציק לה עם זה? במיוחד אחרי האזהרה של דולין. אני לא רוצה להרגיז רוח מקום, אפילו של כפר קטן, ובמיוחד כזו שברור שלא מחבבת אותי.
''הוא בא ממדינה שהדת תופסת מקום חשוב ביום-יום שלה, וגם הכפייה שלה על אחרים,'' מת'יו אומר במקומי. ''זה הופך אותו לקצת אנטי.''
אבל הוא טועה. זה לא הופך אותי לקצת אנטי. לא החרדים שמנסים לשכנע אותי להניח תפילין, לא מלחמות הדתיים והחילונים שהן חלק גדול כל כך מהיום-יום של ירושלים, של בית-שמש, של ערים רבות כל כך בישראל. אני כמעט אדיש לכל הדברים האלו. ואז אני מבין. האמונה של אשלינג מפריעה לי כי אני רוצה שהיא תדע את האמת. על רוחות הערים. על העולם האמִתי, שנמצא ממש מתחת לפני השטח, שרוב האנשים לא מסוגלים לראות. עלַי.
''שינסה להיות פאגאני בארץ מלאה בקתולים,'' היא אומרת, אבל היא מדברת אלַי, לא אל מת'יו, והיא מחייכת. לא הרגזתי אותה, עדיין. ''אתה לא מאמין בכלום, יונתן?''
זו הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי. היא מבטאת אותו בקלות כאילו הייתה ישראלית, הצלילים הזרים נשמעים נכונים וברורים משפתיה.
היא מחכה שאענה, ואני מהסס. ''אני לא מאמין שיש איזשהו כוח על-טבעי שאחראי לגורל שלנו או שיצר אותנו. אני מאמין בדברים שאני יכול לראות, לשמוע, לגעת בהם.''
''אתה כנראה חי בעולם מאוד משעמם,'' היא אומרת, ומת'יו מחניק התקף צחוק.
אני מחייך. ''פחות ממה שאת חושבת.''
המעגל המוסיקלי מסתיים. הגברים משיקים כוסות בפעם האחרונה, מחזירים את כלי הנגינה שלהם לנרתיקים ולארגזים, ומדברים עם חבריהם. איש מהם לא מעיף ולו מבט אחד באשלינג, כאילו היא עצמה הייתה רוח עיר, משהו בגבולות התפיסה שלהם, שהם לא מסוגלים לראות ולהבין, שעיניהם מחליקות ממנו. העלבון על פניה צורב, הופך את העולם סביבה למטושטש וחסר צבע. ''אני חוזרת לקרוון,'' היא אומרת בקול חלול. היא תולה את הגיטרה שלה, שלא נעשה בה שימוש, על כתפה, ופותחת את הארנק שלה, אבל מת'יו עוצר אותה. ''עלַי, אש.''
''תודה.'' כשהיא יוצאת מהפאב, משתררת דממה לרגע בשולחנות שביניהם היא עוברת ומבטים נשלחים בעקבותיה. ופתאום אני כועס. כועס כמו שלא כעסתי כבר זמן רב. כי חבורת הנגנים הזו, הגברים האלו, אף אחד מהם לא מסוגל להבין את המשמעות של הנגינה בשביל אשלינג, את משמעות ההשתייכות למעגל הזה. ואת משמעות הדחייה ממנו. לפני שמת'יו יכול לעצור אותי אני קם והולך אל חבורת הגברים הצוחקים. אני טופח, לא בעדינות רבה מדי, על כתפו של הכנר. ''סליחה?'' אני שואל. ''למה לא נתתם לה לנגן?''
''למי?'' הוא מבוגר יותר משחשבתי, והכינור שלו שחוק ומשופשף. השׂער שלו ג'ינג'י-בהיר, ושיבה זרקה בו.
''לבחורה עם הגיטרה. הג'ינג'ית.''
''אני לא רואה שום בחורה עם גיטרה,'' אומר הכנר. ''בכל מקרה, זה מעגל מקצועי. אנחנו לא נותנים לכל אחד להצטרף.''
העלבון מלהיט את דמי, ואני אפילו לא מבין למה. לרגע, הדם השורף בעורקַי הוא הדבר היחיד שאני מרגיש, ורק כשאני חש את ידו של מת'יו על כתפי אני מגלה שידי המאוגרפת כבר החלה להתרומם, כדי למחוק את ההבעה המתנשאת והזחוחה מפניו של האיש הזה.
''יו-או-ני,'' אומר מת'יו. ''בוא נלך.''
הכנר כבר סובב אלַי את גבו. היד שלי עדיין הדוקה באגרוף, ואני לא זז.
''יו-או-ני,'' אומר שוב מת'יו , בטון הרציני הנדיר שלו. ''הם שמונה, אנחנו שניים. וחוץ מזה, אתה לא יודע ללכת מכות. הזקן הזה יקרע לך את הצורה, ואם יהיה לך מזל תספיק להפעיל את אחת ההגנות שלך לפני שהם ישברו לך את כל השיניים. זה בזבוז של הגנה.''
הוא צודק. קול ההיגיון מתגבר לבסוף על הרעש באוזנַי. אני מסתובב אליו. ''זה לא מרתיח אותך?''
''כן,'' הוא אומר. ''אירלנד היא מדינה מאוד קתולית. זה אומר שחלק מהאנשים בה הם מיושנים ושוביניסטים. אתה לא יכול להילחם בכולם בגלל זה.''
מובס, אני נותן לו להרחיק אותי משם. כשאנחנו מתקרבים לקרוון, אנחנו רואים את אשלינג יושבת כשגבה אלינו ופניה אל היער, ומנגנת מוסיקה שקטה ועצובה. מת'יו מביט בי בציפייה.
''מה?'' אני אומר בקול שקט.
''לך אליה.''
''למה אני?''
''יו-או-ני,'' הוא נוזף, ונשמע יגע. ''כמעט התנפלת עכשיו על חבורת אירים קשוחים בגלל שהם לא נתנו לה לנגן. אתה מאוהב. לך אליה.''
הלב שלי שוקע. ''אני לא יכול להיות מאוהב.''
''למה לא?''
''כי...'' אני משחרר אוויר בנשיפה. ''זה לא מי שאני. אני לא מתאהב. אני פוגש בחורה יפה, אנחנו מבלים ביחד לילה, או כמה לילות, או אפילו שבוע, ואז אני הולך.''
החיוך של מת'יו עדין. ''ניסית פעם לא ללכת?''
''אני לא יכול!'' אני נעצר, מנסה להשליט סדר במחשבותיי, להסביר משהו שנראה לי ברור כל כך שמעולם לא טרחנו להתייחס אליו. ''נניח שהיא בקטע – לא שאני מתיימר להניח. עוד כמה שבועות, מקסימום חודש או חודשיים, אנחנו נעזוב והיא תישאר כאן. אני לא אוכל להישאר.''
הוא מבין, סוף-סוף. ''בסדר. אבל לא קצת מוקדם מדי בשביל זה, ג'וני?'' הוא שואל בעדינות. ''אולי תתחיל אִתה קודם?''
''ומה יצא מזה?''
הוא נאנח. ''בסדר. בוא נשחק את המשחק שלך לרגע. אנחנו נעזוב עוד חודש חודשיים. ואתם תישארו בקשר. ותבוא לבקר אותה שוב והיא תבוא לבקר אותך. ואז, תוך שנה שנתיים, אם עדיין לא יימאס לכם אחד מהשני ותבינו שזה לנצח, היא תבוא לגור אִתך בישראל.''
