הדרן לאייקון


על האגודה \| פעילויות \| הצטרפות \| צרו קשר \| כתבו לאתר \| English Site \| בפייסבוק

עוד בקטגוריה זו:

ביבר הנייר
סיפורים / קן ליו
28/06/14

תגובות: 11

וויסקי בקנקן (חלק שלישי)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 1

וויסקי בקנקן (חלק שני)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

וויסקי בקנקן (חלק ראשון)
סיפורים / רותם ברוכין
13/06/14

תגובות: 0

הינדיק
סיפורים / הדס משגב
13/06/14

תגובות: 1

שמים שבורים
סיפורים / יואב וקרן לנדסמן
13/06/14

תגובות: 1

מתנת יום הולדת בחלקים
סיפורים / קרן לנדסמן
01/03/14

תגובות: 0

דמשק
סיפורים / דריל גרגורי
31/08/13

תגובות: 8

מיכאל
סיפורים / זיו קיטרו
03/05/13

תגובות: 0

עד בלי ירח
סיפורים / נגה פרנקל
03/05/13

תגובות: 3

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 5

הפוך, לקחת
סיפורים / רותם ברוכין
03/05/13

תגובות: 1

יאגה
סיפורים / קרן לנדסמן
03/05/13

תגובות: 1

היום הגרוע ביותר בשנה
סיפורים / קרן לנדסמן
15/02/13

תגובות: 8

פיזור
סיפורים / חגי אברבוך
13/01/13

תגובות: 14

הדרן לאייקון - אגדות
סיפורים / המערכת
יום שלישי, 09/10/2007, שעה 14:12

ארבעה קצרצרים ושיר אחד, בנושאו של פסטיבל אייקון 2007 שאך-זה נגמר: אגדות

פסטיבל אייקון 2007 אך זה נגמר. כהדרן אנו מגישים לכם ארבע קצרצרים ושיר בנושא הפסטיבל - אגדות.

אגדה - נ' (מן נגד, הִיגִּד, צורה ארמית-תלמודית במקום הַגָּדָה) - 1. סיפור דמיוני, רצוף מעשי פלאות, לֶגֶנְדָּה. 2. שם כולל לסיפורי מעשיות ושיחות על גיבורי המקרא ואנשי האמה, משלים, אמרי חכמים ודרשות שנרשמו בתלמוד ובמדרשים.
(אבן-שושן אברהם, המילון החדש, הוצאת קרית ספר, ירושלים, 1969)

דע איפה אתה חי
מאת: ניר יניב

אלוהים ברא את העולם. זה לקח לו הרבה יותר מדי זמן. הוא לא היה בטוח שהוא מרוצה מהתוצאה.
הוא לא היה היחיד.
''מה?'' אמר ידידו הטוב ביותר. ''כל כך הרבה עבודה בשביל זה?''
''אני לא מאמינה,'' אמרה החברה שלו. ''אתה בא הביתה כל יום הרוג מהעבודה, אתה לא מדבר איתי, אתה לא מתייחס אלי, ולמה? בשביל מה זה טוב? מה נדמה לך שאני?''
''חברה שלי,'' אמר אלוהים בזעף.
''כבר לא.''
''זה... נחמד,'' אמרה אמו. ''זה... כבר הראית את זה למישהו?''
''שמע,'' אמר ידידו הטוב ביותר, ''בתור חבר אני אומר לך, זה לא בעניין. תאמין לי.''
אלוהים אמר לו מה דעתו על אמונה, ועל עוד כמה דברים.
''טוב, אם זה מה שאתה חושב,'' אמר ידידו הטוב ביותר לשעבר, והוסיף עוד מילה או שתיים שאולי היו במקומן ואולי לא, והלך לו, ובאופן כללי היווה את הקש ששבר את הגב, אם כי עדיין לא נודע אז בגבו של מי מדובר.
ואלוהים נותר בודד, אומלל, נטול נחמה, אמונה, תקווה ורצון לחיות. ורותח מזעם.
''ככה,'' הוא אמר. ''זה מה שאתם חושבים. אין בעיה.''
הוא חפן את העולם שברא, מעך אותו, עיוות אותו, הכה בו, דרך עליו, השחית אותו, ירק עליו, טינף אותו, מרח אותו בבוץ ובזבל ובכמה הפרשות שהשתיקה יפה להן, נעץ בו מסמרים וסיכות, הטיח בו אבנים, הטביע אותו במי שופכין, ניסר אותו, פוצץ אותו ובעט בשאריותיו, אסף את הללו וגולל אותן יחדיו, לש אותן, הדביק, חורר, פורר, חיבר באופן עקום לחלוטין, שיקע אותו בטין, המיס בטרפנטין, גיבש עם ניקוטין, שבר, גרר, זרק, טרק, ניתץ, קיצץ, תלה על עץ, חבט, צבט, טיגן במחבת, שיפד, קיפד, בסוף - איבד.

