עוד בקטגוריה זו:
אל ''המרחב''
מאמרים / איתי ליבנה
13/09/14
תגובות: 0
אלים וז'אנר
מאמרים / ניקולה גריפית'
02/08/14
תגובות: 2
האם איבדנו את העתיד?
מאמרים / ג'ו וולטון
22/02/14
תגובות: 4
הכפירה הקדושה נוסח מאדים
מאמרים / אבינועם ביר
01/02/14
תגובות: 2
האם יש ''גל חדש'' חדש במדע הבדיוני?
מאמרים / דייויד ברנט
29/06/13
תגובות: 4
בילבו בגינס: גיבור עם חרב ומטפחת
מאמרים / רחל מרדכוביץ'
26/01/13
תגובות: 12
מקדים את המאוחר
מאמרים / אהוד מימון
24/11/12
תגובות: 11
הסכנות שבדמיון פעיל יתר על המידה
מאמרים / גיא חסון
13/10/12
תגובות: 4
קולר האשמה
מאמרים / אהוד מימון
25/08/12
תגובות: 11
הכוח חזק עמו
מאמרים / רז גרינברג
15/03/12
תגובות: 1
המוסר הרובוטי של דוקטורוב
מאמרים / אהוד מימון
31/12/11
תגובות: 0
השתלהבויות מדע בדיוני של ימים עברו
מאמרים / ג'יימי טוד רובין
08/04/11
תגובות: 5
מחזור 2010
מאמרים / שריל מורגן
12/02/11
תגובות: 3
גיהינום חדש
מאמרים / לורה מילר
28/08/10
תגובות: 4
קדימה במלוא הקיטור
מאמרים / פול די פיליפו
24/04/10
תגובות: 8
|
 |
מפלט מהאח הגדול
מאמרים / גורדון ון גלדר
יום ראשון, 22/05/2005, שעה 9:30
מאמר מערכת מאת עורך כתב העת Fantasy & Science Fiction
|
|
פורסם כמאמר מערכת בגליון אוקטובר/נובמבר 1998 של המגזין Fantasy & Science Fiction
פורסם בעברית בגליון מספר 24 של המימד העשירי, ינואר 2005
תרגום: רמי שלהבת
בשונה מחובבים רבים אחרים שאני מכיר, אינני הבכור במשפחתי או ילד יחיד. אחי הבכור כבר הסתובב בשטח שלוש וחצי שנים בשעה שאני הצטרפתי, ומעולם לא נתן לי לשכוח עובדה זו. ובאשר לכללי ספר העזר הרשמי לאח הגדול(1) , שום דבר שעשיתי לא הרשים את אחי מעולם. כל אשר אמרתי או עשיתי, אחי כבר ראה או עשה טוב ממני.
כשגדלתי, הבנתי שלא אוכל לנצח במשחק הזה, כך שחדלתי להתאמץ כל-כך להרשים אותו. ואז, כמובן, גיליתי שהוא העריך אותי מלכתחילה.
המבקרים למיניהם מייחסים את הולדת המדע הבדיוני למרי שלי, אדגר אלן פו, ז'ול ורן, ה. ג. וולס או הוגו גרנסבק, אך איש לא טען עד כה שהמדע הבדיוני קדם לספרות ''המיינסטרים'' הריאליסטית. המדע הבדיוני, כמו ז'אנרים רבים נוספים בתקופתנו, התבגר במגזינים הזולים בחציה הראשון של המאה העשרים.
מתי ילמד שאין ביכולתו לנצח כל עוד ינסה להרשים את הזרם המרכזי?
תלונתי הנוכחית צמחה ממאמר שפרסם ג'ונתן לת'ם בגליון יוני 98 של Voice Literary Supplement. תחת הכותרת ''מפגשים מעולם אחר: ההבטחה המוחמצת של המדע הבדיוני'', טוען לת'ם שהמדע הבדיוני החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו בשנות השבעים למוטט את גבולות הז'אנר ולהתמזג עם הזרם הספרותי המרכזי. הוא מזכיר את העובדה שמפגש עם ראמה של ארתור סי. קלארק גבר על קשת כבידה של תומאס פיצ'ון בטקס חלוקת פרסי נבולה בשנת 1973, ומציין אותה כאבן דרך המסמנת את הנקודה בה המדע הבדיוני החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו.