אני מנסה לדמיין את אשלינג, עם שׂערה האדמוני וכלי הנגינה שלה ובגדיה הקלים, הרטובים תמיד מהגשם, בישראל. במחשבותיי, התמונה דומה לניסיון לעקור ורד ולנסות לשתול אותו בתוך אבן, להדליק אש באמצע סופת שלגים, לגזור חתיכה מהים ולהניח אותה באמצע המדבר.
''אתה אף פעם לא תדע עד שלא תנסה.'' הוא דוחק את כתפי בעדינות, ואז מסתובב אל הקרוון. ''לך אליה.''
אני הולך.
אשלינג פורטת באטיות על הגיטרה ושרה בקול רך. כבר שמעתי את השיר הזה, על אדם שמרים כוסית אחרונה בסופו של לילה בפאב עם חבריו. הם בדרך כלל שרים אותו לקראת סוף הלילה. שיר פרֵדה.
אני מתיישב לידה על סלע סמוך ומחכה עד סוף השיר כדי לדבר. ''את יודעת, אני בטוח שהם יסלחו לך אם לא תנגני לילה אחד. ויש לנו מספיק אוכל.''
''אני לא עושה את זה רק בשבילם, ובטח לא בשביל החבילות.'' אני מבין למה היא מתכוונת. כשאשלינג מנגנת היא תמיד נראית כאילו היא נמצאת במרחק רב מאוד מכאן. אבל עכשיו, עיניה אינן בוהות למרחקים או פונות פנימה. היא מביטה בי. ''לא עניתי לך שם, בפאב.''
''מה?'' אני מביט בה.
''שאלת למה אני מאמינה בהם.'' היא מחווה בכיוון הכללי של היער. ''לא הסברתי לך באמת.''
העיניים שלה רציניות. אני מעביר את אצבעי על פני הסלע המחוספסים. ''אני לא חייב לשמוע הסבר.''
''אבל אני רוצה שתדע.'' היא מניחה את הגיטרה שלה בחזרה בנרתיק וסוגרת אותו.
אני מהסס. זה חשוב לה. אני יכול לראות את זה. ''בסדר.''
''אבא שלי ואני גרנו בקרוון הזה כל החיים שלנו. הוא התפרנס מסריגה ותפירה – לא העבודה הכי רווחית בעולם, אבל בדרך כלל היה לנו מספיק, עד שיום אחד, הגג קרס מהגשם. בכיתי. לא היה לנו מקום אחר לגור בו. הלכנו לישון במקלט מקומי. למחרת, כשהגשם הפסיק, חזרנו לראות מה הנזק, וגילינו שהגג תוקן. לא, לא תוקן – הוחלף, בגג זהה. כאילו הוא לא קרס מעולם.''
אני לא יודע מה לומר. היא ממשיכה. ''מאותו יום, אף פעם לא חסר לנו שום דבר. מישהו תמיד ידע בדיוק מה אנחנו צריכים וסיפק לנו אותו לפני שהספקנו אפילו לבקש. דלק לקרוון, בדים, צמר, שמיכות, אוכל, לעתים נדירות גם כסף. ואפילו צעצועים.''
אני מהנהן, ולרגע מפסיק לחפש הסברים ותאוריות אלטרנטיביות ורק נהנה מיצירת הדמיון שמתרוצצת לרגע במחשבותיי, ילדה קטנה עם שׂער אדמוני ושמלה סרוגה, שפותחת את הדלת בבוקר חורפי ומגלה שם צעצוע חדש ונוצץ.
''אז אבא שלך לימד אותך להאמין בשי, ובבראוניז, ובפוקה ובבאנשי ובכל השאר?''
''הוא לא היה צריך ללמד אותי. יום אחד היינו זקוקים להם, ומאותו רגע הם היו שם. הם טיפלו בנו, דאגו לנו... בעצם, הטובים דאגו לנו. מהרעים למדנו להיזהר.''
הרעים. מחשבה שאני בכלל לא רוצה להעלות בדעתי. הנוכחות של כוחות טובים מסבכת אותי מספיק.
''אחרי שאבא שלי נפטר,'' היא ממשיכה ברכות, ''כעסתי עליהם שלא הצילו אותו. זה לא היה הגיוני. הוא היה זקן מאוד. אבל חיפשתי מישהו לכעוס עליו. הפסקתי עם התפילות שהוא לימד אותי.''
''אבל המתנות המשיכו?''
היא מהנהנת. ''הם תמיד מוצאים אותי, לא משנה לאן אני הולכת, ויודעים בדיוק מה ינחם אותי או יעזור לי. הם אפילו הביאו לי את הגיטרה הזו כשהצפה בחורף שעבר הרסה את הקודמת.'' היא מניחה יד על הנרתיק, ואז תולה אותו על גבה. ''אז אתה מבין, יונתן? הם דואגים לי. איך אני יכולה לא להאמין בהם?''
הטיעונים, ההוכחות והדוגמאות שאני מנפנף בפניה כבר שבועות נראים חיוורים. ''אולי את לא צריכה,'' אני אומר לבסוף.
היא מביטה בי, ההבעה שעל פניה נעה בין ספק מוחלט לבין מגננה.
''אני מתכוון לזה. משהו ששימח אותך כל כך, שהביא לך כל כך הרבה אושר וביטחון לחיים...'' אני מעביר יד על עינַי, ובפעולה פשוטה זו, ההתנגדות האחרונה שלי נופלת כמו טיפות גשם. ''אולי אפילו אני יכול להאמין במשהו כזה.''
פניה מתבהרים, הספק והחשש מפנים את דרכם לחיוך רך ועדין כמו שלא ראיתי מעולם על שפתיה, ואז היא סוגרת את המרחק בינינו בשלושה צעדים ומצמידה את השפתיים הוורודות, הרכות והמתוקות האלו אל שפתַי.
אני מופתע כל כך שאני כמעט נופל. רציתי לעשות את זה, כמובן שרציתי – חלמתי על זה כבר שבועיים – אבל עכשיו זרועותיה נכרכות סביב צווארי, והידיים שלי נשלחות כמעט מאליהן לתמוך בגבה, והיא ממשיכה לנשק אותי, ויש לה טעם של גשם ושל רוח ושל חופש, והריח שלה משכר, והשׂער שלה כאילו עוטף אותי מכל הכיוונים, תלתלים אדמוניים שמקיפים אותי ומסתחררים סביבי כמו אש, ולרגע אני לא מבין איך אני לא נשרף.
לאחר מה שנראה כמו נצח היא מרפה ממני, ושנינו מתנשמים. שפתיה אדומות עכשיו, שׂערה פרוע והאישונים בעיניה רחבים כל כך שהם כמעט מעלימים את הירוק-ירוק שסביבם. פנַי לוהטים, ואני מושיט יד לגעת בשפתַי, כאילו כדי לוודא שבאמת נישקה אותן, שלא הזיתי. ''אני מצטערת.'' היא מעבירה יד בפקעת התלתלים האדומים. ''לא רציתי – זאת אומרת, כן רציתי, אבל לא התכוונתי –''
''אם לא היית עושה את זה, אני לא יודע כמה זמן עוד הייתי יכול להתאפק,'' אני אומר, והמתח מרפה מכתפיה. החיוך הרך שלא ראיתי לפני לילה זה שוב נח על שפתיה. היא מושיטה יד לגעת באחת מלחיי הסמוקות. אני נשען אל תוך המגע ועוצם לרגע את עינַי. דווקא ברגע המופלא הזה השיחה שלי עם מת'יו שוב עולה במחשבותיי, ואני שונא את עצמי, אבל אני חייב לשאול. ''אשלינג. מה יקרה כשהטיול שלנו יסתיים?''