לקח לו שבוע לעשות את כל זה.

דיכאון, אה?

מורשת
מאת: אהוד מימון

''איש לעולם לא יחשוב עליו שוב כעל שחקן פוטבול. ברור שמה שאירע מאז 1994 יהיה לעד מורשתו של או-ג'יי סימפסון, וכל מה שהוא עשה בתחום הספורט יהיה משני לחלוטין.''
(אל מייקלס, שדרן רשת הספורט ESPN)

הנוסע בזמן בדק שוב את העיתון שקנה שעות אחדות קודם לכן. התאריך שהתנוסס בראשו היה השישה עשר בדצמבר, אלף תשע מאות שבעים ותשע. החורף לא היה קשה, אך רק אוהדים ספורים התקבצו סביב לדלת המלתחות של שחקני הקבוצה האורחת באצטדיון הפוטבול של אטלנטה. הנוסע בזמן, גבר צעיר וצנום לבוש במעיל רוח של בפאלו בילס, לא נראה יוצא דופן ביניהם. רק מבט בוחן היה מגלה את המתח שבו היה שרוי. פניו היו קבועים בארשת החלטית, אך הוא נע מרגל לרגל בהתרגשות כבושה.
הדלת נפתחה והדמות המוכרת נגלתה בה – הלסת הבולטת, האף השרוע והחיוך החמים. האוהדים נהרו קדימה, מקיפים אותו. ''או-ג'יי – אל תפרוש!'' ''ג'וּס! אוהבים אותך!'' ''עוד עונה אחת!'' הנוסע בזמן שעמד בשולי הקהל הניח לתנועת האנשים לסחוף אותו קדימה. לבו הלם בקרבו, הוא מעולם לא חשב שיהיה בקרבה כזו לאלילו.
''מר סימפסון,'' אמר. הוא לא הצליח להביא את עצמו לפנות אל השחקן הנערץ עליו בצורה רשמית פחות. ''אתה השחקן האהוב עלי. אתה ענק. אף אחד בחיים לא ישתווה לך. אתה יכול בבקשה לחתום לי על זה?''
הוא הושיט את התמונה המבריקה. זו הייתה תמונה של סימפסון מימי המכללה, לבוש במדי דרום קליפורניה, מהמשחק בשנת 1967 שבו ניצחו את יו-סי-אל-איי. בתמונה סימפסון היה באמצע צעד ריצה, נושא את הכדור צמוד לגופו בידו הימנית. השחקן הופתע בעליל. ''אף פעם לא ראיתי את התמונה הזו.''
''צילמתי אותה בעצמי,'' הנוסע בזמן הסמיק. הוא אכן צילם אותה בעצמו, יומיים קודם לכן.
סימפסון חתם על התמונה והנוסע בזמן הכניס אותה בזהירות למעטפת ניר ולתיק שנשא ביד שמאל. כאשר הוציא את היד מהתיק היה בה אקדח. הוא ירה במהירות שני כדורים בחזהו של סימפסון.
האוהדים התפזרו בזעקות, ושני שוטרים החלו לרוץ לכיוון סימפסון השרוע על הקרקע והנוסע בזמן העומד מעליו.
''הראשון שעשה אלפיים יארד בשנה,'' פלט הנוסע בזמן במרירות. ''אחד עשר אלף, מאתיים שלושים ושישה יארד בקריירה. ארבע שנים הובלת את הליגה. ארבעה עשר משחקים רצוף עם טצ'דאון. בלי הסרטים, בלי הרצח, בלי המשפט. אגדה. תישאר כזה.''

אגדות
מאת: דנה כץ

כשאורכים הלילות והחורף קרב
וקרני השקיעה דועכות
אל תצאי, ילדתי, מביתך האוהב,
כי יוצאות לשחֵר הרוחות;
ודבר מה יש ביער שונה ורעב,
ושיני החיה מתארכות.

גם באור הניאון שבלב הקריה
העונה הקרה מתקרבת.
תישמע בשנית נהמת החיה
בשאגת מכונית או רכבת,
וצללית לא ברורה של אדם או בריה
תמהר צעדי התושבת.

כך היה זה אי אז; כך יהיה זה שנית
כל עוד יש סיפורים על שפתינו,
כי הקיץ קצר והחורף ממית
וספורים, כה ספורים, הם ימינו;
מהצל שביער פחדנו תמיד.
לנצח נפחד מעצמנו.