לת'ם, בעיני, הוא אחד מהאנשים המשכילים והבקיאים ביותר שאני מכיר, אך הפעם אני מאמין שהוא החטיא את המטרה.
טענתו העיקרית של לת'ם היא שהגל החדש שצמח במדע הבדיוני בשנות הששים הצמיח בשנות השבעים יצירות מופת דוגמת דלגרן, סורק אפלה, המנושל, ו-334, וכתוצאה מכך עמדו ספרים אלה על סף התקבלות על-ידי הממסד הספרותי. ואז:
בשעה בה כותבי המדע הבדיוני האיכותיים החלו לחקור את השאלה אם המדע הבדיוני יכול להחשב לספרות לשמה, העולם הספרותי האמריקני החל להפתח לקראת שדות שהורחקו ממנו לפני תקופה זו. סופרים דוגמת דונלד ברתלמי, ריצ'ארד בראוטיגן ורוברט קוּוֶר השיבו את הדמיוני ואת הסוריאליסטי לקדמת הבמה, בעוד אחרים, ובהם דון דה-לילו וג'וזף מק'אלרוי, החלו להתמודד עם צמיחתה של החברה הטכנולוגית. ויליאם בורוז ותומס פינצ'ון נגעו בשני התחומים גם יחד. התוצאה היתה שהצורך להכיר בהישגיו של המדע הבדיוני דעך ונעלם.
התוצאה, אומר לת'ם, היא שהכותבים הספרותיים במדע הבדיוני פועלים כיום בעולם ביניים, שממנו נעדרות הן המכובדות הספרותית והן החיוניות המסחרית. עבודתם שוקעת בתוך ים הזבל המציף את חנויות הספרים, ואילו הבטחתו של המדע הבדיוני מתממשת במקומות אחרים על-ידי כותבים השקועים מדי בעניינם או אדישים מכדי שתטריח אותם זהותו הבלתי מוערכת.
לת'ם ממשיך ומייחל כי:
את רעיון המדע הבדיוני היה עלינו לפרק בזהירות ובאהבה, ולהפיץ את הכותבים לכל עבר: כותבי פנטסיה לילדים פה, מותחנים מוטי-טכנולוגיה כאן ונובליזציות של סרטים אמיתיים או בדיוניים שם. וחשוב מכל, קומץ מרופט של מספרי סיפורים ספקולטיביים חסרי לאות ושאפתנים היו צריכים להסתער על חופיה המסולעים של ספרות הביניים נטולת הסיווגים.
טוב, ברצוני לומר כאן שמהבחינה האסתטית גרידא, אני מעריך מאוד את עמדתו של לת'ם – למעשה, הצעתי בעצמי קו פעולה דומה ברב-שיח שהתקיים באחד הכנסים בשנת 1992, ובתגובה קיבלתי הטפה בת עשרים דקות מבארי מלצברג. ''הפניתי את גבי למדע הבדיוני בשנת 1976,'' הצהיר בארי, ''וטעיתי. הז'אנר גדול מאתנו; אנחנו נמצאים כאן בזכותו.''
כמי שבילה ארבע שנים בהיכלי השן של האקדמיה ועשר בבית הוצאה מיינסטרימי בו ערכתי ספרים בעולם הביניים הזה, אני נוטה כיום להסכים עם בארי.
המושג ''מדע בדיוני'' כולל בתוכו כיום כל-כך הרבה, עד שאני חושש להכליל, אך מחלו לי הפעם. מבין כל הסוגות שהצמיחה הספרות האמריקנית, המדע הבדיוני הוא החתרני ביותר – בשונה מהספרות הבלשית, או הרומן הרומנטי, או המערבון, ביכולתו לשכתב כל העת את הכללים, או להמציא אותם תוך כדי עבודה. (למעשה, Amnezia Moon מאת ג'ונתן לת'ם מהווה דוגמה מצוינת לספר שמשחק בהגינות עם הקורא אך משנה את הכללים באמצע הדרך). וכפי שטען תמיד ג'ון ו' קמפבל, הוא נהנה משדה הראיה הרחב ביותר ומהחופש הרב ביותר מכל סוגי הספרות(2) , ומאיים בשל כך על קוראים רבים. ספר מדע בדיוני יכול לאתגר את הקורא בדרכים הנבצרות מכל ספר אחר.