היא מהרהרת בכך לרגע. ''אני מניחה שאאלץ למצוא תייר אחר לנשק.''
אני בוהה בה לרגע אחד, ואז החיוך הרגיל, השדוני, מופיע שוב, ואני מתחיל לצחוק.
מת'יו לא מרגיש כמו גלגל חמישי, או לפחות לא מתנהג כאילו הוא מרגיש ככה, אבל הוא מקניט אותנו בלי הפסקה בזמן שהוא מטגן לנו פנקייקים, מתעלם בהפגנתיות מבקבוק המייפל שעדיין מביט בו בהאשמה מדלת המקרר. הגשמים חזרו ביתר שאת בלילה, וממשיכים לרדת בעוז הבוקר, ואשלינג מחליטה שכדאי שנצא לדרך לפני שהקרקע תיעשה בוצית מדי ונאלץ להיתקע ''בחניון השוביניסטי והשמרני הזה'' כמה לילות נוספים. היא רכונה על המפה, אצבעות ידה הימנית מתופפות קלות על הנייר, וידה השמאלית נחה בעדינות על ידי. מת'יו נוהם אל החלון. ''אולי תדברי אִתם, אש? נמאס לי מטיולי בוץ וגשם.''
אשלינג צוחקת על מצב הרוח הלא חברותי שלו. ''אתה יודע שאני לא יכולה לבקש דברים כאלו, מת'יו. אם רק לא היה חשוב לכם כל כך שכל הטיולים שלנו יהיו בכפר ולא בעיר...'' היא מצביעה על המפה. ''גאלוויי ממש קרובה לכאן. זו לא עיר גדולה. יש מזח מדהים, וחנויות אמנות מקומיות, וכנסיות כל כך יפות שאפילו לא צריך להיכנס לתוכן כדי להתפעל,'' היא ממשיכה. ''ואת מסעדת הפיש-אנד-צ'יפס הכי טובה במערב אירלנד, ופסלים, ואוניברסיטה יפה, ורחובות שנראים בדיוק כמו שהם נראו במאה השבע עשרה... אולי אפילו נצליח לראות הופעת ריקוד אירי אמִתית.''
''בשום פנים ואופן.'' מת'יו מנפנף לעברה עם המרית.
אשלינג מביטה לעברי, משרבבת לעומתי את שפתיה במחווה מוגזמת-בכוונה ומעפעפת בעיניה הירוקות. אני צוחק. מצד אחד, מת'יו צודק. עכשיו, יותר מתמיד, אני לא רוצה שנמצא את עצמנו בחברתה החביבה מדי של רוח עיר חזקה. כבר גילינו שאשלינג מסוגלת לראות ולזכור אותן, ואני לא בטוח שנצליח להסביר בקלות את ההתנהגות האוהבת מדי שנזכה לה. אבל מצד שני, נראה שרוחות הערים באירלנד מכבדות קצת יותר את פרטיותנו. דבלין ודולין לא הציקו לנו כשנכנסנו לגבולותיהן. ומזג האוויר באמת איום ונורא כבר כמה ימים. והעיניים של אשלינג באמת ירוקות מדי. ''אולי רק ביקור מהיר.''
אשלינג תופסת בצעיף הצמר שלי ומושכת אותי אליה לנשיקה.
''מה?'' מת'יו מוחה. הפנקייק שהוא משליך אלַי כמעט פוגע בפנַי בדרך לצלחת שלי. ''יופי. ידעתי שזה יקרה. עכשיו אתה תמיד תהיה בצד שלה!''
אשלינג מפנה את מלוא עוצמת השפתיים המשורבבות המגוחכות שלה אל מת'יו. אני מחקה את ההבעה שלה, כולל עפעוף העיניים, ומת'יו נשבר ומתחיל לצחוק.
''בסדר. אבל אנחנו לא נשארים לישון בעיר.''
גאלוויי קטנה בהרבה מדבלין, וכרגע נראית שוממה בהרבה. הכבישים והרחובות כמעט ריקים. הגשם אינו פוסק לרגע. רעמים וברקים ממלאים את השמים, והאירים ברחובות מצטנפים במעיליהם ובמטריותיהם וממהרים, כמעט רצים. אפילו בשבילם זה יותר מדי. אני מתוח עוד לפני שאנחנו רואים את הבתים הראשונים, ומצטער כבר שהסכמתי. אני מדמיין בעיני רוחי איך אשלינג תגיב כשאישה יפה תופיע ותתחיל לדבר אִתנו כאילו היינו חברים כבר שנים ארוכות. ברכתה רבת העצמה של רוח העיר מתעכבת, ואני נשאר דרוך, מוכן להעמיד פנים שהכול בסדר, שאף מודעות אינה פולשת אל תוך מחשבותיי, שאף ישות שוחרת טוב של כוח טהור אינה תופסת את נשמתי ומטלטלת אותה. מת'יו מכה קלות על אצבעותיי, ואני מבחין שאני אוחז במשענת הכיסא שלו חזק כל כך שהן הלבינו. ''אולי נחליף מקום?'' הוא מציע, עיניו בוחנות אותי.
''אתה סובל מבחילות,'' אני מזכיר לו.
''אני אסתדר. גאלוויי לא רחוקה.'' הוא פותח את חגורת הבטיחות ומטפס אל פנים הקרוון. ''לך, תבדר קצת את החברה שלך.''
''מת'יו,'' אני מנמיך את הקול. ''אני מנסה להתרכז ולהפעיל מיסוך.''
''ג'וני,'' גם הוא מנמיך את הקול. ''אתה כל כך לחוץ כרגע שרומא יכולה להתביית עליך. ואולי מוסקבה. וטוקיו.''
אני מחייך בעל כורחי. ''ואל-איי?''
''מה פתאום, זה רחוק, בן אדם.'' הוא דוחף אותי קלות. אני מחליק למושב לצדה של אשלינג.
''היי,'' היא אומרת בעדינות, ומעיפה בי מבט.
''היי,'' אני אומר, וממהר להוסיף, ''תסתכלי על הכביש.''
היא מנפנפת בכיווני הכללי, תנועה מבטלת, אבל מחזירה את עיניה לדרך שבקושי רב ניתן לקרוא לה ''כביש''. ''אתה בסדר?''
אני מחזיר תנועת כף יד מבטלת, לא חיננית כמו שלה, אבל זה עדיף מאשר לנסות לדבר.
''יש הגדרה למצב הרפואי הפסיכי שלך? אוּרְבַּנוֹפוֹבְּיה?''
אני צוחק בעל כורחי. אשלינג מחייכת. היא מסירה לרגע את ידה מההגה ולוחצת את ידי. ''יהיה לך כיף. אני מבטיחה. גאלוויי מדהימה...'' היא משתתקת, וידה מתהדקת לפתע על ידי. שנייה לאחר מכן, הקרוון נעצר בחריקת בלמים, ומת'יו כמעט עף עלינו. שיירה של נהגים אובדי עצות שבוהים כולם לפנים חוסמת את הדרך. נראה שנהר עלה על גדותיו והציף את גשר הכביש. נהגים אחדים מסובבים את רכבם לאחור כדי לחפש דרך אחרת לעיר הנצורה. אחרים מחנים את מכוניותיהם בצד הדרך. לא ברור לי למה הם ממתינים, כיוון שהגשם בבירור אינו עומד לחדול בשעות הקרובות, ולנהר בוודאי ייקח ימים ארוכים לשקוע בחזרה למפלסו הטבעי.
''כדאי שנחזור,'' אומרת אשלינג לאחר רגע, ונדמה כאילו גם היא שותפה להקלה של מת'יו ושלי.