מצא אישה מצא טוב
מאת: ורד טוכטרמן

''שלגי, מותק, מה תרצי ליום הנישואים שלנו?''
''הממ?'' שלגיה תחבה לפיה בעצלתיים עוד חתיכת תפוח מסוכר. היא לא נראתה כמי שחסרים לה עוד תפוחים מסוכרים.
''הייתי מצפה שתיגמלי מהם אחרי כל מה שקרה,'' מלמל מקסים לעצמו. שלגיה לא ענתה. ככל הנראה לא שמעה אותו.
''שלגי? מתוקה?'' הוא היה עוזב את הנושא בשקט, אבל לפני שלוש שנים גילה מה קורה כשהוא לא מביא לאשתו מתנה ליום נישואיהם, ואין לו כוונות לחזור על כך.
היא נפנפה לו בידה שלא יפריע. הוא נאנח. כל יום אותו דבר, שוב ושוב היא צופה בטלנובלה המטופשת שלה, ''כּיפּי ציידת הזאבים''. כאילו. הוא מכיר את ה''כּיפּי'' הזאת ואת הזאבים שהיא צדה, היא וסבתא שלה גם כן.
הנסיך מקסים הסתלק מחדר הטלוויזיה בדשדוש כפכפים. הוא ינסה לדבר איתה מאוחר יותר. ואם לא, כבר יתייעץ עם הגמדים או משהו. לא שהם מבינים הרבה בנשים, חסרי מזל שכמותם – עד שכבר מצאו לעצמם אחת, בא הוא וחטף אותה, ובאמת שלכל הצדדים היה עדיף שהיה משאיר אותה אצלם – אבל לפחות יהיה לו את מי להאשים. בינתיים, הוא יחפש דרכים לשעשע את עצמו.
הוא החל לרדת במדרגות אל אולם הריקודים ונשימתו נעצרה. במורד המדרגות נחשף לפניו מחשוף מרהיב, צח ושופע – אם למישהי פה יש עור שלג אמיתי, זה לה. הוא עמד והסתכל כמה דקות, ואז הנערה הרגישה, ככל הנראה, בנוכחותו והרימה את מבטה. כשראתה אותו, הזדקפה ונרתעה במקצת.
הוא חייך חיוך מרגיע וירד במדרגות. ''זה רק אני.''
היא עיקמה את פניה. ''כן, שמתי לב.''
''אל תתני לי להפריע לך,'' אמר, ממשיך להסוות את צפייתו המרותקת במחשוף שלה.
''לא יקרה, אל תדאג,'' רטנה סינדרלה מתחת לאפה והמשיכה לקרצף את המדרגות, בדיוק כמו בפעם הראשונה שראה אותה בבית אמה החורגת, כשנשבה בקסמיה. ''אילו ידעתי שזאת הייתה המטרה שלך בחיפוש ההוא, לא הייתי טורחת כל כך עם הדלעת וכל זה.''
הנסיך משך בכתפיו בהתנצלות. ''היי, קשה למצוא עוזרת טובה בימינו.'' הוא נאנח. ''ואישה כבר הייתה לי''.

הילד ששנא אגדות
מאת: עידו גנדל

''היה היה לפני שנים רבות ילד אחד, ששנא אגדות. בכל פעם שאביו או אמו ניסו להקריא לו אגדה, היה מעקם את אפו ורוטן בכעס: 'אין דברים כאלה באמת'!''
''תן לי לנחש: ואז יום אחד הופיע בשכונה דרקון.''
''מה פתאום דרקון? אתה ראית פעם דרקון?''
''אז אולי זאב רשע, מה זה חשוב.''
''לא הופיע שום דבר. תקשיב. הוא השליך את כל ספרי האגדות וביקש שיקראו לו את העיתון, וכשגדל והלך לבית הספר—''
''הבנתי! קפץ פתאום מאחורי איזה עץ גמד קטן או פיה שהציעו לו משאלה, נכון?''
''לא.''
''אה, אז הוא בטח מצא יום אחד ספר מסתורי בלי שם על הכריכה, וכשהתחיל לקרוא בו—''
''גם לא. הוא פשוט הלך לבית הספר ולמד כמו כולם והוציא ציונים סבירים. וגם בגיל ההתבגרות, בין הספרים המעטים מאד שקרא לא היה אפילו ספר אחד שתיאר מציאות שונה מזו שלנו. 'אין דברים כאלה באמת,' חזר ואמר לכל מי שהציע לו לנסות.''
''חכה, אני יודע לאן זה מוביל: הוא פוגש נערה מסתורית ויפהפייה שסוחפת אותו ופוקחת את עיניו לכל הדברים שהכחיש את קיומם. אני צודק?''
''אפילו לא קרוב.''
''אז בצבא. זה בטח קרה בצבא. הוא לוחם קרבי ובאמצע קרב, כשהמצב נראה הכי על הפנים, מופיעה פתאום ישות על-טבעית שמצילה את המצב וגורמת לו להאמין—''
''הוא היה ג'ובניק בתל השומר.''
''אז הוא התחשמל מהמחשב, או אכל חומוס מקולקל בשק''ם, וזה גרם לחוויה מיסטית.''
''שני הדברים קרו, למען האמת, אבל כל מה שיצא לו מזה היו חמישה גימלים.''
''אולי בצבא הוא פגש מישהי ש...?''
''לא הייתה שום מערכת יחסים רצינית. את אשתו הוא פגש רק אחרי האוניברסיטה, כששניהם כבר היו מיואשים מלחפש אהבה באינטרנט. וכך נראו גם חיי הנישואין: אפורים ומשעממים.''
''רגע, מה הוא למד?''
''כלכלה ומנהל עסקים.''
''איכס. ואז, יום אחד...''
''יום אחד מה?''
''אני מחכה שתגיד: ואז, יום אחד, קרה משהו לא צפוי...''
''לא, לא קרה שום דבר לא צפוי. הוא המשיך לחיות כרגיל. וגם לילדים שלו הוא לא הקריא אגדות, והיה נטפל אליהם בכל פעם שניסו להפליג על כנפי הדמיון. 'אין דברים כאלה באמת,'' היה אומר להם.''
''טוב, נו, די. אני נכנע. מה קרה לו?''
''לא קרה לו כלום. שום דבר. כל החיים, פשוט לא קרה לו כלום.''