ג'ון אפדייק, בביקורת שפרסם בניו-יורקר בסביבות 1990, טען שהמדע הבדיוני נשען על החזיון להשגת הערך הבידורי שלו, וכפי שלימד אותנו אריסטו, החזיון הוא היעד האמנותי הבסיסי ביותר. כשלעצמי, אני סבור שתהיה זו טפשות להכחיש את הטבע החזיוני של המדע הבדיוני. הז'אנר משתייך לספרות הפופולרית; השאיפה לבדר מוטמעת בו (בשונה מחלק ניכר מספרות הזרם המרכזי). ישנם אנשים שיחזיקו לעד בדעה שהביע ג'ון אפדייק ויביטו על המדע הבדיוני מלמעלה בתואנה שהוא נותר צורת אמנות מוטת-עלילה ופופולרית בבסיסה.
נראה שאנשים אלה בדיוק הם אלה שאת הערכתם מחפש ג'ונתן לת'ם, אם אני מבין נכונה את כוונתו כשהוא מתייחס ל''מכובדות ספרותית''. כשאני שומע את המלים האלה, אני חושב על הדשא הירוק של השכן. שם מצויה הנקודה העיקרית בה אינני מסכים עם לת'ם.
ראשית, כפי שהצהרתי פעמים רבות במקומות רבים, בזרם המרכזי המצב אינו טוב יותר מאשר בתוך הז'אנר. למעשה, ברוב המקרים המצב חמור אף יותר: ''חופיה המסולעים של ספרות הביניים נטולת הסיווג'' הם המקום בו ספרים זוכים להתעלמות החמורה מכל. השתתפתי פעם בדיון פומבי עם ויליאם טרוטר, שספרו הראשון, Winter Fire, התפרסם בהדר תחת החופים המסולעים האלה. ''כמה ביקורות קיבלת?'' שאלתי. ''ובכן, קיבלנו את הביקורות המקצועיות, והביקורת ב''טיימס'' היתה לא רעה''. כששאלתי אם קיבל ביקורות נוספות, הוא אמר, ''כן, היתה ביקורת אחת נוספת, במגזין האימה Deathealm.''
ההיבט המסחרי בעייתי אף יותר. לא יהיה זה ראוי מצדי לציין היקפי מכירות וכדומה, אך אני מאמין שהקריירות של סופרים כגון ג'ק וומאק, ג'ונתן קרול וג'ק קדי היו מתנפצות על החופים הסלעיים הנ''ל תוך שניים או שלושה ספרים בכל אחד מהמקרים, אלמלא היו בנמצא הז'אנר ועורכיו. אני יכול להמשיך עוד, אני יכול להזכיר את הקריירות של סופרי הזרם המרכזי שאכן גוועו מכיוון שאיש לא הסכים לפרסם את ספרם השלישי או הרביעי, אך למען התמציתיות אסתפק בכך שאציין את העובדה האירונית שכמה מהסופרים שלת'ם מגדיר כ''כוחות העולים'' ב''עולם התרבות הספרותי'' אינם מתקרבים לקרסולי המכירות של ספריו של לת'ם עצמו. האמינו לי. ראיתי את המספרים.
אך מספיק עם תסמונת ''הדשא הירוק יותר''; כל סופר מועד למידה כלשהי של קנאה. זהו סיכון מקצועי. הנושא אותו באמת הייתי רוצה לחקור הוא הרעיון הזה של ''המכובדות הספרותית''. יש לי בעיה קשה אתו. בשנת 1973 הוא התייחס לדבר אחר, אך בסוף שנות התשעים אנו נמצאים יותר מארבעים שנה מאז הצמיח הז'אנר יצירות מופת ספרותיות דוגמת ''המנון לליבוביץ''' ו''פרנהייט 451'', שלושים שנה מאז שדניאל מ' קיז האיר את הקיום האנושי בעזרתו של עכבר העונה לשם אלג'רנון, יותר מעשרים וחמש שנים מאז שג' ג' באלארד התרסק אל שדה הספרות בספרו Crash והרלקווין שחרר את סוכריות העדשים שלו. שדה המדע הבדיוני אימץ והצמיח מתוכו יצירות שערכן הספרותי, לדעתי, אינו מוטל בספק. לאורם, אני מאמין שמבקר הפוטר את המדע הבדיוני כולו בהינף יד, חוטא בצרות אופקים ומטפח דעות קדומות כלפי המדע הבדיוני תוך שהוא נשען על צבע הכריכה ותו לא(3) .