אני מרשה להקלה שאני מרגיש לבוא לידי ביטוי בחיוך קלוש. ''אירלנד, בחורף, מת'יו. תודה באמת.''
הוא מגלגל את עיניו. ''זה לא באמת חורף אם אין שכבה של שלג –''
''משהו קורה שם,'' אומרת פתאום אשלינג . היא מכבה את המנוע ויוצאת החוצה, בלי לטרוח לזרוק משהו מעל החולצה הקלה שהיא לובשת. אני, למוד ניסיון, מתעטף הפעם היטב במעיל הגשם העבה שלי לפני שאני יוצא בעקבותיה. היא הולכת אל ראש השיירה, שם קבוצה קטנה של אנשים מתגודדת קרוב מדי למים. הם נרעשים מאוד, וכשאנחנו מתקרבים הסיבה נעשית ברורה. הגשר הצר לא בדיוק שקע בנהר – או לפחות, לא שקע כולו. בדיוק במרכזו, כמו אי קטן במרכז האוקיינוס, מצטופפים חמישה בני משפחה על גג המכונית שלהם. גלגלי המכונית והדלתות שלה כבר שקעו כליל, והנהר ממשיך לעלות, זרם המים גועש, מהיר ורב עוצמה. על החוף, האירים מתווכחים בקולות רמים מה לעשות. שירותי ההצלה כבר הוזעקו, אבל ייקח זמן עד שיגיעו, ובמה יוכלו להועיל? איש אינו יכול לשחות במים הסוערים האלו. כל מי שינסה ייסחף מטה תוך שניות. סירה תתהפך ותימשך למצולות. סולם? חבל? מסוק? אני לא באמת מבין בהצלה, אבל שום דבר לא נראה לי יעיל בסופת גשמים נוראה כל כך.
אשלינג אינה משתתפת בדיון הסוער. היא בוהה לפנים, חיוורת, שׂערה מתנפנף סביב כתפיה ברוחות החזקות, כתם של צבע אדום בכל האפור והכחול והשחור, בין מעילי הגשם הכהים. אני עוקב אחרי מבטה. בני המשפחה, על גג מכוניתם, מנופפים בידיהם. הם זועקים לעזרה, אבל קולותיהם נבלעים ברעש הסערה. יש שם שני ילדים קטנים. אני מרגיש את ידו של מת'יו על כתפי, ומניח לו למשוך אותי לאחור.
''אנחנו חייבים לעשות משהו,'' הוא אומר בקול נמוך.
הוא לא מתכוון לבנות רפסודה מענפים. אני מלקק את שפתַי, טועם את מי הגשם. ''היא לא תבוא.''
''אתה לא יודע את זה. הצלחת להשתמש בקריאה כדי לזמן את דבלין.''
''היא פשוט הייתה מנומסת. אני לא חושב שלגאלוויי יש כרגע זמן לנימוס. ואתה?''
מתיו נאנח. ''ג'וני, אם אנשים ימותו כאן בגלל שהיא הייתה עסוקה מדי בהצפות בשאר העיר, אני חושב שהיא הייתה מעדיפה שננסה להשתמש בקריאה. ואיפה השומר שלה בכלל במצב כזה?''
שאלה טובה, אבל למרות ששיימוס לא מוצא חן בעינינו, אי-אפשר פשוט להניח שהוא מתרשל בתפקידו. היו גשמים והצפות גם באזורים אחרים שעברנו, וגם הם דורשים טיפול. אפילו אם גאלוויי קראה לו ברגע שבו נזקקה לעזרתו, אם היה בחלק אחר של אירלנד, ייתכן שיידרשו לו שעות ארוכות כדי להגיע. ''בסדר. אבל אני לא חושב שאצליח לבד. כדאי שתעזור לי.''
אנחנו עוקפים את הקרוון כדי לחפש מעט פרטיות, אבל נתקלים מיד בדילמה. הכול טובע במים ובוץ. אין אבנים להניח עליהן ידיים, אפילו לא אספלט שאנחנו יכולים לדעת בבירור שהוא שייך לעיר. בסופו של דבר אנחנו מסתפקים במודעת פרסומת שתלויה לצד הדרך, ומזמינה את התיירים לבקר בכנסיית ניקולס הקדוש, איפה שהיא לא תהיה. הקריאה מהדהדת מתחת לפני השטח כמו אדוות, שם שנלחש ברוח. נדמה לרגע כאילו אפילו הוויכוחים הקולניים שוככים. צדקתי, זה יעיל יותר בשניים. אבל לא יעיל מספיק. אנחנו לא מכירים את העיר שאנחנו קוראים לה, לא יודעים עליה כלום מלבד הדברים שאשלינג סיפרה. הדקות עוברות, אבל גאלוויי לא מופיעה. אנחנו עוברים את הקרוון, עייפים, ספוגי גשם ובעיקר מלאי תחושת אכזבה. הקבוצה המתווכחת נעה לאחור מפחד הגלים ההולכים וגדלים שמתקרבים אל הגדה. אחד מהם זורק חבל, שכמובן לא מגיע אפילו לחצי הדרך אל הגשר המוצף. הוא כמעט נמשך פנימה. אשלינג כורעת על ברכיה על גדותיו הלא בטוחות של הנהר הגועש, שתי ידיה עמוק בתוך המים הבוציים. גל עצום ששוטף את פניה כמעט מטביע אותה. היא משתנקת, אבל לא זזה. שפתיה ממלמלות מילים לא ברורות. מה האישה המטורפת הזו עושה?
''אשלינג!'' אני רץ אליה, ומת'יו בעקבותיי. ''זוזי משם!''
היא לא שומעת אותי, או מתנהגת כאילו היא לא שומעת אותי. היא אומרת מילה אחת בשפה לא ברורה – אירית, אני מנחש – ואדוות עולות מתחת לידיה השקועות ומהדהדות מסביב. מת'יו ואני מגיעים אליה ומושכים אותה מהמים, למרות התנגדותה העזה. ''אשלינג! מספיק! את תטבעי!''
''המרוז – הם יכולים לעזור –'' היא משתעלת מים ונאלצת להפסיק להיאבק.
''מי?''
''אנשי הים! תעזבו אותי!''
גל עצום נוסף שוטף את האי ואת הגדה. מת'יו, שזוכה למקלחת של מים צוננים, מצביע אל הגשר, רועד. מול עינינו, אחד הילדים מחליק מאחיזתה של אמו, והיא נאבקת, מנסה לתפוס אותו, אבל הוא נופל אל תוך המים. הוא צורח, בוכה, נאבק, ראשו מציץ לרגע מעל הזרם, ואז נבלע – האם צורחת –
הגלים מפסיקים בבת באחת, כאילו מישהו סגר סכר. מול עינינו הנהר הופך רגוע כאגם שליו. הגל היחיד הוא זה ששוטף את הילד הקטן אל הגדה לרגלינו. מת'יו מזנק אליו, מאמץ אותו אל חזהו. הילד נראה בן שש או שבע. הוא רועד מקור ומשתעל מים, אבל הוא חי ונושם, ובוכה במלוא הגרון. אשלינג נרגעת באחיזתי, כאילו כל הכוח שנותר לה נשאב ממנה. אני מצטמרר שוב, והפעם אין לכך כל קשר לקור. המבט בגבי רב עוצמה כל כך שהוא כמעט מוחשי. שלושתנו מסתובבים, כמו על פי סימן מוסכם. רוח העיר של גאלוויי נראית כמעט כמו סטודנטית רגילה, לבושה בג'ינס כחול וסוודר שחור אופנתי, סרוג ביד, ומעל כל אלו מעיל גשם אפור עם דוגמת אבני ריצוף. אבל מי הגשם שנקווים סביבה, סביב מעילה, מקבלים צבע כהה ועשיר יותר כשהם נוגעים באדמה הבוצית. דם. היא סובלת. לא צריך להכיר אותה כדי לראות זאת. ראיתי מעט ערים נתונות בכאב בחיי, והמראה נורא כמו תמיד. אשלינג נושפת אוויר, ומנסה שוב להשתחרר מאחיזתי, אבל אני לא מרפה ממנה. ''זה בסדר,'' אני לוחש. ''תני לה. היא תטפל בזה.''