אייקון - הפסטיבל השנתי למד''ב, פנטסיה ומשחקי תפקידים
ניר יניב
אהוד מימון
דנה כץ
ורד טוכטרמן
עידו גנדל
דע איפה אתה חי - הגרסה הקולית

חזרה לעמוד הראשי כתוב תגובה

אהבתי, כל יצירה בצורה הייחודית לה (חדש)
קרן אמבר יום שלישי, 09/10/2007, שעה 17:22
ניר כרגיל שיעשע אותי בהכחדת האלוהיות של אגדת בריאת העולם, במיוחד בדרך בה הוא השתמש בסגנון התנכ''י לתאר רשימה ארוכה ארוכה של פעלים להמחשה מדוייקת ככל הניתן ללא מטאפורות.
סיפור ישראלי מאין כמוהו.
מעוגן היטב היטב במהות הארטילאית של תרבות ישראל. הלוואי ויכולתי לשים על זה את האצבע יותר במדויק. הרבה יותר קל לחשוב על דברים שאפשר להגדיר במילים.

את הסיפור של אהוד לא לגמרי הבנתי כי חסרה לי הקונוטציה ההיסטורית אבל את הרצון של נוסעים בזמן לעצור תהליכים מהסוג של השחתת אגדות חיות הבנתי יופי. אם יש משהו שמפתה נוסעים בזמן זה לתקן היסטוריה. הרי רוב הסיפורים על רציחת היטלר כשהיה קטן נובעים מהרצון למנוע מהעולם ללמוד על בשרו עד לאן אפשר לדרדר חברה אנושית שומרת חוק.

אני לא אתיימר להבין משהו בשירה, רק אציין שאהבתי את השיר של דנה ואשמח עוד יותר לשמוע אותו מושר באירוע מוסיקלי עתידי. עם או בלי יער. (כן, כן, אנחנו יודעים- לא לגעת במסך)

ורד- ממך לא ציפיתי לפואנטה שוביניסטית שכזו - תפסת אותי לגמרי בהפתעה... ואז נזכרתי ששני הסיפורים אכן מתהדרים לרוב באותו נסיך המתואר רק כ''מקסים''.
ושהתואר ''מקסים'' באנגלית charm מתכוון גם להטלת לחש, המנוצל בין היתר לרכישת רגשות חיוביים מהקורבן בלי להרוויח אותם ביושר לפי כללי המוסר והחברה.

עידו- תודה שהזכרת לי עד כמה משעמם סיפור חיים ביוגרפי יכול להיות (בעיקר עבור מי שלא חי אותו) אם אין בו לפחות קצת מרוח האגדה.
מעניין מה היה קורה אם היו מנסים לספר לו לילד הסרבן מד''ב קשה במיוחד- כזה שצריך תואר וחצי בפיסיקה ומתמטיקה כדי למצוא את הנקודה בה המציאות והדמיון לוחצים ידיים בהסכם של שתיקה. אולי הוא היה גודל להאמין בחלליות ועושה משהו מפתיע באמת :)
והרי לך התוספת האגדתית שלי לחייו המסכנים והמשעממים.
כנראה שחיים משעממים שכאלו צורמים לי מכדי שאוכל להסכים לקבל אותם כמו שהם.

LOL.

תודה לכולם :)