ומי בכלל זקוק ליחס של כבוד מארצ'י באנקר? אחי הגדול לפחות הכיר בתכונות אישיותי. ניכר לעין שאנשים כדוגמת חלק מעורכי מדור ביקורות הספרים של הניו-יורק טיימס שופטים ספרים על פי כריכתם בלבד, ואינני רואה שום טעם לבקש את אישורם.
אני מסכים בהחלט עם טענתו של ג'ונתן לת'ם שהמדע הבדיוני אינו מציין יותר את המושג אליו הוא התייחס בעבר. תחום המדע הבדיוני לא התמיד לגמרי לעקוב אחרי טעמיהם המשתנים של הקוראים האמריקנים. כותבים וקוראים רבים תקועים באזורי דמדומים משום שהמוציאים לאור אינם יודעים את הדרך הנכונה לחבר בין שני הדברים (והנסיונות המעטים לעשות זאת, כגון סדרת ה-Cutting Edge של הוצאת דל מאמצע שנות התשעים, לא ממש זכו להזדמנות הוגנת). אך אני סבור שהתשובה טמונה בהסטת גבולות הז'אנר, ולא בהפלתם המלאה.
הרשו לי לסיים בסיפור קצרצר. למדתי באוניברסיטה לצדו של הסופר סטיבן רייט (M31, Going Native) ואני עוד פוגש בו מפעם לפעם. בפגישתנו האחרונה דיברנו על כך שנחמד לראות שסטיבן מילהאוסר זכה בפרס פוליצר, וסטיבן – אדם בעל דעות מוצקות להפליא – החל לנאום את דעתו על הפוליצר. ''הידעת שהנבלות האלה מאוניברסיטת קולומביה לא רצו לתת את הפרס לקשת כבידה? השופטים כולם רצו שהוא יזכה, אבל מנהלי הפרס פחדו ממנו, כך שבמקום זה הם נתנו את הפרס למשהו בטוח – איזה רומאן של מלחמת האזרחים, נדמה לי.
למעשה, ספרו המקסים של מייקל שארה, The Killer Angels זכה בפוליצר בשנת 1975 (יודורה וולטי זכתה ב-73 על בת האופטימיסט, ולא ניתן שום פרס בשנת 1974). אך אם יש בסיס לטענתו של סטיבן, ואני מאמין שיש, האם עלינו להסיק שהזרם המרכזי החמיץ את ההזדמנות להתמזג עם המדע הבדיוני? או שמא עלינו פשוט להחליט שאנו שונים מאחינו הגדול ולהמשיך בחיינו?
1. אין לי ספק שקיים ספר כזה – חייב להיות – אך החוק הראשון קובע שלאחים הקטנים אסור לראות אותו לעולם.
2. למעשה, אני מניח שאני מערבב כאן בין פנטסיה ומדע בדיוני, אך מוטב שנתעלם לצורך העניין מקופת השרצים הזאת.
3. שימו לב שאינני חולק על זכותם של אנשים לקרוא כל מה שמתאים לטעמם האישי. אך אני סבור שמבקר המבטל בהינף יד קטגוריה ספרותית שלמה – כל קטגוריה שהיא – צריך לפתוח את ראשו לדברים חדשים.
לצד מאמר זה פורסם מאמר תגובה מאת רמי שלהבת - האח שסרב לגדול - הדן, להבדיל, במדע הבדיוני הישראלי.
Fantasy & Science Fiction - כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה
המימד העשירי - כתב עת למדע בדיוני ולפנטסיה
האח שסרב לגדול - מאמר תגובה
|
 |
|