''אבל...''
גאלוויי מסתובבת אל הנהר, ומרימה את ידיה. אני מבחין שטבעות כסופות מעטרות את כל אצבעותיה. המים יורדים, בבת אחת ובשקט, כאילו מישהו פתח חור ניקוז, ותוך שניות הנהר חוזר לגבולותיו הטבעיים והגשר נחשף מחדש. בני הזוג לא טורחים לנסות להניע את המכונית אלא פשוט מרימים את שני הילדים הנותרים ופורצים בריצה לכיווננו. מת'יו מרפה מהילד השלישי, שרץ אל אמו, ואני מרפה מאשלינג, שרצה אל רוח העיר. גאלוויי נשענת על אחת המכוניות בשיירה, מתנשמת. ידה של אשלינג כמעט נוגעת בכתפה, ואז מישהו חוסם את דרכה. זה שיימוס. אשלינג נעצרת על מקומה, בוהה בו. לוקח לי רגע ארוך לזהות אותו, בעיקר בגלל שלא חשבתי עליו בשבועיים שחלפו, אבל גם בגלל שהוא נראה נורא. הוא מרוט, עייף, הבגדים שלו מקומטים, ומן הסתם, לגאלוויי אין כוחות להגן עליו מהגשם כרגע, כפי שדבלין עשתה, והוא ספוג מים. הוא מעביר את מבטו ממני למת'יו, וניכר שהוא רותח מזעם. ''מה אתם עושים?'' הוא יורה לעברנו.
''מה אתה עושה?'' עונה מת'יו, החביבות הרגילה שלו נעדרת לחלוטין. ''שותה לך בירה באיזה פאב?''
שיימוס מאדים, פניו כמעט זהים בצבעם לשׂערו. ''איך אתם מעזים.'' הוא בקושי מצליח לבטא את המילים. ''איך אתם מעזים להשתמש בקריאה, יורשים?''
הוא מבטא את המילה כאילו היא מגעילה אותו, כאילו היינו יבחושים. ''מה ציפית שנעשה?'' אני מצביע לעבר הנהר. ''ניתן להצפה הזו לקחת חיי אדם?''
''כבר ארבעים ושמונה שעות אנחנו מנסים לטפל בהצפות כאן!'' שיימוס מחווה בידו לעבר גאלוויי. ''מה אתם עשיתם? באתם, ראיתם איזו הצפה קטנה והחלטתם להתערב בעבודה שלי?''
למרות הקור הבלתי נסבל, אני חש כאילו כל עצב בגופי בוער. לשמאלי, מת'יו זועם כפי שלא ראיתי אותו מעולם. ''זו לא הייתה הצפה קטנה!'' הוא צועק. ''אנשים עמדו למות!''
''אנשים עומדים למות ברגע זה ממש בכל רחבי העיר!'' שיימוס צועק בחזרה. המבטא שלו כל כך כבד עכשיו שאני בקושי מצליח להבין אותו.
הזעם שלי נמס והופך לאיבה קרה, לבוז. אבא שלי לעולם לא היה מתנהג ככה. ''וחשבת בכלל לקרוא לעזרתן של רוחות אחרות? או שאתה מספיק שחצן להאמין שגאלוויי לא זקוקה לשום דבר מלבדך?'' אני מצביע לעבר רוח העיר המתנשמת בכבדות. ''תסתכל עליה!''
שיימוס מסתכל. למעשה, כולנו מסתכלים. ואז אני מבין שאשלינג וגאלוויי אינן משתתפות בוויכוח כלל. הן מביטות זו בזו, על פניהן הבעה כמעט זהה של תמיהה, פליאה, ומעבר לכל זה – שביב קל של הכרה, כמו פרח שמזהה את האביב ומפשיל את עלי הכותרת שלו לאטם. ''את מוכרת לי,'' אומרת אשלינג לבסוף. ''אני מרגישה... כאילו נפגשנו בעבר.''
''אני –'' גאלוויי רועדת כשידה של אשלינג מתקרבת אליה שוב. ''את –''
''לא!''
הצרחה של שיימוס מהדהדת כמעט כאילו הייתה קריאה. הוא הודף את אשלינג לאחור בכוח, והיא נופלת לבוץ. עיניה של גאלוויי מתרחבות, מחאה, כעס ופליאה מתחלפים אלו באלו על פניה, אבל אני כבר מסתער לעבר שיימוס, אגרופַי מורמים. פרץ של כוח הודף גם אותי לאחור, מפיל אותי לאדמה הבוצית. גאלוויי נעזרת בכתפו של שיימוס כדי להזדקף, עדיין נושמת בכבדות, ידה הרועדת מכוונת אלַי. אני מביט בה ולא אומר דבר. ציפיתי שתהיה נאמנה לו.
''סיימנו כאן,'' אומר שיימוס, קולו קר, יבש. גאלוויי מהנהנת. נראה כאילו לא נותר בה כוח לומר עוד מילה. הוא מביט בנו, שפתיו מהודקות לפס צר ועיניו מצומצמות. ''לכו הביתה, יורשים, ותנו לשומרים האמִתיים לעשות את העבודה שלהם. הטיול שלכם באירלנד נגמר.''
''מי אמר?'' מת'יו שואל.
''אני אמרתי. ואני ממליץ לכם מאוד להקשיב לי.'' הוא מעיף מבט אחרון באשלינג, מבט של זעם, שפחד מוסווה היטב מאחוריו. ואז שניהם נעלמים.
האנשים על הגדה, שכבר החלו להתאסף סביבנו, נמשכים כדרכם של אנשים אל הוויכוח הקולני, מתחילים להתפזר עכשיו. בעוד דקות ספורות רובם לא יזכרו דבר . אבל לא אשלינג. היא מביטה בי מתוך הבוץ, שׂערה האדמוני כמעט חום ועיניה רחבות כל כך שנדמה כאילו הן תופסות שליש מפניה המלוכלכים. ''היא... לא הייתה אחת מהמרוז,'' היא אומרת, קולה שקט. ''וגם הוא לא.''
''לא,'' אני אומר, כי אני לא יודע מה עוד לומר. אני מפלס את דרכי בבוץ לעברה, מושיט יד כדי לעזור לה לקום. היא מושכת את ידה כאילו דקרתי אותה.
''ואתם לא סתם תיירים,'' היא ממשיכה, אבל מביטה רק בי. עיניה הירוקות-ירוקות מלאות בגידה, ומבטן כמעט מעביר בי כאב פיזי. ''מי אתם?''
אני מושך את ידי. איום הטביעה, כעסו של שיימוס, ואפילו כעסה של רוח העיר לא עוררו בי את החרדה שאני חש עכשיו. לשוני כבדה וחסרת תועלת. ''אנחנו...''
''אנחנו תיירים,'' מת'יו נחלץ לעזרתי. ''פשוט לא תיירים רגילים. אנחנו נסביר הכול בדרך. אבל כרגע, אנחנו חייבים לעוף מכאן. אנחנו לא רצויים.''
הוא צודק. הדחייה כאילו נוטפת אלינו מהאספלט, מהבוץ, מהמכוניות, מהאנשים, אפילו מהגשם עצמו. העיר לא רוצה בנו.
אשלינג ממצמצת ונרעדת. ''אז... בגלל זה אני מרגישה ככה?''
''את?'' אני שואל. מת'יו פוגש במבטי. אחר כך, הוא אומר ללא מילים, אבל מההבעה הקודרת על פניו ברור לי שכבר יש לו תאוריה, ושאני לא עומד לאהוב אותה.
אשלינג מחנה את הקרוון על דרך צדדית, רחוק מכל מקום יישוב. היא משאירה את המפתחות ברכב ופשוט יוצאת ומתחילה ללכת. אני ומת'יו מחליפים מבטים מהירים, מנסים להחליט מי מאִתנו צריך לטפל בזה. לבסוף, בהסכמה דוממת, הוא זה שרץ אחריה. אני מביט מחלון הקרוון. הוא מצליח להדביק אותה, ומניח יד על כתפה. היא משתחררת ממנו. הפנים שלה חיוורים, והיא נראית מעורערת ומרוטת עצבים. אני יודע מה הפתרון שלה במקרים כאלו, אבל המקרר ריק מבירה. חיסלנו אותה אתמול בלילה. אני הולך בכל זאת אל הדלת הקטנה, ומביט סביבי ולמעלה. ''אכפת לכם, בבקשה, לדאוג לנו לבירה, אם זה בסדר?'' אני שואל אל חלל האוויר, ומרגיש כמו אידיוט. אני אפילו לא בטוח עוד אל מי אני מדבר. המקרר לא מתמלא. מי שלא יהיו, הם כנראה נענים רק לאשלינג.
מת'יו חוזר, וצונח אל אחד הכיסאות.
''מה היא אמרה?''
''אתה רוצה את הגרסה עם או בלי הקללות?''
אני נושם עמוק. ''בלי.''
''היא צריכה זמן להירגע. היא תחזור עוד כמה שעות.''
אני מביט אל החלון. ''היא לא צריכה להסתובב לבד ביער.''
''היא תהיה בסדר. לגאלוויי יש דברים יותר חשובים על הראש מאשר לפגוע בבחורה מוזרה אחת.''
''אבל היא לא סתם בחורה מוזרה, נכון?'' אני מתיישב מולו. ''היא שומרת ערים.'' הצהרה מתוקה-מרירה, הנושאת בחובה את כאב החובה לצד הגילוי הנפלא שאשלינג חולקת את העולם שלי.
''לא.'' מת'יו נד בראשו, פניו אטומים. ''אין שומרות ערים.''
''אין שומרות ערים שאנחנו יודעים עליהן. זה לא אומר שזה לא אפשרי.''
''ג'וני, יש לי את אילן היוחסין של המשפחה שלי מאתיים דורות אחורה בערך,'' אומר מת'יו. ''ומיליון ספרים על שומרי ערים. לא נולדות נשים שומרות. חוץ מזה, היא הייתה יודעת.''
''אלא אם כן אף פעם לא סיפרו לה.''
''היא הייתה יודעת.''
''לא בהכרח.'' ערים מזהות שומרים בקלות, זה נכון. אפילו שומרים זרים. אבל... ''הן מזהות אותנו כי אנחנו יודעים שהן קיימות, כי המודעות שלנו מכוונת אליהן. היא מאמינה במשהו אחר, והיא מאמינה בזה מספיק חזק בשביל לבטל אפילו את היכולות שהיא משדרת באופן טבעי.''
''נשים לא יכולות להיות שומרות,'' מתעקש מת'יו. ''אני מסוגל לקבל שהיא מכשפה או משהו, אבל...''
''מאטי!'' אני מנופף בידי בכיוונה המשוער של גאלוויי. ''אנחנו לא הצלחנו לקרוא לגאלוויי, נכון? ניסינו, שנינו. לא הייתה תשובה. אבל אשלינג הצליחה להגיע אליה בלי לנסות בכלל. היא ניסתה לזמן בני-ים, או משהו כזה!''
מת'יו נאנח והולך אל המקרר. הוא פותח את הדלת וסוגר אותה מיד לאחר שהוא נוכח, כמוני, שאין בירה. ''חייב להיות לזה הסבר אחר. אולי גאלוויי באה ביוזמתה –''
''מת'יו, על איזה כוכב היית?'' אני קצר רוח, לא מבין את ההתנגדויות שלו. ''שיימוס לא רתח מזעם בגלל שגאלוויי באה ביוזמתה. הוא ידע שהיא זומנה. הוא רק לא הבין שלא אנחנו קראנו לה.'' המחשבות שלי רצות קדימה. ''אולי הוא ואשלינג אפילו קרובי משפחה רחוקים, יש להם את אותו צבע שׂער...''
''לחצי אירלנד יש את אותו צבע שׂער,'' מעירה אשלינג. שנינו מסתובבים להביט בה. היא נשענת כנגד מסגרת הדלת הפתוחה, יציבתה האגבית מרמזת שהסכנה חלפה, אבל עיניה עדיין קרות. ''אנחנו לא קרובי משפחה.''
מת'יו בוהה בה. ''חשבתי שאמרת שאת צריכה זמן להירגע.''
''מת'יו, אתה מסתובב אִתי כבר שבועיים וחצי. לא שמת לב כמה זמן לוקח לי להתעצבן? וכמה להירגע?'' היא מסירה את הנעליים הבוציות שלה, תולה את העליונית שלה על וו ונכנסת פנימה. ''מה שהייתי צריכה זה לשמוע מכם את האמת בלי שתדעו שאני מקשיבה.''
''אשלינג,'' אני קם על רגלַי, ''תני לי להסביר...''
''בואו נתחיל מהבסיס.'' היא עוקפת אותי, מוציאה מאחת המגירות מגבת נקייה, ומחזיקה אותה מתחת לברז. ''לכל עיר יש רוח עיר.''
''לא רק ערים,'' אומר מת'יו. ''זה יכול להיות גם כפר קטן של עשרה תושבים, כל עוד יש לו שם, זהות ומספיק תחושת שייכות ל-''
היא מרימה את ידה והוא משתתק. ''ולכל כמה רוחות ערים – לכל ארץ, אני מניחה? – יש שומר ערים. ואני מניחה גם שהזקן הזעפן שנראה כאילו עובר עליו יום רע במיוחד הוא שומר הערים שלנו, של אירלנד?''
שנינו מהנהנים. אשלינג מעבירה את הבד הלח על זרועותיה ופניה, מנסה לנקות אותם עד כמה שניתן מהבוץ. ''ואתם שניכם... מה הייתה המילה?''
''יורשים,'' אומר מת'יו בשקט. ''היורשים של שומרי הערים הנוכחיים, כל אחד מאִתנו בארץ שלו.''
היא מסיימת לנקות את פניה ומעבירה מבט ארוך, בוחן, על שנינו. אני מתכווץ תחת מבטה. היא שוטפת את המגבת שוב, ואז זורקת אותה אלַי. ''הנה. תפסיק לטנף לי את הקרוון. אז התאוריה של ג'וני היא שגם אני שומרת ערים. ואם זה נכון, אז יש לי... מה? כוחות מסוימים?''
''לא כל כך,'' אומר מת'יו. ''כלומר, יש לשומר ערים כמה יכולות, כן, אבל הכוחות האמִתיים הם של הערים. הן חזקות במידה שלא תוכלי לדמיין. עצם העובדה שהערים מכירות בשומר כסמכות ושומעות לעצתו מספיקה כדי לתת לו יתרון על פני כל אדם רגיל.''
אשלינג מהנהנת, ''אבל אין שומרות נשים.''
''שאנחנו יודעים עליהן,'' אני אומר. ''זה לא אומר כלום.''
''זה חוק,'' מתנגד מת'יו. ''השומרים הם גברים, הרוחות הן נשים.''
אשלינג הולכת למקרר ומוציאה ממנו בקבוק בירה. מת'יו ואני מחליפים שוב מבטים. היא פותחת אותו, לוגמת לגימה ארוכה, ואז צונחת לכיסא הרחוק ממני. ''אם כך, נשאר רק דבר אחד שאני לא מבינה.'' ועכשיו היא מביטה רק בי, ועיניה חדות כמו סכינים. ''למה החלטתם לשקר לי.''
''לא שיקרנו!'' אני רוצה כל כך להחזיק אותה, לחבק אותה. ''פשוט לא ידענו אם תוכלי להתמודד עם האמת. רוב האנשים לא מסוגלים.''
''אני פאגאנית, יונתן!'' היא מרימה את קולה. ''קסם וכישוף הם חלק בלתי נפרד מהיקום שלי. אני חיה עם רוחות עצים ורוחות אדמה ורוחות מים, למה שרוחות ערים יפריעו לי?''
''בגלל ש...'' מת'יו נד בראשו במהירות מאחורי גבה של אשלינג, אבל אני לא מסוגל לשקר לה שוב. כבר האמנתי. רציתי להאמין. אבל המציאות התגברה על הפנטסיה. ''בגלל שיכול להיות שאחד מהם סותר את הקיום של השני.''
עיניה של אשלינג רחבות, ענקיות, ואני מדמה לראות עצים נגדעים בתוכן.
מת'יו מציע לנהוג בקרוון, דבר שמערער אותי בפני עצמו, ולהפתעת שנינו אשלינג מסכימה. ידיה נחות סביב אחד הקמעות שלה, האצבעות לבנות מהאחיזה החזקה, כמו חבל הצלה. אני מנסה לקחת את ידה, אבל היא מושכת אותה. אני מרגיש כאילו היא סטרה לי.
''אמרת שאת לא כועסת,'' אני אומר.
''אני לא. אני פגועה.'' היא מסיטה את מבטה.
אני נושם נשימה עמוקה שכולה כאב ומרפה ממנה. ידי מטיילת בין ההגנות בכיס שלי, כאילו מבקשת לקבל מהן כוח, אבל אין שום בעיה פיזית שיוכלו לעזור לי בה. להיפך, הן הבעיה. החובה המקוללת, הארורה הזו, שיצאתי לטיול הזה כדי לברוח ממנה, ולו לזמן קצר, לשכוח מקיומה ולנסות להיות פשוט בחור רגיל. היא רדפה אחרַי לכל אורך הטיול, וגם כשחשבתי שאצליח להשתחרר ממנה, באירלנד, היא סוף סוף הדביקה אותי.
אני מתיישב ליד מת'יו. הוא מסיט מבט לרגע קצר מהכביש, לוחץ את כתפי, אבל לא אומר דבר. גם עליו עובר משהו, אני יודע. אולי זה אותו דבר שעובר עלַי, אבל ההתנגדות העזה שלו לרעיון שאשלינג היא שומרת עדיין לא ברורה לי. פניו קפואים, ומאחורי עיניו החומות כמו גזע עץ מייפל, אני מבחין באותו כאב עמום שאני מכיר רק כשהוא מדבר, לעתים רחוקות ונדירות, על הבית. ''אז אנחנו נוסעים לעיר?'' הוא שואל.
''אמרתם שזו הדרך הכי טובה לבדוק, לא?'' אשלינג שותה את הבירה השלישית שלה בלגימות מדודות, קצובות, כאילו היא לא חשה כלל בטעמה. ''זו צריכה להיות עיר שיש לה משמעות בשבילך,'' אני אומר. ''עיר שאת אוהבת היא בדרך כלל עיר שאוהבת אותך.''
ידה מקלפת בהיסח הדעת את התווית מעל הבירה. ''אני אוהבת את כולן. גאלוויי הייתה האהובה עלַי, אבל...''
''לא גאלוויי,'' אני מסכים.
''מה עם דולין?'' מת'יו שואל.
אני נד בראשי. ''היה לה מאוד חשוב שאשלינג תשמור על האמונות שלה. אני לא חושב שהיא תגיד לנו את האמת.''
''דיברת עם הרוח של דולין?'' לראשונה מאז שדיברנו על רוחות הערים, יש שוב רגש בקולה של אשלינג. היא נשמעת חנוקה, מלאת כמיהה. ''ספר לי עליה.''
''את מכירה אותה הרבה יותר טוב מאִתנו,'' אומר מת'יו. ''את מנגנת אִתה כבר שנים.''
דרך המראה אני רואה את כל גופה נדרך, ואז משתחרר.
''מצחיק,'' היא אומרת באופן שמבהיר ששום חלק מכל זה אינו משעשע בעיניה, ''חשבתי שאולי היא דריאדה.'' היא שקטה לרגע. אני לא מעז להביט לאחור. מת'יו מחליף אִתי מבט שוב. ''אז לאן?''
אשלינג שקטה לרגע. ''קילקני,'' היא אומרת. ''שם התחלתי להדריך תיירים בפעם הראשונה. שם אבא שלי קבור.''
''זה לא במרחק חמש שעות נסיעה בערך?''
''שעתיים וחצי.''
מת'יו נאנח ומהדק ידיים על ההגה. גשם מתחיל לרדת שוב.
אנו לא חשים בברכה בכניסה לקילקני, וגם לא בדחייה שהרגשנו בגאלוויי. העיר דוממת כאילו הייתה חסרת בינה ונטולת רוח. אשלינג מחליפה את מת'יו בכניסה לעיר, ומנווטת באטיות ובזהירות לא אופיינית. עוד נהר, עוד שורת בתים צבעוניים, עוד גשר, עוד רחוב עתיק. המתח שאצור בכתפַי אינו נותן לי מנוח, ואני מביט כמו סהרורי בכל היופי הזה, מבטי נמשך דווקא אל הפגמים – רחוב שעומד מוצף זמן רב, קבוצת בניינים שנראה שעלתה באש ומעולם לא שוקמה, כר דשא נובל מעודף מים. מת'יו מדבר אל אשלינג, מסביר לה על הקריאה. היא בוחרת רחוב רחב אבל ריק, ואנחנו יורדים מהקרוון. מת'יו ממשיך להסביר, והיא מצמידה את ידיה אל אחת ממדרכות האבן האפורות, העתיקות, ועוצמת את עיניה. היא אומרת את שמה של העיר שוב ושוב, בקול רם, בלחישה, בנימה מבקשת, בנימת פקודה, אבל לא מצליחה להשתמש בקריאה. אחרי דקות ארוכות, מת'יו נאנח, ואני לא יכול שלא לשמוע את ההקלה בקולו. ''עשינו את הבדיקה, ג'וני. אתה מרוצה עכשיו? אפשר להמשיך הלאה?''
''לא לומדים את זה תוך רגע.'' אני מושיט את ידי אל אשלינג. היא מהססת, אבל מניחה את כף ידה הקטנה בידי. אצבעותיה עדינות ושבריריות וחמות. אני מצמיד את ידינו בחזרה אל משטח האבן עליו אנחנו כורעים.
''ביחד,'' אני לוחש. ''מוכנה?''
היא מהנהנת, אבל עיניה מלאות חשש וספק.
''קילקני.''
הקריאה באה רק מהצד שלי, או כך לפחות אני מרגיש. רעם מתגלגל כאילו עונה לנו, מרעיד את השמים והאדמה. אשלינג מושכת את ידה מידי. ''הרגשתי את זה,'' היא מאשרת. ''מה עכשיו?''
הרעם מתגלגל שוב, ורעש נוסף מתלווה אליו הפעם, שאון אבנים עצומות צונחות זו על זו, כבישים סואנים, עשרות צלצולי פעמוני כנסיות בבת אחת. הגשם הופך לברד שמכה בנו בכוח. מת'יו מתקרב אלינו. ''יו-או-ני...'' הוא אומר, והוא צודק.
אשלינג משתנקת כשהמדרכה מתבקעת מתחת לרגלינו. ''לקרוון!'' אני צורח, ותופס את ידה, אבל כבר מאוחר מדי. את הדרך חוסמת אישה צעירה, לבנה מאוד, שׂערה שחור כמו הלילה עצמו. היא לבושה כבת אצולה מימי הביניים או מהרנסנס, אני לא בטוח, ועל הראש שלה נח שביס של נזירה. ''אני מבינה שאיש מעולם לא ציין בפניכם את גסות הרוח שבשימוש בקריאה?'' היא שואלת בקול קפוא.
''סלחי לנו.'' מת'יו קד. ''החברה שלנו כאן –''
''מישהו יצטרך ללמד אתכם נימוסים.'' היא פורשת את ידיה באוויר. הברד מתחזק. האדמה רועדת שוב. זה לא קשור לנימוס, זה ברור לי. היינו טיפשים שבאנו לכאן.
''חכי!'' אשלינג מזנקת קדימה. ''הם לא התכוונו. הם זרים –''
היא מושלכת לאחור. מת'יו תופס אותה. אני מזנק, כמו חתלתול שמנסה להילחם ברוטווילר – או אולי כמו זבוב שמנסה להילחם בפיל – ומצליח איכשהו להפיל רוח עיר לקרקע. היא כל כך מופתעת מהתעוזה שלי שהיא בוהה בי לרגע, לפני שפניה מתעוותים בזעם, אבל אני כבר קופץ על רגלַי, ואנחנו רצים שוב לכיוון הקרוון. הוא כבר לא שם. הברד מכה בנו, ואין שום מקום מפלט. אני מושיט יד אל ההגנות שלי, חושב בקדחתנות. אף אחת מהן לא נוצרה כדי להילחם בערים, ואני אפילו לא בטוח שהן יכולות לעשות כזה דבר. הן מתנות שנושאות בתוכן חלק קטנטן של מודעות מהעיר שהעניקה אותן, שנועדו לספק הגנה מידית, פשוטה, אינטואיטיבית. אצבעותיי ממוללות שקיק חול מדברי. באר שבע. אם יש עיר שהיא הניגוד המוחלט של קילקני... אני פותח את השקיק, אומר את שמה, וזורק את החול לאוויר לפנינו. בועה של שמש וחום מקיפה אותנו. לרגע אנחנו עומדים בנגב הלוהט, חול סביבנו מכל עבר, וההקלה שאני חש היא מידית. הברד המכאיב נמס ומתאדה מעל ראשינו לפני שהוא נוגע בעור שלנו. אשלינג מביטה סביבה, עיניה רחבות, מרימה יד כדי לחפש משהו מוחשי לגעת בו, אבל כל שהיא מרגישה הוא חום. פניו של מת'יו כבר אדומים מעט. הברד מכה בעוז רב יותר על בועת החום שלי. היא רק צל קטנטן של רוח עיר רחוקה אלפי קילומטרים מכאן. היא לא תחזיק הרבה זמן.
''תקשיבי לי!'' אני צורח, מנסה להתגבר על הרעש שמחוץ לבועה. היא אינה עומדת שם בגופה, אבל היא סביבנו, ואין לי ספק שהיא מקשיבה – או לפחות, שומעת. ''אשלינג היא שומרת ערים!''
יש לי כבר שומר ערים! הצרחה מכאיבה בראשי. אשלינג מתנשפת, מכסה את אוזניה בידיה ללא תועלת. למה העיר כועסת כל כך? למה האפשרות שיש לה יותר משומר אחד כל כך מכעיסה אותה?
מת'יו מגשש, מושיט את היד לפתית השלג הקפוא שעל צווארו. אני נד בראשי. ''אל תבזבז הגנות. אין לנו מספיק כדי לברוח מכאן. אשלינג, דברי אִתה!''
אשלינג צועדת לפנים, אימה בעיניה. אני יודע איך היא מרגישה. כך הגבתי בפעם הראשונה שראיתי דוגמה לעוצמתה האמִתית של רוח עיר, והיא לא נלחמה בי באותו יום. אשלינג אומרת כמה מילים בשפה האירית המשונה. לרגע, נראה כאילו הברד שוכך, מאזין לה.
לא!
הדהוד התשובה של קילקני חזק כל כך שבועת החום של באר שבע מתפקעת כמו בועת סבון. אשלינג צורחת. מת'יו קורא בשמי בדחיפות. הוא מנסה להשתמש בהגנה שלו, אבל קירות אבן מקיפים אותו, מסתירים אותו מעינינו. צינורות מתכת כבדים וחזקים נכרכים סביבי, מרימים אותי מהקרקע, מצמידים את זרועותיי לצדדים. אני חושב על הכנסיות, וברגע של זוועה טהורה, תוהה אם היא מנסה לשחזר את הצליבה. מוות ראוי ליהודי, היא בטח חושבת. הצינורות מושכים, נכרכים סביב מפרקי היד שלי ולוחצים, ואני מרגיש כאילו אני נקרע. מבטי פוגש במבטה של אשלינג. משהו מתנשא מעליה, משהו אפל שאני לא באמת מסוגל לראות. האימה על פניה היא כמו יצור חי. היד שלה אוחזת בשרשראות שעל צווארה בזמן ששפתיה ממלמלות מתוך הרגל. אני מקווה, כנגד כל היגיון, שיצורי היער והפיות מאזינים לה ושהם יצילו אותה, לפחות אותה... אני שומע צרחה, ומבין שהיא בוקעת מבין שפתַי. העולם מתחיל להתערפל. פניה שטופי הדמע של אשלינג הם הדבר האחרון שאני רואה. היא מושיטה לי יד ממרחקים, צורחת את שמי, ואז משהו נוסף–
''קילקני!''
הקריאה חזקה כל כך, רמה כל כך, שהיא מטלטלת את הכבישים והרחובות. צינורות הברזל מרפים ממני בבת אחת, ואני נופל לארץ, אוחז קודם כל בצווארי, ואז במפרקי ידַי כשאני נאבק לנשום. מת'יו צונח לידי. קירות האבן שחררו אותו. הברד מפסיק. האדמה הרועדת והמתבקעת חדלה. אפילו השאון וההמולה סביבנו משתתקים. בשקט המוחלט כמעט שמשתרר, אשת האצולה שחורת השׂער, בגלימותיה הארוכות ובשמלת הקטיפה שלה, מופיעה שוב. לא הכפייה היא שגורמת לה להתגלות, אלא פליאה אמִתית, מעורבת באימה. היא פוסעת שלוש פסיעות, ואז נופלת על ברכיה לרגליה של אשלינג.
''שומרת,'' היא אומרת, וקולה שבור, ''סלחי לי.''
וויסקי בקנקן - חלק ראשון
וויסקי בקנקן - חלק שלישי
|
 |
|
